חטופה - בכור האיראני

1. הטַבָעַת

הידיעה על חיסולה של סוכנת ה'מוסד' המיוחדת הכתה גלים והדהדה בתקשורת העולם.

באיראן העלו על נס את שם החטופה, אביטל בן-נון, זו שהצליחה להימלט מציפורניהם, האישה שבעטייה הם ספגו קיטונות של לעג והחליטו שבעצם בריחתה חיללה את כבודם.

בפרלמנט האיראני, ה"מג'לס", נשאו גדולי האומה האיראנית דברים וכינו את המעשה כ"נקמת אללה באויביו."

ב"ג'רוזלם פוסט" הבריטי דווח בהרחבה תחת כותרת:

"חוסלה החטופה שהצליחה להערים על שוביה."

ה"ניו יורק טיימס" האמריקאי תיאר את העניין מנקודת מבט אחרת, תחת הכותרת:

 "המכונה המשומנת" מכה שוב."

בכתבה הזו, על עמוד שלם, סיפרו את שיטות הרוצח, כשהמצוד שהוא מנהל מתואר בפיקנטיות ולדמותו של המחסל המסתורי נוספה הילה מיוחדת.

"הוא מגיע בגפו, בלי תיק, בלי מסמכים ובלי אמצעי קשר.

ב-72 שעות האיש יחסל וייעלם, אבל...

אם ייתפס או ייכשל – הוא יתאבד או יחוסל."

צמרמורת עברה בגווה של אביטל בן נון כשקראה את הדברים האלו והיא הרימה ראש מהכתבה ואמרה לגדעון:

"זו כתבה מפלצתית וזה שיר הלל לרוצח מתועב ולמחסל עלוב וחסר רגש."

"רגע, תודי שכול מה שנכתב עליו כאן פשוט נכון וזו למעשה התרשמות ריאלית לחלוטין, את לא חושבת?" וכשראה את המבט ששלחה אליו הסביר: "תסכימי איתי שמשבחים משהו שפועל ביעילות? ובכן, מבחינתם הביצוע מדויק, מעולה ומבריק."

דבריו הכעיסו אותה והיא התרוממה מכיסאה ואמרה בסלידה:

"זה לא ככה, מהללים או משבחים משהו טוב וחיובי, וחוץ מזה, אדם כזה הוא פסיכופט ולא מכונה או מנגנון," ומייד התקדמה לדלת והוסיפה בכעס: "מרגע זה אני אומרת לכם שלום, כי אני את חלקי עימכם סיימתי."

"כן? מעניין מאוד, רק ספרי לנו לאן את חושבת שאת הולכת, יפתי?"

אביטל נעצרה כשגבה אל גדעון ונשפה בקול, כי פתאום היה ברור לה שאם היא רוצה להמשיך לחיות אסור לה להתגלות יותר לעולם. ברגע זה היא שמעה את גדעון אומר את המילים שהבינה וידעה בעצמה:

"למעשה אתמול בערב אַת חוסלת, כך שגם אם תרצי וגם אם לא – את כבר אינך, את כבר לא קיימת."

היא קפצה שפתיה בזעם, הסתובבה אליו והתיישבה בחוסר אונים, הרכינה בהכנעה את ראשה בהיר השיער, מכירה בעובדות ובצדקת דבריו.

זה קרה בפגישה משולשת של אביטל שניצלה אתמול מהחיסול, עם גדעון ודניאל, סוכני ה"מוסד".

שני אלה היו גם אחראים לשליחותה הגורלית לרוסיה, כשנסעה להחליף את הסוכן שנרצח והצטרפה לשותפו, לדייב. שניהם נחטפו, הוחזקו כבני ערובה בחפירה איראנית, וחוטפיהם ניסו להחליפם עם שבויים פלשתינאים שכלואים בישראל, עד שהצליחו להימלט מהרכב שהעביר אותם ללבנון.

אביטל העיפה עכשיו מבט בדניאל. הוא השליך על השולחן דפי עיתונים והביט בה.

"העולם כולו חוגג את חיסולך," אמר, והיא העיפה מבט בעיתון האיראני 'אינשאללה', שומעת שהוא אומר לה: "את הרי יודעת לקרוא ערבית אז הנה, קראי." היא שלחה מבט מזווית עיניה בכותרת העיתון וקראה בקול:

"הצדק הושב - המרגלת הבורחת חוסלה."

"יופי טופי, נערוך מסיבה," אמרה, "אם תשאלו אותי אז כדאי שאופיע בגלוי ושהרוצח, זה שמכנים 'האיש-מכונה' יגלה שלמעשה נכשל כי הוא טעה וחיסל במקומי מישהי אחרת."

"באמת? ומה תשיגי בזה?" שאל גדעון.

"אז כמו שמספרים, הוא יחוסל או יתאבד," והרימה סנטר בהתרסה.

"חבל, לא למדת הרבה." שמעה את דניאל אומר וגדעון שאל ברוך:

"אני רוצה להבין, את מאמינה שאם יחסלו את הרוצח הזה תסתיים גם הרדיפה אחריך?"

היא נשפה באפה, מבינה שמעתה ועד עולם לא תוכל יותר להיראות בציבור. גדעון הביט בשעונו.

"בעוד רבע שעה יגיעו אנשי מקצוע ויעלימו אותך. הם ייצרו ממך גברת אחרת, חדשה לגמרי." ואביטל נרעדה. על קמיצת אצבעה עבר זרם מהיר והיא הציצה באבן הטבעת הירקרקה שענדה, שהחלה ברגע זה להחליף את צבעה ולהתכהות.

זו הייתה טבעת מיוחדת במינה שקיבלה מאימה באותו יום שחזרה מהשבי הארור, כשהיא מותשת ופצועה בגופה ובנפשה. זה היה באוהל הגדול והכהה, אוהל הנשים של שבט "שריף" הבדואי, בו נולדה אביטל ושם גדלה עד גיל שש.

"אבייה," בכתה ראומה, אימה, והורידה טבעת מאצבעה, "אביך נתן לי אותה כשנולדת ומהיום היא שלך," והוסיפה: "שימי לב לגוון שלה כרגע."

"לא, אימא, אבא כבר איננו איתנו וזו נשארת שלך," ואז קלטה את הדברים האחרונים ששמעה, "מה אמרת? לשים לב לגוון שלה כרגע?"

"כן. בדרך כלל היא בצבע עינייך, חמודה, ירוק בהיר מאוד."

"בדרך כלל?"

"לאבן המשובצת כאן יש תכונה מיוחדת, היא מתכהה והופכת להיות יותר ירוקה ולעיתים מעמיק צבעה לירוק בקבוק, כמעט שחור."

"באמת?!" אביטל צחקה והושיטה אליה יד סקרנית אך אימה הרחיקה אותה ממנה ושאלה: "באיזה צבע היא עכשיו?" קירבה אותה לאט לאביטל ותוך כדי כך דיברה: "תעקבי אחר השינוי שקורה בה."

"אימא, אין שינוי, על מה את מדברת, רגע, הנה היא מתכהה מעט ושוב מאבדת צבע ו...מה קורה כאן?"

אימה נאנחה עמוקות.

"יום אחד חזר אביך והביא לי אותה. את יודעת, הוא הגיע עם הצאן לכל מקום שגדל בו מעט עשב, וכשיום אחד הגיע בנדודיו למכרות הנחושת הנטושים של תמנע וירד לשוטט בין הסלעים המנופצים, הוא סיפר שהשמש, כרגיל, האירה על עורקי הנחושת הירוקים ושם, בקצה סלע, על זיז בולט וכמעט מנותקת ממנו נצצה אבן בירוק בהיר וכשהושיט אליה ידו השתנה גוונה לכהה יותר."

אביטל צחקה. "אימא, את מספרת לי סיפור?" והביטה באבן שברגע זה הייתה חסרת גוון ושקופה לגמרי, ואימה דיברה לאט, מגלגלת את הטבעת בין אצבעותיה.

"זה קרה מייד לאחר שנולדת ואביך אמר שראה סמליות בצבעה מכיוון שהייתה זהה לגוון עינייך המיוחד, והחליט שזו מתנה משמים לתינוקת החדשה שהייתה שונה לגמרי משאר ילדינו."

אביטל שתקה, הניחה את הטבעת על כף ידה, ראתה איך הירוק מעמיק בה וכשהניחה אותה על המחצלת למרגלותיה נעלם הירוק שלה וחזרה לגוונה ה-כמעט שקוף, עם רמז ירקרק. ואז, כמו במשחק, קירבה והרחיקה את ידה ונהנתה כשהירוק מעמיק בה ומחוויר, ושמעה שאימה ממשיכה לדבר.

"כיוון שידעתי שהאבן משתנה על פי חום השתמשתי בה כדי לדעת מתי חולים הילדים שלי."

"רגע ואם מתרגשים או מפחדים, הרי גם אז חום העור עולה, מה קורה לגוון?" וצחקה בהתרגשות, "אימא, זו לא טבעת, זו מכונת אמת!"

"לא, האבן הזו לא מזהה אמת או שקר, היא רק קולטת אנרגיה, חום, ולא חשוב ממה הוא נובע."

"תגידי, אימא, כשענדת אותה על אצבעך, שמת לב אם שינתה את עצמה במשך היום?"

"כן, בוודאי. כשכעסתי או התרגשתי היה צבעה הופך לעמוק יותר ולעתים גם צרבה את עורי או שלחה בי זרם ולכן הסרתי אותה בכל הימים, כשהיית בשבי."

"באמת?"

"כעסתי עליה – על האבן הזו. לא רציתי לראות איך מתכהה הירוק שבה ומגלה את הצער שלי, אבל מהיום היא שלך, עשי בה כרצונך!"

"שיעז מישהו להוריד לי אותה מהאצבע!" סיננה אביטל וענדה אותה.

********