אחי הנביאים לוחמי הצדק החברתי

ספר זה הוא ניסיון לנתח את סוגיית הצדק החברתי אצל נביאי ישראל. נאתר את המודלים הספרותיים שבהם השתמשו הנביאים השונים, נתעכב על ניתוח המליצות (הלשונות הפיגורטיביות — מטאפורות) הקצרות, וננסה להבין את התמונות הרב עוצמתיות שהציג כל נביא לקהל צופיו ושומעיו. 
נושא הצדק החברתי נחקר ונלמד, אבל סוגיית המודלים הספרותיים הקצרים לא נחקרה לעומק. אותם המוטיבים נשארו לוטים בערפל. בספר זה נציג כמה מהם בפני הקורא, וננסה לפענחם. לאחר קריאה מדוקדקת של הטקסטים נגלה מודל ספרותי שלא נחקר עד כה, מודל אשר חוזר על עצמו בנבואות רבות בספר זה. 
הקדשנו לכל נבואה ונבואה פרק, ונוכחנו לדעת שנפתח צוהר חדש להבנת הכתובים. אנו מקווים שנצליח להכניס את קהל הקוראים למנהרת הזמן הנבואי, והם יצליחו לחוש כמונו את עוצמתם של המנהיגים הדגולים האלה ואת מסריהם לדורות.
העושר הספרותי הרב מחייב אותנו להיות ממוקדים במטרת הספר ולנתח את היחידות הספרותיות העונות למודל שגילינו. איך נגדיר את התיאולוגיה הנבואית-ספרותית? נציין כ"יריית פתיחה" שלא נשלול בספר זה מודלים אחרים, ונוכיח שהם יכולים לחיות בכפיפה אחת ו"באוהל אחד" עם המודל שנציג.
באילו כלים נשתמש כדי להבין וללמוד את המקרא? עלינו להדגיש: המקרא הוא יצירה ספרותית מופתית עטופה בהילה תיאולוגית של קדושה. הוא מחייב אותנו להכיר היטב את תוכן היצירה ואת האלמנטים אשר עיצבו אותו. "אנו נהיה מוכנים לקבל את המקרא כספרות כאשר נבין שהטקסט הוא בעיקר תיאולוגי וקדוש". 
ננסה גם לפרק מוקשים אמוניים ולא לעלות עליהם. "השטן יכול להכיר את המקרא כספרות, אבל זה לא צריך למנוע ממנו להכיר את המקרא כמקרא".
מטרת הספר היא לנוע בדרכים המפותלות של המקרא, לשחות בין הפשט לסובייקטיביות דרשנית, בין הרגש לשכל. בכל נבואה ננסה לאתר את הבסיס ששימש ללבוש הספרותי והעומק התיאולוגי-הרוחני של הנבואה. 
התמונות שהנביא הציג היו הגילוי האלוהי שהוא חווה ורצה להעביר לקהל שומעיו. האם הייתה "מטרת-על" למסרים האלה? האם היה רצון להופכם ל"אל-זמניים"? אנו — הקוראים — חייבים ליישר מבט לטקסט המקראי ולנסות להשיב לשאלות המורכבות האלה ביושרה אינטלקטואלית ומחקרית. 
הדימויים הרבים במקרא הם "פנינים מחשבתיות", שעל ידן מובעים הרעיונות הסימבוליים של הנבואה. סגנון זה הוא לא פשטני-שטחי אלא תוצר של התבוננות פנימית, "אינטרוספקציה עמוקה, המביאה את הנביא ליצירת מודלים לשוניים המשקפים את סערת נפשו בעת החיזיון". 
על הביקורת הצפויה (מצד המלומדים-חוקרים וקוראים בספר — ותביעתם המתמדת לשמירת הסובייקטיביות בדברים שנכתבו) נשיב: ניעזר בגדולים מאיתנו כדי לבסס את עמדתנו.
מהות צורת המליצה
נרצה לברר אם הצורה הספרותית היא רלוונטית לקורא במאה ה-21. נתמודד מול המכשול של הנגשת טקסט עתיק והבנתו "היחסית" (מחמת בעיות לשוניות וריחוקנו מ"מושב החיים" שבו נוצרה היחידה הספרותית). נעמיד את הטקסט מול הקורא ונקשה קושיות נוקשות לפולמוס שרצו לפתח לוחמי הצדק החברתי. נצלול לעמקי הרגש הספרותי, ננסה להגיע ל"איך" ו"למה", לתוכן ולצורה, לרעיון ולמסר. 
בהצעת גישה זו נתמודד מול שתי צורות שונות של חשיבה. הקיצונית ביותר טוענת: ליצירות ספרותיות יש מהות ועלינו לגלות אותה מתוך השכבות של העטיפה הצורנית. אם נרכז את כל מרצנו ב"צורה" נשכח את ה"מהות". 
הגישה השנייה המתונה יותר טוענת: ליצירה יש אופי עצמאי לחלוטין, אין היא זקוקה לצורה כדי להעביר את עוצמת המסר. 
לסיכום שתי הגישות נטען ללא כל חשש שיש עיקרון פרשני האומר: הפרשנות אינה חוקרת את המקרא כספרות אלא כיצירה קדושה.
יעמדו במחקרנו כמגדל אור שישה עקרונות ספרותיים, "נגייר" אותם לצורכי ספר זה, והם ישמשו לנו לאחיעזר ואחיסמך לניתוחים שנערוך בפרקים השונים.
לפי כללי הספרות, הצורה היא רלוונטית ומהותית.
במדע, הצורה כבולה למשמעות. בספרות, הצורה יוצרת משמעות.
אין רעיון פרפקציוניסטי ומושלם, המסר יובן מתוך השימוש בצורות הפועליות (ורוליות). 
ניסיון להפריד בין צורה למשמעות יתגלה כמשימה בלתי אפשרית.
הספרות מעניקה משמעות מרכזית לרעיון הפרימיטיבי-ראשוני של הנבואה, הצורה מעניקה עטיפה נאה למחשבות.
היצירה הספרותית היא השתקפות של מהות המחשבה.
תוצאות ועקרונות הניתוח הקשורים לתמונות
חשוב להדגיש שהעקרונות שהבאנו לעיל מובילים אותנו לציין ולשאול: האם התמונות המטאפוריות, המליציות, הן כלי פורמלי פשוט וצנוע היכול לשנות את משמעות המסרים שכבר הובאו? 
נתינת משמעות לתמונות הנבואיות הן רעיון שלא ניתן להשמיטו. נראה לנו נכון לציין את דברי דה ורד (De Waard) הטוען: "לתרגם מליצה (שמוגדרת על ידי תמונה), ובמקומה להחדיר הבעה לא מטאפורית, הוא תהליך מורכב. חסרון המליצה בטקסט המקורי יגדיל את אובדן המסר העוצמתי-ערכי של הרעיון". 
אפשר לתבל דברים אלה עם דברי פיש (Fish): "לא ניתן לתרגם את המסרים הקונקרטיים המפעילים את הדמיון להרצאה פרוזאית. תפקיד החוקר הוא: לאתר ולהגדיר את התהליך היצירתי של תת המודע הפרוע של 
המשורר". 
הטקסט נחוץ — הוא מוביל את הקורא להבנת האירוע המתואר. התמונות שמציגים הנביאים באות לקרוא תיגר על נוקשותה של הצורה. שניהם בצוותא (הטקסט והתמונה) מצליחים להעביר את הרעיון מעמקי נשמתו של המשורר — קרי הנביא.