הכלה של ואלקז
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הכלה של ואלקז
מכר
מאות
עותקים
הכלה של ואלקז
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

הכלה של ואלקז

4 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

תיאודורה מרלסטון התמימה רצתה תמיד חתונה מהאגדות – כמובן שמלה לבנה וחתן מעריץ. במקום זאת היא נישאת בנישואי נוחות לאחנדרו ואלקז הארגנטינאי ‒ גבר מושך שאי אפשר לעמוד בפניו. אלחנדרו מבטיח חושניות גולמית אך גם חוסר נאמנות, ועם זאת על פי רצון אביה, טדי חייבת לומר 'כן'.

אלחנדרו מעולם לא רצה רעייה, אך כלתו העצורה היא מתנה טעימה שרק מחכה שעטיפתה תיפתח. מתחת למשי הלבן שוכנת אישה שמסעירה את דמיונו, וברור שהאיחוד ביניהם יבעיר את העיתון שעליו הוא כתוב.

מהדורה ראשונה ראתה אור בשנת 2020

פרק ראשון

1


המילה היחידה שבלטה בצוואתו של אביה של טדי, התחילה עם האות 'נ', אך היא לא הייתה 'נכסים'. היא הביטה בעורך-הדין המשפחתי, בבהלה פעורת-פה. "נישואים?"

בנסון הנהן בכובד ראש. "אני חושש שכן. תוך חודש. אחרת, דודנך מדרגה שנייה, הוגו, יירש הכול – כל נכס וכל מניה, כולל אחוזת מרלסטון."

"אבל, לא ייתכן שזה נכון!" טדי אחזה בזרועות הכיסא בחוזקה, עד שאצבעותיה חפרו בזרועות הכיסא העשוי עור, כמו טפרים. "אבא אמר לי שהמקום הזה שלי. הוא אמר לי, ביום לפני שהוא מת. הוא אמר שתמיד יהיה לי את הגג הזה, מעל ראשי."

"אביך שינה את צוואתו, חודש לפני שאובחן כחולה בסרטן," אמר עורך-הדין. "זה היה כאילו שידע שלא נותר לו הרבה זמן ורצה לסדר את ענייניו."

ענייניו?

זה היה הבית שלה! זה היה העניין שלה. אלה היו חייה! אלו היו הביטחון והבטיחות שלה. איך יכול היה אביה למסור את זה לבן דודה, שלא ביקר אותו אף לא פעם אחת, במשך מחלתו?

ליבה של טדי דהר מהר וחזק כל כך, שהיא יכלה לחוש את הדם הפועם בכל אחת מקצות אצבעותיה. זעזוע צינן וחבט בגופה, כמו שטף של מי קרח. היא מצמצה כדי לראות צלול יותר. איזה סיוט זה היה? האם באמת ישבה בספרייה, עם עורך-הדין של אביה, וניהלה את השיחה המטורפת הזו?

זו חייבת להיות טעות.

בחמשת החודשים האחרונים, היא טיפלה באביה שחלה בסרטן הלבלב, ונשארה לצידו והחזיקה את ידו כשהוא מת לבסוף. זו הייתה הפעם היחידה שחשה קרובה אליו. בימים האחרונים האלה, הוא שיתף אותה בקטעי ילדותו, שלא היו מוכרים לה בעבר. זה הסביר כל כך הרבה, על אישיותו הקשה. איך מצא בה פגמים כל הזמן. איך היה בלתי אפשרי לרצותו. איך היה חולה שליטה, שמעולם לא נתן לה זכות להביע את דעתה. לקראת הסוף, היא מצאה מקום בליבה לסלוח לו. היא אפילו אמרה לו שהיא אוהבת אותו. משהו שנשבעה שלעולם לא תעשה.

וכל הזמן, הוא תכנן להערים עליה?

לבגוד בה?

היא בלעה את רוקה בחוזקה, מרוגזת מגוש הכאב שהיה מונח בגרונה, כמו אגוז גדול מדי. מדוע האמינה לזה? מדוע נתנה לאביה לעשות לה את זה? הוא גרם לה להרגיש בטוחה ואז משך מתחתיה את שטיח הביטחון. מדוע לא ראתה את זה מגיע? מדוע הייתה כל כך... טיפשה, ליפול בפח של 'המשפחה המאושרת'?

"אבי נתן לי להאמין שמרלסטון תמיד יהיה שלי." טדי ניסתה לדבר בצורה ברורה ויציבה, למרות שרגשותיה התפתלו בחזהּ, כמו בגדים המסתובבים במייבש כביסה במהירות גבוהה מדי. "מדוע שינה את דעתו? אני בטח לא צריכה להינשא, כדי לרשת את מה שאמור להיות שלי באופן אוטומטי? זה מקומם לחלוטין!"

עורך-הדין הקיש על המסמך המשפטי, בעט בו החזיק. "זה קצת יותר ספציפי מזה..." הוא השתהה לרגע, כאילו מנסה למצוא דרך לומר את דבריו הבאים, מבלי לגרום לה למצוקה רבה יותר. "אביך אף מינה את החתן."

הלם התפשט בבטנה ואחז במעיה. מינה את ה – ? "מה?"

הוא דחף את המסמך לעברה. "הוא רוצה שתינשאי לאלחנדרו ואלקז."

טדי הביטה בשם. ראתה את הגבר בראשה. הרגישה את בסיס עמוד שדרתה משתחרר, כשדמיינה את אותו פלייבוי גבוה, כהה עיניים ושיער, עם חיוך אניגמטי של מלאך שסרח. הגבר שנשים ברחבי העולם נהרו אליו, כמו דבורים לצוף. היא הרגישה שלחייה מתחממות, כאילו תנורים נדלקו מתחת לעורה. זו הייתה חייבת להיות בדיחה. לא ייתכן שאביה היה אכזרי כל כך. שיאלץ אותה להינשא למישהו כל כך מעל לליגה שלה, עד שזה יהפוך אותה למטרה ללעג, ברגע בו יוכרזו נישואיהם. העיתונות תלעג לה. הם יצחקו עליה ללא רחמים. איש לא יאמין לזה, לרגע אחד. אלחנדרו ואלקז והיא? היא כבר יכלה לראות את הכותרות: הליידי הצולעת נוחתת על הפלייבוי הארגנטינאי, באיחוד של נוחות.

מה עשתה, שזה מגיע לה? האם הייתה זו דרכו של אביה, להראות את שאט הנפש שלו מנכותה? להפוך אותה למטרה ללעג ולצחוק? להיות מושא לבדיחות, לעשור הבא?

טדי לקחה נשימה מייצבת, והחזירה לאט את מבטה אל עורך-הדין. היא חייבת לשמור על קור רוח. חייבת להיות דרך לפתור את זה. זה לא יעזור, אם תיכנס לפאניקה ולהיסטריה. זו לא הייתה דרכה. שלוות נפש וקור רוח היו דרכי הפעולה שלה, על אף שמתחת לפני השטח העצבים שלה נמתחו עד לנקודת שבירה. "האם יש דרך... לעקוף את זה?"

"לא אם את רוצה לשמור על בעלות מלאה ולגור באחוזת מרלסטון."

היא הביטה מבעד לחלונות הספרייה, אל הגנים והשדות שהשתרעו מעבר. אל העמקים הירוקים עם גבולות הגדר העבה, אל עיקול הנהר שזרם ביער שהקיף את הגבול העליון. אל האגם הכסוף, אל עצי השקמה והאשור שעמדו במשך מאות שנים, בזמן שהחיים המשיכו סביבם.

שטחי ווילטשייר ואחוזת מרלסטון היו ביתה. זו הייתה ההשראה לעבודתה, כמאיירת ספרי ילדים. הרישומים הבוטניים שלה עם המוטיבים הגחמניים קיבלו השראה מסביבתה.

הסטודיו שלה היה כאן.

הבית שלה היה כאן.

מקום המפלט שלה היה כאן.

איך היא יכולה לאבד את זה? איך ייתכן, שהיא לא יותר מאשר דיירת? מה אביה חשב לעצמו?

בטנה שוב נקשרה בקשרים.

האם לא היה לו אכפת ממנה כלל?

האם לא ידע, כמה היא תיעבה גברים כמו אלחנדרו ואלקז? אלחנדרו היה פלייבוי עשיר ונאה להחריד ש – כמו אחיו הצעיר לואיס – רק יצא עם דוגמניות-על וכוכבות קולנוע. נשים יפהפיות. נשים מושלמות.

אלחנדרו לא הבחין בה בעבר. בנות כמוה היו בלתי נראות לגברים כמוהו. מבטו השחור כפחם הביט ישר דרכה, כאשר הוצג בפניה באירוע פולו, אליו אביה לקח אותה לפני שנים.

אלחנדרו בקושי אמר מילת ברכה, לפני שבירך יפהפייה בלונדינית גבוהה ורזה שעמדה מאחוריה, שהפכה זמן קצר לאחר מכן לארוסתו. הרומן הסוער שלהם היה מרוח על גבי העיתונים במשך שבועות – חודשים – עד שארוסתו, דוגמנית-העל מרצדס דלגאדו, ביטלה את חתונתם ברגע האחרון.

במה שיחק אביה, כשהכריח את הגבר שיכול לבחור כל אישה שהוא רוצה להינשא לה? איזו סיבה אפשרית הייתה יכולה להיות לאביה לרצות ברית כזו, גם אם זה היה רק זמני?

טדי מעולם לא הייתה קרובה לאביה. הוא מעולם לא הסווה את העובדה, שהיה מעדיף בן על בת. מאז ילדותה, הוא מצא פגם בכל מה שאמרה או עשתה, ובכל זאת, כמו כל הילדות הקטנות, היא המשיכה לאהוב אותו. לבקש את אישורו. לזכות באמונו. לקח לה שנים, להבין שהוא היה אובססיבי מדי לעבודה ולצורך לנצח בכל קרב תאגידי, מכדי שיהיה לו אכפת ממנה. לא היה לו זמן בשבילה, למרות שהוא עשה מאמצים קיצוניים להבטיח את המשמורת עליה, לאחר הגירושים מאימהּ. השגת המשמורת עליה הייתה עוד קרב. עוד ניצחון.

האם זו דרכו להעניש אותה, על כך שמעולם לא סלחה לו על הדרך בה הביא את אימהּ למוות בטרם עת? או שהוא כל כך התבייש שבתו היחידה חיה חיים שקטים וגלמודים, שהחליט לעשות משהו בנדון, על ידי כך שיקשור אותה לגבר שלא היה סיכוי אפשרי שתמשוך בדרך אחרת?

השם ואלקז היה שם נרדף לעושר וליוקרה. צמד האחים, שחגגו כמו שנהגו לשחק פולו. אם וכאשר האחים שחיו חיים מלאי ריגושים יחליטו להינשא, זה בטח לא יהיה למישהי כמוה.

טדי החזירה את מבטה אל עורך-הדין. "מה אלחנדרו מרוויח מזה? מדוע שיסכים להסדר כזה?"

"לפני עשרים שנה, אביך קנה שטח גדול בארגנטינה שהיה שייך לאביו של אלחנדרו, כדי להקל על הלחץ הכספי על המשפחה, לאחר שפאקו ואלקז סבל מתאונת פולו והפך למשותק בארבע גפיים," אמר בנסון. "אביך החזיק את השטח ברשותו כל הזמן הזה, למרות שאלחנדרו הציע מספר רב של הצעות לרכוש אותו בחזרה. שטרי הקניין של הנכס יימסרו לו, עם נישואייך."

האם מחליפים אותה, תמורת רכוש? מוסרים אותה כמו גביע? כמו סחורה? איך יכול היה אביה לעשות לה את זה? אלה לא היו ימי הביניים. זו הייתה המאה העשרים ואחת. נשים היו אמורות לבחור את הבעלים שלהן.

להתאהב.

להיות נאהבות בחזרה.

טדי חלמה בחשאי על סיפור אגדה, מאז גירושיהם המרים של הוריה, כשהייתה בת שבע. היא האמינה בכוחה של האהבה, על אף שלא ראתה אותה או חוותה אותה בעצמה. אנשים היו אמורים להתאהב ולהישאר מאוהבים. לא להינשא זה לזה, בגלל יוקרה או רכוש או רווח כספי.

כיצד תוכל להתעלם מהכמיהה העמוקה ביותר של ליבה, ולהינשא מסיבה אחרת מלבד אהבה? זה יפגע בכל ערך שהיא הוקירה. היא סירבה להפוך לגרסה של אימהּ, ולהינשא לגבר עבור המעמד החברתי והביטחון שהוא יכול להעניק לה, ואז לסבול מהבושה – שכולם יצחקו עליה כשזה ישתבש.

חייבת להיות דרך לצאת מזה.

טדי שוב הביטה בעורך-הדין. "מה חושב אלחנדרו על זה? האם סיפרו לו?"

"הוא שרוי במה שהייתי מתאר כמלכוד."

"כלומר?"

"אביך סידר את הדברים, כך שאם אלחנדרו יסרב להינשא לך, הנכס המדובר יימכר."

"אבל בוודאי, שגבר עם סוג העושר שלו יכול לרכוש אותו, כשייצא לשוק?"

עורך-הדין הניד בראשו. "אני חושש שזה לא אפשרי. אביך הצהיר מפורשות כי הנכס יימכר ליזם, אם אלחנדרו יסרב לעמוד בתנאי הצוואה. מפתח מקומי כבר הראה עניין מסוים ויחטוף את הנכס, ברגע שהוא ישוחרר. אני מתאר לעצמי שאלחנדרו לא יוותר על השטח הזה, אפילו אם פירושו להינשא לזרה מוחלטת. אם מסתכלים על זה כך, זה ניצחון כפול עבור שניכם."

המרה בגרונה של טדי עלתה כמו חומצה. האם עורך-הדין של אביה – כמו כולם – חשב שלא הייתה לה שום תקווה למצוא בעל בדרך אחרת? היא משכה את כתפיה לאחור ושלחה לעורך-הדין את אחד מהמבטים הקפואים הידועים שלה. "אתה יכול לומר לסניור ואלקז, שאין שום אפשרות שאסכים להינשא לו."

 

"אתה צוחק עליי?" אלחנדרו הביט בנציג המשפטי של תאגיד מרלסטון במשרדו בלונדון.

"אם אתה רוצה את האדמה שקלארק מרלסטון קנה מאביך, זה מה שאתה צריך לעשות."

"הוא לא קנה זאת מאבי," אמר אלחנדרו, מבעד לשיניים קפוצות, "הוא גנב את זה. הוא שילם קמצוץ משווי השטח. הוא ניצל את המצב הכלכלי של אבי, לאחר התאונה. הוא תמרן הכול, כך שיוכל לשים את ידיו על האדמה ההיא, תוך שהוא גורם לכולם לחשוב שהוא עושה לנו טובה." מנוול.

"גם אם זה כך, יש לך סיכוי להחזיר אותו לבעלותך, מבלי שתצטרך לשלם עליו פזו אחד."

אלחנדרו ינק אוויר מבעד לאפו. הוא יצטרך לשלם בהחלט. עם החופש שלו. הדבר היחיד שהוא העריך, מעל לכל דבר אחר. "אני אפילו לא זוכר שפגשתי את בתו של מרלסטון." הוא הציץ בשם וקימט את מצחו. "תיאודורה, נכון? מי היא? מה יש לה לומר על זה, או שהיא זו שעומדת מאחורי זה?"

הוא יכול היה לדמיין אותה. נסיכה מפונקת. עוד רודפת בצע קטנה וזולה, שרוצה להתחתן. ילדה של אבא, שרוצה לטפס בסולם החברתי ורוצה להפוך את חייה לקלים. הוא יכול לדמיין איך שכנעה את אביה החולה לארגן את זה, כך שתוכל להיות חופשיה מדאגות. נשואה לבעל עשיר, והכול מבלי שתצטרך להניד עפעף.

לא במשמרת שלו, לעזאזל.

"היא מרוגזת כמוך," אמר עורך-הדין שלו. "היא מתכוונת לערער על הצוואה."

ממש. אלחנדרו ידע היטב איך נשים שיחקו. תיאודורה מרלסטון תמחה ותעורר מהומה, לשם מראית עין. היא תדחה אותו, כדי להסתיר את המניעים הנלוזים שלה. ברור שהיא תרצה להינשא לו. הוא נחשב למציאה. אחד מהרווקים המבוקשים ביותר בארגנטינה, אם לא בעולם כולו. "מה הסיכויים שלה?"

"לא טובים," אמר עורך-הדין. "הצוואה נוקשה כברזל יצוק. קלארק מרלסטון כתב אותה בדעה צלולה. הוא הביא שלושה רופאים שיאשרו זאת, מן הסתם, משום שחשד שאחד מכם – או שניכם – יתנגד להוראותיו וינסה למצוא פרצה. זה יהיה תרגיל יקר וממושך, לנסות לבטל את הצוואה. העצה שלי היא לעשות את מה שכתוב ולהפיק מכך את המיטב. זה רק לשישה חודשים."

קל לך לומר.

אלחנדרו חרש את ידו בשיערו. עם טיפוחם של שני ילדי רחוב, סופי וחורחה, כבר היו לו יותר מדי תחומי אחריות, לספק להם אוכל, מחסה, חינוך ותחושת משפחה, או לפחות עד כמה שיכול רווק לעשות. הוא לא היה זקוק לאישה, להוסיף לצרותיו. חורחה בן החמש-עשרה היה עדיין בשלב הבעייתי, בין למרוד או לכבד את הסמכות, והזכיר לו את אחיו הצעיר לואיס בגיל הזה, ואת המאמצים שהיה עליו להשקיע ואת הקורבנות שהיה צריך לעשות, כדי למנוע נזק. ובעוד סופי בת השמונה-עשרה הייתה קצת יותר בוגרת, היא הביעה לאחרונה רצון לעבור לבואנוס איירס, כדי ללמוד עיצוב שיער. הוא לא הרגיש בנוח לגמרי עם הרעיון שהיא תתגורר בעיר הגדולה, בלי התמיכה הצמודה שהוא ושאר אנשי ביתו סיפקו לה.

להינשא היא החלטה קשה דיה, אם היה לו אכפת ממישהי מספיק כדי לשקול סוג כזה של מחויבות. אבל איך הוא אמור להינשא לאישה זרה לגמרי? הוא הרגיש עצבני מהמחשבה על נישואים. מלהיות קשור למישהי. לתת למישהי את הכוח, להיות שם לרגע אחד ולא להיות שם ברגע הבא. כמו שאימו הייתה לאביו. עונדת בגאווה את הטבעת שלו ומגדלת את בניו רגע אחד, ובורחת לחיים חדשים בצרפת, משאירה את הטבעת ואת מסמכי הגירושים ושני ילדים קטנים מבולבלים מאחוריה, ברגע הבא.

אלחנדרו ניסה להתחייב פעם אחת וזה נכשל. כישלון חרוץ. חמור מכך, הוא הופתע לחלוטין. זה הרגיז אותו, שהוא נתן למה שהרגיש להדחיק את מה שידע. מניסיונו, נשים רצו דבר אחד והוא היה טיפש שחשב אחרת. הן רצו כסף וביטחון. הן עשו ככל יכולתן כדי להשיג את זה. הן התאהבו והפסיקו לאהוב, בהתאם לגודל הארנק של הגבר. לא היה לו אכפת, אם זה היה צרוב בדי-אן-איי הפרימיטיבי שלהן. הוא לא ייתן שיתמרנו אותו, לא ייתן שיהונו אותו, ליפול שוב בפח הזה.

הוא היה מבוגר וחכם יותר עכשיו. הוא מעולם לא נתן לרגשותיו להפריע לעסקה טובה. הוא מעולם לא נתן לרגשותיו להעיב על שיקול דעתו או להסיח את דעתו ממשימה. הוא לא שיקם את האימפריה הכושלת של אביו, בעזרת רגשות. הוא עשה זאת באמצעות דם ויזע והערים על יריביו. הוא הדף את כל המחסומים שהועמדו לפניו. עקף אותם. השמיד. זה לא יהיה שונה.

 

"היכן היא?" שאל אלחנדרו את הבאטלר הלבוש ללא רבב, שפתח את הדלת בבית מרלסטון בווילטשייר.

גבות עבות לבנות ושעירות, כמו שני זחלים, עלו בקמט קפדן מעל לעיניים כחולות מימיות. "מיס טדי מחויבת כרגע."

עכשיו זה באמת היה מצחיק. לו רק הייתה מחויבת. למישהו אחר.

"אני בטוח שהיא תפנה לי מעט זמן, בלוח הזמנים העמוס שלה." הוא דיכא נחירה צינית. מיס תיאודורה מרלסטון קרוב לוודאי חיכתה ששיזוף הספריי שלה יתייבש או הלק שלה, או שסילסלה את ריסיה המלאכותיים או שטויות כאלה. האם יכולה להיות אישה פנויה יותר, מילדה מפונקת של אבא?

ואיזה שם, לעזאזל, זה טדי? מה היא חשבה שהיא – צעצוע או בן אדם?

"אם תמתין כאן, אני אגיד לה שביקשת לשוחח אי – "

"תראה, בלי לפגוע, חבר," קטע אלחנדרו, "אבל אין לי זמן או הרצון, לחכות שהגברת שלך תדביק את הציפורניים המזויפות שלה. אתה תיקח אותי אליה, או שאני אלך לחפש אותה. מה אתה בוחר?"

"אף אחת מהאפשרויות," אמר קול קריר מאחוריו.

אלחנדרו הסתובב וראה דמות קטנה, שעמדה בפתח הדלת. לא היו ציפורניים מזויפות או שיזוף בספריי. היא לבשה בגדים שנראו כאילו נלקחו מצדקה ושיערה נראה כאילו צללה במים. היה זה ענן פרוע של תלתלים חומים כהים סביב ראשה וכתפיה, גלי יותר ממתולתל, אך ברור שלא נחסך מאמץ לאלף אותו. אם כבר, נראה כאילו סידרה אותו בידיה לאחרונה. מכנסיה היו בגוון חום מלוכלך, החולצה המשובצת אינה מגוהצת והסוודר הסרוג שלבשה מעליה היה מכוסה בכדורי מוך. התלבושת הייתה גברית וגדולה מדי לגופה הקטן, בולעת אותה כמו אוהל מעל לקיסם שיניים.

מדוע לכל הרוחות התלבשה בצורה כל כך מחרידה? מה היא ניסתה להוכיח? הנערה הייתה יורשת של אחוזה מרהיבה, בשווי של מיליונים. היא יכולה להרשות לעצמה ללבוש את מיטב האופנה העילית. מדוע התלבשה כמו קבצנית?

עיניו עברו למקל ההליכה שעליו נשענה, במה שיכול היה לתאר רק כדרך מתריסה בגאווה. הוא חש שמשהו מטלטל בחזהו, כמו כשכף הרגל מפספסת צעד.

אז זו הסיבה.

"מיס מרלסטון?"

"סניור ואלקז, כמה נחמד לראות אותך שוב."

אלחנדרו לא אהב את התחושה, להיות בעמדת נחיתות. שהיא יודעת עליו יותר מכפי שידע עליה. שמור את חבריך קרובים ואת אויביך קרובים יותר, היה המוטו שעל פיו חי. ובכל זאת היה בה משהו שפנה לצד המגונן שלו. "האם... אה... נפגשנו?"

היא הניעה את שפתיה בתנועה נוקשה שהפכה לחיוך, אך הוא הבחין בכך שהוא לא הגיע לעיניה האפורות-כחולות הקרירות. "כן." הסנטר שלה התרומם. "אתה לא זוכר?"

אלחנדרו בדק במהירות את ההארד דרייב הפנימי שלו. הוא יצא עם הרבה נשים. שכב עם יותר. אבל בשום מקום בזיכרונו לא יכול היה למצוא בחורה עם עיניים כה נחרצות, עד שנראו כהות יותר ממה שהיו בפועל. היו לה גבות בולטות וריסים עבים וכהים, מבלי שהשתמשה במסקרה. עצמות לחיים גבוהות ואף שנראה כאילו בילה איתן זמן רב שם למעלה. פה שהיה מלא וצעיר ותמים למראה ועם זאת מורם בזווית של ציניות שתאמה לשלו.

"אני חושש שתצטרכי להזכיר לי." הוא מתח את שפתיו לחצי חיוך. "אני פוגש הרבה אנשים, בתחום העסקי שלי."

עיניה היו יציבות בצורה מטרידה, כשאחזו בעיניו. זה היה כאילו שהיא ראתה מעבר לחזית האיש-בשליטה-על-היקום שלו והיישר אל הילד הביישן בן העשרה, שנאלץ להתגייס ולקחת על עצמו את האחריות, אחרי התאונה של אביו ועריקתה של אימו. פניה היו נקיות מאיפור. שום מסכה של איפור להסתתר מאחוריה, ובכל זאת הוא לא היה יכול שלא להרגיש שהיא קצת רגועה מדי.

"נפגשנו ביום הפולו הבריטי, לפני כמה שנים."

"באמת?"

"זה היה אותו אירוע, בו פגשת את ארוסתך לשעבר."

אלחנדרו קפץ את לסתו, מאחורי חיוכו המנומס. היא הכתה בו מתחת לחגורה. כלבה. התפוח לא נופל רחוק מהעץ. משחקת איתו משחקים. משתעשעת בו. לועגת לו.

מזכירה לו.

הוא שנא להיזכר בטיפשותו באותה תקופה. בגיל עשרים-וארבע, הוא האמין בטיפשות שהאהבה קיימת. באותה תקופה, האמין שיוכל לקיים חיים מאושרים ומספקים, עם מישהי שתאהב אותו כפי שהוא יאהב אותה. שסכום הכסף שהיה או לא היה לו אינו חשוב. הוא נסחף ברעיון לבנות משפחה חדשה, כמו זו שאימו הרסה כשעזבה את אביו המרוסק, שישה חודשים לאחר התאונה.

הוא טעה.

"אני מצטער, שלא זכור לי שנפגשנו." הוא העביר את מבטו עליה, כשניסה לאמוד את גילה. היא נראתה באמצע שנות העשרים לחייה, אך בלי איפור וכשהיא לבושה בבגדי הסמרטוטים האלה, היא נראתה צעירה בהרבה. "האם הוצגנו רשמית?"

"כן."

אלחנדרו עדיין לא יכול היה למקם אותה. אך הוא פגש הרבה אנשים, במהלך אירועי הפולו. אחיו שיחק על המגרש, בזמן שהוא עבד בצד העסקי. נותני חסות וראשי תאגידים לעיתים קרובות דחפו את בנותיהם מתחת לאפו, אך הוא תמיד הקפיד להפריד בין עסקים להנאה. ברור שהיא לא ראתה את זה בעין יפה, שהוא לא זכר אותה מהעבר. אבל למה שיזכור? היא הייתה רחוקה מהטיפוס הרגיל שלו, כמרחק שנות אור. "בטח היית אז די צעירה."

"בת שש-עשרה."

אם כך, היא הייתה בת עשרים-ושש עכשיו. אישה פשוטה ורווקה, המחליקה במדרון לעבר גיל שלושים – על כן, אבא'לה הסכים לשדך אותה עם חתן בהזמנה.

בטנו של אלחנדרו התעטפה במרירות. מדוע בחרה בו? מדוע לא באיזה בחור אחר, שיכול לסבול את המחשבה על נישואים? או שמא הייתה זו איזשהי נקמה, על כך שהתעלם ממנה בעבר?

"יש מקום שנוכל לדבר בו?" הוא העיף מבט אל הבאטלר הקרוב, הנראה כאילו יצא היישר מסרט דרמה תקופתי. "בפרטיות?"

"מכאן."

אלחנדרו קימט את מצחו, כשהלך אחריה. הייתה לה צליעה בולטת, שגרמה לפעולת ההליכה להיראות לא רק מסורבלת, אלא אף כואבת, למרות השימוש במקל. רגל אחת נגררה מעט, כאילו השרירים לא היו מספיק חזקים כדי לסחוב את משקלה המלא. לא שהיא הייתה כבדה או משהו כזה. היא נראתה כאילו משב רוח יעיף אותה משם. האם הייתה זו פציעה שקרתה לאחרונה? הוא ניסה להיזכר אם קרא עליה משהו בעיתונות, אך לא מצא דבר. אולי לא הייתה הסוג שמושך את עין העיתונות.

הוא חש הבזק של עניין, מתלקח ובוער במוחו. לא יפהפייה ואף שבורה. מעניין. האם זו הסיבה שהיא כלולה בעסקת נישואים? האם היא או אביה – או שניהם – חשבו שלא תוכל להשיג בעל, בשום דרך אחרת? אולי היא לא מהממת כדוגמנית שלטי חוצות, אך הוא היה יכול לראות את הקווים הקלאסיים על פניה, את עור החרסינה שנראה רך וחלק וקרמי כמו עלה כותרת, את צבע העיניים יוצא הדופן שלה שגרם לו לחשוב על אגם חורפי. היה לה יופי שקט, שהתגנב אליך מבלי ששמת לב. זה היה מסוג היופי שפתאום היה מופיע וגוזל את נשימתך.

היא הסתובבה ופנתה אליו, ברגע שהיו בספרייה. הבעת פניה הייתה חפויה, כמו פני בובה. "מה תרצה לשתות?"

"מה קרה לרגל שלך?"

היא לחצה את שפתיה, גאווה מבזיקה על תווי פניה. "יש לי ויסקי או ברנדי או קוניאק. גם יין. אדום. לבן. שמפנייה."

"שאלתי אותך שאלה."

עיניה התנגשו בעיניו, שבבי הכחול שבעיניה בולטים בין ים האפור. "שאלה גסת רוח."

אלחנדרו הרים את כתפיו. לא היה לו אכפת, אם היה גס רוח. הוא לא היה כאן כדי להתיידד. הוא היה כאן כדי לצאת מאחיזת החנק של התחבולות של אביה. הוא רצה את האדמה הזאת. הוא יעשה הכול עבור זה.

אבל לא את זה.

לא את המילה שמתחילה באות 'נ'.

הוא הביט בה במבט קשוח. "אני לא כאן, כדי לשתות יין ולדבר על מזג האוויר. אני כאן, כדי להפסיק את השטויות האלה."

הבעת פניה נותרה שקטה. נחושה. עיקשת. "אני לא מתחתנת איתך."

"ועוד איך שלא."

"אין לי שום כוונה להתחתן עם אף אחד."

"לא יכולתי להסכים יותר."

"מה שמביא אותנו לתנאים המרגיזים בצוואתו של אבי."

אלחנדרו התבונן בה, כשמזגה לעצמה מי סודה. השקט היה כה עז, עד ששמע את הבועות תוססות ומתנפצות על דפנות הכוס.

היו לה ידיים עדינות, אצבעות צרות וארוכות ולבנות כשמנת, כמו שאר עורה. הציפורניים שלה היו קצרות, אך לא מסודרות. הן היו כסוסות, אחת מהן נראית אדומה וכואבת.

עם בגדיה הנוראיים והיעדר האיפור וכל קישוט אחר כמו תכשיטים, הוא חשד שזאת הייתה בחירה מכוונת, להפוך את עצמה ללא מושכת ככל האפשר. מחשבה מסקרנת. מדוע שתעשה זאת? היא עמדה להפיק את המרב מהעסקה הזו. או להפסיד הכי הרבה. הירושה שלה הייתה תלויה בהסכמתה לתנאים. קרוב משפחה רחוק יקבל הכול, לולא תציית לרצונותיו של אביה. איזו אישה צעירה תפנה את עורפה לנחלה בשווי של כמה מיליונים? אחוזת מרלסטון והשטחים הסובבים אותה היו חלום של כל יזם. והיה אף את תיק ההשקעות והנכסים של אביה, שיותיר אותה ללא דאגות לכסף לשארית חייה.

הוא בחן אותה עוד רגע או שתיים לפני ששאל, "לא ידעת שהוא תכנן את זה כך?"

"לא."

הייתה לה היכולת המדהימה לומר הרבה במילה אחת, חשב אלחנדרו. היא יכלה לתקשר מחסן מילים שלם, במבט אחד. וכרגע היא הביטה בו, כאילו שהוא נכנס לחדר המגורים הנקי והמסודר שלה, כשגבו מכופף וידיו נשרכות על האדמה. כמו איש מערות.

הוא לא היה רגיל שנשים תיעבו אותו ממבט ראשון. הוא היה רגיל לנשים שמתרפסות אליו וסוגדות לו. זה בא ביחד עם הכסף שהיה לו. כולם אהבו כסף. בעיקר נשים. זה פתח דלתות חדר שינה, יותר מכל דבר אחר.

הוא מצא את נערת הקרח הזו מרעננת. משעשעת להפליא. הוא לא הרגיש את רמת העניין הזו הרבה זמן, אם בכלל. הוא יכול היה להרגיש את הדגדוג הקטן בדמו. את קצב ליבו המוגבר דיו כדי לגרום לו להיות מודע לצרכים הגופניים שהזניח לאחרונה, בגלל הלחץ בלהטוט בין העבודה והאחריות שלו בבית. הוא לא אהב דבר יותר מאתגר – ככל שהחיפוש קשה יותר, כן ייטב. זה גרם לניצחון להיות מספק יותר.

הוא ידע שיוכל להשיג אותה, לו יעשה צעד לכיוונה. הוא יכול להשיג כל אישה שירצה. יהירות לא הייתה קשורה לזה. הוא יכול היה להיראות מכוער כמו חטא, ועדיין למשוך אישה לרשת הקורים החושנית שלו.

מאז האירוסים המבוטלים שלו, הוא הפך את זה לעסק שלו לבחור ולפתות. הוא מעולם לא נשאר עם מאהבת יותר משבועיים. הוא לקח מה שהוצע לו והמשיך הלאה, לפני שהציפיות יהפכו הכול לבלגן.

"מה את מתכוונת לעשות בקשר ל... אה... מצב המרגיז שנקלענו אליו?" הוא אמר.

סנטרה התרומם בזווית תוקפנית, עיניה נוצצות בהתרסה, שהוא הרגיש תחושה מעקצצת בבסיס גבו. "אני מחפשת ייעוץ משפטי."

"בהצלחה עם זה."

מצחה התכווץ. "מה זה אמור להביע?"

אלחנדרו פסע לעבר מדפי הספרים, כדי לראות מה הטעם שלה בקריאה. כל הקאלסיקות היו שם. לא מפתיע. היו שם יצירות מודרניות, בעיקר מותחנים והרפתקאות ומבחר גדול יותר של רומנטיקה. מעניין. האם היה למיס טדי מרלסטון המתוחה רצון סודי, שיחזרו אחריה ויזכו בה?

"שאלתי, מה זה אמור להביע?"

הוא חייך, כשדחף חזרה את הספר שבחן אל המדף. עכשיו הוא מגיע לאנשהו. לחדור מתחת לחזות המעומלנת ההיא, כשהיא לא ניסתה להיות קוץ בתחת. הוא הסתובב לאט והעביר את מבטו עליה בהערכה. "מניסיוני, עורכי-דין נוהגים במכוניות יקרות, ששולמו על ידי הלקוחות שלהם."

גרונה עלה וירד כמו יצור קטן מתחת לשטיח, הסדק היחיד עד כה בקור רוחה. "אז?"

"את בטוחה, שאת יכולה להרשות לעצמך את זה?"

שתי כתמים ורודים הכתימו את לחייה, אך מבטה היה חריף כתמיד. "לא חייתי על חשבון אבי, אם זה מה שאתה רומז. יש לי מקור הכנסה משלי."

"כמאיירת ספרי ילדים, נכון?"

"זה נכון."

"מעולם לא ראיתי את עבודתך."

עיניה פעמו בסלידה. "אני יכולה להבטיח לך, שאני די פופולרית אצל האנשים החשובים."

אלחנדרו החניק חיוך. הוא נהנה מהמאבק המילולי שלהם, הרבה יותר משציפה. היא הייתה קרירה וחסודה, ועם זאת גאה מאוד. הוא חיבב אנשים שיכולים היו לעמוד על אמונותיהם. שלא נבהלו או נרתעו מאגו או מאג'נדות של אחרים. היא לא נבהלה ממנו או מהמוניטין שלו. היא לא עשתה שום ניסיון להסוות את סלידתה ממנו. הוא אהב את זה. הוא אהב את זה מאוד. "יש לנו חודש, להחליט מה לעשות."

סנטרה שוב עלה ונותר למעלה. "כבר החלטתי."

גם הוא... או כך לפחות חשב.

אולי בכל זאת, כדאי לשקול נישואים על הנייר לטווח קצר.

הוא רצה את האדמה הזאת.

זה היה אלף דונם של נדל"ן משובח, שהיה במשפחתו במשך דורות, ועדיין היה כך לולא עסקאותיו המפוקפקות של אביה של טדי. תוכניותיו של אלחנדרו להרחיב את גידול סוסי הפולו שלו, בנוסף לאתר נופש אקסקלוסיבי, לא יכלו להתקדם בלי השטח הזה. המיקום שלו היה מושלם, עם מרעה וגישה טובה, אשר לא יפריע או יפגע בשאר אחוזתו. חקלאות הייתה סוגייה חשובה עבורו ובלי שהאדמה הזאת תהיה ברשותו, הוא לא יוכל להיות שקט שהשטח יטופל בצורה הטובה ביותר. מה אם קרוב משפחתה של טדי ימכור אותו לפיתוח? היו הרבה יזמים, שחיפשו נכסים לנצל. המקום יחולל. הוא מוכרח לעצור את זה מלקרות. הוא יעשה הכול, כדי למנוע את זה מלקרות.

כמעט הכול.

"האם את באמת מוכנה לזרוק את כל זה?" הוא נופף בידו, כדי להקיף את הסביבה החיננית שלה.

היא גלגלה אליו את עיניה, באותה עוצמה נוקבת. "האם אתה באמת מוכן להינשא לזרה מוחלטת, בתמורה לחלקת אדמה?"

הוא גרר את מבטו מעיניה בתנועה ארוכה ועצלה, רואה את תפיחת שדיה הקטנים, שהסוודר הגדול לא היה יכול להסתיר. "אני חושב על זה."

עיניה הבזיקו ואז התרחבו, כאילו שלא יכלה להאמין למשמע אוזניה.

אלחנדרו הסכים איתה על כך. גם הוא לא היה יכול להאמין לעצמו. האם באמת אמר שהוא חושב על זה?

האם הוא חושב על המילה שמתחילה ב'נ'?

"מדוע האדמה חשובה לך כל כך?" היא שאלה.

הדבר היחיד שאלחנדרו למד בעסקים, הוא לא להראות כמה אתה רוצה משהו. זה נתן ליריב כוח רב מדי. היה עדיף לשחק אותה רגוע ואדיש, כאילו זו הייתה עוד עסקה. שום דבר לא יוצא דופן. בא בקלות, הולך בקלות.

"האדמה היא לא העניין. העניין הוא האם ארגיש בנוח לראות אותך מאבדת הכול, עבור שישה חודשים של נישואים על הנייר."

גרונה שוב עלה וירד והיא השמיע קול קטן של בליעה. "האם אמרת... נישואים על הנייר?"

עוד על הספר

הכלה של ואלקז מלאני מילבורן

1


המילה היחידה שבלטה בצוואתו של אביה של טדי, התחילה עם האות 'נ', אך היא לא הייתה 'נכסים'. היא הביטה בעורך-הדין המשפחתי, בבהלה פעורת-פה. "נישואים?"

בנסון הנהן בכובד ראש. "אני חושש שכן. תוך חודש. אחרת, דודנך מדרגה שנייה, הוגו, יירש הכול – כל נכס וכל מניה, כולל אחוזת מרלסטון."

"אבל, לא ייתכן שזה נכון!" טדי אחזה בזרועות הכיסא בחוזקה, עד שאצבעותיה חפרו בזרועות הכיסא העשוי עור, כמו טפרים. "אבא אמר לי שהמקום הזה שלי. הוא אמר לי, ביום לפני שהוא מת. הוא אמר שתמיד יהיה לי את הגג הזה, מעל ראשי."

"אביך שינה את צוואתו, חודש לפני שאובחן כחולה בסרטן," אמר עורך-הדין. "זה היה כאילו שידע שלא נותר לו הרבה זמן ורצה לסדר את ענייניו."

ענייניו?

זה היה הבית שלה! זה היה העניין שלה. אלה היו חייה! אלו היו הביטחון והבטיחות שלה. איך יכול היה אביה למסור את זה לבן דודה, שלא ביקר אותו אף לא פעם אחת, במשך מחלתו?

ליבה של טדי דהר מהר וחזק כל כך, שהיא יכלה לחוש את הדם הפועם בכל אחת מקצות אצבעותיה. זעזוע צינן וחבט בגופה, כמו שטף של מי קרח. היא מצמצה כדי לראות צלול יותר. איזה סיוט זה היה? האם באמת ישבה בספרייה, עם עורך-הדין של אביה, וניהלה את השיחה המטורפת הזו?

זו חייבת להיות טעות.

בחמשת החודשים האחרונים, היא טיפלה באביה שחלה בסרטן הלבלב, ונשארה לצידו והחזיקה את ידו כשהוא מת לבסוף. זו הייתה הפעם היחידה שחשה קרובה אליו. בימים האחרונים האלה, הוא שיתף אותה בקטעי ילדותו, שלא היו מוכרים לה בעבר. זה הסביר כל כך הרבה, על אישיותו הקשה. איך מצא בה פגמים כל הזמן. איך היה בלתי אפשרי לרצותו. איך היה חולה שליטה, שמעולם לא נתן לה זכות להביע את דעתה. לקראת הסוף, היא מצאה מקום בליבה לסלוח לו. היא אפילו אמרה לו שהיא אוהבת אותו. משהו שנשבעה שלעולם לא תעשה.

וכל הזמן, הוא תכנן להערים עליה?

לבגוד בה?

היא בלעה את רוקה בחוזקה, מרוגזת מגוש הכאב שהיה מונח בגרונה, כמו אגוז גדול מדי. מדוע האמינה לזה? מדוע נתנה לאביה לעשות לה את זה? הוא גרם לה להרגיש בטוחה ואז משך מתחתיה את שטיח הביטחון. מדוע לא ראתה את זה מגיע? מדוע הייתה כל כך... טיפשה, ליפול בפח של 'המשפחה המאושרת'?

"אבי נתן לי להאמין שמרלסטון תמיד יהיה שלי." טדי ניסתה לדבר בצורה ברורה ויציבה, למרות שרגשותיה התפתלו בחזהּ, כמו בגדים המסתובבים במייבש כביסה במהירות גבוהה מדי. "מדוע שינה את דעתו? אני בטח לא צריכה להינשא, כדי לרשת את מה שאמור להיות שלי באופן אוטומטי? זה מקומם לחלוטין!"

עורך-הדין הקיש על המסמך המשפטי, בעט בו החזיק. "זה קצת יותר ספציפי מזה..." הוא השתהה לרגע, כאילו מנסה למצוא דרך לומר את דבריו הבאים, מבלי לגרום לה למצוקה רבה יותר. "אביך אף מינה את החתן."

הלם התפשט בבטנה ואחז במעיה. מינה את ה – ? "מה?"

הוא דחף את המסמך לעברה. "הוא רוצה שתינשאי לאלחנדרו ואלקז."

טדי הביטה בשם. ראתה את הגבר בראשה. הרגישה את בסיס עמוד שדרתה משתחרר, כשדמיינה את אותו פלייבוי גבוה, כהה עיניים ושיער, עם חיוך אניגמטי של מלאך שסרח. הגבר שנשים ברחבי העולם נהרו אליו, כמו דבורים לצוף. היא הרגישה שלחייה מתחממות, כאילו תנורים נדלקו מתחת לעורה. זו הייתה חייבת להיות בדיחה. לא ייתכן שאביה היה אכזרי כל כך. שיאלץ אותה להינשא למישהו כל כך מעל לליגה שלה, עד שזה יהפוך אותה למטרה ללעג, ברגע בו יוכרזו נישואיהם. העיתונות תלעג לה. הם יצחקו עליה ללא רחמים. איש לא יאמין לזה, לרגע אחד. אלחנדרו ואלקז והיא? היא כבר יכלה לראות את הכותרות: הליידי הצולעת נוחתת על הפלייבוי הארגנטינאי, באיחוד של נוחות.

מה עשתה, שזה מגיע לה? האם הייתה זו דרכו של אביה, להראות את שאט הנפש שלו מנכותה? להפוך אותה למטרה ללעג ולצחוק? להיות מושא לבדיחות, לעשור הבא?

טדי לקחה נשימה מייצבת, והחזירה לאט את מבטה אל עורך-הדין. היא חייבת לשמור על קור רוח. חייבת להיות דרך לפתור את זה. זה לא יעזור, אם תיכנס לפאניקה ולהיסטריה. זו לא הייתה דרכה. שלוות נפש וקור רוח היו דרכי הפעולה שלה, על אף שמתחת לפני השטח העצבים שלה נמתחו עד לנקודת שבירה. "האם יש דרך... לעקוף את זה?"

"לא אם את רוצה לשמור על בעלות מלאה ולגור באחוזת מרלסטון."

היא הביטה מבעד לחלונות הספרייה, אל הגנים והשדות שהשתרעו מעבר. אל העמקים הירוקים עם גבולות הגדר העבה, אל עיקול הנהר שזרם ביער שהקיף את הגבול העליון. אל האגם הכסוף, אל עצי השקמה והאשור שעמדו במשך מאות שנים, בזמן שהחיים המשיכו סביבם.

שטחי ווילטשייר ואחוזת מרלסטון היו ביתה. זו הייתה ההשראה לעבודתה, כמאיירת ספרי ילדים. הרישומים הבוטניים שלה עם המוטיבים הגחמניים קיבלו השראה מסביבתה.

הסטודיו שלה היה כאן.

הבית שלה היה כאן.

מקום המפלט שלה היה כאן.

איך היא יכולה לאבד את זה? איך ייתכן, שהיא לא יותר מאשר דיירת? מה אביה חשב לעצמו?

בטנה שוב נקשרה בקשרים.

האם לא היה לו אכפת ממנה כלל?

האם לא ידע, כמה היא תיעבה גברים כמו אלחנדרו ואלקז? אלחנדרו היה פלייבוי עשיר ונאה להחריד ש – כמו אחיו הצעיר לואיס – רק יצא עם דוגמניות-על וכוכבות קולנוע. נשים יפהפיות. נשים מושלמות.

אלחנדרו לא הבחין בה בעבר. בנות כמוה היו בלתי נראות לגברים כמוהו. מבטו השחור כפחם הביט ישר דרכה, כאשר הוצג בפניה באירוע פולו, אליו אביה לקח אותה לפני שנים.

אלחנדרו בקושי אמר מילת ברכה, לפני שבירך יפהפייה בלונדינית גבוהה ורזה שעמדה מאחוריה, שהפכה זמן קצר לאחר מכן לארוסתו. הרומן הסוער שלהם היה מרוח על גבי העיתונים במשך שבועות – חודשים – עד שארוסתו, דוגמנית-העל מרצדס דלגאדו, ביטלה את חתונתם ברגע האחרון.

במה שיחק אביה, כשהכריח את הגבר שיכול לבחור כל אישה שהוא רוצה להינשא לה? איזו סיבה אפשרית הייתה יכולה להיות לאביה לרצות ברית כזו, גם אם זה היה רק זמני?

טדי מעולם לא הייתה קרובה לאביה. הוא מעולם לא הסווה את העובדה, שהיה מעדיף בן על בת. מאז ילדותה, הוא מצא פגם בכל מה שאמרה או עשתה, ובכל זאת, כמו כל הילדות הקטנות, היא המשיכה לאהוב אותו. לבקש את אישורו. לזכות באמונו. לקח לה שנים, להבין שהוא היה אובססיבי מדי לעבודה ולצורך לנצח בכל קרב תאגידי, מכדי שיהיה לו אכפת ממנה. לא היה לו זמן בשבילה, למרות שהוא עשה מאמצים קיצוניים להבטיח את המשמורת עליה, לאחר הגירושים מאימהּ. השגת המשמורת עליה הייתה עוד קרב. עוד ניצחון.

האם זו דרכו להעניש אותה, על כך שמעולם לא סלחה לו על הדרך בה הביא את אימהּ למוות בטרם עת? או שהוא כל כך התבייש שבתו היחידה חיה חיים שקטים וגלמודים, שהחליט לעשות משהו בנדון, על ידי כך שיקשור אותה לגבר שלא היה סיכוי אפשרי שתמשוך בדרך אחרת?

השם ואלקז היה שם נרדף לעושר וליוקרה. צמד האחים, שחגגו כמו שנהגו לשחק פולו. אם וכאשר האחים שחיו חיים מלאי ריגושים יחליטו להינשא, זה בטח לא יהיה למישהי כמוה.

טדי החזירה את מבטה אל עורך-הדין. "מה אלחנדרו מרוויח מזה? מדוע שיסכים להסדר כזה?"

"לפני עשרים שנה, אביך קנה שטח גדול בארגנטינה שהיה שייך לאביו של אלחנדרו, כדי להקל על הלחץ הכספי על המשפחה, לאחר שפאקו ואלקז סבל מתאונת פולו והפך למשותק בארבע גפיים," אמר בנסון. "אביך החזיק את השטח ברשותו כל הזמן הזה, למרות שאלחנדרו הציע מספר רב של הצעות לרכוש אותו בחזרה. שטרי הקניין של הנכס יימסרו לו, עם נישואייך."

האם מחליפים אותה, תמורת רכוש? מוסרים אותה כמו גביע? כמו סחורה? איך יכול היה אביה לעשות לה את זה? אלה לא היו ימי הביניים. זו הייתה המאה העשרים ואחת. נשים היו אמורות לבחור את הבעלים שלהן.

להתאהב.

להיות נאהבות בחזרה.

טדי חלמה בחשאי על סיפור אגדה, מאז גירושיהם המרים של הוריה, כשהייתה בת שבע. היא האמינה בכוחה של האהבה, על אף שלא ראתה אותה או חוותה אותה בעצמה. אנשים היו אמורים להתאהב ולהישאר מאוהבים. לא להינשא זה לזה, בגלל יוקרה או רכוש או רווח כספי.

כיצד תוכל להתעלם מהכמיהה העמוקה ביותר של ליבה, ולהינשא מסיבה אחרת מלבד אהבה? זה יפגע בכל ערך שהיא הוקירה. היא סירבה להפוך לגרסה של אימהּ, ולהינשא לגבר עבור המעמד החברתי והביטחון שהוא יכול להעניק לה, ואז לסבול מהבושה – שכולם יצחקו עליה כשזה ישתבש.

חייבת להיות דרך לצאת מזה.

טדי שוב הביטה בעורך-הדין. "מה חושב אלחנדרו על זה? האם סיפרו לו?"

"הוא שרוי במה שהייתי מתאר כמלכוד."

"כלומר?"

"אביך סידר את הדברים, כך שאם אלחנדרו יסרב להינשא לך, הנכס המדובר יימכר."

"אבל בוודאי, שגבר עם סוג העושר שלו יכול לרכוש אותו, כשייצא לשוק?"

עורך-הדין הניד בראשו. "אני חושש שזה לא אפשרי. אביך הצהיר מפורשות כי הנכס יימכר ליזם, אם אלחנדרו יסרב לעמוד בתנאי הצוואה. מפתח מקומי כבר הראה עניין מסוים ויחטוף את הנכס, ברגע שהוא ישוחרר. אני מתאר לעצמי שאלחנדרו לא יוותר על השטח הזה, אפילו אם פירושו להינשא לזרה מוחלטת. אם מסתכלים על זה כך, זה ניצחון כפול עבור שניכם."

המרה בגרונה של טדי עלתה כמו חומצה. האם עורך-הדין של אביה – כמו כולם – חשב שלא הייתה לה שום תקווה למצוא בעל בדרך אחרת? היא משכה את כתפיה לאחור ושלחה לעורך-הדין את אחד מהמבטים הקפואים הידועים שלה. "אתה יכול לומר לסניור ואלקז, שאין שום אפשרות שאסכים להינשא לו."

 

"אתה צוחק עליי?" אלחנדרו הביט בנציג המשפטי של תאגיד מרלסטון במשרדו בלונדון.

"אם אתה רוצה את האדמה שקלארק מרלסטון קנה מאביך, זה מה שאתה צריך לעשות."

"הוא לא קנה זאת מאבי," אמר אלחנדרו, מבעד לשיניים קפוצות, "הוא גנב את זה. הוא שילם קמצוץ משווי השטח. הוא ניצל את המצב הכלכלי של אבי, לאחר התאונה. הוא תמרן הכול, כך שיוכל לשים את ידיו על האדמה ההיא, תוך שהוא גורם לכולם לחשוב שהוא עושה לנו טובה." מנוול.

"גם אם זה כך, יש לך סיכוי להחזיר אותו לבעלותך, מבלי שתצטרך לשלם עליו פזו אחד."

אלחנדרו ינק אוויר מבעד לאפו. הוא יצטרך לשלם בהחלט. עם החופש שלו. הדבר היחיד שהוא העריך, מעל לכל דבר אחר. "אני אפילו לא זוכר שפגשתי את בתו של מרלסטון." הוא הציץ בשם וקימט את מצחו. "תיאודורה, נכון? מי היא? מה יש לה לומר על זה, או שהיא זו שעומדת מאחורי זה?"

הוא יכול היה לדמיין אותה. נסיכה מפונקת. עוד רודפת בצע קטנה וזולה, שרוצה להתחתן. ילדה של אבא, שרוצה לטפס בסולם החברתי ורוצה להפוך את חייה לקלים. הוא יכול לדמיין איך שכנעה את אביה החולה לארגן את זה, כך שתוכל להיות חופשיה מדאגות. נשואה לבעל עשיר, והכול מבלי שתצטרך להניד עפעף.

לא במשמרת שלו, לעזאזל.

"היא מרוגזת כמוך," אמר עורך-הדין שלו. "היא מתכוונת לערער על הצוואה."

ממש. אלחנדרו ידע היטב איך נשים שיחקו. תיאודורה מרלסטון תמחה ותעורר מהומה, לשם מראית עין. היא תדחה אותו, כדי להסתיר את המניעים הנלוזים שלה. ברור שהיא תרצה להינשא לו. הוא נחשב למציאה. אחד מהרווקים המבוקשים ביותר בארגנטינה, אם לא בעולם כולו. "מה הסיכויים שלה?"

"לא טובים," אמר עורך-הדין. "הצוואה נוקשה כברזל יצוק. קלארק מרלסטון כתב אותה בדעה צלולה. הוא הביא שלושה רופאים שיאשרו זאת, מן הסתם, משום שחשד שאחד מכם – או שניכם – יתנגד להוראותיו וינסה למצוא פרצה. זה יהיה תרגיל יקר וממושך, לנסות לבטל את הצוואה. העצה שלי היא לעשות את מה שכתוב ולהפיק מכך את המיטב. זה רק לשישה חודשים."

קל לך לומר.

אלחנדרו חרש את ידו בשיערו. עם טיפוחם של שני ילדי רחוב, סופי וחורחה, כבר היו לו יותר מדי תחומי אחריות, לספק להם אוכל, מחסה, חינוך ותחושת משפחה, או לפחות עד כמה שיכול רווק לעשות. הוא לא היה זקוק לאישה, להוסיף לצרותיו. חורחה בן החמש-עשרה היה עדיין בשלב הבעייתי, בין למרוד או לכבד את הסמכות, והזכיר לו את אחיו הצעיר לואיס בגיל הזה, ואת המאמצים שהיה עליו להשקיע ואת הקורבנות שהיה צריך לעשות, כדי למנוע נזק. ובעוד סופי בת השמונה-עשרה הייתה קצת יותר בוגרת, היא הביעה לאחרונה רצון לעבור לבואנוס איירס, כדי ללמוד עיצוב שיער. הוא לא הרגיש בנוח לגמרי עם הרעיון שהיא תתגורר בעיר הגדולה, בלי התמיכה הצמודה שהוא ושאר אנשי ביתו סיפקו לה.

להינשא היא החלטה קשה דיה, אם היה לו אכפת ממישהי מספיק כדי לשקול סוג כזה של מחויבות. אבל איך הוא אמור להינשא לאישה זרה לגמרי? הוא הרגיש עצבני מהמחשבה על נישואים. מלהיות קשור למישהי. לתת למישהי את הכוח, להיות שם לרגע אחד ולא להיות שם ברגע הבא. כמו שאימו הייתה לאביו. עונדת בגאווה את הטבעת שלו ומגדלת את בניו רגע אחד, ובורחת לחיים חדשים בצרפת, משאירה את הטבעת ואת מסמכי הגירושים ושני ילדים קטנים מבולבלים מאחוריה, ברגע הבא.

אלחנדרו ניסה להתחייב פעם אחת וזה נכשל. כישלון חרוץ. חמור מכך, הוא הופתע לחלוטין. זה הרגיז אותו, שהוא נתן למה שהרגיש להדחיק את מה שידע. מניסיונו, נשים רצו דבר אחד והוא היה טיפש שחשב אחרת. הן רצו כסף וביטחון. הן עשו ככל יכולתן כדי להשיג את זה. הן התאהבו והפסיקו לאהוב, בהתאם לגודל הארנק של הגבר. לא היה לו אכפת, אם זה היה צרוב בדי-אן-איי הפרימיטיבי שלהן. הוא לא ייתן שיתמרנו אותו, לא ייתן שיהונו אותו, ליפול שוב בפח הזה.

הוא היה מבוגר וחכם יותר עכשיו. הוא מעולם לא נתן לרגשותיו להפריע לעסקה טובה. הוא מעולם לא נתן לרגשותיו להעיב על שיקול דעתו או להסיח את דעתו ממשימה. הוא לא שיקם את האימפריה הכושלת של אביו, בעזרת רגשות. הוא עשה זאת באמצעות דם ויזע והערים על יריביו. הוא הדף את כל המחסומים שהועמדו לפניו. עקף אותם. השמיד. זה לא יהיה שונה.

 

"היכן היא?" שאל אלחנדרו את הבאטלר הלבוש ללא רבב, שפתח את הדלת בבית מרלסטון בווילטשייר.

גבות עבות לבנות ושעירות, כמו שני זחלים, עלו בקמט קפדן מעל לעיניים כחולות מימיות. "מיס טדי מחויבת כרגע."

עכשיו זה באמת היה מצחיק. לו רק הייתה מחויבת. למישהו אחר.

"אני בטוח שהיא תפנה לי מעט זמן, בלוח הזמנים העמוס שלה." הוא דיכא נחירה צינית. מיס תיאודורה מרלסטון קרוב לוודאי חיכתה ששיזוף הספריי שלה יתייבש או הלק שלה, או שסילסלה את ריסיה המלאכותיים או שטויות כאלה. האם יכולה להיות אישה פנויה יותר, מילדה מפונקת של אבא?

ואיזה שם, לעזאזל, זה טדי? מה היא חשבה שהיא – צעצוע או בן אדם?

"אם תמתין כאן, אני אגיד לה שביקשת לשוחח אי – "

"תראה, בלי לפגוע, חבר," קטע אלחנדרו, "אבל אין לי זמן או הרצון, לחכות שהגברת שלך תדביק את הציפורניים המזויפות שלה. אתה תיקח אותי אליה, או שאני אלך לחפש אותה. מה אתה בוחר?"

"אף אחת מהאפשרויות," אמר קול קריר מאחוריו.

אלחנדרו הסתובב וראה דמות קטנה, שעמדה בפתח הדלת. לא היו ציפורניים מזויפות או שיזוף בספריי. היא לבשה בגדים שנראו כאילו נלקחו מצדקה ושיערה נראה כאילו צללה במים. היה זה ענן פרוע של תלתלים חומים כהים סביב ראשה וכתפיה, גלי יותר ממתולתל, אך ברור שלא נחסך מאמץ לאלף אותו. אם כבר, נראה כאילו סידרה אותו בידיה לאחרונה. מכנסיה היו בגוון חום מלוכלך, החולצה המשובצת אינה מגוהצת והסוודר הסרוג שלבשה מעליה היה מכוסה בכדורי מוך. התלבושת הייתה גברית וגדולה מדי לגופה הקטן, בולעת אותה כמו אוהל מעל לקיסם שיניים.

מדוע לכל הרוחות התלבשה בצורה כל כך מחרידה? מה היא ניסתה להוכיח? הנערה הייתה יורשת של אחוזה מרהיבה, בשווי של מיליונים. היא יכולה להרשות לעצמה ללבוש את מיטב האופנה העילית. מדוע התלבשה כמו קבצנית?

עיניו עברו למקל ההליכה שעליו נשענה, במה שיכול היה לתאר רק כדרך מתריסה בגאווה. הוא חש שמשהו מטלטל בחזהו, כמו כשכף הרגל מפספסת צעד.

אז זו הסיבה.

"מיס מרלסטון?"

"סניור ואלקז, כמה נחמד לראות אותך שוב."

אלחנדרו לא אהב את התחושה, להיות בעמדת נחיתות. שהיא יודעת עליו יותר מכפי שידע עליה. שמור את חבריך קרובים ואת אויביך קרובים יותר, היה המוטו שעל פיו חי. ובכל זאת היה בה משהו שפנה לצד המגונן שלו. "האם... אה... נפגשנו?"

היא הניעה את שפתיה בתנועה נוקשה שהפכה לחיוך, אך הוא הבחין בכך שהוא לא הגיע לעיניה האפורות-כחולות הקרירות. "כן." הסנטר שלה התרומם. "אתה לא זוכר?"

אלחנדרו בדק במהירות את ההארד דרייב הפנימי שלו. הוא יצא עם הרבה נשים. שכב עם יותר. אבל בשום מקום בזיכרונו לא יכול היה למצוא בחורה עם עיניים כה נחרצות, עד שנראו כהות יותר ממה שהיו בפועל. היו לה גבות בולטות וריסים עבים וכהים, מבלי שהשתמשה במסקרה. עצמות לחיים גבוהות ואף שנראה כאילו בילה איתן זמן רב שם למעלה. פה שהיה מלא וצעיר ותמים למראה ועם זאת מורם בזווית של ציניות שתאמה לשלו.

"אני חושש שתצטרכי להזכיר לי." הוא מתח את שפתיו לחצי חיוך. "אני פוגש הרבה אנשים, בתחום העסקי שלי."

עיניה היו יציבות בצורה מטרידה, כשאחזו בעיניו. זה היה כאילו שהיא ראתה מעבר לחזית האיש-בשליטה-על-היקום שלו והיישר אל הילד הביישן בן העשרה, שנאלץ להתגייס ולקחת על עצמו את האחריות, אחרי התאונה של אביו ועריקתה של אימו. פניה היו נקיות מאיפור. שום מסכה של איפור להסתתר מאחוריה, ובכל זאת הוא לא היה יכול שלא להרגיש שהיא קצת רגועה מדי.

"נפגשנו ביום הפולו הבריטי, לפני כמה שנים."

"באמת?"

"זה היה אותו אירוע, בו פגשת את ארוסתך לשעבר."

אלחנדרו קפץ את לסתו, מאחורי חיוכו המנומס. היא הכתה בו מתחת לחגורה. כלבה. התפוח לא נופל רחוק מהעץ. משחקת איתו משחקים. משתעשעת בו. לועגת לו.

מזכירה לו.

הוא שנא להיזכר בטיפשותו באותה תקופה. בגיל עשרים-וארבע, הוא האמין בטיפשות שהאהבה קיימת. באותה תקופה, האמין שיוכל לקיים חיים מאושרים ומספקים, עם מישהי שתאהב אותו כפי שהוא יאהב אותה. שסכום הכסף שהיה או לא היה לו אינו חשוב. הוא נסחף ברעיון לבנות משפחה חדשה, כמו זו שאימו הרסה כשעזבה את אביו המרוסק, שישה חודשים לאחר התאונה.

הוא טעה.

"אני מצטער, שלא זכור לי שנפגשנו." הוא העביר את מבטו עליה, כשניסה לאמוד את גילה. היא נראתה באמצע שנות העשרים לחייה, אך בלי איפור וכשהיא לבושה בבגדי הסמרטוטים האלה, היא נראתה צעירה בהרבה. "האם הוצגנו רשמית?"

"כן."

אלחנדרו עדיין לא יכול היה למקם אותה. אך הוא פגש הרבה אנשים, במהלך אירועי הפולו. אחיו שיחק על המגרש, בזמן שהוא עבד בצד העסקי. נותני חסות וראשי תאגידים לעיתים קרובות דחפו את בנותיהם מתחת לאפו, אך הוא תמיד הקפיד להפריד בין עסקים להנאה. ברור שהיא לא ראתה את זה בעין יפה, שהוא לא זכר אותה מהעבר. אבל למה שיזכור? היא הייתה רחוקה מהטיפוס הרגיל שלו, כמרחק שנות אור. "בטח היית אז די צעירה."

"בת שש-עשרה."

אם כך, היא הייתה בת עשרים-ושש עכשיו. אישה פשוטה ורווקה, המחליקה במדרון לעבר גיל שלושים – על כן, אבא'לה הסכים לשדך אותה עם חתן בהזמנה.

בטנו של אלחנדרו התעטפה במרירות. מדוע בחרה בו? מדוע לא באיזה בחור אחר, שיכול לסבול את המחשבה על נישואים? או שמא הייתה זו איזשהי נקמה, על כך שהתעלם ממנה בעבר?

"יש מקום שנוכל לדבר בו?" הוא העיף מבט אל הבאטלר הקרוב, הנראה כאילו יצא היישר מסרט דרמה תקופתי. "בפרטיות?"

"מכאן."

אלחנדרו קימט את מצחו, כשהלך אחריה. הייתה לה צליעה בולטת, שגרמה לפעולת ההליכה להיראות לא רק מסורבלת, אלא אף כואבת, למרות השימוש במקל. רגל אחת נגררה מעט, כאילו השרירים לא היו מספיק חזקים כדי לסחוב את משקלה המלא. לא שהיא הייתה כבדה או משהו כזה. היא נראתה כאילו משב רוח יעיף אותה משם. האם הייתה זו פציעה שקרתה לאחרונה? הוא ניסה להיזכר אם קרא עליה משהו בעיתונות, אך לא מצא דבר. אולי לא הייתה הסוג שמושך את עין העיתונות.

הוא חש הבזק של עניין, מתלקח ובוער במוחו. לא יפהפייה ואף שבורה. מעניין. האם זו הסיבה שהיא כלולה בעסקת נישואים? האם היא או אביה – או שניהם – חשבו שלא תוכל להשיג בעל, בשום דרך אחרת? אולי היא לא מהממת כדוגמנית שלטי חוצות, אך הוא היה יכול לראות את הקווים הקלאסיים על פניה, את עור החרסינה שנראה רך וחלק וקרמי כמו עלה כותרת, את צבע העיניים יוצא הדופן שלה שגרם לו לחשוב על אגם חורפי. היה לה יופי שקט, שהתגנב אליך מבלי ששמת לב. זה היה מסוג היופי שפתאום היה מופיע וגוזל את נשימתך.

היא הסתובבה ופנתה אליו, ברגע שהיו בספרייה. הבעת פניה הייתה חפויה, כמו פני בובה. "מה תרצה לשתות?"

"מה קרה לרגל שלך?"

היא לחצה את שפתיה, גאווה מבזיקה על תווי פניה. "יש לי ויסקי או ברנדי או קוניאק. גם יין. אדום. לבן. שמפנייה."

"שאלתי אותך שאלה."

עיניה התנגשו בעיניו, שבבי הכחול שבעיניה בולטים בין ים האפור. "שאלה גסת רוח."

אלחנדרו הרים את כתפיו. לא היה לו אכפת, אם היה גס רוח. הוא לא היה כאן כדי להתיידד. הוא היה כאן כדי לצאת מאחיזת החנק של התחבולות של אביה. הוא רצה את האדמה הזאת. הוא יעשה הכול עבור זה.

אבל לא את זה.

לא את המילה שמתחילה באות 'נ'.

הוא הביט בה במבט קשוח. "אני לא כאן, כדי לשתות יין ולדבר על מזג האוויר. אני כאן, כדי להפסיק את השטויות האלה."

הבעת פניה נותרה שקטה. נחושה. עיקשת. "אני לא מתחתנת איתך."

"ועוד איך שלא."

"אין לי שום כוונה להתחתן עם אף אחד."

"לא יכולתי להסכים יותר."

"מה שמביא אותנו לתנאים המרגיזים בצוואתו של אבי."

אלחנדרו התבונן בה, כשמזגה לעצמה מי סודה. השקט היה כה עז, עד ששמע את הבועות תוססות ומתנפצות על דפנות הכוס.

היו לה ידיים עדינות, אצבעות צרות וארוכות ולבנות כשמנת, כמו שאר עורה. הציפורניים שלה היו קצרות, אך לא מסודרות. הן היו כסוסות, אחת מהן נראית אדומה וכואבת.

עם בגדיה הנוראיים והיעדר האיפור וכל קישוט אחר כמו תכשיטים, הוא חשד שזאת הייתה בחירה מכוונת, להפוך את עצמה ללא מושכת ככל האפשר. מחשבה מסקרנת. מדוע שתעשה זאת? היא עמדה להפיק את המרב מהעסקה הזו. או להפסיד הכי הרבה. הירושה שלה הייתה תלויה בהסכמתה לתנאים. קרוב משפחה רחוק יקבל הכול, לולא תציית לרצונותיו של אביה. איזו אישה צעירה תפנה את עורפה לנחלה בשווי של כמה מיליונים? אחוזת מרלסטון והשטחים הסובבים אותה היו חלום של כל יזם. והיה אף את תיק ההשקעות והנכסים של אביה, שיותיר אותה ללא דאגות לכסף לשארית חייה.

הוא בחן אותה עוד רגע או שתיים לפני ששאל, "לא ידעת שהוא תכנן את זה כך?"

"לא."

הייתה לה היכולת המדהימה לומר הרבה במילה אחת, חשב אלחנדרו. היא יכלה לתקשר מחסן מילים שלם, במבט אחד. וכרגע היא הביטה בו, כאילו שהוא נכנס לחדר המגורים הנקי והמסודר שלה, כשגבו מכופף וידיו נשרכות על האדמה. כמו איש מערות.

הוא לא היה רגיל שנשים תיעבו אותו ממבט ראשון. הוא היה רגיל לנשים שמתרפסות אליו וסוגדות לו. זה בא ביחד עם הכסף שהיה לו. כולם אהבו כסף. בעיקר נשים. זה פתח דלתות חדר שינה, יותר מכל דבר אחר.

הוא מצא את נערת הקרח הזו מרעננת. משעשעת להפליא. הוא לא הרגיש את רמת העניין הזו הרבה זמן, אם בכלל. הוא יכול היה להרגיש את הדגדוג הקטן בדמו. את קצב ליבו המוגבר דיו כדי לגרום לו להיות מודע לצרכים הגופניים שהזניח לאחרונה, בגלל הלחץ בלהטוט בין העבודה והאחריות שלו בבית. הוא לא אהב דבר יותר מאתגר – ככל שהחיפוש קשה יותר, כן ייטב. זה גרם לניצחון להיות מספק יותר.

הוא ידע שיוכל להשיג אותה, לו יעשה צעד לכיוונה. הוא יכול להשיג כל אישה שירצה. יהירות לא הייתה קשורה לזה. הוא יכול היה להיראות מכוער כמו חטא, ועדיין למשוך אישה לרשת הקורים החושנית שלו.

מאז האירוסים המבוטלים שלו, הוא הפך את זה לעסק שלו לבחור ולפתות. הוא מעולם לא נשאר עם מאהבת יותר משבועיים. הוא לקח מה שהוצע לו והמשיך הלאה, לפני שהציפיות יהפכו הכול לבלגן.

"מה את מתכוונת לעשות בקשר ל... אה... מצב המרגיז שנקלענו אליו?" הוא אמר.

סנטרה התרומם בזווית תוקפנית, עיניה נוצצות בהתרסה, שהוא הרגיש תחושה מעקצצת בבסיס גבו. "אני מחפשת ייעוץ משפטי."

"בהצלחה עם זה."

מצחה התכווץ. "מה זה אמור להביע?"

אלחנדרו פסע לעבר מדפי הספרים, כדי לראות מה הטעם שלה בקריאה. כל הקאלסיקות היו שם. לא מפתיע. היו שם יצירות מודרניות, בעיקר מותחנים והרפתקאות ומבחר גדול יותר של רומנטיקה. מעניין. האם היה למיס טדי מרלסטון המתוחה רצון סודי, שיחזרו אחריה ויזכו בה?

"שאלתי, מה זה אמור להביע?"

הוא חייך, כשדחף חזרה את הספר שבחן אל המדף. עכשיו הוא מגיע לאנשהו. לחדור מתחת לחזות המעומלנת ההיא, כשהיא לא ניסתה להיות קוץ בתחת. הוא הסתובב לאט והעביר את מבטו עליה בהערכה. "מניסיוני, עורכי-דין נוהגים במכוניות יקרות, ששולמו על ידי הלקוחות שלהם."

גרונה עלה וירד כמו יצור קטן מתחת לשטיח, הסדק היחיד עד כה בקור רוחה. "אז?"

"את בטוחה, שאת יכולה להרשות לעצמך את זה?"

שתי כתמים ורודים הכתימו את לחייה, אך מבטה היה חריף כתמיד. "לא חייתי על חשבון אבי, אם זה מה שאתה רומז. יש לי מקור הכנסה משלי."

"כמאיירת ספרי ילדים, נכון?"

"זה נכון."

"מעולם לא ראיתי את עבודתך."

עיניה פעמו בסלידה. "אני יכולה להבטיח לך, שאני די פופולרית אצל האנשים החשובים."

אלחנדרו החניק חיוך. הוא נהנה מהמאבק המילולי שלהם, הרבה יותר משציפה. היא הייתה קרירה וחסודה, ועם זאת גאה מאוד. הוא חיבב אנשים שיכולים היו לעמוד על אמונותיהם. שלא נבהלו או נרתעו מאגו או מאג'נדות של אחרים. היא לא נבהלה ממנו או מהמוניטין שלו. היא לא עשתה שום ניסיון להסוות את סלידתה ממנו. הוא אהב את זה. הוא אהב את זה מאוד. "יש לנו חודש, להחליט מה לעשות."

סנטרה שוב עלה ונותר למעלה. "כבר החלטתי."

גם הוא... או כך לפחות חשב.

אולי בכל זאת, כדאי לשקול נישואים על הנייר לטווח קצר.

הוא רצה את האדמה הזאת.

זה היה אלף דונם של נדל"ן משובח, שהיה במשפחתו במשך דורות, ועדיין היה כך לולא עסקאותיו המפוקפקות של אביה של טדי. תוכניותיו של אלחנדרו להרחיב את גידול סוסי הפולו שלו, בנוסף לאתר נופש אקסקלוסיבי, לא יכלו להתקדם בלי השטח הזה. המיקום שלו היה מושלם, עם מרעה וגישה טובה, אשר לא יפריע או יפגע בשאר אחוזתו. חקלאות הייתה סוגייה חשובה עבורו ובלי שהאדמה הזאת תהיה ברשותו, הוא לא יוכל להיות שקט שהשטח יטופל בצורה הטובה ביותר. מה אם קרוב משפחתה של טדי ימכור אותו לפיתוח? היו הרבה יזמים, שחיפשו נכסים לנצל. המקום יחולל. הוא מוכרח לעצור את זה מלקרות. הוא יעשה הכול, כדי למנוע את זה מלקרות.

כמעט הכול.

"האם את באמת מוכנה לזרוק את כל זה?" הוא נופף בידו, כדי להקיף את הסביבה החיננית שלה.

היא גלגלה אליו את עיניה, באותה עוצמה נוקבת. "האם אתה באמת מוכן להינשא לזרה מוחלטת, בתמורה לחלקת אדמה?"

הוא גרר את מבטו מעיניה בתנועה ארוכה ועצלה, רואה את תפיחת שדיה הקטנים, שהסוודר הגדול לא היה יכול להסתיר. "אני חושב על זה."

עיניה הבזיקו ואז התרחבו, כאילו שלא יכלה להאמין למשמע אוזניה.

אלחנדרו הסכים איתה על כך. גם הוא לא היה יכול להאמין לעצמו. האם באמת אמר שהוא חושב על זה?

האם הוא חושב על המילה שמתחילה ב'נ'?

"מדוע האדמה חשובה לך כל כך?" היא שאלה.

הדבר היחיד שאלחנדרו למד בעסקים, הוא לא להראות כמה אתה רוצה משהו. זה נתן ליריב כוח רב מדי. היה עדיף לשחק אותה רגוע ואדיש, כאילו זו הייתה עוד עסקה. שום דבר לא יוצא דופן. בא בקלות, הולך בקלות.

"האדמה היא לא העניין. העניין הוא האם ארגיש בנוח לראות אותך מאבדת הכול, עבור שישה חודשים של נישואים על הנייר."

גרונה שוב עלה וירד והיא השמיע קול קטן של בליעה. "האם אמרת... נישואים על הנייר?"