מותו של היריב

1

זה ימים ושבועות שאינני חושב אלא על המוות. בזמנים כתיקונם אני אוהב לישון עד מאוחר, אבל עכשיו הלילות עוברים עלי בלי חלומות, ומדי בוקר אני משכים קום. אני מרגיש שכוחותי חזקים ודרוכים בתוכי כפי שלא היו זה זמן רב. אני מקדם בברכה את היום, המשיב עמו את המחשבות על המוות. עם כל נשימה הוא חודר ומעמיק לנבכי גופי וממלא אותי עד תום. המוות הוא המוליך את ידי הכותבת, המוות! רק אלוהים יודע איזו מן החוויות שחוויתי הטילה את מחשבות המוות כמו ביצה זעירה במוחי, ביצה שהתפתחה והבשילה בי באין יודעים עד שיום אחד בקעה והגיחה לתודעתי. אהה! חשבתי כשהמוות הופיע בי לראשונה, הנה הוא! ובירכתי אותו לשלום, כפי שמקדמים פני מכר שהגיע ברכבת מאוחרת מזו שציפינו לה. לאמתו של דבר לא ציפיתי לו כלל, הוא בא אלי מוקדם מדי והפתיע אותי. גם לא ייחלתי לו. בעבר, כששמעתי אנשים מדברים על מותם - ואין דבר שבני האדם אוהבים לדבר עליו יותר מאשר על "אחריתם", כפי שהם קוראים לזה - הייתה חולפת בי המחשבה: ואתה? מה בינך לבין המוות? ספר, מה דעתך עליו? ואז הייתי מעשן את הסיגריה שלי בנפש שלווה, שותה את התה המתוק שלי, מקשיב למה שסיפרו האחרים ומרגיש טוב. יותר מכך לא חשבתי על הנושא. הייתי מה שנקרא "גורם ניטרלי ידידותי". המוות - ברוך הבא, חשבתי, או לך לעזאזל - אלוהים אדירים, אין לי מושג מה לעשות בו. אני עדיין בריא, טפו טפו, עדיין צעיר ומאושר, ורק מקווה שלא נבחרתי לשום דבר. כל זה השתנה מאז התחלתי לחשוב על המוות. מאז איני עושה דבר, רק יושב, יושב וחושב עליו. אני מלא וגדוש בו עד כדי כך שאם ייערף ראשי ברגע זה, אין לי ספק שבטני או ברכי הימנית יוכלו להמשיך לחשוב עליו, ולא אתפלא אם יעשו זאת עד תום ובהצלחה רבה. עד כדי כך אני מלא בַּמוות, אני רווי בו.

האם לספר איך הוא נכנס לראשי, להווייתי? אני לא זוכר, ואני מעדיף להניח לקצות החוט בלי להתירם. דומה הדבר לאדם שהרופא שואל אותו מתי התחיל הכאב בזרועו, והוא מנסה להשיב כמיטב ידיעתו והבנתו: ביום שלישי אחד, אני זוכר את זה בבירור, עברתי בשוק הסוסים ופגשתי מכר. הוא סיפר לי שמדי פעם הוא סובל מדקירה קלה בזרוע, ליד המפרק. אולי ראומטיזם, אמרתי. מי יודע מה זה יכול להיות. אבל כשהמשכתי בדרכי הרגשתי גם אני מדי פעם מין משיכה עדינה במעלה הזרוע, ליד הכתף, כאב עדין כל כך, אולי ככה נשים מתחילות להרגיש את העובר בתוך הרחם. אבל לא, איש אינו יודע דברים כאלה, שוטה מי שטוען שהוא יודע, ופתי מי שמאמין לו.

אינני יודע איך קרה שהמוות נכנס בי, אבל אני זוכר היטב מה הרגשתי כשחשתי בנוכחותו. זה היה כמו כאב עז שתוקף אותך על משכבך בלילות ומסלק את השינה הגואלת. אלא שזה לא היה כאב. משהו אחר לגמרי מילא אותי, משהו שנושא בחובו אושר גדול מכל כאב. כמעט שבקתי חיים.

כאן עלי להוסיף ולהסביר את טיבה של המחשבה על המוות שהשתלטה עלי. לא המחשבה על מותי שלי אחזה בי, לא המחשבה על כך שבקרוב או בזמן כלשהו בעתיד יהיה עלי למות. בשם שמי הלילה הנצחיים, מחשבה אווילית כזו רחוקה ממני, ואני מקווה שלעולם לא תעיק עלי. המחשבה על מותי שלי אינה מעוררת בי כל רגש, היא מותירה אותי קר, אדיש, לעת עתה אין בכוחה לזעזע אותי. אינני מאמין שאדם רציני יקדיש זמן למחשבה על מותו. זה לא העסק שלי, הוא יאמר, מותי הוא לא העסק שלי, ולחשוב עליו פירושו להקטין את החיים, שיכולים להיות גדולים אם אדם חושק בכך, לחשוב על מותך פירושו להסתגר בתוך גבולות שהתווית במו ידיך. אדם כמוני - ואני לא היחיד, אני מתנחם בידיעה הזאת - אדם כמוני חי ועובד ומתחיל את עמל יומו במחשבה שכך ימשיך לעד וללא הפסק, בשם כל הנכון והצודק בעולם, עד קץ כל הימים.

המחשבה על מותו של אויבי היא זו שצצה בי והרעידה אותי כמו בלילה קר. מותו של אויבי - אני חושב את המחשבה בכל האושר שיכול להיות במחשבה בשביל אדם שמחשבה היא דבר חי בעיניו. מותו של אויבי - אני חושב וחווה את המוות הזה בכל הרצינות והשגב שיכולים להיות למחשבה על אויב הראוי לו לאדם. מותו של אויבי - בכל שעה משעות היום אני מקדיש לו חלק ממחשבותי. מכל שעות היום אלה הם רגעַי הגאים מכול; בערבים ובלילות אין בי אף מחשבה אחרת. מותו של אויבי - ברוכה תהיה המחשבה על מותו של אויבי. אל מותו שלו צריך אדם להתאוות באטיות, כמו כלה לחתנהּ, כך אומרים האנשים השואבים הנאה מיוחדת מחיבור בין מוות לאהבה. אדם צריך להתרגל למותו בהדרגה כדי להוכיח שהוא ראוי לו. רק מי שלמד זאת רשאי לטעון שעיצב את חייו עד תום. אבל אני ראיתי רבים שהסתגלו לאט ובכאב למותם שלהם, ואז בא מותו של חבר וערער אותם כליל.

רק מעטים ראיתי שהתעלו למידת מותו של אויבם. מאז אחזה בי המחשבה הזאת הרקיעו חיי והתכוונו אל מטרה אחת ויחידה. מעולם לא חיפשתי את המטרה הזאת, מעולם לא חשבתי שהיא עשויה להמתין לי. אח, אילו חיים מבישים ניהלתי עד שהבנתי אילו מטרות יכולות להמתין לבני האדם בעולם הזה. מה הטעם בכל המטרות האחרות שאנשים נתלים בהן ומדמיינים שהאושר, האהבה, השנאה יעלימו מעין את הקליפה הריקה של גוף מרוקן מנשמה. אף שקר נאצל לא יכבה את הלהבה שהמוות מצית בנפש ברגע ההבנה. רשרוש באוויר כמו בנפול עץ עתיק וחזק, חץ שנורה אל שמי חורף תכולים ונוצצים - נפשי לובשת חג, אויבי נכנס אל ארץ מותו הלבנה.

בימי חייו ידע שהוא אויבי ואני אויבו, ואני רוצה שברגע מותו יזכור שהמחשבה שהקדשתי למותו הייתה ראויה לאיבתנו. גם עכשיו אינני נסוג מן האיבה, אינני מרפה ממנה כלל. היא נשארת רכושנו הנצחי גם בשעתו האחרונה עלי אדמות. היא מילאה את חיינו, ואני חב לה זאת גם במוות.

דרך ארוכה עברה על אויבי עד שהגיע לסוף חייו. הוא התקדם מניצחון לניצחון, עטור תהילה, דרכו של בן אלמוות. הוא עבר גם רגעי שפל, ביצות ומדמנות שבהן נזרעות ונולדות תשוקות חבויות, אוויר טחוב מלא חולי ובגידה - חייו של בן תמותה, כמו חיי שלי. היום נחל את ניצחונו הגדול מכול: הוא נכנס אל ארץ מותו הלבנה. אבל דרך ארוכה עוד יותר הייתה הדרך שעברתי אני עד אשר, חופשי מכל התירוצים שהשנאה ויצר הנקמה מספקים בשפע, פגשתי אותו בדרכו האחרונה. גם עכשיו עוד חי ניצוץ של שנאה ונקמה במחשבותי, אותות השנאה עוד ניכרים בהן. הייתי רוצה להיות מסוגל למחות גם את הסימן האחרון הזה, את סבך השורשים והענפים שהותירו בי הזעם והשמחה לאיד: אני יושב ומחכה, ואילו הוא צועד אל מותו, אתם שומעים, הוא צועד אל מותו! אדם אינו יכול לעקור את הקמטים מפרצופו כדרך שחותכים פיסות רקובות מתפוח, אדם חייב לשאתם על פניו ולדעת שהם שם, הוא רואה אותם יום־יום כמו במראה, כשהוא שוטף את פניו, אי אפשר לעקור אותם, הם חלק מהפרצוף. ולמרות הכול, מדובר בציפייה חגיגית, מלאה שמחה וצער וזיכרון ופרידה לבלי שוב.

לא איחלתי לו מוות, כמו שאדם מאחל רעה למישהו או מנסה להיפטר מיריב במשאלות מוות.

כמה טועים האנשים החושבים שהמוות הוא צורה של עונש! גם אני, עלי להודות, גם אני הייתי שבוי בטעות הזאת זמן רב. שנאתי כל כך, ייחלתי כל כך לנקמה. נקמה לא רק בשמי, בשם אומללותי שלי, אז, כשעוד ראיתי בה דבר גדול שהוא קנייני שלי בלבד, דבר שבא עלי מידיו, אלא נקמה גם בשם בני עמי שסבלו כמוני. למזלי זיהיתי בעוד מועד את חוסר הטעם שבמחשבה הזאת. גם את התובנה הזאת אני חב לאויבי.

האויב שלי - אקרא לו ב׳ - נכנס לחיי לפני עשרים שנה בערך, אני זוכר את זה היטב. בזמן ההוא ידעתי רק במעורפל מה פירוש היות אויב, ועוד פחות מכך ידעתי מה פירוש היות אדם שיש לו אויב. אדם צריך להבשיל אל אויבו, כמו לחברו הקרוב.

פעמים רבות הייתי שומע את הורי מדברים על זה, בדרך כלל בלחישה המסתודדת שמבוגרים נוקטים כשאינם רוצים שאנחנו הילדים נשמע. הייתה בדבריהם קרבה מסוג חדש. הם דיברו כדי להסתיר משהו. אבל הילדים חדי האוזן קולטים את הסודות והפחדים של המבוגרים וגדלים אִתם. אבי אמר:

"אם ב׳ יעלה לשלטון, אלוהים יעזור לנו! זה יהיה הסוף שלנו."

"מי יודע איך יתגלגלו הדברים," ענתה אמי בשלווה, "הוא עוד לא כזה מנהיג דגול."

אני עדיין רואה בעיני רוחי איך הם ישבו אז יחד ושוחחו.

אבא יושב במטבח על שרפרף נמוך, איש קטן ומוצק, עב בשר במקצת, ומשעין את מרפקו על שולי הארון הקבוע לאורך הקיר כולו. ראשו העגלגל מוטה הצדה, נתמך באצבעותיו הפרושות. הוא אמר את דברו, אבל הראש הנטוי כמו אומר שהוא כורה אוזן לבשורה. הוא מקשיב בזהירות. עם זאת, ודאי קודרת היא הבשורה ששמע. כשהוא מדבר ומאזין פניו נעכרות ומביעות סבל, כאילו בנפשו פנימה נפל על פניו צעיף שחור, צעיף המסתיר את פניו ובה בעת משמש רקע לכול, ועליו וממנו תלוי הכול, החיצוניוּת כולה, השרירים, העור, השׂער, התנועה, לפעמים גם חיוך, אבל תמיד, כשמביטים בפנים האלה, יודעים שמאחוריהן, בבסיס שעליו הן בנויות, מאחור יש סבל, קדרות.

אשתו, אִמי, עומדת מולו, שעונה על השולחן. ביניהם מפריד חלל צר, שזבוב תועה ממלא אותו בזמזומו, ואימא רוכנת מעט קדימה, חודרת לחלל הריק ומביטה על אבא מלמעלה. הוא יושב קטן כל כך על השרפרף שלו, קטן יותר מילד, כי הוא מבוגר. כך כבר רכנה אין ספור פעמים לעבר כל מי שקטן וחלש ממנה, ובלי שתרגיש בכך, גופה כבר נרכן מעצמו, אף על פי שהוא עדיין נראה זקוף וצעיר. היא יודעת שהוא לא שומע את מה שמילותיה נושאות אליו, שדבר אינו יכול לחדור את המסך ההודף כל דבר חיצוני, אבל הָרכינה לתוך החלל הריק חודרת אליו. בעבודתו הוא מפרק את הזמן לאלפי חלקים קטנים, לוכד את התנועה בהפוגה חסרת נשימה והופך אותה לקיפאון ולשממה, ולמרות זאת הוא עוד מנסה לשחזר משהו מהדבר הנע בתוך אותו קיפאון, מבקש להחיות את התנועה שנלכדה, ולכן הוא מרגיש את התנועה לעברו ומנחש ומבין ממנה את מה שאחרים מבינים ממילים.

הוא הגיח מחדר החושך שלו, היכן שלוחות צילום רוחצים בקערות זכוכית גדולות עד שהתמונה מופיעה עליהם, והלך מיד אל המטבח ומצא אותו ריק. הוא התיישב על השרפרף הכי נמוך, אשתו שמעה אותו עולה מהחדר ונכנס לשם. היא הלכה אליו.

המטבח הוא המקום החשוף ביותר בבית, מלא ברהיטים צבועים בירוק, מצוחצח וחלק. מעל מתלה המגבות משתלשל וילון לבן מעוטר ברקמה כחולה, ואת שפת המדף מכסה סרט תחרה לבן. הכול קר וכמו מלוקק. במרכז החדר אהיל לבן, תלוי נמוך מאוד על חוט חום. מאחורי גבו של הגבר וילון ארוך ומצהיב מסתיר שני מדפי עץ, עמוסים להתפקע בנעליים, ומתחתם, בפינה על הרצפה, מוטלים עיתונים ישנים.

ברגע הזה נכנס לחדר הילד ששמע קולות מבעד לדלת הסגורה. אלה קולות שמבטאים משהו נוסף למילים, משהו שנמצא מאחוריהן, והילד הסקרן נמשך בעקבותיהם אל המטבח.

המטבח הוא לילד מקום של הנאה וסודות מתוקים, הפתעות נעימות שהוא אוהב לתקוע בהן אצבע וללקק, אבל לא מקום לשיחות רציניות.

על תחילת השיחה ביניהם אינני יודע דבר, לא רק את המילים אני זוכר, מכיוון שאז, לראשונה בתודעתי, נהגה השם שיותר לא אשכח לעולם. אבל פעמים רבות אין כל חשיבות למילים. גם אם שוכחים אותן, עדיין אפשר לזכור את התמונה הכללית, שני אנשים במטבח חשוף ומלוקק, האחד יושב ותומך את ראשו ביד פרושת אצבעות, האחרת עומדת, וביניהם חלל ריק צר, שגוף נשי תלוי וחודר לתוכו. ואני זוכר גם את המשותף לשניים, את הדבר שהעיק על שניהם, הוא כבר מלא ציפייה לקראתו ונרכן לעומתו, כמו רץ לחסות בו, והיא מתמרדת, עדיין עומדת, מוכנה להתעמת אתו: המצוקה שאין לה סוף. היא נמצאת בתמונה הכוללת, השלמה, אבל גם בכל חלק ופרט בה, בקפל הווילון הדהוי שאבי יושב לפניו, בזבוב החג סביב המנורה ומודד בזמזומיו את החלל הריק שבין השניים. היא נמצאת גם ברצפת העץ החשופה המקורצפת ובדלתות הארון הסגורות ובמתג האור שבכניסה ליד הדלת. המצוקה שאין לה סוף נמצאת בכול, וכל פרט שנזכרים בו, דבר זה או אחר, מושך את חברו ומעלה את הכלל השלם, שחדר עמוק לזיכרון ונותר שם עד היום. אין זה פחד, זה דבר שיש בו הרבה יותר עוצמה ורוגע משיש בפחד כשהוא נולד בתוכך. אתה יכול ממש להרגיש איך הוא קרב אליך לאט ומעיק על כתפיך. אתה יכול להיאבק בו, לנעוץ בו שיניים, לחשל את עצמך לקראתו. הוא אמתי בדיוק כמו מתג האור והזבוב והעיתונים הישנים שבפינה מאחורי הווילון.

כל זה היה רושם של שניות ספורות, כשנכנסתי לחדר. הם החליפו עוד כמה משפטים. אבא נתן בי מבט בוחן, כאילו הקדיש לי מחשבה עמוקה. האפלה נעלמה מעיניו. אימא נשענה לאחור וצחקה אלי בנעימות.

"עוד רחוק היום," אמרה, "ומי יודע."

הוא הוציא מכיסו מפסק של צמצם והתחיל לשחק בו.

"היום צילמתי כלב וחתול," אמר.

"כן," צעקתי בשמחה, "הם הסתדרו אחד עם השני?"

"לא," ענה משועשע.

"אז איך הצלחת לצלם אותם?" שאלתי.

"אני אספר לך. היום נכנסה אלי לסטודיו גברת. ביד אחת החזיקה רצועה של כלב דני ענק, ביד השנייה סלסילה עם חתול צ׳ינצ׳ילה. 'אלה בּיטְסי והיטְסי,' היא אמרה. 'הבאתי אותם להצטלם. הם חיות המחמד הכי נוחות בעולם, כבר שנה הם חיים ביחד. הם הילדים שלנו, אבל הם מסתדרים יותר טוב מאחים. בעלי רוצה ליום ההולדת תצלום של שניהם יושבים יחד בשלווה. אני אתן לו את התמונה, אתה מבין, בתור מזכרת.'"

"מזכרת לְמה?" קטעתי אותו.

"לזה שכלבים וחתולים חיים יחד בשלום בבית הזה."

"אתה והסיפורים שלך," צחקה אמי וזקפה אצבע מאיימת.

"אבל זה סיפור אמתי," הוא התגונן.

"אמתי או לא," המשיכה היא בחיוך.

"אבל הם בכלל לא הסתדרו," נכנסתי פתאום לשיחה, "לפחות זה מה שאמרת בהתחלה, אז..."

"לא נתתם לי לגמור לדבר." ואז המשיך: "הגברת הוציאה את החתלתול מהסלסילה ושמה אותו על הרצפה. הכלב התיישב, קם בחזרה והתחיל לטייל בנחת בסטודיו. החתלתול הזדחל אל מתחת לשולחן והתחיל להתלקק. בינתיים דיברתי עם הגברת, סיכמנו את הגודל ואת מספר העותקים. היא הזמינה כל כך הרבה עותקים, כאילו רצתה לתת לכל המשפחה ולכל החברים תמונה למזכרת. סיכמנו מחיר. בינתיים חשבתי איך לצלם אותם. זאת הייתה צריכה להיות תמונה פשוטה. 'אולי נשים ברקע שולחן קטן עם פרחים?' שאלתי. 'הו, כן,' היא ענתה, ואחרי רגע אמרה 'הו לא, אולי לא כדאי, זאת צריכה להיות תמונה רק של שניהם, ופרחים רק יפריעו.' דחפתי לשם כורסה נמוכה, פרשתי עליה כיסוי צהבהב, הגברת קראה לחתלתול שיֵצא מתחת לשולחן, הושיבה אותו על הכורסה, הוא התחיל לגרגר, גם הכלב בא בטפיפה והתיישב אחרי כמה מילות עידוד. אני סידרתי את המנורות, הדלקתי תאורה עילית, הבאתי שני זרקורים קטנים כדי להיטיב את האור. הגברת עמדה ליד החיות והרגיעה אותן בדיבורה. בינתיים החתלתול קפץ מהכורסה, הכלב ישב בלי נוע והסתכל בעניין. 'ביטסי, בוא,' קראה הגברת. ביטסי בא ושוב היא הושיבה אותו על הכורסה. הוא ישב שם רגע בשקט, מתח את הצוואר, הסתכל למעלה כמבקש לאזן את השפם בין האף לשפה העליונה, מצמץ, הביט בחוסר שקט ימינה ושמאלה ושוב קפץ מהכורסה. באותו רגע קראה הגברת: 'אוי, שכחתי לשים לו את הקולר,' והתחילה לפשפש בתיקה. 'אני רק מקווה שלא שכחתי אותו,' מלמלה. 'לא, הנה הוא, בוא, ביטסי, בוא, אני צריכה לשים לך את הקולר כדי שתהיה יפה בתמונה.' בינתיים החתלתול כבר התיישב שוב מתחת לשולחן, ועכשיו התחיל להתקרב אליה בצעד מהסס־מרותק, כאילו מגנט מושך אותו. הגברת התכופפה אליו וכרכה את הקולר סביב צווארו. אחר כך הרימה את החתלתול בחזרה לכורסה, וברגע שעזבה אותו הוא שוב התכונן לזנק למטה. 'ביטסי, באמת,' קראה בכעס קל. היא החזיקה אותו בעדינות כדי שלא ירד מהכורסה והסתובבה לשאול אותי אם זה ייקח עוד הרבה זמן. יכולתי לראות שהיא כבר עצבנית והתחילה לאבד את האמון בהצלחת התוכנית. 'אני מוכן,' אמרתי, 'רק עוד כבל אחד, הנה.' 'יש כאן המון אור, וזה עושה אותם עצבניים,' קראה הגברת."

הוא עצר ונתן בי מבט ממזרי. "גם אמהות צריכות לייפות כל הזמן את התנהגותם של ילדיהן, שפעם היו מופת להתנהגות טובה ועכשיו הם משתוללים מול זרים - נכון?"

ראשו העגלגל היה מוטה מעט הצדה ועיניו נצצו בין העפעפיים הסגורים למחצה. הוא שתק, כאילו חיכה למחיאות כפיים. הוא אהב להשמיע אמירות כלליות כאלה מפעם לפעם, לציין איזו אמת אובייקטיבית למראית עין, שהיא למעשה רמז לאחד מאתנו. אבל עם השנים למדה אמי להתעלם מהדברים האלה. גם היא שתקה, כאילו הסיפור ריתק אותה והיא רק מחכה למוצא פיו.

"על כל פנים," חזר לטון הקודם, "הגברת הגנה על החתלתול שלה, ובעוד אני מביט בה מסמיקה הבחנתי שהיא עצמה התלבשה כאילו באה להצטלם. 'למה שלא תחזיקי את החתלתול עלייך?' שאלתי. היא היססה ואמרה: 'כדאי? כמה זה יעלה?' 'בטח שכדאי,' אמרתי, 'ככה בעלך יקבל בתמונה אחת את כל מה שהוא אוהב, וזה לא יעלה אגורה אחת יותר.' היא היססה שוב, התרחקה לאט מהכורסה, חשבה, הסתכלה על החיות, הסתכלה עלי ושתקה. בינתיים ביטסי ישב על הכורסה ולא זז, ואני כיוונתי את הפוקוס. 'לא, לא,' היא אמרה, 'רק את החיות, כמו שזה במציאות.' כל הזמן הזה הכלב הענק ישב והסתכל על החתלתול עושה בעיות, עכשיו פיהק פיהוק אדיר, התרומם, חג סביב עצמו כמה פעמים ושוב התיישב, אבל הפעם עם הגב למצלמה. ביטסי הסתכל עליו בפליאה. הגברת, שהתיישבה בינתיים בצד בהכנעה, קראה עכשיו 'היטסי', מיהרה בכעס אל החיות, תפסה את הכלב בקולר וסובבה אותו במשיכה לכיוון העדשה. עצבנותה הייתה גדולה כל כך עד שגם החיות נדבקו בה. ביטסי קפץ שוב אל מתחת לשולחן, והיטסי הסתבך באחד הווילונות. ביטסי קפץ על פנס מקולקל, היטסי נעמד מול החלון הגדול והביט החוצה, והאישה כל הזמן עשתה ניסיונות נואשים לפתות את החיות לחזור. הסטודיו התמלא זחילה וטפיפה, קפיצה וריצה במחאה אילמת נגד הכוונה להציג בפומבי את השלום ששורר ביניהן שלא כדרך הטבע. וביניהם הגברת, רצה בייאוש, מזיעה מרוב עלבון וייאוש ומחום הפנסים, רק צעקותיה נשמעות: 'נו, היטסי', 'בוא, ביטסי', 'לא!', 'בוא לשבת', 'בוא לאימא', והיא נשבעת שבבית הם חיים יחד בכזו שלווה. 'בטח הפנסים מפריעים להם, הם לא רגילים לזה, ועכשיו אני צריכה לחפש מתנה אחרת לבעלי'!"

"הייתָ צריך לתת לחתלתול קצת חלב," הצעתי, "אולי אז היית יכול לצלם אותם, אבל ככה... חבל!"

"אבל בסוף צילמתי אותם," אמר אבא בקול מלא חשיבות.

"באמת?" קראתי בעונג, "איך? ספר!"

"בוא," הוא אמר, "אני אראה לך מה עשיתי."

"אחר כך תראה גם לי," אמרה אימא ונעלמה.

הלכנו ועברנו דרך הסטודיו. הכורסה והמכשירים עדיין עמדו שם. האור היה כבוי.

כמו שאור מלאכותי שונה מאור יום, כך גם החושך שבחדר חושך שונה מחשכת הלילה. לפני רגע עברת בחדר בהיר, שהאור שוטף אותו מכל עבר, ועכשיו אתה עומד בחדר חושך, אבל בחוץ עדיין יום. כמה חשוך פה, אתה אומר לעצמך, אולי גם כדי לאזור קצת אומץ בחשכה. מי יודע אילו מחשבות יכולות לעלות בך בחדר מסוגר וחשוך, כשאתה עדיין יודע שבחוץ אור יום בהיר. אבל אם בשעת ערב אתה עובר מחדר מואר לחדר אחר, חשוך, זה דבר אחר לגמרי, ואתה אדם אחר בערב. אבל עכשיו אתה יכול בכל רגע לחזור ולצאת כשרק תרצה מתוך החושך אל המקום האחר, המואר. אבל לא, קיבלת את זה על עצמך מרצונך החופשי ואתה נשאר. בחוץ אור יום. נכנסת פנימה, ועיניך מתעוורות מעוצמת החושך. הוא חודר עמוק אל קולטני האור שבעיניך, הוא מכאיב, רק לרגע, בשעה שאתה עוצם את העפעפיים ומחכה שתאי הקנה ותאי החרוט שם בפנים יגיעו להבנה חדשה. שניהם בתוכך, החושך והאור, עמוק בתוך הרשתית. הם חלק ממך, ואתה יכול לבחור בזה או בזה ממקור אחד, בהתאם לסביבה שאתה נמצא בה, באור או בחושך. כשאתה שב ופוקח את עיניך בחדר החושך הן רואות בפינת החדר נקודה זוהרת, נקודה אדומה. בהתחלה לא ראית אותה בתוך כל החושך הזה, אבל עכשיו אתה רואה. היא תלויה באמצע השְחור ומפיצה נוגה עמום וחלש. זה לא אור שמאיר, האור הזה רק מעמיק את החשכה, מחדד אותה, ואתה נאחז בחשכה עם החושך שבעיניך ונושא אותה בגופך ובידיך כפי שהיא נושאת אותך ומזכירה לך שמילת הבריאה יכולה להיאמר בכל רגע. דממה וחושך והלמות הלב.

"בוא לכאן," אומר אבא, ובחושך העמום אני רואה אותו מוציא לוח כהה מתוך מכל גדול מלא בנוזל, טיפות מטפטפות בחזרה אל המכל, והוא מחזיק את הלוח מול המנורה האדומה. גם את דמותו אני רואה, מובחנת בקו עדין מהחושך שמסביב, ואני מזהה את תנועותיו כשהוא שוטף את הלוח. כעבור שתיקה ארוכה אני שומע את קולו, הוא נשמע לי עמוק ומלא יותר. חרדה וציפייה ממלאות אותי בכל פעם שאני כאן לבד אתו, זה סוג אחר של "לבד", תחושה אחרת מהישיבה אתו יחד בחדר מואר. כי בחושך נולד ונחזה מעשהו של כל אדם, אפשר לקחת אותו לאור ובחזרה לחושך, בחושך הוא נולד ונחזה.

"זה כלב," אני אומר בקול מהוסה.

"זה היטסי," הוא אומר.

"ופה?" הוא מראה לי לוח אחר.

"ביטסי!" אני קורא. "אז בכל זאת הצלחת לצלם אותם!"

"אבל כל אחד בנפרד."

"הם לא הסתדרו אחד עם השני," אני אומר. "מה תעשה?"

"אני אשלב את שניהם על לוח אחד ואת זה אדפיס. ובתמונה יֵשבו היטסי וביטסי יחד בשלווה, ממש כמו בבית. זאת המתנה ליום ההולדת."

שני לוחות הצילום הוחזרו אל מכל הזכוכית הגדול. אני מביט באבא ונדמה לי שהחושך התבהר. אני מזהה את תווי הפנים הבשרניים מעט, המביעים מעין ניצחון. הוא כבר לא צל, הוא נעשה שוב דמות.

ואני אומר: "אבל זה לא באמת, כי פה הם בכלל לא יָשבו ביחד." ובאותו זמן אני מרגיש איך עולה בי הערצה אליו, אף על פי שבמילים שלי נראה שיש רק ביקורת.

"אז מה?" הוא מתפלא, "קוראים לזה פעלול."

"אבל זאת לא האמת," אני מתעקש, "אתה עושה את זה, ובעיניך זה נחמד מאוד, אבל זאת רמאות!"

"נו, באמת!" הוא מתרעם, "זה הפעלול. אתה לא מבין." שוב נעשה חשוך בחדר. הוא כיבה את המנורה האדומה.

"בוא!"

אני מרגיש ידיים אוחזות בכתפַי, אני מובל בחושך בצעדים כושלים, לאורך קירות מכוסים בד שחור, דרך מעברים מתפתלים שרסיסי אור חודרים אליהם מבחוץ. ואז מוסט וילון שחור, הטבעות הבוהקות מחליקות על מוט הברזל ואנחנו עומדים מופקרים לאור היום הבהיר במלוא עוצמתו.

אני מרגיש שאני צריך לכפר על משהו, ואני שואל בקול עמום: "אני יכול להיות אתך כשתעשה את זה?"

הוא מביט בי, מסתכל מבעד לחלון הגדול של הסטודיו אל הגינה שבחוץ וחורץ: "לא!"

"אלוהים יעזור לנו." מילותיו של אבא רדפו אותי זמן רב. "אלוהים יעזור לנו..." מי היה האיש הזה שבגללו הזדקקנו לעזרה מאלוהים, האיש שאבא דיבר עליו רק ברעד?

יום אחד התייצבתי מול אבא ושאלתי אותו ישירות. הפעם הוא קיבל את השאלה בשלווה.

"ב׳ הוא האויב שלנו," אמר והביט בי מהורהר.

"האויב שלנו," אמרתי בחוסר אמון.

"עוד פעם אתה מספר סיפורים!" קראה אמי מהחדר הסמוך. קולה רעד.

"הוא שאל אז אני עונה לו," קרא הוא בחזרה.

"אל תשכח שהוא עוד ילד!"

"אבל הוא יבין," אמר, "מה קרה, זה לא נכון?"

היא שתקה.

"האויב שלנו?" אמרתי שוב בחוסר אמון.

"כן, שלך ושלי ושל הרבה אחרים!" הוא צחק בקול, חשבתי שהוא צוחק עלי. זוויות פיו היו נפולות. הוא הביט בי בזלזול.

"טוב, מספיק!" קרא שוב הקול מהחדר הסמוך.

"למה?"

"לא צריך לענות על כל שאלה שהוא שואל! רד לשחק ברחוב, חמוד," הוסיפה.

הוספתי להביט בו בעקשנות.

"גם שלי?" שאלתי. "אבל אני בכלל לא מכיר אותו. הוא מכיר אותי?"

"גם שלך, בוודאי. אני חושש שעוד נכיר אותו."

"אבל למה?" הקשיתי, "מה עשינו?"

"אנחנו..." ענה אבא.

שתיקה.

אימא נכנסה לחדר.

מעולם לא הצלחתי להבין מה הקשר בין התשובה לבין השאלה ששאלתי, למרות כל ההסברים העמוקים והשקולים כל כך ששמעתי לימים. הכול נראה לי כמו טירוף.

מעולם לא שאלתי את אבי מה מצב העזרה מאלוהים, כי זיהיתי בדבריו את הזעם שלו, ואת המרירות שבה ניסה להקטין סכנה גדולה. לשווא. כפי שהבנתי ממנו כבר אז, ב׳ היה אויב רב עוצמה והיה עלול להתחזק עוד יותר, כך שרק אלוהים לבדו יכול לו. אבל דבר אחד לא הבנתי. לא ידעתי מיהו האיש הזה שאבא אמר שהוא האויב שלנו, וגם לא ידעתי מיהו אותו אלוהים שאבא דיבר על עזרתו. לא הכרתי איש משניהם. אבל שניהם היו שם.

"אבל בינתיים הכול בסדר," הוסיף אבי בחיוך עדין, וכך רמז לי שפירש נכון את השתיקה שלי. ועדיין היה לי הרושם שהוא מנסה בעיקר להרגיע את עצמו.

זה קרה כשהייתי בן עשר, ומאותו רגע ואילך העיב על נעורי צל כפול שנולד ממילותיו של אבי. אז עוד לא יכולתי לשער לאילו ממדים הוא עתיד לגדול. הרגשתי רק שגורם זר נכנס פתאום לחיי, בלי שיכולתי לתאר את זה במילים. שלוות ילדותי הופרה. סדק קטן, שברבות השנים נהפך לפצע פעור, עמוק בבשר, שמעולם לא התאחה.