בריאה כמו שור

אודליה נגסה באיטיות בקרואסון שלה. חשה איך הוא נמס בפיה. השקדים התפצחו תחת שיניה. היא עצמה את עיניה והתמכרה לתחושה. עוד נגיסה קטנה אך בטוחה. שלא ייגמר מהר. 
אצבעות ידיה השמנמנות הקלידו במהירות. גופה הכבד מילא את הכיסא המשרדי הנוח שלה. פניה יכלו להיחשב נעימות לולא המבט הזועף בעיניה הכהות, שחרץ קמטי הבעה תואמים במצחה. שערה החום היה אסוף ומתוח לאחור.
היא לא חשבה לצאת להפסקה בקפיטריה ולבזבז חצי שעה ועשרים שקלים, כמו כמה מהטיפוסים הבלתי אחראיים במקום הזה. 15 לחודש מתקרב, זמן הגשת הדוחות החודשיים, והם מרשים לעצמם.
כל יום הגיעה מאורגנת עם שמונה קרואסונים בטעם שקדים, ובשביל הבריאות עגבנייה אחת ושני משקאות יוגורט. לעתים יצאה לרגעים להכין קפה ולתת מכת חום לקרואסון הבא בתור, ומיד חזרה. 
אבא תמיד חזר מהצעדה שלו בשש בבוקר עם עיתון, בתוך ענן ריח מטריף של המאפים האהובים עליה. אמא ניילנה וארזה אותם בנפרד, אחד-אחד. אודליה הייתה אחראית לטיול הבוקר של בופי.
את שולחנה של אודליה קישטו נרות בצורת מספרים, נר מספר שמונה גדול בהרבה מן האחרים, וגם מלאך פורש כנפיים שהיה בעצם שעון. המלאך הראה שלוש אחר הצהריים. 
היא הייתה באמצע הביס בעגבנייה הבשלה שלה, כששמעה צעדים מאחוריה, מישהו התקרב לפינה שלה. לקובייה האישית שלה. היא מיהרה לנגב את העסיס האדום שניתז על אפה וסנטרה. עיניה נותרו מרוכזות במסך. לפתע הקפיצה אותה טפיחה קלה בכתפה. החוצפה!
סרט המספרים שנע מול עיניה נפרם באחת, החוטים הדקים התפתלו ואבדו. היא נשפה אוויר כעוס מנחיריה, וסובבה את ראשה. זו הייתה נטע המתלמדת.
"כן?” שאלה בטון נוקשה.
"היי, אודליה, לא הולך לי עם החישוב הזה. אני תקועה אתו כבר עשר דקות."
"תשאירי את זה כאן. אני אחזור אלייך," ירתה מבין שפתיה הרטובות, והצביעה על ערימת הניירת שעל שולחנה. 
"אוקיי."  
"בעצם, תעבירי את החומר הזה למישל," נשפה מבין שפתיה ארוכות.
"מישל לא כאן."
"מה זאת אומרת לא כאן?" חשה אודליה בשרירי פניה מתקשחים.
"היא ביום חופשי."
"מה?" נדהמה, ומיהרה לסנן בין שפתיה: "חפשי לי את מספר הנייד שלה."
"אודליה, זה בסדר. זה יכול לחכות למחר. לא נעים לי להטריד את מישל."
אודליה העלתה לרגע בדמיונה את דמותה החיננית של מישל, מלטפת את בטנה הקטנה שצצה לא מכבר, ופלטה ביובש את אחד המשפטים האהובים עליה: 
"לא נעים מת מזמן."
נטע הסמוקה מיהרה למלא אחר בקשתה.
לאחר סדרת וטסאפים תוקפניים ששלחה אל אוויר העולם, הגיעה תשובתה של מישל.
"שלום אודליה! אני עוברת בדיקות חשובות היום. שושי יודעת שלא אגיע, ואת לא הבוסית שלי! זו פעם אחרונה שאת מטרידה אותי!"
לחייה של אודליה האדימו בבת אחת. היא סיננה קללה.
בדיקות חשובות! שתלך לעזאזל היא וההיריון החשוב שלה והנישואים המאושרים שלה! 
יש נשים שאין להן לא ילד ולא נישואים, ובתוך בטנן הן נושאות רק סוד מביך. מעולם לא היו עם גבר.
וכאילו זה לא מספיק, רק לפני יומיים חגגו למישל יום הולדת עם עוגה, בלונים וחיבוקים מכל הבנות כאן.
ואילו אודליה? אודליה קיבלה הבוקר מייל רשמי מוועד העובדים:
"לגברת אודליה גרוס! מזל טוב ושפע ברכות לרגל יום הולדתך." 
היא לא ציפתה לבלונים, אבל איזה "מזל טוב" אחד לא מגיע לה? לא משנה. היא ארגנה לעצמה הפתעה. הזמינה לעצמה מאמזון חולצה שעליה מודפס בגדול המספר 8. מתחתיו 2 בחזקת 3, ומתחתיו בכתב בינארי 1000. 8 הוא המספר השישי בסדרת פיבונאצ'י. אין על 8.
בהדרגה נרגעה ועיניה שבו להתרכז במספרים שבמחשב. כמה יפים הם! כמה בטוחים! מספרים שלמים טבעיים לא פוצעים. הם טובים אליה. כך היה מן ההתחלה. בזכות שיעורי הבית במתמטיקה לא הייתה לגמרי שקופה בבית הספר, ובזכות האולימפיאדה הארצית למתמטיקה, שהתקיימה במכון ויצמן, הכירו אותה גם בתיכון. הם קראו לה גאון, אך לא הזמינו למסיבות.
כבר שעות שהיא מתקתקת, חשה את העייפות המצטברת בסופו של יום ארוך. כבר שש בערב. היום הזה החל מוקדם כרגיל. אך זה לא היה יום רגיל. לא.
בחמש לפנות בוקר כבר הייתה ערה וירדה לטייל עם בופי. היא הקפידה לקחת עמה את שקית הצרכים. אותה אף פקח לא יתפוס לא מוכנה.
כשעלתה הביתה, הוריה הפנסיונרים כבר התעוררו והיו בעיצומן של ההכנות לארוחת בוקר.
"בוקר טוב, אודליה! ישנת טוב?"
"כן."
"ביצה קשה או רכה, חמודה?"
"קשה."
"טוסט עם מוצרלה?"
"כן."
"עגבנייה לעבודה?"
"כן, תודה!"
היא פנתה למראה כדי לנסות ולסרק את שיער הליפה שלה ולאוספו לקוקו, וגם כדי לחמוק מן הנאום השבועי והשאלות המציקות. היא מרחה מעט צבע על פניה.
לקראת שבע תצא לעבודה. התיק שלה חיכה על השולחן ליד דלת הכניסה.
"אודלי..." שמעה את קול אמה, מתקרבת בנעלי הבית הרכות. "צלצלת בסוף לחנן? הבן של שושנה? היא לא מפסיקה לשאול אותי..."
"לא, אמא," נאנחה. הפס שניסתה לצייר באיי-ליינר התפספס.
"אני לא מבינה, אמרנו לך שהוא בחור טוב, הוא בהייטק. אז למה? פעם אחת אני רוצה לראות אותך..."
"די, אמא! די!" אודליה הרימה את קולה. "אני ממהרת!" היא פנתה לכיוון הדלת. 
אביה נופף לה מעל עיתון "הארץ" שהיה פרוש מולו.
הם לא אמרו מילה בינתיים, אך היא ידעה שכשתחזור אחר הצהריים, תחכה לה עוגה וגם כריכונים קטנים עם סלמון מעושן, ושוקו חם שהיא אוהבת. מתנות עטופות בנייר צלופן מרשרש יחכו לה על המיטה, וברכה מאמא ואבא. אולי גם הדודים יגיעו לברך. מזל טוב, הילדה בת 39. 
אחרי החגיגה המאולתרת היא תעשה אמבטיית קצף ארוכה, תחפוף את שערה, תלבש את שמלת המקסי השחורה שלה, שמרזה אותה מעט, ותצא לפגישה שלה בשבע בערב.
כשחשבה על כך, נשכה את שפתיה.

12 בצהריים. עודד ניצל פסק זמן שנוצר בעקבות ביטול בקליניקה. הוא סימן לליליאן מזכירתו שהוא קופץ למטה ויצא. חיכה בתור הקצר יחסית של קופיקס, והזמין הפוך חזק וטוסט. לגם מהקפה ונאנח. צריך לסדר את המחשבות.
בלילה שיתף את אורנה במחשבות שלו. היא הביטה בו בעיניים הכחולות-אפורות שלה, שקמטי הבעה, כך קראה להם, מעטרים את צדדיהן.
"מאיפה זה מגיע, תגיד לי? אנחנו בני 48, עסוקים בקריירות שלנו, החיים נוחים, הילדות כבר תיכוניסטיות. מה חסר לך?"
"אמרת אותו דבר כשהיית בת 40 וכשהיית בת 45, ואז היו יותר סיכויים. יכולתי להשגיח עלייך בקליניקה שלי, צעד-צעד."
"אתה לא מדבר מההיגיון, עודי."
הוא שתק, וידע שהיא צודקת. לו ידעה על ההצעה המדהימה שקיבל. הוא הסתובב על הצד.
היא כיבתה את האור, והוא תפס את גשר אפו בשתי אצבעות ולחץ. הוא חש בגופה המוארך הלולבי קרב אליו. היא נצמדה לגבו וליטפה את כתפו. הוא לא זז. היא ליטפה את שערו.
"עודי..."
"מה?"
"בחודש הבא הבנות בנות 17, אתה קולט? התינוקות שלנו. גל כבר התקשרה לאיזה מועדון, לא זוכרת את השם. הן מכינות רשימת מוזמנים, זה הולך לעלות לנו..."
"למה כל זה? כל שנה בת מיצווש?" ענה נרגז. 
"הן רוצות לחגוג. זאת הפעם הראשונה והאחרונה שהן יהיו בנות 17."
"אהה," מלמל. 
לא משנה. כסף הוא לא הבעיה.
היא נשקה ללחיו, הסתובבה והחלה לנחור. הוא חש בפעימה ברקתו הימנית. הוא שוב ראה את הילד הזה, שרץ על החול החם, צוחק. הוא רץ אחריו, משיג אותו, מרים אותו בזרועותיו ומניף אותו מעל ראשו. הם שניהם בעצם ציפורים שעפות אל הגלים. 
גם עכשיו, כשלגם לגימה אחרונה מהקפה, חש במים הקרירים, בגלים שהגיעו והתנפצו עליהם, עליו ועל הילד שלו, שלא יהיה. לו רק זה היה תלוי בו. הוא עיסה את הרקה, לקח עוד ביס מהטוסט והציץ בשעון. זמן לחזור. הוא העיף פירורים מן החלוק הלבן שלו, קם והתמתח לכל אורכו.
רק עכשיו חש במבטים. שתי נערות מאופרות בכבדות, בגיל של בנותיו, הביטו בו בעניין מופגן והתלחשו.
הוא חייך כשעבר על פניהן וגרם לפרץ צחקוקים שליווה אותו כשיצא. ילדות. עוד יום ארוך לפניו.



יום העבודה הסתיים לבסוף, ואודליה דהרה בסוזוקי סוויפט הקטנה שלה הביתה. בופי צהל לקראתה בנפנופי זנב כה חזקים, שחשבה שבעוד רגע ירחף באוויר כמו הליקופטר. כל מה שדמיינה ציפה לה, כמובן. 
היא פתחה עטיפות מרשרשות וגילתה מאחוריהן קרמים, בושם מתקתק, ארבעה ספרים ממבצע של "סטימצקי", וביניהם "הגבר הנכון – מהיכרויות ועד נישואים", ו"סוד הקשר בין גברים לנשים – טיפים לחיים מאושרים".
לשמחתה, שום דוד לא הופיע לביקור, הסתפקו בשיחת טלפון מנומסת. היא הציצה מדי פעם בשעון. שש ארבעים, שש חמישים בערב. הגיע הזמן לאמבטיית פינוק, למריחת קרם גוף ולבחירת הבגדים המתאימים. היא התפרקדה באמבטיה החמה, עצמה עיניה ונתנה לעצמה כמה דקות מנוחה.
בחמש וחצי אחר הצהריים ליווה עודד את הזוג לוי לפתח חדרו. 
הוא ליטף בהיסוס את כתפה של עדנה לוי, שצנחה והשתופפה.
"אנחנו ביחד בזה, עדנה," אמר לה בעלה וחיבק אותה. בטנו של עודד התכווצה.
הוא הביט בפניה של עדנה שהלבינו, בעיניה שניסו לעכל את המצב החדש. 
התאים הסרטניים התגלו בבדיקת צוואר הרחם האחרונה, ועודד ביקש מליליאן להזמין את הזוג לוי בדחיפות. אלה היו הרגעים הקשים בעבודתו. הוא הכיר ואהב את כל הנשים שהגיעו אליו לאורך שנים. 
"אני מעביר אתכם לד"ר אנגלברג. הוא רופא נהדר וגם איש טוב. וגם אני כאן בשבילכם לכל שאלה. תתקשרו, דברו אתי. בסדר, עדנה?"
היא הנהנה בראשה, דמעות טפטפו עד סנטרה. הוא לחץ את ידו החזקה של בעלה ושמח שהיא לא לבד. יש נשים שעוברות הכול לבד.
הוא סימן לליליאן פסק זמן קצר, סגר את הדלת, התיישב ועצם את עיניו. נשף אוויר בשקט מפיו. אחרי כן הביט ברשימה.
הפציינטית הבאה - מיכאלה, צעירה שהזכירה לו את אורנה כשהייתה סטודנטית למשפטים. העיניים הכחולות-אפורות, השיער הבהיר הארוך, החזה הקפיצי, העור המושלם כמעט.
מיכאלה נהגה לנעוץ את עיניה בעיניו ללא בושה. מתבוננת בו, מודעת להיותה פרח נדיר, מחפשת את המבט המתפעל, המתפתה. הוא סבר שלא קיבלה את המענה שלו ציפתה. והפציינטית הבאה, היא הייתה סיפור שונה לגמרי.
בשבע וחצי בערב יצאה מהבית ונסעה אל הרחוב השקט של עודד. בסוף שדירת הברושים הציצו הבית והגינה המטופחת. היא צלצלה באינטרקום והדלת נפתחה לקראתה.
בחדר הרחב, שרצפתו לבנה ומצוחצחת, נשמע זמזום חרישי. בין הספות האדומות נפרש שטיח מרובע אדום, ועליו שולחן זכוכית עם אגרטל ופרחים כתומים. ריח חריף של חומרי חיטוי עמד באוויר, אך גם ריחו המתוק-מריר של בושם גברי. אודליה נשמה את הריחות מלוא ריאותיה, כשהגישה את כרטיס החבר שלה למזכירה ליליאן.
הנשים על הספות נדנדו רגליים והסתכלו על השעון. נראה שהזמן עצר מלכת בממלכתו של ד"ר גוטמן. הוא הקדיש את מירב הזמן לכל אחת ואחת. לטוב ולרע.
בקצה החדר הסתובבה הריונית בחודש תשיעי. מיוזעת ודומעת, אחזה בנייד שלה ודיברה. בניגוד להוראות... חשבה אודליה.
"אז בפעם הבאה שאני אדבר אתך על ילד, תזכיר לי את היום הזה. אוקיי, מאמי?" ההריונית נשפה באפה, ודמעות זלגו מעיניה ללחייה. האף שלה היה אדום.
"סליחה! אני מבקשת לא לדבר בטלפון!" נשמע קול רועם במבטא דרום אפריקאי כבד, שצרם לאוזניה של אודליה. ההריונית הסתובבה והביטה במזכירה בשתי עיניים גדולות תכולות ודומעות.
"אה, סליחה. טוב, נשמה, אני אדבר אתך אחר כך. בי, מאמי." 
אודליה דפדפה במגזין צבעוני רווי נשים יפות לעייפה. היא לא התעניינה בתמונות. עיניה היו יגעות מכל השעות מול מסך המחשב, ושרירי כתפיה דאבו. היא גם ידעה שעודד תמיד בעיכוב. איחור של שעה. הציפייה הייתה קשה לה. יותר מדי מחשבות.
היא חיכתה בסבלנות לתור שלה. הנשים בחדר ההמתנה נראו טרודות, משלבות רגל ברגל ומחליפות רגליים. כל כך רוצות לגמור עם זה כבר. כל אחת ספונה בעולמה שלה.