המלאך השייך לליבי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המלאך השייך לליבי
הוספה למועדפים

המלאך השייך לליבי

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

גנה שאולוב

שלום. קוראים לי גנאדי שאולוב. נשוי לאישה מדהימה בשם קטרינה ואב לשני ילדים, אלינור ויעקוב. אני נולדתי ב26/01/86 בעיר נלצ'יק שבקווקז. עליתי ארצה בתאריך 27/07/90 בעודי הייתי ילד בן 4. רוב חיי אני גר בעיר שדרות. קיום אני בעל שני עסקים, שזה חנות אוכל לא כשרה ומשרד תיווך. כל חיי אהבתי לקרוא ספרים, במיוחד ספרי אימה ופסיכולוגיה. הסופרים האהובים עלי הם, רוברט לורנס סטיין, סטיבן קינג וכמובן זיגמונד פרויד. לצערי אני לא מכיר סופרי אימה ישראלים, לכן החלטתי שאני אכתוב ספר אימה. בתקופת הקורונה נשארתי לתקופה די ארוכה ללא עבודתי, עקב מחסור בתעסוקה החלטתי להגשים את חלומי ולייצר עולם משלי, בזה שאני אכתוב את הספר. רציתי לערבב בין ספר אימה לפסיכולוגיה והתוצאה לפניכם. אני מאוד רוצה להודות לקוראים שלי ואשמח להמשיך במלאכה זו. אם יתמזל מזלי אז אולי להפוך את הספרות לפרנסתי.

תקציר

יואב ואילן, חברים הכי טובים, העובדים ביחד בתור חוקרים במשטרת תל אביב. הם מנהלים יחדיו תיק של רוצח סידרתי, המטיל אימה על כל המדינה.
יום אחד, הם מקבלים מידע מודיעיני שהרוצח מסתתר במחסן נטוש. הם נוסעים לאותו מחסן ובמהרה מבינים שמישהו טמן להם מלכודת.

הרוצח יורה בשניהם, אילן מת ויואב נפצע קשה. כתוצאה מהפציעה, לרופאים לא נותרה ברירה, אלא להשתיל את ליבו של חברו הטוב ביותר, אילן, בגופו של יואב.

 מאז הניתוח המסובך, יואב נתקל בתופעה מפחידה מאוד. הוא רואה רוחות רפאים הבאות אליו ומבקשות ממנו עזרה. אם הוא מסרב לעזור למתים, קורה לו איזשהו אסון ואם הוא מסכים לעזור להם, הוא מקבל מרוחו של אילן רמז, מי היורה.

 במהלך החקירה, יואב מתמלא ברגשות אשמה נוראיים מעצם העובדה שנשאר חי, תמורת חייו של אילן.
 יואב נורא פוחד מתופעה נוספת. רוב התכונות שלו השתנו: טעם, סגנון לבוש, מוזיקה ועוד הרבה דברים אחרים. יואב מבין שהוא לאט, לאט, הופך להיות דומה לאילן.

*** קריאה מעל גיל 16 ***

פרק ראשון

מוקדש לכל אחד ואחת


לכל אוהבי הקריאה, אני רוצה לומר מעומק ליבי, אל תתייאשו! למי שהספיק או יספיק לשכוח, הספר נכתב על ידי בימי המגפה הנוראית: "הקורונה." בזמן שהעסק האישי שלי היה סגור ורוב העולם היה בסגר, איבדתי הרבה בימי המגפה, אבל לאחר זמן מה הבנתי דבר מאוד חשוב, כל סוף זו התחלה חדשה. כל צרה יכולה להפוך לברכה ויצירה. זה לא משנה כמה כסף הפסדתי עקב מחסור בתעסוקה. יש אנשים בעולם שיש להם צרות הרבה יותר גדולות, חוץ מההיבט הכלכלי. יש בעולם שלנו ילדים חולים או רעבים, שהדבר הכי חשוב להם זה החיים. אני בתקופה כה קשה, הרווחתי הרבה בפן הספרותי ובמיוחד האישי והמשפחתי, עקב כך שפתאום צץ לי זמן רב להגשים את חלומי ולהעביר את הזמן עם הקרובים לליבי. אני רוצה לומר לכם, במקום להיכנס עם הראש בקיר, או כמו בת יענה להכניס את הראש מתחת לאדמה, עדיף שננצל כל רגע בחיים עם אנשים שאנו אוהבים ובתעסוקה שעליה אנו חולמים.

הספר נכתב ע"י גנה שאולוב, עם דיאלוגים בצורת תסריט. תקראו ותחליטו מה אתם מעדיפים יותר, ספרים או סרטים? כנסו לאווירה המותחת ותארו לעצמכם שאתם השחקנים הראשים בספר שאתם קוראים והכי חשוב, תיהנו!

הקדמה

לצערי ככה בנויים החיים. אנו אוהבים, אך לא מראים עד שמאבדים. רוב הזוגות שרבים, מבינים עד כמה הם תלויים זה בזה רק אחרי הריב. הם נורא מפחדים להישאר ללא הקרובים לליבם וכשמשלימים, אז עם תשוקה עצומה מאז ומעולם.

תלמדו להעריך את אלו שאוהבים אתכם ללא תמורה ותנאים, כי בחיים שלנו אהבות כאלו הפכו לנדירים.

כמה אנשים שחשובים לכם מאוד כבר יש לכם בחייכם? במקום להיות איתם בקשר עכשיו, אנו דוחים את השיחה למחר ללא מורל, אבל יכול להיות שמחר כבר יהיה מאוחר, כי אף אחד לא יודע מה יוליד יום, מה הכין להם ולכם הגורל. אולי כבר מחר לא תצליחו לומר להם כלום, כי מישהו אחר יתפוס את מקומכם בליבם, או מחר המוות יפריד ביניכם ויאמר משהו בלעדיכם.

זה לא משנה אם זה סבא, סבתא, הורים, אחים, אחיות, ילדים, אנשים אהובים לליבכם, או סתם עוד חברים. פשוט בכל יום צריך להעריך אותם ולצעוק את שאתם חשים כלפיהם ולא לחמוק. נצלו כל דקה בשנות חייכם ובזה תצילו את נפשכם. אל תדחו את השיחה איתם למחר, כי מחר הכל יכול להשתנות ולא תצליחו לאתר אותם לעולם. מחר אתם יכולים לאבד אותם לאלתר.

ואל תשכחו עוד דבר חשוב. אוהבים אמיתיים אוהבים את האהוב. גם אם אנו לא מושלמים, אוהבים אמיתיים לא שמים לב לכל הליקויים. רק האלוקים מושלם. לכל אחד אחר מאיתנו יש איזשהו פגם. אנשים מושלמים, זה כמו אנשים שלא חוטאים. שניהם רק באגדות קיימים ולא סתם החכמים שמבנים אומרים: "שיקום איש שלא חוטא ויזרוק עליי אבנים."

פרק 1 
הירי בלב


חלק 1. חיים אישיים

יואב חסון ישב במשרדם, בתחנת המשטרה בלב העיר תל אביב. הוא ישב מול חברו הטוב ביותר, זה שהיה לו כמו אח ושותף בעבודה. חברו, אילן פאר, שקיבל כל רגע הודעות למכשיר הסלולרי מאהובת ליבו, הגדולה ביותר, מיטל קוזמין.

לשני החברים היו כינויים עקב שמות המשפחה שלהם.

אילן, המאוהב עד אין סוף בחברתו היפה, לא תיאר לעצמו את חייו בלעדיה. החלום היחידי שהיה בליבו זה לחיות איתה לנצח. רק חבל שלגורל המר היו תכניות משלו.

יואב המסוקרן שאל את חברו: "אחי, מחר נראה אצלך בבית את המשחק?"

פאר ענה לו תוך כדי שהמשיך לבהות בטלפון הנייד שלו: "בטח, מיטל כבר הלכה לקנות לנו בירות וכל מיני פיצוחים".

שניהם חברים הכי טובים וגם שותפים בתחנת המשטרה. הם שני חוקרים שחיפשו רוצח סידרתי, אשר הטיל אימה על כל המדינה.

אילן בן עשרים ותשע, בחור רזה וחכם, עם שיער ועיניים שחורות. סגנון לבושו היה מהודר ומכובד עם טעם טוב. הוא התלבש באופן קבוע בחליפה, מכנסיים אלגטים, חולצה ועניבה. ענד בידו השמאלית שעון יוקרתי ובכלל אהב דברי פאר.

יואב, בן שלושים ואחת, בחור שרירי, קירח, בעל עיניים חומות, קשוח מאוד ואמיץ. לבוש במכנסי ג׳ינס, חולצה שחורה וקצרה שהייתה צמודה אליו והבליטה את שריריו. רק חבל שהאומץ והכוח הרב שטמון בו, לא הספיקו לו להתמודד עם הפחדים שיצוצו אצלו בעתיד.

יואב ניסה לפתות ולגרות את יצרו של פאר והציע לו: "עזוב אותך, סתם לראות משחק, בוא נתערב על משהו."

אילן השיב לחברו תוך כדי שהמשיך להתעלם ממנו, לבהות בטלפון שלו ולהשקיע את מירב הריכוז שלו בלהתכתב עם אהובתו מיטל: "בוא, אני אומר שריאל תנצח."

חסון התלהב ואמר לחברו: "יופי, מעולה!"

הוא הושיט את ידו לאילן על מנת ללחוץ לו את היד ולסכם על ההתערבות ביניהם. לפתע פרץ למשרדם שוטר בשם לירון פרידמן, בחור צעיר בן עשרים ושתיים, כחול עיניים ושיער בלונדיני הנראה נורא תמים וצנוע.

הוא התעניין בסקרנות בשני השוטרים הבכירים שמולו: "מה קורה? איפה אתם רואים מחר את הגמר ליגת האלופות?"

יואב ענה לו, ללא רצון גדול לדבר איתו ובזלזול רב כלפיו: "אצל אילן."

לירון אמר להם בהתלהבות ואפילו בקנאה דלה: "איזה כיף לכם, אתם חברים הכי טובים, תמיד ביחד."

חסון קם בכעס מהכיסא שלו והשיב לו עם מבט עייף מהנוכחות הלא רצויה של לירון במשרדם: "לירון מה אתה רוצה?"

והוא ענה בהערצה גדולה כלפי יואב ואילן: "המפקד קורא לכם דחוף למשרד שלו."

יואב כעס ואמר לעצמו: "מה עוד המאיר הזה רוצה?"

פאר המשיך להסתכל על הטלפון שלו ולהתכתב עם אהובתו.

חברו צווה עליו: "אילן קום! בוא כבר!"

אילן המשיך לבהות בטלפון הסלולרי שלו והשיב לו: "לך אתה! אצטרף אליך בעוד שתי דקות."

יואב ולירון יצאו והלכו לכיוון משרדו של מפקדם ומפקד תחנת המשטרה, ששמו מאיר מאייר.

אילן נשאר במקומו והתקשר לאהבתו מיטל. בליבו חלף געגוע חזק ביותר אליה. למרות שראה אותה בבוקר, הייתה לו הרגשה שלא ראה אותה כבר שנים, מרוב הגעגוע העצום שחש כלפיה. הוא אומר לה בהתרגשות עצומה: "מה קורה, יפה שלי?"

חברתו שמחה לשמוע את אהובה, והשיבה לו: "בסדר אהובי".

הוא אמר למיטל בחיוך גדול ורחב מאושר, שיש בחייו את הבחורה הכי טובה ויפה בעולם, לפחות מבחינתו: "רציתי רק לומר לך, שהחלום שלי להתעורר בגיל תשעים ולהביט על איך שאת ישנה לצידי במלא יופייך."

מיטל התרגשה מאוד מהמילים החמות של אהובה, דמעות זלגו מעיניה היפות, מההתרגשות העצומה והשיבה לו: "אני מאוד אוהבת לשמוע את דברי פיך, למרות שאני לא בטוחה כל כך שבגיל תשעים אשאר כזו יפה".

אילן ענה לה בשמחה גדולה ובכנות רבה: "בשבילי את תמיד תהיי יפה!"

הוא ניתק את השיחה עם אהובת ליבו והלך לכיוון המשרד של מפקדו. כעבור דקות בודדות, נכנס למשרד, כשיואב ומאיר כבר ישבו זה מול זה וניהלו שיחה.

מאיר טען בציניות לאילן: "או, הינה הוא הגיע. תגידו לי, עוד כמה זמן ייקח לכם למצוא את הרוצח? כרגע הוא מוביל עליכם בתבוסה."

הוא השיב למפקדו בניסיון להרגיע את כעסו בו ובחברו הטוב ביותר: "אנחנו עושים הכל בשביל למצוא את הרוצח במחסנים".

המפקד הנסער והעצבני, הביט בשני השוטרים שניצבו מולו ואמר להם: "הכול ועדיין זה לא מספיק".

פאר התקרב לכיסא שהיה ליד יואב והתיישב עליו. הביט על השולחן שבינו ולבין מאיר. על השולחן הייתה תמונה של משפחתו של מפקדם. בתמונה, אשתו יהודית ובנם הצעיר דן. דן היה בחור בן עשרים וחמש, שחור עיניים ושיערו מתולתל. נראה קצת מוזר. מבנה גופו בינוני. מאיר, בן חמישים וחמש, הוא מעט שמנמן, לא גבוהה, וקרח באמצע ראשו.

יואב אמר למפקדו, כשקולו מאוד משכנע: "מאיר, תקשיב, יש לנו כיוון. מקסימום עוד שבועיים נמצא את הרוצח. מצאנו בזירת רצח האחרונה חומרים גנטיים של חמישה אנשים שונים. נשאר רק לבדוק למי החומרים שייכים ולחקור אותם."

מפקדם צעק על שניהם, עקב זעם רב שחדר עמוק לליבו: "שישה עשר קורבנות, כולן נשים שלא עברו את הגיל עשרים וחמש, עוד מעט יעשו חילוף ויעיפו אותנו מפה. תזדרזו עם הרוצח הסדרתי הזה ובכלל למה קראתם לו רוצח במחסנים?"

אילן ענה לו במבט משכנע ודי רציני: "כי כל הגופות נמצאו ליד או בתוך המחסנים. כל הגופות היו מופשטות לחלוטין בלי תחתונים, בלי חזייה ואפילו בלי גרביים, אבל לא נוצלו מינית".

חסון אמר למפקדו בניסיון שכנוע נוסף: "תוך שבועיים, יהיה לך את הראש של הזבל הזה, אני נותן לך את המילה שלי".

מאיר אמר להם מחוסר ברירה: "טוב, אתם משוחררים! לכו עכשיו וכל דבר קטן לגבי התיק הזה, תעדכנו אותי במידי. ברור?". שני החברים ענו ביחד בו זמנית: "כן, בטח."

אילן ויואב יצאו ממשרדו של מפקדם. מולם עבר איציק דהן, שוטר שהם נורא שנאו והתחרו בו וזה היה הדדי, כי הוא שנא אותם באותה מידה. איציק, בחור גבוהה מולטי רזה, בן שלושים וחמש. הביט בהם במבט חודר ושניהם הביטו בו בחזרה. המבט של המתחרה שלהם היה כל כך חודר, כאילו עוד שניה הוא קפץ על אחד מהם ויתחיל להרביץ לו.

יואב חייך חיוך ציני ואמר לאיציק בניסיון להתגרות בו: "מה אתה מסתכל? תמשיך ללכת!"

הוא חלף על פניהם והביט לאחור בעצבים אל גביהם של מתחריו.

אילן טען לחברו, עם כוונה גדולה להקניט את איציק: "עזוב אותו, הוא סתם בן אדם שלא שווה יחס, עדיף שניסע לאכול משהו."

חסון התלהב מהרעיון הנפלא והשיב לו: "בוא!"

פאר שאל בתקווה לשכנע את חברו, למרות שידע בוודאות שהוא שונא סושי: "יופי, אז סושי?"

יואב ניגעל וענה לו: "איכס סושי, בוא נאכל בשר, המבורגר או שווארמה?"

הם עברו ליד לירון שהביט בהם בהערצה גדולה.

הוא שמע ופרץ לשיחתם של אילן ויואב ושאל אותם בחנפנות ורצון עז להצטרף אליהם, על מנת להתיידד איתם: "אפשר ללכת אתכם? אני מכיר מסעדה שיש בא גם סושי וגם המבורגר."

חסון השיב לו בניסיון להתנער מנוכחותו: "לא ניראה לי, אתה ממש לא קשור אלינו."

אילן חש רחמים כלפי השוטר התמים שעמד מולם, דחף את חברו בכתפו ואמר לו: "יואב, מה אכפת לך? בוא ניקח את הילד איתנו".

יואב אמר בלי רצון ללכת עם לירון לאנשהו, אך בלית ברירה: "טוב, בוא!"

הם הגיעו לרכב, אילן התיישב ליד ההגה. לירון הלבוש במדי משטרה, כמו שוטר למופת, התיישב במושב הקדמי שליד הנהג. יואב תפס את השוטר הצנוע מאחור בחולצתו והעיף אותו בכוח אל הדלת האחורית של הרכב. לירון התיישב מאחור בהתלהבות רבה מהעובדה שהוא סוף סוף יוצא לאכול עם שניהם. יואב התיישב ליד חברו הטוב ביותר שהניע את הרכב והדליק מוזיקה קלאסית.

חסון התעצבן, הוא נורא שונא מוזיקה קלאסית, לעומת חברו האינטליגנטי שאוהב מאוד את המוזיקה הזו. יואב אמר לו בכעס: "נמאס לי מהמוזיקה הקלאסית שלך."

הוא כיבה את המוזיקה האהובה על פאר, הדליק מוזיקת מועדונים שמאוד אהב ואמר לחברו: "אילן, עם כל הכבוד אליך וחוסר כבוד למוזיקה שלך, היום זה תורי לבחור את השירים."

בערב מיטל נכנסה לבית שלה ושל אילן, בקן האהובים שלהם היה ריח של אוכל טעים. ריח מתוק של טארט וניל עם פקאן וקצת אגוז מוסקט, שפאר אהב להכין לאהובתו, חדר לאפה של מיטל. בתוך הבית, בשקט ובעדינות ניגנה מוזיקה נעימה ורומנטית, שהוסיפה לאווירה האינטימית. מיטל בת עשרים וארבע, בחורה מאוד יפה, בלונדינית עם עיניים כחולות וגדולות, הלכה מסוקרנת בחלל הנכס. בביתה שררה עלטה מוחלטת. היא נכנסה לסלון וראתה את אילן שישב על הכיסא. מולו שולחן עם שני נרות, שהלהבות שלהן שברו את החושך. הוא לקח בקבוק יין אדום ומשובח ומזג את תכולתו לשתי כוסות יין ריקות. מיטל הריחה את הריח הנעים והטעים של הארוחה שהכין אהובה והתרגשה מאוד. למרות שהוא היה בחור די רומנטי, מיטל חשה בכל ליבה שהיום הוא הכין ארוחה רומנטית, עקב סיבה מיוחדת ולמרות שהיא לא ידעה מה הסיבה לכך, עדיין התרגשות רבה חלפה בליבה.

מיטל אמרה בסקרנות לאהובה: "מה קורה אהובי"?

אילן ענה לה בהתרגשות עצומה: "בסדר יפה שלי, נורא התגעגעתי אליך, בואי שבי."

הוא הצביע לכיוון הכיסא שהיה מולו בצד השני של השולחן, מיטל התקרבה לאט ובציפייה רבה למקום הישיבה המיועד לה. הוא קם, הזיז את הכיסא שלה לאחור ועזר לה לשבת. היא הביטה באילן במבט מאוהב. הבינה שהוא גבר מושלם, אלגנטי, יפה, אמיץ והיא אוהבת אותו מאוד.

היא ציינה לו את העובדה הברורה: "אילן, אני מאוד אוהבת אותך."

הוא השיב לה בחיוך רחב: "כבר אמרתי לך היום, שהחלום שלי להתעורר בגיל תשעים ולהביט על איך שאת ישנה כזו יפה לידי."

מיטל חייכה והשיבה לאהובה: "אני לא רעבה."

היא קמה והלכה בצעדים סקסיים לכיוונו של אילן והתיישבה על ברכיו. הוא הרגיש את חום גופה הנעים.

פאר חייך ושאל אותה בחיוך מסוכרן: "לא רעבה?"

מיטל ענתה לו תוך כדי ניסיון לפתות את אהובה, עם נשיקות חושניות בצווארו: "לא. אני רוצה משהו אחר."

היא התחילה לנשק אותו בפה, נשיקה צרפתית ועסיסית, אילן הרים אותה לידיו והלך איתה לחדר השינה שלהם.

אחרי שעתיים הוא קם מהמיטה, התלבש ואמר למיטל בהתרגשות רבה: "תכננתי לעשות את זה אחרת אבל"…

אילן כרע ברך בפני אהובתו בהתרגשות רבה. ידע שהוא הולך לעשות את הדבר הנכון ביותר. הוא לא תאר לעצמו את חייו בלעדיה. היא אהובתו היחידה. הוא קרא על אהבה כזו בספרים. אילן הוציא טבעת יהלומים יפה ויוקרתית ושאל אותה: "האם את מוכנה להינשא לי?"

בליבה של מיטל עברה התרגשות עצומה, הלב שלה התחיל לפעום בחוזקה, היא התרגשה מאוד וקפצה מהמיטה בעירום על אהובה, בכתה מרוב שמחה ואושר, חיבקה חזק ככל שהיא יכולה את אהוב ליבה והשיבה לו בגמגום מרוב שמחה, אושר ושוק: "כ כ כן בטח אהובי, אני אשמח, זה הדבר שאני הכי רוצה בחיי."

אילן פאר חייך מרוב שמחה ואושר, זו התשובה שהוא כל כך רצה לשמוע ממנה. הוא רצה להיות איתה לנצח ורק שהמוות בגיל זיקנה המאוחר ביותר יפריד ביניהם. אילן אמר לה: "גם אני הכי הרבה בחיי, רוצה להתחתן איתך ולחיות איתך לנצח".

בבוקר התעורר יואב בחדר שבביתו. לידו ישנה בחורה שהוא אפילו לא זכר את שמה, הוא ידע שעבר עליהם לילה אינטימי וסוער. כאב לו הראש מחמרמורת נוראה.

יואב חסון קם מהמיטה, דחף את הבחורה עם כף רגלו בזלזול רב על כך שעדין ישנה במיטתו ואמר לעברה: "היי, לכי תכיני לי קפה, ועופי מהבית שלי."

היא התעוררה והביטה בו במבט מסכן ונסער. הבחורה פשוט לא האמינה שיצאה עם גבר כזה אנוכי ואגואיסט, שעד אתמול היה בחור די נחמד ולמחרת הפך את עורו, התנהג אליה בצורה לא מכבדת וניסה להעיף אותה בחוצפה רבה מביתו.

גנה שאולוב

שלום. קוראים לי גנאדי שאולוב. נשוי לאישה מדהימה בשם קטרינה ואב לשני ילדים, אלינור ויעקוב. אני נולדתי ב26/01/86 בעיר נלצ'יק שבקווקז. עליתי ארצה בתאריך 27/07/90 בעודי הייתי ילד בן 4. רוב חיי אני גר בעיר שדרות. קיום אני בעל שני עסקים, שזה חנות אוכל לא כשרה ומשרד תיווך. כל חיי אהבתי לקרוא ספרים, במיוחד ספרי אימה ופסיכולוגיה. הסופרים האהובים עלי הם, רוברט לורנס סטיין, סטיבן קינג וכמובן זיגמונד פרויד. לצערי אני לא מכיר סופרי אימה ישראלים, לכן החלטתי שאני אכתוב ספר אימה. בתקופת הקורונה נשארתי לתקופה די ארוכה ללא עבודתי, עקב מחסור בתעסוקה החלטתי להגשים את חלומי ולייצר עולם משלי, בזה שאני אכתוב את הספר. רציתי לערבב בין ספר אימה לפסיכולוגיה והתוצאה לפניכם. אני מאוד רוצה להודות לקוראים שלי ואשמח להמשיך במלאכה זו. אם יתמזל מזלי אז אולי להפוך את הספרות לפרנסתי.

עוד על הספר

המלאך השייך לליבי גנה שאולוב

מוקדש לכל אחד ואחת


לכל אוהבי הקריאה, אני רוצה לומר מעומק ליבי, אל תתייאשו! למי שהספיק או יספיק לשכוח, הספר נכתב על ידי בימי המגפה הנוראית: "הקורונה." בזמן שהעסק האישי שלי היה סגור ורוב העולם היה בסגר, איבדתי הרבה בימי המגפה, אבל לאחר זמן מה הבנתי דבר מאוד חשוב, כל סוף זו התחלה חדשה. כל צרה יכולה להפוך לברכה ויצירה. זה לא משנה כמה כסף הפסדתי עקב מחסור בתעסוקה. יש אנשים בעולם שיש להם צרות הרבה יותר גדולות, חוץ מההיבט הכלכלי. יש בעולם שלנו ילדים חולים או רעבים, שהדבר הכי חשוב להם זה החיים. אני בתקופה כה קשה, הרווחתי הרבה בפן הספרותי ובמיוחד האישי והמשפחתי, עקב כך שפתאום צץ לי זמן רב להגשים את חלומי ולהעביר את הזמן עם הקרובים לליבי. אני רוצה לומר לכם, במקום להיכנס עם הראש בקיר, או כמו בת יענה להכניס את הראש מתחת לאדמה, עדיף שננצל כל רגע בחיים עם אנשים שאנו אוהבים ובתעסוקה שעליה אנו חולמים.

הספר נכתב ע"י גנה שאולוב, עם דיאלוגים בצורת תסריט. תקראו ותחליטו מה אתם מעדיפים יותר, ספרים או סרטים? כנסו לאווירה המותחת ותארו לעצמכם שאתם השחקנים הראשים בספר שאתם קוראים והכי חשוב, תיהנו!

הקדמה

לצערי ככה בנויים החיים. אנו אוהבים, אך לא מראים עד שמאבדים. רוב הזוגות שרבים, מבינים עד כמה הם תלויים זה בזה רק אחרי הריב. הם נורא מפחדים להישאר ללא הקרובים לליבם וכשמשלימים, אז עם תשוקה עצומה מאז ומעולם.

תלמדו להעריך את אלו שאוהבים אתכם ללא תמורה ותנאים, כי בחיים שלנו אהבות כאלו הפכו לנדירים.

כמה אנשים שחשובים לכם מאוד כבר יש לכם בחייכם? במקום להיות איתם בקשר עכשיו, אנו דוחים את השיחה למחר ללא מורל, אבל יכול להיות שמחר כבר יהיה מאוחר, כי אף אחד לא יודע מה יוליד יום, מה הכין להם ולכם הגורל. אולי כבר מחר לא תצליחו לומר להם כלום, כי מישהו אחר יתפוס את מקומכם בליבם, או מחר המוות יפריד ביניכם ויאמר משהו בלעדיכם.

זה לא משנה אם זה סבא, סבתא, הורים, אחים, אחיות, ילדים, אנשים אהובים לליבכם, או סתם עוד חברים. פשוט בכל יום צריך להעריך אותם ולצעוק את שאתם חשים כלפיהם ולא לחמוק. נצלו כל דקה בשנות חייכם ובזה תצילו את נפשכם. אל תדחו את השיחה איתם למחר, כי מחר הכל יכול להשתנות ולא תצליחו לאתר אותם לעולם. מחר אתם יכולים לאבד אותם לאלתר.

ואל תשכחו עוד דבר חשוב. אוהבים אמיתיים אוהבים את האהוב. גם אם אנו לא מושלמים, אוהבים אמיתיים לא שמים לב לכל הליקויים. רק האלוקים מושלם. לכל אחד אחר מאיתנו יש איזשהו פגם. אנשים מושלמים, זה כמו אנשים שלא חוטאים. שניהם רק באגדות קיימים ולא סתם החכמים שמבנים אומרים: "שיקום איש שלא חוטא ויזרוק עליי אבנים."

פרק 1 
הירי בלב


חלק 1. חיים אישיים

יואב חסון ישב במשרדם, בתחנת המשטרה בלב העיר תל אביב. הוא ישב מול חברו הטוב ביותר, זה שהיה לו כמו אח ושותף בעבודה. חברו, אילן פאר, שקיבל כל רגע הודעות למכשיר הסלולרי מאהובת ליבו, הגדולה ביותר, מיטל קוזמין.

לשני החברים היו כינויים עקב שמות המשפחה שלהם.

אילן, המאוהב עד אין סוף בחברתו היפה, לא תיאר לעצמו את חייו בלעדיה. החלום היחידי שהיה בליבו זה לחיות איתה לנצח. רק חבל שלגורל המר היו תכניות משלו.

יואב המסוקרן שאל את חברו: "אחי, מחר נראה אצלך בבית את המשחק?"

פאר ענה לו תוך כדי שהמשיך לבהות בטלפון הנייד שלו: "בטח, מיטל כבר הלכה לקנות לנו בירות וכל מיני פיצוחים".

שניהם חברים הכי טובים וגם שותפים בתחנת המשטרה. הם שני חוקרים שחיפשו רוצח סידרתי, אשר הטיל אימה על כל המדינה.

אילן בן עשרים ותשע, בחור רזה וחכם, עם שיער ועיניים שחורות. סגנון לבושו היה מהודר ומכובד עם טעם טוב. הוא התלבש באופן קבוע בחליפה, מכנסיים אלגטים, חולצה ועניבה. ענד בידו השמאלית שעון יוקרתי ובכלל אהב דברי פאר.

יואב, בן שלושים ואחת, בחור שרירי, קירח, בעל עיניים חומות, קשוח מאוד ואמיץ. לבוש במכנסי ג׳ינס, חולצה שחורה וקצרה שהייתה צמודה אליו והבליטה את שריריו. רק חבל שהאומץ והכוח הרב שטמון בו, לא הספיקו לו להתמודד עם הפחדים שיצוצו אצלו בעתיד.

יואב ניסה לפתות ולגרות את יצרו של פאר והציע לו: "עזוב אותך, סתם לראות משחק, בוא נתערב על משהו."

אילן השיב לחברו תוך כדי שהמשיך להתעלם ממנו, לבהות בטלפון שלו ולהשקיע את מירב הריכוז שלו בלהתכתב עם אהובתו מיטל: "בוא, אני אומר שריאל תנצח."

חסון התלהב ואמר לחברו: "יופי, מעולה!"

הוא הושיט את ידו לאילן על מנת ללחוץ לו את היד ולסכם על ההתערבות ביניהם. לפתע פרץ למשרדם שוטר בשם לירון פרידמן, בחור צעיר בן עשרים ושתיים, כחול עיניים ושיער בלונדיני הנראה נורא תמים וצנוע.

הוא התעניין בסקרנות בשני השוטרים הבכירים שמולו: "מה קורה? איפה אתם רואים מחר את הגמר ליגת האלופות?"

יואב ענה לו, ללא רצון גדול לדבר איתו ובזלזול רב כלפיו: "אצל אילן."

לירון אמר להם בהתלהבות ואפילו בקנאה דלה: "איזה כיף לכם, אתם חברים הכי טובים, תמיד ביחד."

חסון קם בכעס מהכיסא שלו והשיב לו עם מבט עייף מהנוכחות הלא רצויה של לירון במשרדם: "לירון מה אתה רוצה?"

והוא ענה בהערצה גדולה כלפי יואב ואילן: "המפקד קורא לכם דחוף למשרד שלו."

יואב כעס ואמר לעצמו: "מה עוד המאיר הזה רוצה?"

פאר המשיך להסתכל על הטלפון שלו ולהתכתב עם אהובתו.

חברו צווה עליו: "אילן קום! בוא כבר!"

אילן המשיך לבהות בטלפון הסלולרי שלו והשיב לו: "לך אתה! אצטרף אליך בעוד שתי דקות."

יואב ולירון יצאו והלכו לכיוון משרדו של מפקדם ומפקד תחנת המשטרה, ששמו מאיר מאייר.

אילן נשאר במקומו והתקשר לאהבתו מיטל. בליבו חלף געגוע חזק ביותר אליה. למרות שראה אותה בבוקר, הייתה לו הרגשה שלא ראה אותה כבר שנים, מרוב הגעגוע העצום שחש כלפיה. הוא אומר לה בהתרגשות עצומה: "מה קורה, יפה שלי?"

חברתו שמחה לשמוע את אהובה, והשיבה לו: "בסדר אהובי".

הוא אמר למיטל בחיוך גדול ורחב מאושר, שיש בחייו את הבחורה הכי טובה ויפה בעולם, לפחות מבחינתו: "רציתי רק לומר לך, שהחלום שלי להתעורר בגיל תשעים ולהביט על איך שאת ישנה לצידי במלא יופייך."

מיטל התרגשה מאוד מהמילים החמות של אהובה, דמעות זלגו מעיניה היפות, מההתרגשות העצומה והשיבה לו: "אני מאוד אוהבת לשמוע את דברי פיך, למרות שאני לא בטוחה כל כך שבגיל תשעים אשאר כזו יפה".

אילן ענה לה בשמחה גדולה ובכנות רבה: "בשבילי את תמיד תהיי יפה!"

הוא ניתק את השיחה עם אהובת ליבו והלך לכיוון המשרד של מפקדו. כעבור דקות בודדות, נכנס למשרד, כשיואב ומאיר כבר ישבו זה מול זה וניהלו שיחה.

מאיר טען בציניות לאילן: "או, הינה הוא הגיע. תגידו לי, עוד כמה זמן ייקח לכם למצוא את הרוצח? כרגע הוא מוביל עליכם בתבוסה."

הוא השיב למפקדו בניסיון להרגיע את כעסו בו ובחברו הטוב ביותר: "אנחנו עושים הכל בשביל למצוא את הרוצח במחסנים".

המפקד הנסער והעצבני, הביט בשני השוטרים שניצבו מולו ואמר להם: "הכול ועדיין זה לא מספיק".

פאר התקרב לכיסא שהיה ליד יואב והתיישב עליו. הביט על השולחן שבינו ולבין מאיר. על השולחן הייתה תמונה של משפחתו של מפקדם. בתמונה, אשתו יהודית ובנם הצעיר דן. דן היה בחור בן עשרים וחמש, שחור עיניים ושיערו מתולתל. נראה קצת מוזר. מבנה גופו בינוני. מאיר, בן חמישים וחמש, הוא מעט שמנמן, לא גבוהה, וקרח באמצע ראשו.

יואב אמר למפקדו, כשקולו מאוד משכנע: "מאיר, תקשיב, יש לנו כיוון. מקסימום עוד שבועיים נמצא את הרוצח. מצאנו בזירת רצח האחרונה חומרים גנטיים של חמישה אנשים שונים. נשאר רק לבדוק למי החומרים שייכים ולחקור אותם."

מפקדם צעק על שניהם, עקב זעם רב שחדר עמוק לליבו: "שישה עשר קורבנות, כולן נשים שלא עברו את הגיל עשרים וחמש, עוד מעט יעשו חילוף ויעיפו אותנו מפה. תזדרזו עם הרוצח הסדרתי הזה ובכלל למה קראתם לו רוצח במחסנים?"

אילן ענה לו במבט משכנע ודי רציני: "כי כל הגופות נמצאו ליד או בתוך המחסנים. כל הגופות היו מופשטות לחלוטין בלי תחתונים, בלי חזייה ואפילו בלי גרביים, אבל לא נוצלו מינית".

חסון אמר למפקדו בניסיון שכנוע נוסף: "תוך שבועיים, יהיה לך את הראש של הזבל הזה, אני נותן לך את המילה שלי".

מאיר אמר להם מחוסר ברירה: "טוב, אתם משוחררים! לכו עכשיו וכל דבר קטן לגבי התיק הזה, תעדכנו אותי במידי. ברור?". שני החברים ענו ביחד בו זמנית: "כן, בטח."

אילן ויואב יצאו ממשרדו של מפקדם. מולם עבר איציק דהן, שוטר שהם נורא שנאו והתחרו בו וזה היה הדדי, כי הוא שנא אותם באותה מידה. איציק, בחור גבוהה מולטי רזה, בן שלושים וחמש. הביט בהם במבט חודר ושניהם הביטו בו בחזרה. המבט של המתחרה שלהם היה כל כך חודר, כאילו עוד שניה הוא קפץ על אחד מהם ויתחיל להרביץ לו.

יואב חייך חיוך ציני ואמר לאיציק בניסיון להתגרות בו: "מה אתה מסתכל? תמשיך ללכת!"

הוא חלף על פניהם והביט לאחור בעצבים אל גביהם של מתחריו.

אילן טען לחברו, עם כוונה גדולה להקניט את איציק: "עזוב אותו, הוא סתם בן אדם שלא שווה יחס, עדיף שניסע לאכול משהו."

חסון התלהב מהרעיון הנפלא והשיב לו: "בוא!"

פאר שאל בתקווה לשכנע את חברו, למרות שידע בוודאות שהוא שונא סושי: "יופי, אז סושי?"

יואב ניגעל וענה לו: "איכס סושי, בוא נאכל בשר, המבורגר או שווארמה?"

הם עברו ליד לירון שהביט בהם בהערצה גדולה.

הוא שמע ופרץ לשיחתם של אילן ויואב ושאל אותם בחנפנות ורצון עז להצטרף אליהם, על מנת להתיידד איתם: "אפשר ללכת אתכם? אני מכיר מסעדה שיש בא גם סושי וגם המבורגר."

חסון השיב לו בניסיון להתנער מנוכחותו: "לא ניראה לי, אתה ממש לא קשור אלינו."

אילן חש רחמים כלפי השוטר התמים שעמד מולם, דחף את חברו בכתפו ואמר לו: "יואב, מה אכפת לך? בוא ניקח את הילד איתנו".

יואב אמר בלי רצון ללכת עם לירון לאנשהו, אך בלית ברירה: "טוב, בוא!"

הם הגיעו לרכב, אילן התיישב ליד ההגה. לירון הלבוש במדי משטרה, כמו שוטר למופת, התיישב במושב הקדמי שליד הנהג. יואב תפס את השוטר הצנוע מאחור בחולצתו והעיף אותו בכוח אל הדלת האחורית של הרכב. לירון התיישב מאחור בהתלהבות רבה מהעובדה שהוא סוף סוף יוצא לאכול עם שניהם. יואב התיישב ליד חברו הטוב ביותר שהניע את הרכב והדליק מוזיקה קלאסית.

חסון התעצבן, הוא נורא שונא מוזיקה קלאסית, לעומת חברו האינטליגנטי שאוהב מאוד את המוזיקה הזו. יואב אמר לו בכעס: "נמאס לי מהמוזיקה הקלאסית שלך."

הוא כיבה את המוזיקה האהובה על פאר, הדליק מוזיקת מועדונים שמאוד אהב ואמר לחברו: "אילן, עם כל הכבוד אליך וחוסר כבוד למוזיקה שלך, היום זה תורי לבחור את השירים."

בערב מיטל נכנסה לבית שלה ושל אילן, בקן האהובים שלהם היה ריח של אוכל טעים. ריח מתוק של טארט וניל עם פקאן וקצת אגוז מוסקט, שפאר אהב להכין לאהובתו, חדר לאפה של מיטל. בתוך הבית, בשקט ובעדינות ניגנה מוזיקה נעימה ורומנטית, שהוסיפה לאווירה האינטימית. מיטל בת עשרים וארבע, בחורה מאוד יפה, בלונדינית עם עיניים כחולות וגדולות, הלכה מסוקרנת בחלל הנכס. בביתה שררה עלטה מוחלטת. היא נכנסה לסלון וראתה את אילן שישב על הכיסא. מולו שולחן עם שני נרות, שהלהבות שלהן שברו את החושך. הוא לקח בקבוק יין אדום ומשובח ומזג את תכולתו לשתי כוסות יין ריקות. מיטל הריחה את הריח הנעים והטעים של הארוחה שהכין אהובה והתרגשה מאוד. למרות שהוא היה בחור די רומנטי, מיטל חשה בכל ליבה שהיום הוא הכין ארוחה רומנטית, עקב סיבה מיוחדת ולמרות שהיא לא ידעה מה הסיבה לכך, עדיין התרגשות רבה חלפה בליבה.

מיטל אמרה בסקרנות לאהובה: "מה קורה אהובי"?

אילן ענה לה בהתרגשות עצומה: "בסדר יפה שלי, נורא התגעגעתי אליך, בואי שבי."

הוא הצביע לכיוון הכיסא שהיה מולו בצד השני של השולחן, מיטל התקרבה לאט ובציפייה רבה למקום הישיבה המיועד לה. הוא קם, הזיז את הכיסא שלה לאחור ועזר לה לשבת. היא הביטה באילן במבט מאוהב. הבינה שהוא גבר מושלם, אלגנטי, יפה, אמיץ והיא אוהבת אותו מאוד.

היא ציינה לו את העובדה הברורה: "אילן, אני מאוד אוהבת אותך."

הוא השיב לה בחיוך רחב: "כבר אמרתי לך היום, שהחלום שלי להתעורר בגיל תשעים ולהביט על איך שאת ישנה כזו יפה לידי."

מיטל חייכה והשיבה לאהובה: "אני לא רעבה."

היא קמה והלכה בצעדים סקסיים לכיוונו של אילן והתיישבה על ברכיו. הוא הרגיש את חום גופה הנעים.

פאר חייך ושאל אותה בחיוך מסוכרן: "לא רעבה?"

מיטל ענתה לו תוך כדי ניסיון לפתות את אהובה, עם נשיקות חושניות בצווארו: "לא. אני רוצה משהו אחר."

היא התחילה לנשק אותו בפה, נשיקה צרפתית ועסיסית, אילן הרים אותה לידיו והלך איתה לחדר השינה שלהם.

אחרי שעתיים הוא קם מהמיטה, התלבש ואמר למיטל בהתרגשות רבה: "תכננתי לעשות את זה אחרת אבל"…

אילן כרע ברך בפני אהובתו בהתרגשות רבה. ידע שהוא הולך לעשות את הדבר הנכון ביותר. הוא לא תאר לעצמו את חייו בלעדיה. היא אהובתו היחידה. הוא קרא על אהבה כזו בספרים. אילן הוציא טבעת יהלומים יפה ויוקרתית ושאל אותה: "האם את מוכנה להינשא לי?"

בליבה של מיטל עברה התרגשות עצומה, הלב שלה התחיל לפעום בחוזקה, היא התרגשה מאוד וקפצה מהמיטה בעירום על אהובה, בכתה מרוב שמחה ואושר, חיבקה חזק ככל שהיא יכולה את אהוב ליבה והשיבה לו בגמגום מרוב שמחה, אושר ושוק: "כ כ כן בטח אהובי, אני אשמח, זה הדבר שאני הכי רוצה בחיי."

אילן פאר חייך מרוב שמחה ואושר, זו התשובה שהוא כל כך רצה לשמוע ממנה. הוא רצה להיות איתה לנצח ורק שהמוות בגיל זיקנה המאוחר ביותר יפריד ביניהם. אילן אמר לה: "גם אני הכי הרבה בחיי, רוצה להתחתן איתך ולחיות איתך לנצח".

בבוקר התעורר יואב בחדר שבביתו. לידו ישנה בחורה שהוא אפילו לא זכר את שמה, הוא ידע שעבר עליהם לילה אינטימי וסוער. כאב לו הראש מחמרמורת נוראה.

יואב חסון קם מהמיטה, דחף את הבחורה עם כף רגלו בזלזול רב על כך שעדין ישנה במיטתו ואמר לעברה: "היי, לכי תכיני לי קפה, ועופי מהבית שלי."

היא התעוררה והביטה בו במבט מסכן ונסער. הבחורה פשוט לא האמינה שיצאה עם גבר כזה אנוכי ואגואיסט, שעד אתמול היה בחור די נחמד ולמחרת הפך את עורו, התנהג אליה בצורה לא מכבדת וניסה להעיף אותה בחוצפה רבה מביתו.