נופים ממטרופולין המוות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
נופים ממטרופולין המוות
מכר
מאות
עותקים
נופים ממטרופולין המוות
מכר
מאות
עותקים

נופים ממטרופולין המוות

5 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

אוטו דב קולקה

אוֹטוֹ דֹּב קוּלְקָה (Otto Dov Kulka; ‏16 באפריל 1933 – 29 בינואר 2021) היה היסטוריון ישראלי, פרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים. 

קולקה ומשפחתו גורשו בספטמבר 1942 לגטו טרזיינשטאט, ומשם בספטמבר 1943, הועברו ל"מחנה המשפחות". ממשפחתו, שרדו רק הוא ואביו. 

במרץ 1949 קולקה עלה לבדו לישראל במסגרת עליית הנוער, הצטרף לקיבוץ כפר המכבי. והוסיף לשמו הפרטי שם עברי: דב. משנת 1958 חי בירושלים.

ב-1958 החל את לימודיו באוניברסיטה העברית. וב-1966 הצטרף לסגל ההוראה שלה בתחום היסטוריה של עם ישראל. בשנת 1999 פרש מן ההוראה כפרופסור אמריטוס, והמשיך במחקריו ובפרסומם.

ספרו האחרון של קולקה: נופים מטרופולין המוות. ובכותרו האנגלי: Landscapes of the Metropolis of Death. Reflections on Memory and Imagination, ראה אור בשפות רבות באירופה ובחוצה לה והוא שונה במהותו מפרסומיו המדעיים. ב-2018 עלה לאקרנים סרטו של הבמאי הגרמני שטפן אאוך "Die vorletzte Freiheit. Landschaften des Otto Dov Kulka" (החירות הלפני אחרונה – הנופים של אוטו דב קולקה), שנעשה בעקבות הספר. הקרנת הבכורה נערכה בפסטיבל הקולנוע היהודי בירושלים. בסרט "הקהל צולל לתוך עולמו של אוטו דב קולקה, בעקבות מחשבותיו לגבי היסטוריה שבלתי ניתן להסביר".

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/4bbd5k5w

תקציר

"המחבר מוליך את קוראיו למחוזות שבהם משמעויותיה ההיסטוריות והקיומיות העמוקות של השואה צפות ועולות מתוך 'נוף החורבות' בבהירות נוקבת." מוסף ספרים, הארץ

נופים ממטרופולין המוות הוא טקסט מהמם בצלילותו ובעוצמתו. דבר בדרך סיפורו או בהיקפו אינו מרמז על האגרוף הממשמש שהוא אוצר בחובו או על יופיו כיצירת אמנות. הוא מחזיק בלבו איזו תמצית נוראה ורבת הוד שלאורה מתפרשים, כמו לראשונה, נופי מטרופולין המוות, הגבולות האיומים שנחצו בה וטיבו של שבר שלעולם לא יוכל לתקון; של פצע עמוק מן הזמן.

זוהי עבודתו של מאסטר היסטוריון — חקרני, אירוני, נוכח בעבר — המתבונן בתמונות הזיכרון של הילד שהיה. הצימוד הבלתי אפשרי בין אימת הכתוב לבין יופייה הפואטי, המבני, האינטלקטואלי וההומניסטי של היצירה, הופך את נופים ממטרופולין המוות ליצירת מופת, לטקסט מכונן שיחרוט וייחרת בנפשו של כל מי שיקרא בו.

אוטו דב קולקה הוא היסטוריון, פרופסור אמריטוס באוניברסיטה העברית. נולד בצ'כיה בשנת 1933 ; עלה לארץ בשנת 1949 . חוקר את האנטישמיות המודרנית מהעת החדשה ועד ל"פתרון הסופי". חי בירושלים.

"יפהפה, מחריד [...] זהו ספר חשוב: קראו אותו. והיו אסירי תודה — פרסומו הוא נס בכל מובן אפשרי. מילותיו חודרות את הספֵרה הרחבה של הספרות."  (Sunday Times)

"הזיכרונות המטלטלים משנות ילדותו של דב קולקה באושוויץ, השזורים בהרהורים נוגים, פואטיים באיכותם, מעבירים באופן חי את זוועות מחנה המוות. אחת מן העדויות המרשימות ביותר לחוסר אנושיות שאני מכיר. יצירה בלתי־רגילה בחשיבותה שחובה לקוראה." (סֶר איאן קרשו)

"זהו אחד הטקסטים האותנטיים ועזי המבע שאני מכיר על אודות השואה. יחסי הגומלין רבי־העוצמה בין האירועים המתוארים בו מן הזיכרון וההתבוננות בזיכרונות הללו יטלטלו בוודאי קוראים רבים." (שאול פרידלנדר)

"כמעט בלתי־ניתן לסיווג [...] שום דבר אחר שקראתי אינו מתקרב לחקירה המעמיקה הזאת בנוגע למשמעותה של השואה [...] מסעו [של קולקה] נתפש בעיני כניסיון לתאר את פניו של אלוהים או את מבנה היקום. הם כבירים מדי ומסתוריים מדי. לא שזה עוצר אותנו, או את הסופר, מלנסות." (New Statesman)

"על עדותו של פרימו לוי נאמר לעתים קרובות שהיא עדות של כימאי: צלולה, קרה, מדויקת, מרוחקת. על עבודתו של קולקה ניתן לומר אם כן שהיא תוצר של היסטוריון מומחה: אירונית, חקרנית, נוכחת בעבר, מסוגלת לקשר בין הפרטיקולרי והקוסמי." (Guardian)

"בבואותיו של קולקה ניחנות בגולמיות מטרידה [...] אף על פי כן, אפילו באושוויץ ישנם רגעים של מחאה, הומור שחור ויופי [...] זהו תיעוד קודר, פואטי ומחריד של השואה, שאינו שב ומבקר באושוויץ של העבר אלא באושוויץ של עולמו הפנימי של קולקה." (Independent)

"יותר משזהו ספר על אושוויץ, זהו ספר על השלמה עם הלם ההישרדות [...] בינות לרשמים מקוטעים, הסוטים לכיוונים שונים, עולות תמונות פואטיות נוראיות במוחשיותן... מה שבסופו של דבר מבדיל את ספרו של קולקה מכל עדות כתובה אחרת ממקור ראשון על המחנות הוא המבט האותנטי של ילד בן אחת־עשרה [...] הוא עשה חסד גדול איתנו – ועם העולם – בכך שכתב את הספר הזה [...] כשהוא מציע קרן אור קלושה בתוך האפלה הרועמת." (Financial Times)

"ספר שאי־אפשר לשייכו לשום ז'אנר מקובל. הצלילות והפיכחון שמלווים את השיבה המדהימה הזאת לעבר מעוררים פליאה והשתאות." (Le Monde)

"ספר מסנוור ואפל כאחד, שחובק את ההיסטוריה, הזמן, הזיכרון, האמונה, ומביע את חוסר האפשרות לחזור אל מה שהמחבר מכנה 'מטרופולין המוות'. [...] תהא זו לשון המעטה לומר שהספר הזה חזק. קולקה חורג מן העדות ומשאיר רק את הטראומה. [...] אין זה אפוא עוד סיפור מני רבים, אלא משהו מורכב יותר, מעין דיאלוג בין הילד שאיננו עוד ובין ההיסטוריון שהוא הפך להיות." (LivresHebdo)

"אוטו דב קולקה מתעד את ניסיונותיו מן המחנה, אך עוד יותר מכך את מלאכת הזיכרון." (Libération)

"טקסט מטלטל וסרקסטי, שאי־אפשר לקוראו ולצאת ללא פגע." (Le Temps)

"יותר משהוא עדות, הספר הזה הוא תמונה, אלגיה, שירה, תצלום ששום מילה – גם לא הביקורת הנרגשת הזאת – לא תוכל להביע את עוצמתם." (Du Côté de la Culture)

פרק ראשון

1

פרולוג שיכול להיות גם אפילוג
 
תחילתו של המסע הזה, שאינני יודע לאן יוביל אותי, היא פרוזאית מאוד, שגרתית מאוד - כנס מדעי בינלאומי שהתקיים בפולין בשנת 1978. בין הישראלים שהשתתפו בו הייתי גם אני. הכנס נערך מטעם האיגוד העולמי למדעי ההיסטוריה, וליתר דיוק: החטיבה להיסטוריה משווה של הדתות. נסענו; חוקר אחד המתמחה בימי הביניים, חוקר נוסף המתמחה בעת החדשה המוקדמת ואני, איש התקופה המודרנית. עוד היסטוריון היה איתנו, שהפולנים לא התירו לו להיכנס מפני שהיה אזרח פולני לשעבר ועם עלייתו לישראל "בגד במולדת". הכנס התנהל פחות או יותר כפי שכנסים מתנהלים. ההרצאה שלי היתה אמנם חדשנית מאוד ועוררה תשומת לב ניכרת[3] - אבל כל זה נגמר. בתום הכנס ארגנו המארחים טיולים ברחבי פולין - לקרקוב, ללובלין ולמקומות יפים נוספים המיועדים לתיירים. אני אמרתי לחברי שלא אצטרף אליהם אלא אלך במסלול משלי - אלך לבקר באושוויץ. טוב, יהודי ההולך לבקר באושוויץ איננו דבר חריג, אם כי בשעתו לא היתה זו עדיין תופעה רווחת כל כך כפי שהיא היום.
אחד החברים שהכרתי זה שנים מתחום עבודתנו האקדמית, המומחה לימי הביניים, אמר לי: "אתה יודע, כשאתה נוסע לאושוויץ, אל תישאר במחנה הראשי, שהוא כמו מוזיאון. אם אתה כבר נוסע, לך לבירקנאו - זאת אושוויץ האמיתית." הוא לא שאל אם יש לי קשר כלשהו למקום. אילו היה שואל הייתי עונה לו. לא הייתי מכחיש. אבל הוא לא שאל, ואני לא עניתי, ונסעתי.
 
הדרך במעלה נהר הזמן
 
רציתי לנסוע ברכבת ולא יכולתי להשיג כרטיס. לכן עליתי על מטוס לקרקוב. בקרקוב לקחתי מונית, ענתיקה דהויה, וביקשתי מהנהג לנסוע לאושוויץ. זאת לא היתה הפעם הראשונה שהוא נסע לשם, היו לו כבר תיירים מחוץ לארץ שביקשו להגיע לאושוויץ. אני דיברתי איתו פולנית, ואפילו לא רצוצה כל כך, שפה שבחלקה ידעתי עוד מאז ואת חלקה רכשתי באוניברסיטה, וגם הצ'כית שלי, הקרובה לפולנית, עזרה לי. אנחנו נוסעים לאורך הדרך והנהג הפטפטן מפטפט על המכונית שנגנבה והוחזרה, ואנחנו עוברים לאורכו של נהר הוויסלה והוא מספר על Wisła zła, כלומר, על הוויסלה הרעה העולה על גדותיה ומציפה את סביבותיה וגורפת אל תוכה אנשים ובקר. אנחנו מתקדמים בדרכים פחות או יותר סלולות, על פני מהמורות, ובהדרגה אני מפסיק לענות לו. כבר אינני קולט את דבריו. אני קולט את הדרך הזאת. אני חש פתאום שבמקומות האלה - אני כבר הייתי פעם. אני מכיר את השלטים, את הבתים האלה. אמנם היה זה נוף אחר, נוף חורפי, לילי - בעיקר של הלילה הראשון, אבל גם נוף של אור יום - והבנתי דבר שלא התכוננתי אליו: שהנה עכשיו אני עובר במסלול הנגדי בדרך שהוליכה אותי ב־18 בינואר 1945 ובימים שלאחר מכן מתוך הקומפלקס הזה, שהייתי בטוח, שכולנו היינו בטוחים אז, שממנו אין יוצאים לעולם.
 
המסע הלילי של 18 בינואר 1945
 
למסע הזה פנים רבות, אך פן אחד, אולי צבע אחד, צבע לילי אחד, נשתמר בעוצמה שעולה על כל האחרים, והם מזוהים - העוצמה הזאת או הצבע הלילי הזה - עם המסע ההוא, שנקרא לאחר מכן "מצעד המוות". זה היה מסע אל החירות, זה היה מסע שבו יצאנו מן השערים האלה שאיש לא חשב שאי־פעם נעבור בהם.
מה שזכור לי מן המסע הזה - בעצם זכור לי הכול, אבל מה שדומיננטי - הוא צבע אחד. צבע לילי של שלג מסביב, של שיירה ארוכה מאוד ושחורה, המתנהלת לאטה. ופתאום - כתמים שחורים לצדי הדרך: כתם שחור גדול ועוד כתם שחור גדול ועוד כתם...
ואני תחילה השתכרתי מהלובן הזה, מהחירות הזאת, מהיציאה מעבר לגדרות התיל, מהנוף הלילי הזה הפתוח, מהכפרים שעברנו על פניהם. ואז התבוננתי מקרוב יותר בכתם אחד שחור, ובעוד כתם שחור ובעוד כתם שחור - והבנתי מה אני רואה: גופות אדם. והכתמים הללו הלכו ותכפו והגוויות הלכו ורבו.
 
[תמונה 1]
 
נחשפתי למחזה הזה כי ככל שהמסע התארך אפסו גם כוחותי והלכתי והתקרבתי יותר ויותר אל השורות האחרונות, לאלה שמי שכשל בהן, מי שהתעכב - נורה והפך לכתם שחור לצדי הדרך. היריות נעשו תכופות יותר והכתמים הלכו ורבו עד שבאורח נס, בלתי־צפוי לחלוטין - לפחות עבורנו - השיירה נעצרה בבוקר הראשון.
אינני מתכוון לתאר כאן את מצעד המוות או את הבריחה או את כל היתר. תיארתי פה רק אסוציאציה אחת שעלתה מתוך הפטפוטים של אותו נהג מקרקוב, מתוך ה־Wisła złaשעלתה על גדותיה. הוויסלה שהתפתלה לאורך כל אותם הכבישים שהלכו וקרבו, יותר ויותר, למקומות שאני זיהיתי. זיהיתי אותם איזשהו זיהוי חלומי כזה. אולי לא בדיוק זיהיתי ורק דימיתי לעצמי שזיהיתי אותם, אבל אין זה משנה. השתתקתי, ולבסוף ביקשתי גם ממנו לחדול מדיבורו.
הגענו לשם. ושאלתי אותו אם הוא מכיר את הדרך לא למוזיאונים, לא לאושוויץ 1 - אלא לבירקנאו.
 
שער הלבנים האדומות של המטרופולין.
נופי הדממה והשיממון מאופק עד אופק.
קבורתה של אושוויץ
 
הגענו אל השער. שער הלבנים האדומות עם המגדל, שהרכבות עברו תחתיו. הכרתי אותו טוב כל כך. ביקשתי מן הנהג שיעמוד בצד מחוץ לשער. לא רציתי שייכנס לשם. היה יום קיצי גשום, לא סגרירי, אלא גשם טורדני כזה שלא פסק לרחף ולמלא את האוויר בעירוב של ערפל ומין ראות לחה ושותקת. עד כמה שגשם טורדני כזה יכול לשתוק.
הוא החנה את הרכב, ואני פסעתי לאורך המסילה, בין פסי המסילה שעשב עלה בה עכשיו, דרך השער ההוא - בפעם השנייה - אבל הפעם ברגל, בכוחות עצמי. הלכתי בדרך שהייתי בטוח בה, שידעתי לאן היא מובילה. היה זה אחד המחנות שצריך היה להיות שם, אולם במקום המחנה הזה השתרעו מאופק עד אופק שורות - יער - של ארובות לבֵנים שנותרו מהצריפים שפורקו ונעלמו, ועמודי בטון רעועים, נוטים כל אחד לכיוונו, וקרעי חוטי תיל מחלידים מצד זה ומצד זה - יש שנותרו תלויים ויש שהזדחלו בעשב הלח - בעשב הלח והרטוב - מאופק עד אופק.
 
[תמונה 2]
 
והשתיקה. שתיקה מהממת. אפילו לא קול של ציפור. היתה שם דממה, היתה שם ריקנות. והיתה תדהמה - על שאותם הנופים, שהיו כה דחוסים וצפופים בבני אדם כנמלים, בצבאות של עבדים, בטורי אנשים המתנהלים לאורך הדרכים אל המשרפות, שתקו. הם היו שוממים. אבל הכול היה שם: היער הזה של עמודי הבטון - כמעט היה אפשר לראות אותם גאים וזקופים, עם חוטי הפלדה המתוחים כביום שנכנסנו, בלילה, כבאותו לילה מואר בזֵרים של אורות החולפים על פנינו ומלווים את כניסתה האטית של הרכבת אל אותו פרוזדור של אור למטרופולין המוות.
אולם זאת כבר לא היתה מטרופולין המוות של אז. זה היה נוף עגום מאוד. נוף מהלך שיממון. הכול היה שם, אבל במעין ריחוק. בריחוק של שיממון, אבל צורב מאוד. צורב כמו באותו יום, אבל לא, לא תמים כל כך. זה כבר לא היה נוף ילדות, זה היה נוף של - אינני רוצה לומר את המילה הזאת - אבל זה היה נוף של בית קברות - נוף הקבורה של אושוויץ. קברו את אושוויץ. קברו, אבל היא נשארה משתרעת כמין קבר ענקי, מאופק עד אופק. אבל הכול היה שם, ואני, לפחות, יכולתי לזהות.
 
[תמונה 3]
 
על חורבות "בלוק הנוער והילדים"
ו"בלוק בית החולים"
 
המקום הראשון שהלכתי אליו בתוך העשב הזה היה צריף הנוער והילדים, שרק יסודותיו נותרו. היה זה מרכז התרבות של אותו מחנה יחיד במינו, שעליו עוד אדבר במקום אחר. הרמתי לבנה אחת מעופשת - שבר של לבנה - ולקחתי אותה איתי.
זיהיתי את המקום לפי ספירת שרידי הצריפים שיסודותיהם עמדו בשורה, וידעתי שהיה זה צריף שלושים ואחת. משם הלכתי למתחם נוסף, שבו עמד אז צריף בית החולים, אותו צריף שמנגלה הידוע ערך בו את ניסויו ושבו שכבתי תקופה מסוימת כשהייתי חולה במחלת הדיפתריה, ושלמרבה הפרדוקס דווקא היא, שנראתה אז אנושה, הצילה את חיי. באותו המקום גם ספגתי לראשונה מנה גדושה של מורשת התרבות האירופית, שהעביר אז אסיר גוסס לילד שהוא האמין ש... שאולי יֵצא משם. והוא באמת יצא משם, ולקח את זה איתו (אבל גם על זה אדבר בפרק אחר).
 
עד כאן על המסע לשני מקומות שבאמת הייתי בהם, לשני בניינים שבשעריהם נכנסתי אי־אז, שבהם חייתי באותם הימים, שבהם ספגתי את מה שספגתי, והדברים האלה נשארו איתי.
 
הדרך למקום החורבות השלישי -
"פרומתיאוס בשאול"
 
מכאן היתה הדרך בלתי־נמנעת למקום השלישי, שבו לכאורה גרתי, ונשארתי בו תמיד. מאז ועד היום הזה אני שבוי בו כאסיר עולם, קשור בשלשלאות שאינן ניתנות לניתוק. אלמלא היה זה צורם כל כך, הייתי אומר "כמו פרומתיאוס הכבול". אבל ככלות הכול אני הלוא ילד, שנקשר בשלשלאות האלה כילד, ונותר קשור בהן במהלך כל שלבי הגדילה שלי: ההליכה והבריחה, השחרור וכל מה שבא אחר כך.
הייתי קשור ונשארתי קשור, או מרותק, בשלשלאות. אבל זה דווקא משום שלא הייתי שם מעולם, משום שרגלי לא דרכה בחצרות האלה, לא עברה את סף המבנים האלה. סובבתי סביבם כמו פרפר לילה סביב להבה וידעתי שבלתי־נמנע ליפול לתוכה, אבל נשארתי סובב בחוץ, מרצוני או שלא מרצוני - זה לא היה בידי - בשעה שכל חברי, הפרפרים, לא כולם, אבל כמעט כולם, היו שם ולא יצאו משם.
 
מעגלי השיבה אל (ומ)מטרופולין המוות
 
המקום שאליו הלכתי היה כמובן אתר המשרפות. הראשונה שאליה הגעתי היתה מספר 2. היא, כמו זו שממול לה - מספר 1, פוצצה על ידי הנאצים. ושתיהן נשתמרו בהריסותיהן. היו שם שיחים ועצים גדלים פרא על ההריסות. גם מהמקום הזה לקחתי שבר של לבנה - שחורה ומפויחת. אחר כך הלכתי למשרפה מספר 1. כאשר פוצצה, לא נהרס אולם תא הגזים התת־קרקעי שלה. המדרגות שהוליכו אליו נותרו, וגג הבטון שקרס - כמו גב של נמר או גל של ים - היה מונח מעליו.
 
[תמונה 4]
 
[תמונה 5]
 
הלכתי באותו קטע של דרך שמעולם לא הלכתי בו, וירדתי, כמו באותם החלומות החוזרים אלי שוב ושוב, שבהם אני יורד במדרגות האלה יחד עם כל חברי ועם כל הקרובים לי. זה החלום שמחזיר אותי תמיד לשם, ואני יודע שאין מנוס מאותו המקום, שלמקום הזה כולם חייבים להגיע, כי זה חוק עולם בלתי־ניתן לשינוי של אותו מקום, שאין מפלט ממנו. ואין כל סיכוי לפנטזיה שאנחנו רוקמים כשעשועי דמיון ילדותיים על שחרור ועל קץ, משום שחוק הברזל מוליך את כולם לשם ואיש לא יימלט.
אני גם ידעתי - כיוון שכולם מתו בלילה אחד ואני נותרתי - ידעתי שברגע האחרון אנצל. לא בזכותי, אלא בשל איזושהי גזירה. אותו חלום לילי מביא אותי תמיד בחזרה לאותה חוקיות בלתי־נמנעת שעל פיה אני חוזר ומגיע אל תוך המשרפה ובדרך לא דרך, דרך תעלות מים אפלות, דרך שוחות ופתחים נסתרים, אני חופר מתחת לגדרות התיל ומגיע אל החירות, בורח ועולה על רכבת, ובאחת מתחנות הרכבת האפלות רמקול קורא בשמי, ואני מוחזר למקום שאני צריך להגיע אליו - אל המשרפה. וככל שאני יודע שאני חייב להיתפס, תמיד אני יודע שאני חייב להינצל. זה מעין מעגל, מעין ציקלוס של טנטלוס או של סיזיפוס, או של כל מיתוס שתקף כאן, שחוזר כמעגל קסמים אינסופי אל אותו מקום.
ואני החלטתי לרדת במדרגות האלה. ידעתי שאני מוכרח קודם לעלות על גל החורבות הזה של הגג. טיפסתי ועברתי על גבו לכל אורכו. השתהיתי כמה שהשתהיתי, ולבסוף ירדתי במדרגות המוליכות מטה. ירדתי מדרגה אחר מדרגה, במקום שבו ירדו כל אלה שאת שמותיהם ודמויותיהם זכרתי וכל אלה - רבבות־רבבות - שראיתי נבלעים בטורים אינסופיים במשרפות ולאחר מכן דמיינתי כיצד הם עולים באש ובלהבות אל השמים הליליים המוארים שמעל לארובות המשרפות. לבסוף הגעתי. אי־אפשר היה להיכנס לאולם הגז (ה־Gaskammer) עצמו, כי הגג קרס מעליו וחסם את הכניסה.
מקץ דקות ארוכות מאוד שקשה לי לאמוד אותן הסתובבתי, ואט־אט עליתי באותן מדרגות בחזרה.
[תמונה 6]
 
הדרך חזרה
 
הגחתי מבין ההריסות ופניתי לעבר היציאה מבירקנאו, דרך אותו שער לבנים שבו נכנסתי. הגעתי אל הנהג ומבלי להוציא מילה נתתי בידו את מצלמת הלייקה הישנה שלי שליוותה אותי בשיטוטי בנופים האלה. הוא צילם את השער ואת דלתותיו העשויות רשתות ברזל, ולידו דמותי חצויה לשניים.
 
[תמונה 7]
 
לאחר מכן, שוב ללא מילה, נסענו משם.
במטוס שהיטלטל בצורה נוראה - זה היה מטוס קטן - רשמתי דברים מטורפים למדי בתוך מחברת היומן שאני תמיד נושא עמי. היא נמצאת בחדר העבודה שלי במרתף הבית שבבית הכרם. כתבתי אותם גם במכתב, ואינני יודע אם המכתב נשתמר.
זו היתה ראשית ההתמודדות שלי, ראשית החזרה שלי, שלא בחלום אלא במודע, אל מטרופולין המוות.

אוטו דב קולקה

אוֹטוֹ דֹּב קוּלְקָה (Otto Dov Kulka; ‏16 באפריל 1933 – 29 בינואר 2021) היה היסטוריון ישראלי, פרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים. 

קולקה ומשפחתו גורשו בספטמבר 1942 לגטו טרזיינשטאט, ומשם בספטמבר 1943, הועברו ל"מחנה המשפחות". ממשפחתו, שרדו רק הוא ואביו. 

במרץ 1949 קולקה עלה לבדו לישראל במסגרת עליית הנוער, הצטרף לקיבוץ כפר המכבי. והוסיף לשמו הפרטי שם עברי: דב. משנת 1958 חי בירושלים.

ב-1958 החל את לימודיו באוניברסיטה העברית. וב-1966 הצטרף לסגל ההוראה שלה בתחום היסטוריה של עם ישראל. בשנת 1999 פרש מן ההוראה כפרופסור אמריטוס, והמשיך במחקריו ובפרסומם.

ספרו האחרון של קולקה: נופים מטרופולין המוות. ובכותרו האנגלי: Landscapes of the Metropolis of Death. Reflections on Memory and Imagination, ראה אור בשפות רבות באירופה ובחוצה לה והוא שונה במהותו מפרסומיו המדעיים. ב-2018 עלה לאקרנים סרטו של הבמאי הגרמני שטפן אאוך "Die vorletzte Freiheit. Landschaften des Otto Dov Kulka" (החירות הלפני אחרונה – הנופים של אוטו דב קולקה), שנעשה בעקבות הספר. הקרנת הבכורה נערכה בפסטיבל הקולנוע היהודי בירושלים. בסרט "הקהל צולל לתוך עולמו של אוטו דב קולקה, בעקבות מחשבותיו לגבי היסטוריה שבלתי ניתן להסביר".

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/4bbd5k5w

עוד על הספר

נופים ממטרופולין המוות אוטו דב קולקה

1

פרולוג שיכול להיות גם אפילוג
 
תחילתו של המסע הזה, שאינני יודע לאן יוביל אותי, היא פרוזאית מאוד, שגרתית מאוד - כנס מדעי בינלאומי שהתקיים בפולין בשנת 1978. בין הישראלים שהשתתפו בו הייתי גם אני. הכנס נערך מטעם האיגוד העולמי למדעי ההיסטוריה, וליתר דיוק: החטיבה להיסטוריה משווה של הדתות. נסענו; חוקר אחד המתמחה בימי הביניים, חוקר נוסף המתמחה בעת החדשה המוקדמת ואני, איש התקופה המודרנית. עוד היסטוריון היה איתנו, שהפולנים לא התירו לו להיכנס מפני שהיה אזרח פולני לשעבר ועם עלייתו לישראל "בגד במולדת". הכנס התנהל פחות או יותר כפי שכנסים מתנהלים. ההרצאה שלי היתה אמנם חדשנית מאוד ועוררה תשומת לב ניכרת[3] - אבל כל זה נגמר. בתום הכנס ארגנו המארחים טיולים ברחבי פולין - לקרקוב, ללובלין ולמקומות יפים נוספים המיועדים לתיירים. אני אמרתי לחברי שלא אצטרף אליהם אלא אלך במסלול משלי - אלך לבקר באושוויץ. טוב, יהודי ההולך לבקר באושוויץ איננו דבר חריג, אם כי בשעתו לא היתה זו עדיין תופעה רווחת כל כך כפי שהיא היום.
אחד החברים שהכרתי זה שנים מתחום עבודתנו האקדמית, המומחה לימי הביניים, אמר לי: "אתה יודע, כשאתה נוסע לאושוויץ, אל תישאר במחנה הראשי, שהוא כמו מוזיאון. אם אתה כבר נוסע, לך לבירקנאו - זאת אושוויץ האמיתית." הוא לא שאל אם יש לי קשר כלשהו למקום. אילו היה שואל הייתי עונה לו. לא הייתי מכחיש. אבל הוא לא שאל, ואני לא עניתי, ונסעתי.
 
הדרך במעלה נהר הזמן
 
רציתי לנסוע ברכבת ולא יכולתי להשיג כרטיס. לכן עליתי על מטוס לקרקוב. בקרקוב לקחתי מונית, ענתיקה דהויה, וביקשתי מהנהג לנסוע לאושוויץ. זאת לא היתה הפעם הראשונה שהוא נסע לשם, היו לו כבר תיירים מחוץ לארץ שביקשו להגיע לאושוויץ. אני דיברתי איתו פולנית, ואפילו לא רצוצה כל כך, שפה שבחלקה ידעתי עוד מאז ואת חלקה רכשתי באוניברסיטה, וגם הצ'כית שלי, הקרובה לפולנית, עזרה לי. אנחנו נוסעים לאורך הדרך והנהג הפטפטן מפטפט על המכונית שנגנבה והוחזרה, ואנחנו עוברים לאורכו של נהר הוויסלה והוא מספר על Wisła zła, כלומר, על הוויסלה הרעה העולה על גדותיה ומציפה את סביבותיה וגורפת אל תוכה אנשים ובקר. אנחנו מתקדמים בדרכים פחות או יותר סלולות, על פני מהמורות, ובהדרגה אני מפסיק לענות לו. כבר אינני קולט את דבריו. אני קולט את הדרך הזאת. אני חש פתאום שבמקומות האלה - אני כבר הייתי פעם. אני מכיר את השלטים, את הבתים האלה. אמנם היה זה נוף אחר, נוף חורפי, לילי - בעיקר של הלילה הראשון, אבל גם נוף של אור יום - והבנתי דבר שלא התכוננתי אליו: שהנה עכשיו אני עובר במסלול הנגדי בדרך שהוליכה אותי ב־18 בינואר 1945 ובימים שלאחר מכן מתוך הקומפלקס הזה, שהייתי בטוח, שכולנו היינו בטוחים אז, שממנו אין יוצאים לעולם.
 
המסע הלילי של 18 בינואר 1945
 
למסע הזה פנים רבות, אך פן אחד, אולי צבע אחד, צבע לילי אחד, נשתמר בעוצמה שעולה על כל האחרים, והם מזוהים - העוצמה הזאת או הצבע הלילי הזה - עם המסע ההוא, שנקרא לאחר מכן "מצעד המוות". זה היה מסע אל החירות, זה היה מסע שבו יצאנו מן השערים האלה שאיש לא חשב שאי־פעם נעבור בהם.
מה שזכור לי מן המסע הזה - בעצם זכור לי הכול, אבל מה שדומיננטי - הוא צבע אחד. צבע לילי של שלג מסביב, של שיירה ארוכה מאוד ושחורה, המתנהלת לאטה. ופתאום - כתמים שחורים לצדי הדרך: כתם שחור גדול ועוד כתם שחור גדול ועוד כתם...
ואני תחילה השתכרתי מהלובן הזה, מהחירות הזאת, מהיציאה מעבר לגדרות התיל, מהנוף הלילי הזה הפתוח, מהכפרים שעברנו על פניהם. ואז התבוננתי מקרוב יותר בכתם אחד שחור, ובעוד כתם שחור ובעוד כתם שחור - והבנתי מה אני רואה: גופות אדם. והכתמים הללו הלכו ותכפו והגוויות הלכו ורבו.
 
[תמונה 1]
 
נחשפתי למחזה הזה כי ככל שהמסע התארך אפסו גם כוחותי והלכתי והתקרבתי יותר ויותר אל השורות האחרונות, לאלה שמי שכשל בהן, מי שהתעכב - נורה והפך לכתם שחור לצדי הדרך. היריות נעשו תכופות יותר והכתמים הלכו ורבו עד שבאורח נס, בלתי־צפוי לחלוטין - לפחות עבורנו - השיירה נעצרה בבוקר הראשון.
אינני מתכוון לתאר כאן את מצעד המוות או את הבריחה או את כל היתר. תיארתי פה רק אסוציאציה אחת שעלתה מתוך הפטפוטים של אותו נהג מקרקוב, מתוך ה־Wisła złaשעלתה על גדותיה. הוויסלה שהתפתלה לאורך כל אותם הכבישים שהלכו וקרבו, יותר ויותר, למקומות שאני זיהיתי. זיהיתי אותם איזשהו זיהוי חלומי כזה. אולי לא בדיוק זיהיתי ורק דימיתי לעצמי שזיהיתי אותם, אבל אין זה משנה. השתתקתי, ולבסוף ביקשתי גם ממנו לחדול מדיבורו.
הגענו לשם. ושאלתי אותו אם הוא מכיר את הדרך לא למוזיאונים, לא לאושוויץ 1 - אלא לבירקנאו.
 
שער הלבנים האדומות של המטרופולין.
נופי הדממה והשיממון מאופק עד אופק.
קבורתה של אושוויץ
 
הגענו אל השער. שער הלבנים האדומות עם המגדל, שהרכבות עברו תחתיו. הכרתי אותו טוב כל כך. ביקשתי מן הנהג שיעמוד בצד מחוץ לשער. לא רציתי שייכנס לשם. היה יום קיצי גשום, לא סגרירי, אלא גשם טורדני כזה שלא פסק לרחף ולמלא את האוויר בעירוב של ערפל ומין ראות לחה ושותקת. עד כמה שגשם טורדני כזה יכול לשתוק.
הוא החנה את הרכב, ואני פסעתי לאורך המסילה, בין פסי המסילה שעשב עלה בה עכשיו, דרך השער ההוא - בפעם השנייה - אבל הפעם ברגל, בכוחות עצמי. הלכתי בדרך שהייתי בטוח בה, שידעתי לאן היא מובילה. היה זה אחד המחנות שצריך היה להיות שם, אולם במקום המחנה הזה השתרעו מאופק עד אופק שורות - יער - של ארובות לבֵנים שנותרו מהצריפים שפורקו ונעלמו, ועמודי בטון רעועים, נוטים כל אחד לכיוונו, וקרעי חוטי תיל מחלידים מצד זה ומצד זה - יש שנותרו תלויים ויש שהזדחלו בעשב הלח - בעשב הלח והרטוב - מאופק עד אופק.
 
[תמונה 2]
 
והשתיקה. שתיקה מהממת. אפילו לא קול של ציפור. היתה שם דממה, היתה שם ריקנות. והיתה תדהמה - על שאותם הנופים, שהיו כה דחוסים וצפופים בבני אדם כנמלים, בצבאות של עבדים, בטורי אנשים המתנהלים לאורך הדרכים אל המשרפות, שתקו. הם היו שוממים. אבל הכול היה שם: היער הזה של עמודי הבטון - כמעט היה אפשר לראות אותם גאים וזקופים, עם חוטי הפלדה המתוחים כביום שנכנסנו, בלילה, כבאותו לילה מואר בזֵרים של אורות החולפים על פנינו ומלווים את כניסתה האטית של הרכבת אל אותו פרוזדור של אור למטרופולין המוות.
אולם זאת כבר לא היתה מטרופולין המוות של אז. זה היה נוף עגום מאוד. נוף מהלך שיממון. הכול היה שם, אבל במעין ריחוק. בריחוק של שיממון, אבל צורב מאוד. צורב כמו באותו יום, אבל לא, לא תמים כל כך. זה כבר לא היה נוף ילדות, זה היה נוף של - אינני רוצה לומר את המילה הזאת - אבל זה היה נוף של בית קברות - נוף הקבורה של אושוויץ. קברו את אושוויץ. קברו, אבל היא נשארה משתרעת כמין קבר ענקי, מאופק עד אופק. אבל הכול היה שם, ואני, לפחות, יכולתי לזהות.
 
[תמונה 3]
 
על חורבות "בלוק הנוער והילדים"
ו"בלוק בית החולים"
 
המקום הראשון שהלכתי אליו בתוך העשב הזה היה צריף הנוער והילדים, שרק יסודותיו נותרו. היה זה מרכז התרבות של אותו מחנה יחיד במינו, שעליו עוד אדבר במקום אחר. הרמתי לבנה אחת מעופשת - שבר של לבנה - ולקחתי אותה איתי.
זיהיתי את המקום לפי ספירת שרידי הצריפים שיסודותיהם עמדו בשורה, וידעתי שהיה זה צריף שלושים ואחת. משם הלכתי למתחם נוסף, שבו עמד אז צריף בית החולים, אותו צריף שמנגלה הידוע ערך בו את ניסויו ושבו שכבתי תקופה מסוימת כשהייתי חולה במחלת הדיפתריה, ושלמרבה הפרדוקס דווקא היא, שנראתה אז אנושה, הצילה את חיי. באותו המקום גם ספגתי לראשונה מנה גדושה של מורשת התרבות האירופית, שהעביר אז אסיר גוסס לילד שהוא האמין ש... שאולי יֵצא משם. והוא באמת יצא משם, ולקח את זה איתו (אבל גם על זה אדבר בפרק אחר).
 
עד כאן על המסע לשני מקומות שבאמת הייתי בהם, לשני בניינים שבשעריהם נכנסתי אי־אז, שבהם חייתי באותם הימים, שבהם ספגתי את מה שספגתי, והדברים האלה נשארו איתי.
 
הדרך למקום החורבות השלישי -
"פרומתיאוס בשאול"
 
מכאן היתה הדרך בלתי־נמנעת למקום השלישי, שבו לכאורה גרתי, ונשארתי בו תמיד. מאז ועד היום הזה אני שבוי בו כאסיר עולם, קשור בשלשלאות שאינן ניתנות לניתוק. אלמלא היה זה צורם כל כך, הייתי אומר "כמו פרומתיאוס הכבול". אבל ככלות הכול אני הלוא ילד, שנקשר בשלשלאות האלה כילד, ונותר קשור בהן במהלך כל שלבי הגדילה שלי: ההליכה והבריחה, השחרור וכל מה שבא אחר כך.
הייתי קשור ונשארתי קשור, או מרותק, בשלשלאות. אבל זה דווקא משום שלא הייתי שם מעולם, משום שרגלי לא דרכה בחצרות האלה, לא עברה את סף המבנים האלה. סובבתי סביבם כמו פרפר לילה סביב להבה וידעתי שבלתי־נמנע ליפול לתוכה, אבל נשארתי סובב בחוץ, מרצוני או שלא מרצוני - זה לא היה בידי - בשעה שכל חברי, הפרפרים, לא כולם, אבל כמעט כולם, היו שם ולא יצאו משם.
 
מעגלי השיבה אל (ומ)מטרופולין המוות
 
המקום שאליו הלכתי היה כמובן אתר המשרפות. הראשונה שאליה הגעתי היתה מספר 2. היא, כמו זו שממול לה - מספר 1, פוצצה על ידי הנאצים. ושתיהן נשתמרו בהריסותיהן. היו שם שיחים ועצים גדלים פרא על ההריסות. גם מהמקום הזה לקחתי שבר של לבנה - שחורה ומפויחת. אחר כך הלכתי למשרפה מספר 1. כאשר פוצצה, לא נהרס אולם תא הגזים התת־קרקעי שלה. המדרגות שהוליכו אליו נותרו, וגג הבטון שקרס - כמו גב של נמר או גל של ים - היה מונח מעליו.
 
[תמונה 4]
 
[תמונה 5]
 
הלכתי באותו קטע של דרך שמעולם לא הלכתי בו, וירדתי, כמו באותם החלומות החוזרים אלי שוב ושוב, שבהם אני יורד במדרגות האלה יחד עם כל חברי ועם כל הקרובים לי. זה החלום שמחזיר אותי תמיד לשם, ואני יודע שאין מנוס מאותו המקום, שלמקום הזה כולם חייבים להגיע, כי זה חוק עולם בלתי־ניתן לשינוי של אותו מקום, שאין מפלט ממנו. ואין כל סיכוי לפנטזיה שאנחנו רוקמים כשעשועי דמיון ילדותיים על שחרור ועל קץ, משום שחוק הברזל מוליך את כולם לשם ואיש לא יימלט.
אני גם ידעתי - כיוון שכולם מתו בלילה אחד ואני נותרתי - ידעתי שברגע האחרון אנצל. לא בזכותי, אלא בשל איזושהי גזירה. אותו חלום לילי מביא אותי תמיד בחזרה לאותה חוקיות בלתי־נמנעת שעל פיה אני חוזר ומגיע אל תוך המשרפה ובדרך לא דרך, דרך תעלות מים אפלות, דרך שוחות ופתחים נסתרים, אני חופר מתחת לגדרות התיל ומגיע אל החירות, בורח ועולה על רכבת, ובאחת מתחנות הרכבת האפלות רמקול קורא בשמי, ואני מוחזר למקום שאני צריך להגיע אליו - אל המשרפה. וככל שאני יודע שאני חייב להיתפס, תמיד אני יודע שאני חייב להינצל. זה מעין מעגל, מעין ציקלוס של טנטלוס או של סיזיפוס, או של כל מיתוס שתקף כאן, שחוזר כמעגל קסמים אינסופי אל אותו מקום.
ואני החלטתי לרדת במדרגות האלה. ידעתי שאני מוכרח קודם לעלות על גל החורבות הזה של הגג. טיפסתי ועברתי על גבו לכל אורכו. השתהיתי כמה שהשתהיתי, ולבסוף ירדתי במדרגות המוליכות מטה. ירדתי מדרגה אחר מדרגה, במקום שבו ירדו כל אלה שאת שמותיהם ודמויותיהם זכרתי וכל אלה - רבבות־רבבות - שראיתי נבלעים בטורים אינסופיים במשרפות ולאחר מכן דמיינתי כיצד הם עולים באש ובלהבות אל השמים הליליים המוארים שמעל לארובות המשרפות. לבסוף הגעתי. אי־אפשר היה להיכנס לאולם הגז (ה־Gaskammer) עצמו, כי הגג קרס מעליו וחסם את הכניסה.
מקץ דקות ארוכות מאוד שקשה לי לאמוד אותן הסתובבתי, ואט־אט עליתי באותן מדרגות בחזרה.
[תמונה 6]
 
הדרך חזרה
 
הגחתי מבין ההריסות ופניתי לעבר היציאה מבירקנאו, דרך אותו שער לבנים שבו נכנסתי. הגעתי אל הנהג ומבלי להוציא מילה נתתי בידו את מצלמת הלייקה הישנה שלי שליוותה אותי בשיטוטי בנופים האלה. הוא צילם את השער ואת דלתותיו העשויות רשתות ברזל, ולידו דמותי חצויה לשניים.
 
[תמונה 7]
 
לאחר מכן, שוב ללא מילה, נסענו משם.
במטוס שהיטלטל בצורה נוראה - זה היה מטוס קטן - רשמתי דברים מטורפים למדי בתוך מחברת היומן שאני תמיד נושא עמי. היא נמצאת בחדר העבודה שלי במרתף הבית שבבית הכרם. כתבתי אותם גם במכתב, ואינני יודע אם המכתב נשתמר.
זו היתה ראשית ההתמודדות שלי, ראשית החזרה שלי, שלא בחלום אלא במודע, אל מטרופולין המוות.