לא בובה על חוט

פרק 1 
1894

הנה היא.

אם תתקרבו איתי אל האשנב הקטן שבקיר, תוכלו לראות מבעדו את הספסל הארוך שעליו מצטופפים הילדים. כולם חובשים כיפות שחורות ומשני צידי פניהם משתלשלות פאות. ילדה אחת יושבת ביניהם. היא לובשת שמלת צמר כהה ושערותיה אסופות בסרט. ממקומה היא עוקבת בעיניים סקרניות אחר אצבעו המורה של המלמד, רבי פישֶל הזקן. האצבע נעה קלות על פני המילים העבריות הכתובות באותיות מרובעות ומודפסות בספר החוּמָש. ספר החומש מונח פתוח על השולחן וקולו של הרבי מתנגן. הוא קורא כל פסוק מפרשת השבוע ומתרגם אותו ליידיש. יידיש זו השפה היחידה שכל הילדים מכירים. דפיו של הספר צהובים וכריכתו עשויה מעור. מפעם לפעם, כשרבי פישל המלמד מרים את עיניו מעל החומש ובוחן את תלמידיו, מבטו מתעכב עליה. נדמה שהיא מרוכזת מכולם. רוב האחרים כבר התעייפו משעות הלימודים הרבות, והם מפהקים, מחכים בקוצר רוח שהשיעור יסתיים ושהם יוכלו לחזור הביתה.

לא, זו אינה טעות. גם אם דבר מה בתמונה הזו נראה חריג, זו עובדה. אכן, ב"חדר" של המלמד רבי פישל הזקן יושבת בת. שמה גולדה'לה לישנסקי. אילו נפתח בעיירה "חדר בנות", הוריה בוודאי היו מעדיפים לשלוח אותה אליו, אבל במאלין, שבמחוז ז'יטומיר באוקראינה, אפילו תוכנית לפתיחת "חדר בנות" עדיין לא נרקמת.

האם זו סיבה מוצדקת לגרוע לימודים מילדה סקרנית, שהתעקשה ונלחמה והתחננה עד שנענו לה?

בחוץ הערב כבר ירד, יום הלימודים הארוך הסתיים. ילדה צנומה, רק בת שמונה, מבוססת בבוץ בתוך חבורה של בנים. הם חוזרים לבתיהם אחרי יום לימודים ארוך. האוויר קר, והשמש שקעה מזמן. חורף אוקראיני. אין תאורה ברחובות והפנסים שבידי הילדים הם עששיות שבתוכן דולקים נרות. הנרות ניצבים בתוך צנצנות זכוכית, כדי שהרוח לא תכבה את הלהבות, ומאירים את הדרך. ואם חס וחלילה קורה שילד אחד מחליק בבוץ, נופל ונרו כבה, מייד יימצא מי שיושיט לו יד, יעזור לו לקום ולהדליק מחדש את העששית.

"לא יכול להיות שאת לא מכירה אותו," הילד שצועד לימינה של גולדה'לה מדבר אליה תוך כדי הליכה.

"עובדה שאני לא יודעת מי זה," היא עונה.

"אבא שלך חייב להכיר אותו," הילד אומר.

"אבא שלי לא סיפר לי כלום," היא אומרת.

"הוא גר ממש לידכם," מוישלה מורוז, בן דודה של גולדה'לה מצד אימה, מתערב בשיחה, "ואני יכול להגיד לך גם שהוא ואבא שלך, דוד יונה, מתפללים באותו בית מדרש."

"מה שמו?" היא שואלת.

"רבי אהרון," מוישלה עונה.

"אההה, רבי אהרון," עיניה מאירות, "אז אני יודעת מי זה."

"את רואה? אמרתי לך שאת מכירה אותו."

"רבי אהרון הוא האיש שנסע לארץ־ישראל???" היא עוצרת.

"הוא ולא אחר," מוישלה מאשר וטון דיבורו מעיד על התרגשותו, "והוא לא נסע סתם לארץ־ישראל, הוא הגיע עד עבר־הירדן."

"עד עבר־הירדן, שעליו מסופר בתורה?"

"כן, עד עבר־הירדן הזה."

"ממש???" עיניה נפערות.

"כן, ממש."

"כלומר, הוא עבר את נהר הירדן?"

"כן. הוא עבר את נהר הירדן, והגיע אל הצד השני, ופגש שם את הערבים הנודדים במדבר," ילד נוסף מצטרף לשיחה. "הערבים האלה נודדים כמו בני ישראל שיצאו ממצרים, והוא אפילו ישן איתם בסוכות שלהם."

"בסוכות?"

"בסוכות."

גולדה'לה חוזרת ללכת.

"אבל..." היא ממלמלת.

"מה?" מוישלה שואל.

"איך?"

"מה איך?"

"איך הוא עשה את זה? איך הוא עָבַר את הירדן?" בעיני רוחה היא רואה את הנהר הנשגב הרחוק והאדיר ההוא, המופיע בסיפורי התנ"ך, והוא שופע, שוצף וקוצף, גליו גבוהים גבוהים אפילו יותר מגובה המגדל, והוא רחב ידיים הרבה יותר מנהר הדְנְיֶיפֶּר שעובר בעיר הגדולה קִייֶב. את העיר קייב ואת נהר הדנייפר העובר בה גולדה'לה אמנם לא ראתה במו עיניה, אבל אביה סיפר לה עליהם. "הדנייפר גדול פי כמה מנהר האירְשָׁה שלנו", הוא אמר לה, והיא גייסה מייד את דמיונה והכפילה פי כמה וכמה את הנהר שעובר בעיירה, והרגישה שהיא מבינה היטב מהי עוצמתו של הדנייפר. אבל בהשוואה לירדן? נו, באמת. מה כבר יכולה להיות העוצמה הזו? הרי הירדן הוא הנהר החשוב בעולם, אדיר וקדוש, ולאורכו, לרוחבו ולעוצמת הזרימה שלו אין גבולות.

"טוב," הילד שצועד לפניה מסתובב אליה, "אולי שוכני המדבר השיגו לו סירה."

"והוא חתר במו ידיו?" היא מתקשה להאמין שלאדם, בשר ודם מהעיירה מאלין, יש די שרירים לחתירה שכזו.

"אולי הם חתרו בשבילו," הילד מנחש.

גולדה'לה שותקת, מניחה לדמיונה לצייר לה את המראות הרחוקים, איך שוכני המדבר, הנראים לה כמו בני ישראל היוצאים ממצרים, צרורותיהם על שכמם ומקלותיהם בידיהם, מקדמים בברכה את אותו רבי אהרון היהודי שחצה את הירדן הסוער. והם מזמינים אותו לסוכותיהם, אותן סוכות שלזכרן אנחנו חוגגים את חג הסוכות. והם מכבדים אותו בכל טוב הארץ, דבש ותמרים, חיטה ושעורה, גפן ורימון. והוא מספר להם על עיירתו שנמצאת ברוסיה הרחוקה, ועל כמיהתם של יהודיה לבוא להתיישב בארץ־ישראל הקדושה.

אחר כך, בבית, גולדה'לה חולקת את כל חוויותיה עם אחותה הבכורה שרה.

"אני חייבת להביט בו במו עיניי," היא אומרת לה. "ואפילו נבקש ממנו לספר לנו סיפורים על ארץ־ישראל."

שרה מסכימה. הן חברות טובות, והיא לא תאכזב את אחותה המתלהבת כל כך. למחרת שתיהן הולכות אל הבית שבו גר רבי אהרון. הלוך ושוב הן מסתובבות מול הבית וממתינות לאיש, שבמו עיניו ראה את מראות ארץ־ישראל ובמו רגליו דרך על אדמתה. לבסוף סבלנותן מניבה תוצאות והוא יוצא החוצה.

"תראי אותו," קולה של גולדה'לה רועד מהתרגשות. היא קופאת במקומה ולא מסוגלת להתקרב אליו, "ממש רואים עליו שהוא היה בארץ־ישראל."

"מה את רואה עליו?"

"את הקדוּשה," גולדה'לה עונה, "ואת האור בעיניו."

שרה מחייכת.

"בואי," היא דוחקת באחותה הצעירה, "ניגש אליו כמו שרצית ונבקש ממנו לספר לנו על ירושלים."

"את חושבת שהוא היה גם בירושלים?"

"בטוח. כל יהודי שמגיע לארץ־ישראל עולה לירושלים."

גולדה'לה לא זזה. היא קפואה, עיניה פעורות. היא אינה מסוגלת להסיר את מבטה מרבי אהרון, שנראה לה קורן כאילו הזוהר של ארץ הקודש דבק בו. הוא גבה קומה, ראשו מורם בגאווה. היא בטוחה שזו גאווה של אדם שביקר בארץ אבותיו, ארצם של אברהם, יצחק ויעקב, והתאהב בה. מבטו מביט למרחקים, והיא משוכנעת שהוא עדיין רואה בעיני רוחו את המראות הנפלאים שנגלו לו שם. היא בטוחה שמי שהיה בארץ־ישראל כבר לא יכול להיות אותו אדם שהיה קודם. ניצוץ של קדושה בוודאי דבק בו.

האם רבי אהרון מבחין בשתי הבנות שנועצות בו עיניים?

האם ייגש אליהן ויחלוק איתן את חוויותיו ואולי שמץ מהקדושה ידבק גם בהן?

ידיו של רבי אהרון שלובות מאחורי גבו. הוא צועד כמה צעדים קדימה, עוצר וחוזר על עקבותיו. ייתכן שהוא מפזם לעצמו ניגון. אם גולדה'לה לא הייתה יודעת שהוא שב מארץ־ישראל, סיבוביו בוודאי היו תמוהים בעיניה. אבל כשאתה שב משם, מקודש הקודשים, מה שעלול להיראות מוזר, נראה נשגב. ואף על פי כן ולמרות הפצרותיה של שרה, היא לא מעיזה לגשת אליו. היא מעדיפה רק להביט בו ככה מרחוק, ולא לשאול שאלות שאולי יפרו את הוד הקדומים הזה ששורה עליו.

"הבל הבלים!" יונה, אביה של גולדה'לה, קורא בכעס, כשהיא שואלת אותו על רבי אהרון. הוא מכוון את אצבעו המורה אל מצחו, מסובב אותה כמו קודח שם חור, והכול כדי להדגיש כי בעיניו מוחו של האיש מעוות, "הבל הבלים!"

"למה?" גולדה'לה נבהלת.

"כי הוא מספר בדיות," יונה עונה.

"אבל הוא היה בארץ־ישראל."

"מי יודע..." אביה ממלמל.

"אפילו מוישלה אמר."

"מוישלה לא יודע כלום."

"אתה חושב שהוא בכלל לא נסע לשם?" שרה מתערבת, "שהוא בדה את כל הסיפור מליבו?"

"מי יכול לדעת לאן הוא נסע?" יונה אומר.

גולדה'לה שותקת.

"בבית המדרש, אחרי התפילה, אתן יודעות מה הוא סיפר לכולם?" יונה שואל.

"מה?"

"למשל שבעבר־הירדן יש שטחי אדמה פוריים נרחבים," האב בוצע מהלחם, בוזק מלח, מברך 'המוציא' ואוכל ואז מחלק נתחי לחם לבנותיו, "נו, באמת, אילו שטויות..." נימת דיבורו מעידה על יחסו המלגלג אל האיש, "שטחי אדמה פוריים? הרי כולנו יודעים ששם הכול שממה, אז מאין בא הרעיון הזה של שטחי האדמה הפוריים? זה לא ברור?"

"מה ברור?" שרה שואלת.

"האיש הזה נהיה ציוני," יונה נשמע מסויג מאוד, "והוא רוצה להסיט יהודים מדרך הישר ולשכנע אותם לבוא לארץ־ישראל," הוא בולע, "האיש חוטא! האיש התפקר! אבל אנחנו כאן לא תמימים, אנחנו יודעים את האמת."

"ומה האמת?" גולדה'לה שואלת.

"שיש שם שממה גדולה." אביה עונה.

גולדה'לה מתכווצת.

"אולי יש שם שממה כי אין מי שיעבוד את האדמה?" היא מנסה, "אולי אם יהודים יבואו, יהיו שם שדות תבואה ירוקים כמו בכפר שבו אתה גדלת," היא מישירה את מבטה אל אביה, כל כך חשוב לה לשכנע אותו להתייחס בכבוד אל רבי אהרון ולהאמין כמוה לתיאוריו.

אבל אביה מניד בראשו.

"לא," הוא תקיף, "בעבר־הירדן יש שממה של מדבר. וגם בארץ־ישראל יש שממה של מדבר ואין סיכוי להפריח אותה, עד שהמשיח יבוא!" הוא נועץ את מזלגו בתפוח אדמה מבושל ומקרב אותו על פיו, "גולדה'לה," הוא פונה אליה, "אני אוסר עלייך ללכת אל אהרון ולהקשיב להבלים שהוא מספר. רק זה חסר לנו, שהרבי שלנו ישמע לאן הבת שלי הולכת. רק זה חסר לנו, שייכנסו לך רעיונות משונים לראש."

גולדה'לה מרחיקה את צלחתה ממנה למרכז השולחן.

"לעלות לארץ־ישראל זה רעיון משונה?" היא מוחה, "אפילו סבא מורוז של אימא תכנן להגיע לירושלים."

"גולדה'לה," האב מכה בידו על השולחן, "כשיבוא המשיח, כולנו נעלה לארץ־ישראל, ובינתיים אני אומר לך שוב: אני אוסר עלייך ללכת אל אהרון."

"לא הלכתי אליו," קולה הולך ומצטרד.

"אם לא הלכת אליו, איך את יודעת שהוא נסע לארץ־ישראל?"

"שמעתי."

"ממי שמעת?"

היא שואפת אוויר.

"הילדים ב'חֵיידֶר' סיפרו לי."

האב מנגב את שפתיו במפית רקומה.

"נו, את רואה?" עכשיו יונה מסתובב אל שושנה אשתו ונועץ בה מבט כועס, "זה מה שאני אומר לך כל הזמן: בנות לא צריכות ללמוד! אם הילדה הזאת לא הייתה הולכת ל'חיידר', היא לא הייתה שומעת את כל ההבלים האלה," הוא מכחכח בגרונו, "אוי," הוא נאנח, "כמה שאני מודה לקדוש ברוך הוא, שהפרשה הזאת סוף סוף עומדת להיות מאחורינו ושאני אוכל לחזור ולזקוף את קומתי."

בעיניה של גולדה'לה מופיעות דמעות. "הפרשה הזאת" שאביה הזכיר היא לימודיה ב"חדר" של המלמד רבי פישל. מה שבעיניה נראה הישג גדול, בעיניו של אביה נחשב לכישלון צורב. הוא אמנם נכנע לתחנוניה וללחציה של אשתו, והלך בעצמו אל הצדיק, הרבי שלו, וקיבל ממנו אישור לפנות לרבי פישל כדי שיקבל את גולדה'לה אליו, אבל אפילו לשבריר שנייה הוא לא היה שלם עם מעשיו. והתנאי שהרבי הצדיק הציב היה חד־משמעי: רק ה"חדר" הזה ולא יותר. כשיעברו הבנים לשלב הבא וילמדו גמרא ופירוש רש"י, היא לא תמשיך איתם. בכל המחוז לא יהיה מלמד אחד שיסכים ללמד אותה גמרא. בנות אינן לומדות גמרא וזהו.

בתום הארוחה, ואחרי ברכת המזון, גולדה עוזרת לאימה לפנות את הכלים מהשולחן. יחד הן מסירות את הפירורים מהמפה הלבנה, שאת עיטוריה שושנה רקמה במו ידיה. יחד הן שרות ביידיש את שירו של אֶליָקוּם צוּנְזֶר האהוב עליהן כל כך:

הן יודעות בעל פה את כל בתי השיר, המדבר על ארץ־ישראל, לא מדלגות על אף אחד מהם, וכבר הן מגיעות אל הבית השלישי:

ומייד עם המילה הזו, "אדמתי", שאותה גולדה'לה מבטאת ביראת קודש, מופיעה הצמרמורת הנפלאה של ההתרגשות וחורשת את כל גופה. אדמתי. כלומר, אי־שם, רחוק מכאן, ישנה אדמה שהיא שלנו, שהיא שלה. דמיונה שוב מוביל אותה אל ארץ־ישראל, והיא רואה את עצמה צועדת עם אביה אחרי המחרשה החורשת את שדותיה הרחבים, הפוריים והמוריקים של המולדת הנכספת, שהיא מולדתה ואדמתה שלה.

"אהיה מאוד עצובה כשכולם יעברו ל'חיידר' של המלמד־גמרא," היא אומרת, מקבלת מידי אימה את הצלחות השטופות ומנגבת אותן, נזהרת מאוד שלא להפיל אף אחת.

שושנה נאנחת.

"בנות לא לומדות גמרא," היא לוחשת, מעדיפה שהשיחה לא תגיע לאוזניו של בעלה שעדיין יושב לשולחן, "והצדיק אמר לאבא שלך במפורש: 'אם הבת שלך תמשיך ללמוד, לא תהיה לנו ברירה ונצטרך להכריז עליך חרם'!"

גולדה'לה מניחה צלחת על השולחן.

"אבל למה?"

"מה למה?"

"למה לבנות יהודיות אסור ללמוד גמרא?"

שושנה מנגבת את ידיה. לפעמים אין לה תשובות לשאלות של הילדה הזו. כבר מזמן היא הבחינה שגולדה'לה שונה מבנות גילה, אותן ילדות שבאות עם אימותיהן לבית הכנסת. הרבה אימהות הפנו את תשומת ליבה להבדל הזה:

"למה גולדה'לה לא משחקת בחוץ כמו כל חברותיה?"

"למה גולדה'לה מתעקשת לשבת בעזרת הנשים עם סידור משלה?"

"למה גולדה'לה מתעקשת לעקוב אחרי התפילה?" הרי היא לא מבינה את פירוש המילים העבריות, ואף על פי כן היא יושבת שם, מתנועעת בקצב הניגונים, קמה כשכל הנשים קמות, מתיישבת כשכולן מתיישבות, וכל כולה נראית כאילו היא נמצאת בעולם אחר.

"גולדה'לה," שושנה מחבקת את בתה, "בנות יהודיות לומדות מהאימהות שלהן כל מה שהן צריכות לדעת, ואני אלמד אותך מה שתרצי."

גולדה'לה מחזירה חיבוק לאימה, ואחר כך ניתקת ממנה.

"אבל את בעצמך הלכת ללמוד," היא אומרת, "אז למה לי אסור?"

"אני לא הלכתי ללמוד גמרא, הלכתי ללמוד רוסית," שושנה אומרת, "זה משהו אחר. זה לימוד מעשי."

"מעשי?"

"רוסית נחוצה לחיים. אם ניסע לעיר המחוז, איך נדע לקרוא את השלטים, אם אנחנו לא מבינים רוסית? ואם השליט ישלח לנו שטר לחתום עליו, איך נדע מה כתוב בו?"

גולדה'לה שותקת.

"אל תהיי עצובה," שושנה משתדלת לעודד אותה, "אני אלמד אותך."

"איך תלמדי אותי פירוש רש"י, אם את בעצמך לא יודעת?" היא שואלת.

"בשביל מה את צריכה לדעת פירוש רש"י?" שושנה פותחת את הארון ומסדרת בו את הצלחות זו על גבי זו, "מה תעשי עם זה?"

"אני רוצה להבין."

"כשתתחתני, בעלך יבין, ועד אז תשאלי את אבא כל מה שאת רוצה, והוא יסביר לך," שושנה אומרת.

"אבל אני רוצה להבין בעצמי," גולדה'לה לא מוותרת.

בלילה, במיטה, גולדה'לה מתקשה להירדם. היא יודעת שהדברים שאמרה בזמן ארוחת הערב הכאיבו לאביה, וקשה לה עם זה. היא יודעת שחייו מלאים דאגות. הפרנסה לא קלה, בעסקים הוא אינו מצליח. אמנם יש להם דירה נאה ושלוש בנותיו לא חסרות דבר, אבל מי עָרֵב לו שמה שנכון היום יהיה נכון גם מחר? העולם משתנה, וגם המסחר משתנה. שום דבר אינו יציב, בעיקר לא היחס של הגויים אל היהודים. חדשות לבקרים עלולות ליפול עליהם גזרות קשות, ואם הן יבואו, מה יהיה?

היא נשכבת על הצד. פעמיים כבר חזרה על תפילת 'שְׁמַע על המיטה' והשינה לא נענית לה. אולי עליה לקום ולגשת אל אביה שלומד גמרא בחדר המגורים לאורו של נר? אולי עליה להבטיח לו שהיא לא תבקר אצל רבי אהרון, אפילו אם כל שאר הילדים מהחדר יעשו את זה? והיא גם לא תקשיב לסיפוריו על ארץ־ישראל, כי היא מאמינה לאביה שאומר שהכול שם שממה, ורק כשהמשיח יבוא, המדבר יהפוך לגן פורח?

ואפילו...

כן.

אם זה יקל עליו, היא תסכים אפילו להבטיח שלא תחפש מקום אחר שבו תוכל ללמוד, אחרי שתסיים את ה"חדר" של רבי פישל.

אבל מצד שני...

איך אפשר להפסיק ללמוד?

אם היא תפסיק, מה יקרה לכמיהה הזאת ללמוד ולדעת עוד ועוד דברים, שבוערת בה כל כך?

אז אולי מוטב להיזהר עם הבטחה כזו, שכבר כשאת מבטיחה אותה, את מבינה שסיכוייך לקיימה זעירים?