פיליפינית
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
פיליפינית
הוספה למועדפים

פיליפינית

4 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

סיפור עוצמתי, מרתק ומעורר מחשבה על אישה אמיצה שנחלצה מחיי עוני ובדידות בשדות האורז בפיליפינים ומצאה את מקומה בישראל

פיליפינית הוא סיפור חייה של לני סמסון שנולדה בבית עני ומבודד בשדה אורז בפיליפינים. קורס סַפּרות ומניקור שהשתתפה בו בגיל שתים-עשרה עזר לה לפרנס את משפחתה בשנים הרבות שבהן נאלצה להילחם על קיומה ולספק את צורכיהם הבסיסיים של ילדיה. אבל בעבודתה המפרכת לא היה די כדי לאפשר להם השכלה גבוהה, והדרך היחידה לעשות זאת הייתה יציאה לעבודה בארץ זרה.

לני נאלצה לנטוש את אהובי ליבה ובאה לארץ. שנים רבות עבדה כאן כמטפלת ואומנת. גורלה התהפך עליה בזכות עבודה קשה, שאפתנות, כישרון ואמונה. היא הצליחה לצאת ממעגל העוני, לעזור לבני משפחתה הקרובים והרחוקים ואפשרה לילדיה לרכוש השכלה אקדמית.

פרק ראשון

פתח דבר

כאשר הצעתי ללני לכתוב ספר על חייה, היא הגיבה בהפתעה. "אין מה לכתוב עליי ואין בשביל מה. אתה יודע שחייתי חיי עוני בבית מבודד בשדות אורז, כמו כל האנשים שליוו אותי רוב ימי חיי. את מי זה מעניין?"

ואני חשבתי שכל האנשים החיים בשפע ובטוב בארצות מבוססות חייבים לשמוע את הסיפור של לני. רציתי שיבינו שגם ילדה שנולדה בשדות אורז וחייתה במחסור ובעוני יכולה להיות אשת העולם הגדול. וכל חיוך מאושר שלה, של כל אדם, יכול לטמון בחובּו סבל של שנים.

לני סיפרה לי את פרטי סיפור חייה וחיי משפחתה, ואני האזנתי ורשמתי. פגשתי אותה לראשונה כשהייתה בת ארבעים וארבע ועבדה בבתי ישראלים כדי להוציא את בני משפחתה ממעגל העוני ולאפשר להם התפתחות והשכלה גבוהה. מאחר שטיפלה באנשים חולים והשקיעה בהם כל רגע מזמנה, לא הייתה מסוגלת לשנות דבר בחייה. ואף על פי כן צמחה והתפתחה ופרצה לעצמה דרך. בעבודה קשה, באומץ ובשאפתנות הצליחה לצאת ממעגל העבודה הבלתי מוערכת של מטפלת פיליפינית בישראל ולחשוף לפני העולם כולו את כישרונותיה, את כישוריה ואת נפשה האצילית.

משפחות בעלות אמצעים בישראל פונות לסוכנויות להעסקת עובדים זרים כדי להזמין עובדות לטיפול בבני משפחה חולים ונכים ולאחזקת בתיהם. העובדות הפיליפיניות נשלחות לטפל באותם בני משפחה, ולעיתים עובדות בתנאים של שיעבוד וניצול. הכנסתן נמוכה ובקושי מספיקה למטרה שלשמה התנתקו מבני משפחותיהן ובאו לעבוד במרחקים — להצילן מחיים של מחסור וחוסר השכלה. התנסותה של לני בכמה מקומות עבודה בישראל לא תמיד הייתה טובה. כפי שאמרה: "לאף אחד לא היה אכפת ממני".

רצה הגורל, וכשאשתי דבורה ז"ל חלתה בסרטן, סוכנות להעסקת עובדים זרים הפנתה את לני אלינו. לני טיפלה בה במסירות ובאהבה מרגע כניסתה לביתנו, ומאותו הרגע גם הייתה אצלנו לבת בית.

הרביתי לשוחח איתה על חייה ועל חיי משפחתה. פגשתי רבים מחבריה, והם סיפרו לי על חייהם ועל נסיבות הגירתם לישראל. לא ידעתי שכניסתה של לני לחיינו תשנה את השקפת עולמי על העובדים הזרים בכלל ועל העם הפיליפיני בפרט. עולם חדש ובלתי מוכר לי נגלה לפניי.

הספר מספר את סיפור חייה של לני כפי שסיפרה לי אותו לאחר שנים של חיים בביתנו. סיפורה הוא ראי של החיים בעולם השלישי וסיפורם של המהגרים החיים בינינו, העובדים לפרנסתם ואינם בוחלים בשום עבודה גם אם עליהם למחול על כבודם. כולם אוהבי חיים, כולם אנשים אוהבים, כולם מתגעגעים לארצם ולקרוביהם, אך ההגירה, העבודה והסבל הם דרכם היחידה להעניק חיים סבירים למשפחותיהם.

אלי פישר

בוץ עד מעל הברכיים

ימים רבים בשנה איני יכולה ללכת לבית הספר בגלל גשמי הזעף של הטייפון. עונת הטייפונים בפיליפינים נמשכת שישה חודשים בשנה. גשמי זלעפות יורדים ומציפים את הארץ.

הבית שלנו שוכן בין שדות האורז שאבי מעבד. הוא רחוק משאר בתי הכפר. בית בודד. המרחק לבית הספר הוא קילומטר וחצי, והדרך היא שביל עפר מתפתל החוצה יער עבות. כשיורד גשם השביל הופך לביצה אין־סופית.

לפעמים אני הולכת יחפה בגשם. הנעליים בידיי, כדי שלא יתלכלכו בבוץ. אני מרימה את שמלתי מעל הברכיים כדי שלא תירטב. אני ילדה קטנה, ולפעמים הבוץ מגיע לי עד מעל לברכיים. לפעמים אני מוצאת עלה בננה שיגן עליי מפני הגשם. ההליכה ביער מפחידה אותי. לפעמים חולף לידי נחש.

פעם רדף אחריי קרבאו, חיה ענקית ממשפחת הבאפלו, ונאלצתי לברוח לכביש הראשי. למזלי, הקרבאו בחר לאכול עשב והפסיק לרוץ אחריי. בכל פעם שאני עוברת ביער אני אחוזת פחד, אבל אני יודעת שאין לי בררה.

אני עוברת את היער המפחיד ומגיעה לכביש הראשי. שוטפת את רגליי במים הנקיים הזורמים לאורך הכביש ונועלת את נעליי. מגיעה לבית הספר נקייה. אימא חינכה אותי להיות תמיד נקייה. לפעמים אני מגיעה רטובה, וכך נשארת עד סוף יום הלימודים.

ביום של גשם חזק אי אפשר לצאת מהבית. יש יותר מעשרה ימים כאלה בשנה, ובבית הספר רושמים לי חיסורים. אני שונאת להחסיר לימודים. אני אוהבת את בית הספר. אוהבת ללמוד דברים חדשים. אוהבת לבלות עם החברים בכיתה. בבית אני מרגישה בודדה. בודדה מאוד.

אבי אלפרדו

היפנים תקפו את הפיליפינים למוחרת התקפתם על הצי האמריקאי בפרל הארבור בדצמבר 1941. תוכניתם הייתה לחתור להסכמי שלום מעמדת כוח לאחר שישתלטו במהירות על שלושה צבאות: הצבא המשולב האמריקאי־פיליפיני, הצבא האנגלי ששלט בהונג קונג ובמלזיה, והצבא ההולנדי ששלט באיי הודו המזרחית. בתוך זמן קצר ניצחו היפנים את הצבא האמריקאי־פיליפיני. לאחר מפלת הצבא האמריקאי בקרב על חצי האי הפיליפיני בטאן פונו המִפקדות האמריקאיות באוניות טורפדו לאוסטרליה. פונו גם המפקד גנרל דאגלס מקארתור ומשפחתו, וידועה אמרתו של מקארתור I Shall Return.

היפנים השתלטו על הפיליפינים ושלטו שם יותר משלוש שנים. בשנים אלו פשעו נגד העם הפיליפיני, הרסו והרגו.

בשנת 1944 שבה ארצות הברית בהנהגת הגנרל דאגלס מקארתור וכבשה את האיים, על מנת לשוב ולהעניק להם את עצמאותם. קרבות הדמים החלו באוקטובר 1944 ונמשכו עד אוגוסט 1945. הקרב על מנילה היה קרב פנים אל פנים — על כל שכונה ועל כל בית — והשאיר את מנילה חרבה ובוערת. מאות אלפי פיליפינים נפגעו ויותר ממאה אלף תושבים נהרגו.

ולא רק במנילה נהרגו ונרצחו תושבים. היפנים הרסו הרבה ערים וכפרים. ומאוחר יותר, בשנת 1944, כאשר החלו האמריקאים לכבוש מחדש את הפיליפינים, הם הפציצו מהאוויר אזורים רבים, ונפגעה קשה גם העיר אָטִימוֹנָן.

בעיר זו גר אבי אלפרדו עם אשתו וילדיו. הוא היה חקלאי, ובאחד הימים בשעה שעבד בשדה האורז הופצצה העיר מהאוויר. אשתו וילדיו התחבאו במרתף. הבית הופצץ, עשן חדר למרתף, ואבי חזר מהשדה וראה לנגד עיניו את כל בני משפחתו מתים.

הוא היה אז בן שלושים ושתיים, והוא איבד את כל מה שהיה לו. את כל משפחתו, את ביתו ואת כל מה שבנה כל חייו. הוא היה בודד בעולם. לא היה לו עם מי לדבר. בייאושו הכבד נסע למנילה בטרמפ. הוא הסתובב בעיר בלי כל מטרה ולא ידע איך יחיה. לא היה לו כסף. הוא היה רעב וחסר בית. ישן בבתים הרוסים או עזובים.

בסופו של דבר מצא דרך להתפרנס. הוא מצא פריטים זרוקים בשטח שנשארו מהמלחמה. הוא התיידד עם אדם שחי לא רחוק ממנילה וגר בביתו כמה חודשים. שניהם נעשו שותפים בעסק שהקימו — מסחר באותם פריטים שנשארו מהמלחמה.

אימו של אבי גרה באטימונן, והיא באה למנילה לחפש את בנה. לאחר שמצאה את אבי הצליחה לשכנעו לחזור לאטימונן ולגור איתה ועם אחותו. אבי חזר איתה, שהה באטימונן כמה חודשים, ושוב יצא לשוטט במנילה. השוטטות והרוכלות בפריטים שנשארו מהמלחמה הפכו לדרך חייו. הוא לא ידע ולא חשב מה יהיה איתו בעתיד, כיוון שהרגיש אבוד, ובשלב מסוים אף חשב להתאבד.

חלפה עוד שנה עד שאימו הצליחה שוב לשכנעו לחזור אליה. אבי חזר והחל לעבד את שדות האורז של אביו, אבל הטראומה של המלחמה ואיבוד משפחתו ליוותה אותו כל רגע בחייו.

עוד על הספר

פיליפינית לני סמסון, אלי פישר

פתח דבר

כאשר הצעתי ללני לכתוב ספר על חייה, היא הגיבה בהפתעה. "אין מה לכתוב עליי ואין בשביל מה. אתה יודע שחייתי חיי עוני בבית מבודד בשדות אורז, כמו כל האנשים שליוו אותי רוב ימי חיי. את מי זה מעניין?"

ואני חשבתי שכל האנשים החיים בשפע ובטוב בארצות מבוססות חייבים לשמוע את הסיפור של לני. רציתי שיבינו שגם ילדה שנולדה בשדות אורז וחייתה במחסור ובעוני יכולה להיות אשת העולם הגדול. וכל חיוך מאושר שלה, של כל אדם, יכול לטמון בחובּו סבל של שנים.

לני סיפרה לי את פרטי סיפור חייה וחיי משפחתה, ואני האזנתי ורשמתי. פגשתי אותה לראשונה כשהייתה בת ארבעים וארבע ועבדה בבתי ישראלים כדי להוציא את בני משפחתה ממעגל העוני ולאפשר להם התפתחות והשכלה גבוהה. מאחר שטיפלה באנשים חולים והשקיעה בהם כל רגע מזמנה, לא הייתה מסוגלת לשנות דבר בחייה. ואף על פי כן צמחה והתפתחה ופרצה לעצמה דרך. בעבודה קשה, באומץ ובשאפתנות הצליחה לצאת ממעגל העבודה הבלתי מוערכת של מטפלת פיליפינית בישראל ולחשוף לפני העולם כולו את כישרונותיה, את כישוריה ואת נפשה האצילית.

משפחות בעלות אמצעים בישראל פונות לסוכנויות להעסקת עובדים זרים כדי להזמין עובדות לטיפול בבני משפחה חולים ונכים ולאחזקת בתיהם. העובדות הפיליפיניות נשלחות לטפל באותם בני משפחה, ולעיתים עובדות בתנאים של שיעבוד וניצול. הכנסתן נמוכה ובקושי מספיקה למטרה שלשמה התנתקו מבני משפחותיהן ובאו לעבוד במרחקים — להצילן מחיים של מחסור וחוסר השכלה. התנסותה של לני בכמה מקומות עבודה בישראל לא תמיד הייתה טובה. כפי שאמרה: "לאף אחד לא היה אכפת ממני".

רצה הגורל, וכשאשתי דבורה ז"ל חלתה בסרטן, סוכנות להעסקת עובדים זרים הפנתה את לני אלינו. לני טיפלה בה במסירות ובאהבה מרגע כניסתה לביתנו, ומאותו הרגע גם הייתה אצלנו לבת בית.

הרביתי לשוחח איתה על חייה ועל חיי משפחתה. פגשתי רבים מחבריה, והם סיפרו לי על חייהם ועל נסיבות הגירתם לישראל. לא ידעתי שכניסתה של לני לחיינו תשנה את השקפת עולמי על העובדים הזרים בכלל ועל העם הפיליפיני בפרט. עולם חדש ובלתי מוכר לי נגלה לפניי.

הספר מספר את סיפור חייה של לני כפי שסיפרה לי אותו לאחר שנים של חיים בביתנו. סיפורה הוא ראי של החיים בעולם השלישי וסיפורם של המהגרים החיים בינינו, העובדים לפרנסתם ואינם בוחלים בשום עבודה גם אם עליהם למחול על כבודם. כולם אוהבי חיים, כולם אנשים אוהבים, כולם מתגעגעים לארצם ולקרוביהם, אך ההגירה, העבודה והסבל הם דרכם היחידה להעניק חיים סבירים למשפחותיהם.

אלי פישר

בוץ עד מעל הברכיים

ימים רבים בשנה איני יכולה ללכת לבית הספר בגלל גשמי הזעף של הטייפון. עונת הטייפונים בפיליפינים נמשכת שישה חודשים בשנה. גשמי זלעפות יורדים ומציפים את הארץ.

הבית שלנו שוכן בין שדות האורז שאבי מעבד. הוא רחוק משאר בתי הכפר. בית בודד. המרחק לבית הספר הוא קילומטר וחצי, והדרך היא שביל עפר מתפתל החוצה יער עבות. כשיורד גשם השביל הופך לביצה אין־סופית.

לפעמים אני הולכת יחפה בגשם. הנעליים בידיי, כדי שלא יתלכלכו בבוץ. אני מרימה את שמלתי מעל הברכיים כדי שלא תירטב. אני ילדה קטנה, ולפעמים הבוץ מגיע לי עד מעל לברכיים. לפעמים אני מוצאת עלה בננה שיגן עליי מפני הגשם. ההליכה ביער מפחידה אותי. לפעמים חולף לידי נחש.

פעם רדף אחריי קרבאו, חיה ענקית ממשפחת הבאפלו, ונאלצתי לברוח לכביש הראשי. למזלי, הקרבאו בחר לאכול עשב והפסיק לרוץ אחריי. בכל פעם שאני עוברת ביער אני אחוזת פחד, אבל אני יודעת שאין לי בררה.

אני עוברת את היער המפחיד ומגיעה לכביש הראשי. שוטפת את רגליי במים הנקיים הזורמים לאורך הכביש ונועלת את נעליי. מגיעה לבית הספר נקייה. אימא חינכה אותי להיות תמיד נקייה. לפעמים אני מגיעה רטובה, וכך נשארת עד סוף יום הלימודים.

ביום של גשם חזק אי אפשר לצאת מהבית. יש יותר מעשרה ימים כאלה בשנה, ובבית הספר רושמים לי חיסורים. אני שונאת להחסיר לימודים. אני אוהבת את בית הספר. אוהבת ללמוד דברים חדשים. אוהבת לבלות עם החברים בכיתה. בבית אני מרגישה בודדה. בודדה מאוד.

אבי אלפרדו

היפנים תקפו את הפיליפינים למוחרת התקפתם על הצי האמריקאי בפרל הארבור בדצמבר 1941. תוכניתם הייתה לחתור להסכמי שלום מעמדת כוח לאחר שישתלטו במהירות על שלושה צבאות: הצבא המשולב האמריקאי־פיליפיני, הצבא האנגלי ששלט בהונג קונג ובמלזיה, והצבא ההולנדי ששלט באיי הודו המזרחית. בתוך זמן קצר ניצחו היפנים את הצבא האמריקאי־פיליפיני. לאחר מפלת הצבא האמריקאי בקרב על חצי האי הפיליפיני בטאן פונו המִפקדות האמריקאיות באוניות טורפדו לאוסטרליה. פונו גם המפקד גנרל דאגלס מקארתור ומשפחתו, וידועה אמרתו של מקארתור I Shall Return.

היפנים השתלטו על הפיליפינים ושלטו שם יותר משלוש שנים. בשנים אלו פשעו נגד העם הפיליפיני, הרסו והרגו.

בשנת 1944 שבה ארצות הברית בהנהגת הגנרל דאגלס מקארתור וכבשה את האיים, על מנת לשוב ולהעניק להם את עצמאותם. קרבות הדמים החלו באוקטובר 1944 ונמשכו עד אוגוסט 1945. הקרב על מנילה היה קרב פנים אל פנים — על כל שכונה ועל כל בית — והשאיר את מנילה חרבה ובוערת. מאות אלפי פיליפינים נפגעו ויותר ממאה אלף תושבים נהרגו.

ולא רק במנילה נהרגו ונרצחו תושבים. היפנים הרסו הרבה ערים וכפרים. ומאוחר יותר, בשנת 1944, כאשר החלו האמריקאים לכבוש מחדש את הפיליפינים, הם הפציצו מהאוויר אזורים רבים, ונפגעה קשה גם העיר אָטִימוֹנָן.

בעיר זו גר אבי אלפרדו עם אשתו וילדיו. הוא היה חקלאי, ובאחד הימים בשעה שעבד בשדה האורז הופצצה העיר מהאוויר. אשתו וילדיו התחבאו במרתף. הבית הופצץ, עשן חדר למרתף, ואבי חזר מהשדה וראה לנגד עיניו את כל בני משפחתו מתים.

הוא היה אז בן שלושים ושתיים, והוא איבד את כל מה שהיה לו. את כל משפחתו, את ביתו ואת כל מה שבנה כל חייו. הוא היה בודד בעולם. לא היה לו עם מי לדבר. בייאושו הכבד נסע למנילה בטרמפ. הוא הסתובב בעיר בלי כל מטרה ולא ידע איך יחיה. לא היה לו כסף. הוא היה רעב וחסר בית. ישן בבתים הרוסים או עזובים.

בסופו של דבר מצא דרך להתפרנס. הוא מצא פריטים זרוקים בשטח שנשארו מהמלחמה. הוא התיידד עם אדם שחי לא רחוק ממנילה וגר בביתו כמה חודשים. שניהם נעשו שותפים בעסק שהקימו — מסחר באותם פריטים שנשארו מהמלחמה.

אימו של אבי גרה באטימונן, והיא באה למנילה לחפש את בנה. לאחר שמצאה את אבי הצליחה לשכנעו לחזור לאטימונן ולגור איתה ועם אחותו. אבי חזר איתה, שהה באטימונן כמה חודשים, ושוב יצא לשוטט במנילה. השוטטות והרוכלות בפריטים שנשארו מהמלחמה הפכו לדרך חייו. הוא לא ידע ולא חשב מה יהיה איתו בעתיד, כיוון שהרגיש אבוד, ובשלב מסוים אף חשב להתאבד.

חלפה עוד שנה עד שאימו הצליחה שוב לשכנעו לחזור אליה. אבי חזר והחל לעבד את שדות האורז של אביו, אבל הטראומה של המלחמה ואיבוד משפחתו ליוותה אותו כל רגע בחייו.