אקדמיה לתינוקות

1

מוכר הילדים נודד עם עגלתו בין ערים וכפרים, מתריע על מרכולתו בצלצול מתוק. אבל כשהקונים נרכנים אל חלונו הוא עושה הכול כדי לשכנע אותם לא לקנות: אם תקנו ילד, הוא אומר להם, די יהיה שישאל אתכם משהו, ואתם לא תשיבו לו מיד; בהיסח הדעת, תשיתו לבכם לעניינים אחרים; ואז מבטכם ייפול עליו באקראי, וציפייתו הצייתנית והקפואה תעקור את לבכם ממקומו. ארז'בת שמעה את הסבריו של המוכר ולא התרצתה אלא חזרה במשנה תוקף על רצונה לקנות לה ילד. מבוכתו של המוכר נוכח עקשנותה עוררה את חשדותיה, והיא הדפה אותו הצידה ושירבבה את ראשה אל תוך הקרון. אז גילתה שעגלתו של המוכר ריקה. כשהחלה לעקור את ציפורניו, נשבר המוכר והודה באוזניה שכבר היה בטוח כל כך שאיש לא יקנה ממנו את הילדים לעולם, עד שהחליט להיפטר מהם. ארז'בת ביקשה לנצור עוד רגע את הכאב שהנחילו לה סיפוריו של המוכר, אבל זה הלך והתקשה בידיה עד שנעשה לבול עץ. היא התנפלה על המוכר בחמת־רצח ורוצצה את גולגולתו. אבל אז נגלו לה, מתחת למסֵכה הנקלפת, פני ילד: היה זה אחרון הילדים, שניצל מן הטבח של המוכר, הרג אותו ולבש את דמותו, וכך נדד בדרכי הארץ עם העגלה הריקה, מחקה את שיחו של המוכר עם הקונים שבאו אצל חלונו. עכשיו ארז'בת הרגה אותו.

כשהבנתי שהוא עוקב אחרַי, ידעתי שהוא עושה זאת כבר שבועות, חודשים. שנוכחותו מטרידה אותי כבר זמן רב, מכרסמת בשולי תודעתי בשורה של מבוכות סתומות, רגעיות, שלא נרשמו בשום מקום אבל הצטברו בכל זאת, כמו מטבעות חסרי ערך שהולכים ומכבידים על ארנק ישן: שהוא היה שם, פעם אחר פעם, קרוב מדי, כמעט מתגרה בנוכחותו המבודדת, הפרושה, המתחרשת לסאון ההפסקה, כמו מתנשאת עליו באדנות שקטה ומאלצת אותי להסיר ממנו את עיני, להקשות את צעדי כשאני מתרחק ממנו ומדמה את מבטו המתמיד ומלווה אותי עוד רגע, עד שאני שוכח אותו. המכללה הלכה והתרוקנה מסטודנטים, ואני יצאתי מן הבניין שבו לימדתי — שם הבחנתי בדמותו, בקצה המסדרון — חציתי את רצועת הדשא, ובמקום לכוון לשער היציאה, נכנסתי לבניין אחר. אמרתי לעצמי שאני עושה זאת כדי לאמת את חשדותי, אבל באמת הייתי כמי שמודד זוג נעליים חדשות בחנות: מתהלך בגמלוניות טקסית במצב החדש, מתענג על הדהודן המוגזם של הסוליות הבתוליות. ערב חולי זחל בשבילים, ודממה של מוסדות ננטשים נקרשה סביב הילות האור שהפיצו מנורות הניאון האחרונות. התוכחה הכבושה שנשקפה מעיניהם של עובדי המשק לימדה: אין מה לחפש כאן עוד. באה שעתם של תלמידים ומורים ללכת. המוסד מבקש להסב את פניו ההרוסות מן הקיר, ולהתגלות. עובדת המזנון שעמדה בספירתם של המזומנים שלחה בי מבט מודאג. חלפתי על פניה ועליתי לקומה השנייה. שיעור מאוחר התקיים באחת הכיתות, ואחת הסטודנטיות ליוותה את צעדי בעיניים קרומות. נכנסתי לשירותים, ושטפתי את הפנים במשך שעה ארוכה. מאחורי, מישהו נכנס לאחד התאים, נעל את הדלת. כשהסתובבתי, משוכנע כי היה זה הוא, שאון הדחת המים בקע מתא אחר, והוא הגיח מתוכו לפני שהספקתי להסתובב אל הכיור, צד בהבזק את מבוכת פני המופללות והמשיך בדרכו, חולצתו המשובצת מתבדרת על מכנסיו וצעדו מהיר ורך. השתהיתי עוד מעט בפנים, עומד תחתי. סטודנט נכנס פנימה ואני סבתי אל הכיור ונתתי את ידי הרטובות מתחת לזרם, אף שדומה היה כי האחרון לא השגיח בי כלל. קינחתי את ידי ברוב עסק. במראה הבחנתי בסטודנט שנסמך אל אחת המשתנות. חשש אבסורדי אחז בי, שמא אני מתעכב יתר על המידה ומניח לעוקבי להרחיק ללא תקנה. יצאתי מן השירותים, מאלף את בהילות צעדי.

ירדתי למטה ויצאתי מן הבניין. נדמה היה שהחשכה העמיקה באופן בלתי סביר ביחס לרגעים הספורים שבהם שהיתי בבניין. הערב במכללה הדרומית היה לא יותר מהתעבות של האבק שהרחיש ממילא באוויר הצהוב, אבל כעת נחתם החושך בסופיותו של לילה שלא הכרתי. מיהרתי אל הקפטריה הסמוכה — היא כבר היתה סגורה, אבל העובדים לא הזדרזו להכניס פנימה את השולחנות, וכמה סטודנטים ישבו שם, שקועים במסכי הניידים שלהם לצד כוסות הקפה הריקות שהותירו קודמיהם. הוא לא טרח להרים לעברי את מבטו. אחרי שסיים לגלגל את הסיגריה, נשף אל מרחקיו הכחולים של הקיבוץ השכן ועיניו מתעצלות לעשן המתאבך עליהן. אבל מתחת לשולחן — עכשיו ראיתי — רגליו זעו באי שקט. עזבתי את הקפטריה, שבתי על עקבותי, עליתי לקומה השלישית של הבניין שבו לימדתי ופניתי להכין לעצמי קפה בחדר המרצים — אם יבוא אחרי עד לכאן, שוב לא יוכל ליהנות מחסותה של אותה אגביות שרוכת־רגליים שנאצלה על כל תנועותיו עד כה, והקצתה לי את הטורח הזוויתי של הנוירוזה. אם יחזור לבניין, יעלה במדרגות אל הקומה השלישית, יחצה את המסדרון ויתייצב בפתח חדר המרצים, הכוונה תכופף את קומתו ותכער את הליכותיו. למעלה מזה, הוא לא יהיה עוד סטודנט. הוא יהיה למשהו אחר — ואני ציפיתי לגלגול הזה בתערובת קטנה ומעוררת של חרדה ותאוות־נקם. כשלא ניכר כל רמז לבואו, הנחתי את כוס הקפה בכיור ויצאתי אל המסדרון. כשעמדתי לצאת מן הבניין, קלטתי אותו בזווית העין — מגיח מחדר המחשבים, ממהר אל הפתח ביושר שהרשיע מיד את הססנותם החמדנית של צעדי. שוב לא היתה לי ברֵרה אלא ללכת בעקבותיו.

הוא נעלם. בהחלטה פתאומית, כיוונתי לשער היציאה מן המכללה. היה ברור לי שבכך אני שם קץ למשחק: המכללה היתה במידה רבה לונה פארק, שהוא רק הוסיף לו עוד מתקן. היא היתה המקום שבו הוצאתי את תלמידי לשיעורי דשא שהשיאו אותם להאמין כי דבר אינו חוצץ בינם לבין העולם השופע אליהם מניסוחַי החנפים, המקום שבו התגנבתי לבוסתני נעוריהם בחסות צבעי ההסוואה של ההשכלה וטיפחתי את בוסריותם הנצחית של פירותיהם בתרסיס בלתי נדלה של הבטחות שווא ומחוות אינטימיות חסרות ממש, המקום שבו נשבעתי לשווא והכתרתי לריק, הלעטתי את חלומותיהם בממתקים, קצרתי שדות בור בהינף יד וחבשתי גופים מתמסרים בבלואי מרדנותם המוכתבת בתמורה לבדל סיגריה. חיברתי, במצוות המקום, סילבוסים תובעניים שרצעו את הגופים הללו לעגלות עמוסות ספרים, אך התבשמתי בזיעתם של המושכים בעול, כי ממנה למדתי על הסערות שהסיחו את דעתם מן המשא, ואת תלמודי זה החזרתי להם בשיעורי, מסווה במורכבותן הגסה של פרשנויות מפותלות את ההבטחה כי העולם כולו צפון בתמצית תשוקותיהם הסמוקות; בפשטות, כי לא נותר להם עוד מה ללמוד. זה היה המשחק. אבל הרצועה החולית הנמשכת סביב למכללה היתה כבר המציאות, ותחנות האוטובוס המפסקות אותה נשקפו אלינו מן הדשא רחוקות ולא רלוונטיות כעמדות הרפאים שהותיר אחריו מצור היסטורי. לעתים רחוקות היתה מה שהיא — ההתחלה של העיר שלעולם לא יגיעו אליה, העיר החתומה בדיו־סתרים על כל הספרים, נצורה ומלכותית בחומרת משחקיה הסתומים. כך או כך, היה ברור שאסור לנו להיפגש שם. אל הרצועה ההיא, שממולה היה רק שדה שהשחיר כליל כתוצאה מפגיעתם של עפיפוני התבערה, הייתי חומק לבדי: תלמידי השיעור האחרון היו משפילים את מבטם ומניחים לי ללכת, כדרך האישה הנכנעת בבעלה הקלפן; או מוטב, כדרך החברים למשחק הקלפים במהמר הננער לשוב לבית, שאת קיומו הוא מכחד מפניהם בכל לילה מחדש.

הוא לא היה שם. תחנת האוטובוס שלי היתה בקצה המרוחק, ומשהגעתי אליה יכולתי להשיט את מבטי בנחת לכל אורכה של הרצועה. השעה היתה מאוחרת, ולא הבחנתי באיש מלבדי. המכוניות החולפות חשפו את נוכחותי בסטירות של אור, ואני נדחקתי אל בין הצללים. עלה בדעתי שאם אחד מתלמידי יזדמן בכל זאת למקום, יהיה עלי להסביר את התעכבותי. אורות רבים מדי דלקו בחלונותיהם של בנייני הכיתות הנטושים. הערב המוקדם עיסה לאט ובסבלנות את חמת הצהריים של המכללה, אבל הלילה הגואה חילל את מלאכתו. שום תלמיד אינו חושב על בית ספרו בשעות החשכה. חשתי כאילו דבק במוסד משהו מטומאת המת. ואני נגעתי.

האוטובוס לתל אביב נכנס לתחנה. הדלת נפתחה והנהג זרק בי מבט יגע. רגלי נדרכו לעלות, אבל ידי אותתה לנהג להמשיך לנסוע. הוא סינן "מה הקטע שלך", ועקר אל הכביש בחבטת דלתות נטרקות. לרגע נדמה היה לי שנשיפת הבוז המכנית של הדלת הנסגרת בקעה מנחיריו של הנהג. ידעתי שבשעה כזאת תדירותם של האוטובוסים נמוכה. אולי היה זה בכלל האוטובוס האחרון? אמרתי לעצמי שתמיד אוכל לקחת אוטובוס ליעד אחר, ושם להחליף קו. האוטובוס נעלם, העשן שפלט התפוגג, והאוויר היכה בריאותי ברעננות פתאומית. הדממה סביבי העמיקה, ומעבר לשדה השרוף הבתים נסגרו זה מזה בחתימתם הרכה של חלונות מוארים. שילחתי מבט אל הכביש, ונדמה היה שהחושך נקווה לאורכו בשלוליות בוציות. לרגע חרדתי שהוא אינו כשיר עוד לנסיעה, ואימצתי את עיני כדי לגרש את התעתוע. ואז ראיתי אותו: בתחנה המרוחקת ביותר, שקוע בעישון הסיגריה, מתבלט בעמידתו מחוץ למבנה, כמעט על שפת הכביש. התחלתי לצעוד לעברו, לאט. מדי פעם נעצרתי כדי לבחון את תגובתו. היה ברור לי שהוא ער להתקדמותי, אף על פי שלא הסגיר דבר. מכונית חלפה על פני בצפירת אזהרה: לא היתה שום הפרדה בין רצועת התחנות לכביש. המרחק בינינו הלך והצטמצם בהדרגה, אבל דמותו לא התבהרה. נדמה היה שהיא נמוגה אל הרקע ומתחדדת מתוכו חליפות, כמו למקצבה של פעימה סמויה — פעימה שיותר מכפי שהיתה שלו היתה של המקום; המקום השב אל עצמו בהסתלק אחרוני האורחים, מכנס את עצביו כדייג המעלה את רשתותיו הריקות משלל אל סירתו ופונה, סוף־סוף, עורף לים. כך או כך, דווקא התבחשותם החלבית של מתארי הגוף הדגישה איזו תנועה כמעט מופשטת של עונג — יניקת העשן, השהייתו בחלל הפה, נשיפתו מבעד לנחיריים. לא ראיתי דבר מכל אלה, אבל ברגע מסוים הרגשתי שאני מחקה את התנועות הללו בעצמי, אם גם בקמצנות נבוכה. נעצרתי במרחק של כמה מטרים ממנו. ניסיתי ללקט מן האוויר את עשן הסיגריה שלו, ללא הצלחה. מיניבוס הגיח פתאום משער המכללה, ונעצר ליד התחנה. כמה מתלמידי דחקו את ראשיהם מבעד לחלונות, והציעו לי בצהלה טרמפ לתל אביב — אחד מהם הסביר את פשר הנסיעה, אבל לא קלטתי דבר ממה שאמר. סירבתי, ופניהם קהו באחת בתימהון, כאילו השבתי להם בשפה זרה. אחר כך פנה המיניבוס אל הכביש, והספקתי עוד לראות את פניהם הננערים מן הכישוף הרע של תגובתי. ידעתי שלא יזכרו את הרגע הזה. כאילו היה בדחייתה של ההצעה כדי להצדיק זאת, גמעתי את שארית המרחק ונעמדתי לצדו ממש. הדבר הראשון שהבחנתי בו היה הרעד ביד האוחזת בסיגריה. הרעד — ובצדו ההתעקשות על השלמתה של התנועה; על שלמותה. הקשת העולה במתינות אל השפתיים, היניקה המיומנת, התגחללותה הרגעית של הסיגריה, העיניים המאפילות מן המיצוי, הנשיפה המושהית באופן ראוותני, יציבותם הנוזלית כמעט של צמד סלילי העשן הנכנעים למשבי הערב רק באמצע הכביש — וכל אותה עת, המבט שלוח קדימה במין ריכוז כבוי. היתה בפניו איזו עצבנות שלא הצלחתי למקם — כאילו איזה רטט תת־עורי שחיפש את דרכו החוצה ולא מצא, התרוצץ כחפרפרת מתחת לתווים הקפואים. נדמה היה שכל פניו נדרכות לקום — ואז שובתות בעצם התנועה, כולאות את מעופן בנחישות מסוגפת. שערו השחור שילח אדים של חיוורון בחשכה. לרגע דימיתי מן הלילה שתי כנפיים קפוצות בצדעיו, מדשנות את קשריהן הישנים בבוהק אגמיו השמנוניים של השיער.

עדינות פניו כמעט שנשללה על ידי החסכנות המרעיבה של רזונם. תחילה לא ראיתי בהן אלא שקעים וחללים: אחר כך, כמו התרגלתי ליציבתו, הקפתי אותו במבטי כאילו היה פסל, והבחנתי בגבות העזות, באדמומית הפראית שפרחה בלחיים, בהתרסתו החולשת של האף המחודד, בסמירתם הדשנה של זיפי הסנטר. בשיער, שתחילה נראה לי כמשוטח אל הקרקפת, חילחלו בהדרגה תלתלים חביוניים, שניצות זערערות של לובן הקציפו בכותרותיהם. מכנסיו הצמודים הוליכו את רזונו לכפות רגליים גדולות, שהיו נתונות בכפכפים ביתיים מדי. עמידתו היתה זקופה, אף שבכל פעם שהגיש את הסיגריה אל שפתיו היו כתפיו מתגבננות ברמז חולף של צמרמורת. פעם אחת החריף הרעד עד כדי כך שנאלץ לחכות רגע לפני שהביא את הסיגריה אל פיו, והוא השפיל את מבטו ובהה ברצי האור הכתומים שהתקווקוו סביב כף ידו. אחר כך התכופף, כמחשב לכבות את הסיגריה בחול, נמלך והזדקף: לראשונה שמעתי את נשימתו.

"אתה רוצה לדבר?"

הוא לא ענה, ואני הוספתי לשאול כמי שמריק את מטבעותיו הספורים אל הדלפק ונבוך מרעש צלצולם.

"לא חייבים היום. אפשר לקבוע לשבוע הבא, באחת ההפסקות."

"אפשר לשבת באיזה יום בין השיעורים. מתי אתה פה?"

"באיזה ימים אתה פה?"

"עכשיו פשוט מאוחר. אני צריך ללכת לתחנה, זה כבר האוטובוס האחרון. אז ניפרד עכשיו ונקבע?"

"טוב, אני אלך עכשיו, ופשוט נמצא אחד את השני?"

"אני פה כל יום רביעי."

"אני אלך עכשיו."

אינני יודע מדוע הבחנתי רק אז בדמעותיו. אולי משום שיותר מכפי שניגרו מעיניו דומה היה שהן מתייבשות על פניו — או אפילו, חולפות על פניו ומסתבכות בהן לרגע כמו ציפור מגושמת שנקלעה לחדר קטן. כך או כך, קשה היה לתאר את הפעולה כבכי. ובכל זאת, שעיתי לדמעות האלה, שכעבור רגע שוב לא הבחנתי בהן, כאילו נחלצו בעד איזה פתח ועפו לדרכן. שעיתי לדמעות לא משום שהן נגעו אל לבי או עוררו אותי למצוקתו של הנער. לכל היותר, הפיקו אצלי דמעותיו בועה קטנה של זעם — עולה בגרוני ומתפקעת בלא רחש בשיפולי הלוע; הזעם המובס, המקדים בהטעמה טקסית עקרה את בואה של הכניעה. כי גם הפעם לא היתה זו אלא כניעה: כמו פעמים רבות כל כך בעבר, שבהן עשיתי מעשים שהתראו כמנוגדים לאיזה סדר, צייַתּי. מילאתי חובה: על יסוד הכרה עיונית, בחירוק שיניים ביורוקרטי. הפעם לא ידעתי למה בדיוק אני מציית, ואפילו לא הייתי בטוח שרצון הוא זה שאני מתפקד לקריאתו, שהבכי מוליך או מגלה איזה דבר מעבר לו. נדמה לי שההפך הוא הנכון: עקורות מן המקום ומן הזמן ומן הדעת, עקורות מן העיניים עצמן, היו לי דמעותיו לחוק. מראן שטף ממני את שארית הרגש ולא שייר בי אלא ידיעה.

"אתה רוצה לחזור למכללה?"

הוא הסתובב כך שמבטו פנה אל הקמפוס. עינינו לא נפגשו, וקולו היה כמעט בלתי נשמע.

"בוא."