בנק הדמים

מיכאל חרל"פ מת ביום שלישי, בין עשר וחצי לחצות הלילה. בבוקר שלמחרת, בשבע חמישים ושתים, נכנסה מזכירת נגיד בנק ישראל ללשכת הנגיד ומצאה אותו מוטל על הספה שעליה נוהג הנגיד לנמנם לאחר ארוחת הצהרים. אף שהיה ברור לה ממראהו ומתנוחתו שאינו בין החיים, טלפנה מיד למוקד מגן דוד אדום, ולאחריו לקצין הביטחון של הבנק רונן רגב. זה מיהר ללשכת הנגיד ועל סמך פרק החובשות שהיה חלק מהכשרתו כאיש ביטחון בכיר, בדק את מיכאל חרל"פ וידע שזימון מד"א יסתכם במילוי טפסים. הוא לא נזקק להרגיע את המזכירה, שכל פעולותיה עד כה היו נכונות ונעשו בסערת חושים שבשליטה. בהיותו ער לכך שתידרש מעורבות ביורוקרטית משטרתית, טלפן רונן רגב לקצין התורן במטה המשטרה במגרש הרוסים בירושלים. בהכירו את  הרשת החברתית הפרוסה בין הפקידות הבכירה, יעץ לקצין התורן לדווח על המוות למפכ"ל. 
אחת עשרה דקות לאחר מכן הגיע צוות של מגן דוד אדום לפתח לשכת נגיד בנק ישראל, מצויד בציוד החייאה. בינם לבין המת שאת חייו נקראו להציל, ניצב קצין הביטחון של הבנק. רגב הבהיר להם שהם נקראו כדי לקבוע באופן רשמי את מותו של המת. אם מבטים היו יכולים להרוג, קצין הביטחון היה מצטרף בו ברגע למפקח על הבנקים שמעבר לדלת, מחמת מבטי הזעם שנעצו בו אנשי מגן דוד אדום על שעיכב בעדם. במצבים כאלו כל שניה חשובה. בעברם נתקלו בשחצנים בדמותו של רגב שהבהירו שאין מה למהר, שהמת אינו עוד בין החיים. לא מעט מהמתים הללו, בפעולות החייאה מיידיות, נותרו בעולם הזה. 
ראש הצוות  לא היסס. הוא הושיט את שתי ידיו לפנים ודחף את קצין הביטחון שעמד בדרכו. ההפתעה גברה על השרירים. רונן רגב, למרות מוצקותו, עף הצידה וצוות מד"א מיהר ללשכה פנימה להחיות את המת. זה לא היה המקרה הפעם. ציוד ההחייאה נותר בניילון. ראש צוות מד"א לא נזקק לחוות דעת פתולוגית כדי לקבוע שמיכאל חרל"פ לא היה בין החיים מזה שעות רבות. הוא החל למלא את הטפסים, כשהטלפונים השמיעו קולם. שריפה פרצה בתחנה המרכזית ברחוב יפו. יש לכודים. הם הצוות הקרוב ביותר. המת האחרון שראש הצוות בחן באריכות את סיבת מותו, מת מדום לב. מיכאל חרל"פ המוטל לפניו דמה למת שזכר. זה לא היה קשה במיוחד. בעיני החיים – כל המתים נראים אותו דבר. לא היה לו זמן לבזבז. את המת הם לא יחיו. ואף שאבחנתו הסתמכה על הוצאת מסקנה בגזירה שווה, של מראה עיניים בלבד, ראש הצוות לא היסס לרגע כשכתב 'דום לב' כסיבת המוות. חתם, ומיהר בראש ציוותו למקום השריפה. בריצתם היה מרכיב של דיני נפשות: ככל שיקדימו, כך גדלים הסיכויים להציל חיים. תוצר לוואי היה לראשוניות, גם בהקשר לדיני ממונות: עליהם להגיע לפני מתחריהם מאיחוד הצלה. ראש הצוות לא אהב את התחרות, אבל ידע שמי שמגיע ראשון מצטלם לטלוויזיות ומרואיין ברדיו, ובכך פותח כיסי נדיבים.  
רב פקד שושנה זבולוני התבוננה בקלסר שהיה מונח על שולחנה, בו נשמרה  ניירת החקירה שזה עתה הגיעה לסיומה. בסוף, גם הגדולה בהרפתקאות מתכנסת אל בין דפי קלסר, נידונה לשכחה בארכיון, ורק לעיתים רחוקות, בנסיבות מפתיעות, זוכה לעדנה. על הכריכה, בכתב ידו המגונדר של עוזרה מפקח גלעד בן מנחם, נכתבה הכותרת שהעניקו לחקירה עם פתיחתה:  'ההתאבדות'. זו הייתה חקירה מאוד לא שיגרתית. אף שהיא חוקרת ותיקה ומנוסה,  וסברה שראתה כבר הכול, הבקשה לחקירת התאבדות שהניחה לפתחה מנהלת מדרשת ברוריה לבנות דתיות, הוליכה אותה אל פרשיה מסתורית, מלאת יצרים, אינטריגות ומאבקי כוח. במרכזה עמדה דמותה המסקרנת והמרדנית של ברוריה, אשתו של רבי מאיר. שושנה דפדפה בין דפי הקלסר, שהיו שונים מניירת שסיפרה על חקירות אחרות. היא החליטה שלא למסרו למשמורת בארכיון אגף החקירות של משטרת ירושלים. בטרם שיכנה את הקלסר בארון הברזל שבפינת חדרה, העניקה לחקירה שם שנראה לה ראוי יותר. הקלסר תויק תחת הכותרת: 'הפיתוי של ברוריה'. בזכות ייחודה של החקירה, לא מעט לקחים הוציאה במהלכה והוסיפה למודל ששקדה על פיתוחו, אשר הכיל לקחים מחקירות קודמות וממקורות אחרים שניתן להעזר בהם בעתיד. למשטרה לא היה זיכרון ארגוני. שושנה בחלקת האלוהים הקטנה שלה, הניחה ביוזמתה את יסודותיו. 
הטלפון הנייד, שרק מעטים ידעו את מספרו, צלצל. על הצג הופיעה הכתובת: המפכ"ל. לא ראש לשכתו או מזכירה. המפקח הכללי של המשטרה, הוא בכבודו ובעצמו מבקש לדבר אתה. על אף ההערכה הרבה שרחש לה, למרות הבדלי הדרגה, בגלל כישוריה, הישגיה ואישיותה, לא היה זה מעשה של יום יום. שושנה העבירה את אצבעה על המכשיר משמאל לימין ונגעה בציור הרמקול. המפכ"ל זיהה ששושנה קיבלה את שיחתו, אבל לא דיבר מיד. דרך הרמקול נשמעה התנשמותו, כמו אוזר הוא כוח: 
"שושנה..." 
אמר, ואחרי אזכור שמה באה אתנחתא לא שגרתית. שושנה זיהתה מיד את הסימנים: השהייה והרווח ששם בין המילים שטרם נאמרו, הקדימו בשורה לא נעימה העומדת לנחות עליה. לאלו נוסף עוד סימן מבשר שחורות. בכל פניות המפכ"ל אליה, היה תמיד מקדים לשמה את ציון דרגתה ואת שם משפחתה. 'רב פקד שושנה זבולוני'. תמיד. הפעם היחידה בכל שנות עבודתם המשותפת שבה השמיט את דרגתה ופתח ב-'שושנה', הייתה בהקשר למות בעלה נפתלי. 
המפכ"ל לא היה ער להשמטה. אחרי ההפסקה, שנדמתה בעיניה לארוכה הרבה מעבר למה שהייתה באמת, חזר על שמה ובישר: 
"שושנה, מיכאל חרל"פ מת."  
נימת קולו של המפכ"ל הביעה תחושה כנה ואמתית של השתתפות בצער. 
רק לעיתים נדירות בצבצו רמזים לאנושיות כלשהי מבעד לקרירות הנעדרת יחסי אנוש, שהצטיין בה. גם אם בתוכו היה מרכיב של רכות, הוא הוחבא בהצלחה רבה. 'הקרחון', כך קראו למפכ"ל מאחורי גבו, תוך מאמץ שבשום אופן הכינוי לא יגיע לאוזניו. היו מי שטענו שמפיק סדרת הטלוויזיה 'משחקי הכס' הטיס אותו לאתר הצילומים, כדי שינשוף על התפאורה ויקפיא את ארמון החורף. וגם אם מידה של הגזמה נלוותה לתיאור זה, שררה הסכמה כללית שמדד הציניות באישיותו הלך וגבר ככל שהתארכה כהונתו בראש הפירמידה המשטרתית. לא כך במקרה של רב פקד שושנה, מהטובות שבחוקרי המשטרה. המפכ"ל זכר שמיכאל חרל"פ השתייך לחבורה המצומצמת עד מאוד של חבריה. שושנה הייתה טיפוס בלתי חברותי בעליל. מכיריה מיקמו אותה בקצה הקל על רצף האספרגר. מעגל חבריה היה מצומק. לפיכך שיער המפכ"ל שאובדן חבר מהבודדים שיש לה, יסב לה צער עמוק. מכיוון שהעריך וחיבב אותה בתוכו פנימה, בסדר זה של ההתייחסויות, לא היו השתתפותו בצערה והנימה שבה נאמרה, בבחינת אמירה לתפארת המליצה. לשם שינוי, הפעם התקיימה זהות בין תוכן דברי המפכ"ל לבין הצורה שבה הם נאמרו:  
"אני משתתף בצערך שושנה. מיכאל מת במשרדו. דום לב. אני חושב שלכבוד המת ובני משפחתו, ראוי שעל האישור תהיי את חתומה." 
האישור שעליו דיבר המפכ"ל מתייחס לכל מקרה מוות שלא בבית חולים. בנסיבות אלו קובעות ההוראות את הנוהל הבא, כתנאי למתן רישיון קבורה:                                      קצין משטרה יגיע למקום בו נמצאת הגופה. רק אם ממצאיו אינם מעלים חשש לפלילים, מוסמך ראש לשכת החקירות המרחבי לוותר על המשך חקירה. כשיש לקצין המשטרה יסוד לחשוש כי נגרם מוות במעשה פלילי, על המשטרה לגרום לכך שרופא המחוז יעכב את מתן רישיון הקבורה.
"בסדר."   
כך הגיבה שושנה לבשורה ולמטלה וניתקה את השיחה. בתחילה סבר המפכ"ל שתוכן דבריה והטון שבו השיבה, היו ראויים למענה המנוכר הזה אילו ביקש ממנה שתצא לצומת אורנים ותכוון את התנועה שם כי הרמזורים התקלקלו. במחשבה שניה הבין שהחמיר בשיפוטו. היה נידמה לו שהבחין ברעד קל שניסתה להבליע בקולה. המפכ"ל ייחס את הסתפקותה ב'בסדר', לסערת נפשה למשמע הבשורה המרה. שושנה זבולוני, החוקרת שראתה הכול, הקשוחה, זו שייחסו לה העדר רגש ועודף היגיון, הגיבה כפי שנהגה, משום שהייתה המומה מן המוות שבא בחטף על חברה הקרוב. המפכ"ל ייחס את חוסר הנימוס של רב פקד שושנה זבולוני, שלא הודתה לו על שטרח להודיע לה באופן אישי על מות מיכאל חרל"פ, לפתאומיות שבה בדמי ימיו מת.