היום שבו ירקדו זיכרונותינו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
היום שבו ירקדו זיכרונותינו
מכר
מאות
עותקים
היום שבו ירקדו זיכרונותינו
מכר
מאות
עותקים

היום שבו ירקדו זיכרונותינו

4.5 כוכבים (19 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • שם במקור: Quand Nos Souvenirs Viendront Danser
  • תרגום: מיכל אסייג
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: מאי 2021
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 275 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 35 דק'
  • קריינות: סימה אבלגון
  • זמן האזנה: 7 שעות ו 26 דק'

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

שישה בתים בסך הכול יש בסמטת יונקי הדבש, אולם בשנת 1955 היא שקקה חיים: אוסף של זוגות צעירים מלאי תקווה החלו בה את חייהם, בהם מרסלין, עקרת הבית הביישנית וחסרת הניסיון, שבעזרת שכנתה רוזלי, זמרת ברים שחולמת על ברודוויי, היא אוזרת אומץ, יוצאת לעבוד ומוצאת את קולה; ז’וזפין, שנשואה לגסטון יפה התואר ומשוועת לילד, עד שטרגדיה לא צפויה משנה את עתידה; ומריוס, נגן הסקסופון מפריז, שהתאהב באשתו כשראה אותה יושבת בקהל באחת מהופעותיו. שש נשים וחמישה גברים, כולם ישנים, אוכלים, מתעלסים, בוכים, צוחקים ורועדים במרחק מטרים ספורים זה מזה, ורק קירות מפרידים ביניהם.
חייהם משתלבים ונפרדים בעוד השנים עוברות.

כעבור 65 שנים תושבי הסמטה הנותרים, כעת בשנות השמונים לחייהם, מקבלים בשורה מרה: העירייה מתכננת להרוס את בתי הסמטה ולבנות במקומם חניון. נואשים וזועמים, חברי חבורת ”השמוניסטים המופלאים” פוצחים בשּורת פעולות מחאה משעשעות ומלאות דמיון בניסיון להציל את בתיהם.

מרסלין פורׂשת את חייהם של תושבי סמטת יונקי הדבש, משנות החמישים ועד היום, על השמחות והטרגדיות, האהבות והמריבות, ועל המאבק העיקש האחרון שאליו הם יוצאים בזקנתם, המאבק על ביתם.

היום שבו ירקדו זיכרונותינו - כמו ספרה הקודם של וירז‘יני גרימאלדי, ‘הגיע הזמן להדליק את הכוכבים‘ - הוא סיפור מתוק, מצחיק ומרגש על חבורה של אנשים שלא נכנעים לגורלם.

פרק ראשון

פרולוג

לא תכננתי לספר לכם את תולדות חיי.
החיים הפרטיים שלי אינם מעניינו של איש, כשם שחייהם של אחרים אינם נוגעים לי. אני מדברת על עצמי רק כשאני מוכרחה. גם אצל הספָּר שפתיי חתומות.
שכל אחד יֵשב בביתו וישמור על הכבשים שלו, נהג אבי לומר. לעיתים קרובות הוא טעה, אך לא כשציטט מישהו אחר.
עד עכשיו חייתי חיים רגילים, שלא לומר חד־גוניים. אני לא מתלוננת, להיפך, אבל אפילו לאַצָּה בתוך אקווריום יש חיים מסעירים יותר משלי. בין האירועים הבולטים בשנה שחלפה אני יכולה לציין את אובדן המטבע של העגלה בסופרמרקט ואת פטירתו של העכביש בחדר הצהוב (מוות טבעי). שום דבר שמצדיק אוטוביוגרפיה, עוד תראו.
אני כותבת לכם היום כי אין לי ברירה.
זה היה הרעיון של הנכד שלי גרֶגוּאַר. הייתם צריכים לראות אותו ברגע שהרעיון הבריק במוחו. התאספנו כולנו במפקדה שלנו, כל אחד העלה הצעה כדי למצוא פתרון, ואז גרגואר התחיל לרטוט. ממש. הוא זינק מהכיסא, גופו הגדול הזדקף מהר כל כך עד שעצמותיו חרקו, והוא הכריז שאחד מאיתנו חייב למסור עדות. אם נוסיף קצת נשמה לסיפור הזה, דעת הקהל תהיה לצידנו. למרבה ההפתעה, הרעיון נראה לי מעניין למדי. עד שמבטו של נכדי ננעץ בי, וקראתי בו בבירור: "את תעשי את זה, סבתא."
ניסיתי לענות במבטי "לא בא בחשבון", אבל מה יכולתי לעשות; נוסף על אוזניו של אביו, הנער המסכן ירש בבירור את פיקחותה של אימו.
מעולם לא היה לי, ועדיין אין לי, שום צורך לכתוב לכם את סיפור חיי, אבל כעת אני חושבת שזה הכרחי. אשלב בו דפים שייראו לי מתאימים מיומני האישי, שכתבתי לסירוגין במשך כל חיי.
 
שמי מַרסֶלין אוֹדֶט זֶ'רמֶן מַסוֹן, נולדתי ב-4 בפברואר 1935.
כך הכול התחיל.
 
1

בוקר יום שני, שעת השידור של שעשועון הטלוויזיה "מוֹטוּס". בעודי טוחנת את גבעולי הכרישה, מישהו דופק בדלת. אני לא מתרגשת, זוהי ודאי הדוורית. רק היא יודעת שהשתקנו את הפעמון כדי להרחיק את הרוכלים שמוכרים סוככים או ספרי דת. אני מנגבת את ידיי בסינר ופותחת את הדלת לרווחה. בצד השני מחייכים אליי פניו האדמדמים של גוסטב.
"מה אתה רוצה?"
"נחמדה כמו תמיד, מַרסֶלין."
"אני מתאמנת על זה הרבה."
"דעי לך שהייתי מוותר בשמחה על הביקור, אבל עומד לקרות אסון שנוגע לכולנו."
אני שוקלת לטרוק את הדלת בפרצופו, אבל סקרנותי מתעוררת.
"אני מקשיבה."
השכן עוטה על פניו את הבעת המודיע־על־סוף־העולם ורוכן אל אוזני, כנראה כדי שהשַׁחֲרוּרים לא ישמעו אותנו.
הבעת פניו הייתה מוצדקת. סוף העולם קרב ובא.
מייד לאחר שגוסטב הולך, ידיי מסיימות להכין את המרק אבל מחשבותיי נודדות.
סמטת יונקי הדבש הוא רחוב ללא מוצא, שרק תושביו עוברים בו. יש בסמטה שישה בתים שבחזיתותיהם דלת אחת ושני חלונות, והן נראות כמו פנים שהבעתם סטואית. מאחורי הקירות האלה מתנהלים חיים.
חייו של גוסטב במספר 2.
חייה של רוֹזָלי במספר 3.
חייה של ז'וזפין במספר 4.
חייו של מַריוּס במספר 5.
בית מספר 6 עומד ריק.
החיים של אנטול ושלי במספר 1.
החיים שלנו מתגוררים בסמטת יונקי הדבש כבר שישים ושלוש שנים.
 
אנטול רכון על התשחץ שלו.
כבר כמה ימים ידו הימנית מתכווצת פתאום. הוא מתבדח: סוף־סוף השמאלית תביא תועלת, אחרי חיים שלמים בצילה של יריבתה.
אני מאלצת את עצמי לחייך בכל פעם שהוא מנסה להמעיט בגודל הבעיה, אבל לא היום, בשעת צהריים זו. בעלי מבחין בכך.
"גוסטב הרגיז אותך?"
"גוסטב מרגיז את הראי שלו, אז תאר לעצמך..."
"מה הוא רצה? כבר שנים הוא לא בא הנה, בטח הייתה לו סיבה טובה."
אני מהססת. אני חוששת שהחדשות יחמירו את מצבו. אבל מבטו לא משאיר לי ברירה. אני מניחה לפניו את קערת המרק ואומרת כלאחר יד:
"עומדים להרוס את סמטת יונקי הדבש."
 

עוד על הספר

  • שם במקור: Quand Nos Souvenirs Viendront Danser
  • תרגום: מיכל אסייג
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: מאי 2021
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 275 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 35 דק'
  • קריינות: סימה אבלגון
  • זמן האזנה: 7 שעות ו 26 דק'
היום שבו ירקדו זיכרונותינו וירז'יני גרימאלדי
פרולוג

לא תכננתי לספר לכם את תולדות חיי.
החיים הפרטיים שלי אינם מעניינו של איש, כשם שחייהם של אחרים אינם נוגעים לי. אני מדברת על עצמי רק כשאני מוכרחה. גם אצל הספָּר שפתיי חתומות.
שכל אחד יֵשב בביתו וישמור על הכבשים שלו, נהג אבי לומר. לעיתים קרובות הוא טעה, אך לא כשציטט מישהו אחר.
עד עכשיו חייתי חיים רגילים, שלא לומר חד־גוניים. אני לא מתלוננת, להיפך, אבל אפילו לאַצָּה בתוך אקווריום יש חיים מסעירים יותר משלי. בין האירועים הבולטים בשנה שחלפה אני יכולה לציין את אובדן המטבע של העגלה בסופרמרקט ואת פטירתו של העכביש בחדר הצהוב (מוות טבעי). שום דבר שמצדיק אוטוביוגרפיה, עוד תראו.
אני כותבת לכם היום כי אין לי ברירה.
זה היה הרעיון של הנכד שלי גרֶגוּאַר. הייתם צריכים לראות אותו ברגע שהרעיון הבריק במוחו. התאספנו כולנו במפקדה שלנו, כל אחד העלה הצעה כדי למצוא פתרון, ואז גרגואר התחיל לרטוט. ממש. הוא זינק מהכיסא, גופו הגדול הזדקף מהר כל כך עד שעצמותיו חרקו, והוא הכריז שאחד מאיתנו חייב למסור עדות. אם נוסיף קצת נשמה לסיפור הזה, דעת הקהל תהיה לצידנו. למרבה ההפתעה, הרעיון נראה לי מעניין למדי. עד שמבטו של נכדי ננעץ בי, וקראתי בו בבירור: "את תעשי את זה, סבתא."
ניסיתי לענות במבטי "לא בא בחשבון", אבל מה יכולתי לעשות; נוסף על אוזניו של אביו, הנער המסכן ירש בבירור את פיקחותה של אימו.
מעולם לא היה לי, ועדיין אין לי, שום צורך לכתוב לכם את סיפור חיי, אבל כעת אני חושבת שזה הכרחי. אשלב בו דפים שייראו לי מתאימים מיומני האישי, שכתבתי לסירוגין במשך כל חיי.
 
שמי מַרסֶלין אוֹדֶט זֶ'רמֶן מַסוֹן, נולדתי ב-4 בפברואר 1935.
כך הכול התחיל.
 
1

בוקר יום שני, שעת השידור של שעשועון הטלוויזיה "מוֹטוּס". בעודי טוחנת את גבעולי הכרישה, מישהו דופק בדלת. אני לא מתרגשת, זוהי ודאי הדוורית. רק היא יודעת שהשתקנו את הפעמון כדי להרחיק את הרוכלים שמוכרים סוככים או ספרי דת. אני מנגבת את ידיי בסינר ופותחת את הדלת לרווחה. בצד השני מחייכים אליי פניו האדמדמים של גוסטב.
"מה אתה רוצה?"
"נחמדה כמו תמיד, מַרסֶלין."
"אני מתאמנת על זה הרבה."
"דעי לך שהייתי מוותר בשמחה על הביקור, אבל עומד לקרות אסון שנוגע לכולנו."
אני שוקלת לטרוק את הדלת בפרצופו, אבל סקרנותי מתעוררת.
"אני מקשיבה."
השכן עוטה על פניו את הבעת המודיע־על־סוף־העולם ורוכן אל אוזני, כנראה כדי שהשַׁחֲרוּרים לא ישמעו אותנו.
הבעת פניו הייתה מוצדקת. סוף העולם קרב ובא.
מייד לאחר שגוסטב הולך, ידיי מסיימות להכין את המרק אבל מחשבותיי נודדות.
סמטת יונקי הדבש הוא רחוב ללא מוצא, שרק תושביו עוברים בו. יש בסמטה שישה בתים שבחזיתותיהם דלת אחת ושני חלונות, והן נראות כמו פנים שהבעתם סטואית. מאחורי הקירות האלה מתנהלים חיים.
חייו של גוסטב במספר 2.
חייה של רוֹזָלי במספר 3.
חייה של ז'וזפין במספר 4.
חייו של מַריוּס במספר 5.
בית מספר 6 עומד ריק.
החיים של אנטול ושלי במספר 1.
החיים שלנו מתגוררים בסמטת יונקי הדבש כבר שישים ושלוש שנים.
 
אנטול רכון על התשחץ שלו.
כבר כמה ימים ידו הימנית מתכווצת פתאום. הוא מתבדח: סוף־סוף השמאלית תביא תועלת, אחרי חיים שלמים בצילה של יריבתה.
אני מאלצת את עצמי לחייך בכל פעם שהוא מנסה להמעיט בגודל הבעיה, אבל לא היום, בשעת צהריים זו. בעלי מבחין בכך.
"גוסטב הרגיז אותך?"
"גוסטב מרגיז את הראי שלו, אז תאר לעצמך..."
"מה הוא רצה? כבר שנים הוא לא בא הנה, בטח הייתה לו סיבה טובה."
אני מהססת. אני חוששת שהחדשות יחמירו את מצבו. אבל מבטו לא משאיר לי ברירה. אני מניחה לפניו את קערת המרק ואומרת כלאחר יד:
"עומדים להרוס את סמטת יונקי הדבש."