הקדמה
על כתיבת הספר
תודתי נתונה בעיקר לחברי המלומד, פרופ' יוסף אגסי, שהואיל ברוב תבונתו וטוב ליבו להאיר את עיניי ולכוון את דרכי בצמתים ללא שלט, להעמידני על טעויותיי ולהעניק לי מהשכלתו ומידיעתו ברוח נדיבה.
איני יודע אם אזכה לראות בימי חלדי מדינה שתיישם את שיטת המשטר המוצעת כאן. מודע אני לאופיו ולטבעו של אדם בכדי להאמין כי אנשי שלטון, ילודי אישה, יוותרו מרצונם החופשי על זכויות יתר שמעניק להם המשטר הדמוקרטי־מסורתי, הקומוניסטי, הדיקטטורי והמלוכני שאליו הם משתייכים, וממנו הם שואבים את מהות קיומם ופרנסתם. אם יהיו מביניהם מיעוט של יחידי סגולה ואנשי מעלה אשר יקריבו מכוחם ומתאוותם למען בני דורם וילדיהם ויהיו נכונים ליישם את שיטת המשטר המוצעת, תצא החברה האנושית נשכרת.
ברם, משוכנע אני כי בחלוף השנים, כנראה לאחר מותי, ולאחר שסבלות האזרחים ועושק התושבים במדינות השונות על־פני כדור הארץ בסוגי המשטרים השונים הקיימים היום, יגדישו את הסאה, תהיינה מהפכות ומרידות בַּשלטון ואזרחי מדינות רבות, ברוב תבונתם, ישכילו לכונן את שיטת המשטר המוצעת בספרי זה.
איני שוגה בדמיונות כי מצאתי נוסחת קסמים לשיטת משטר אידיאלית ואוטופית. שיטת המשטר החדשה המוצעת כאן תכונן ותיושם על־ידי ילודי אישה, מבית היוצר של המין האנושי על כל מגרעותיו ומעלותיו, וניתן לקוות כי יישומה וכינונה יקטינו את העוול החברתי, יקלו על האזרחים ויאזנו את הפערים בין היחידים והקבוצות באותה מדינה, וכל זה רק לפרק זמן מוגבל, שכן כל שיטת משטר — מעולה ומוצלחת ככל שתהא — תיושם הלא כן על־ידי בני תמותה שיתקשו למנוע את סיאובה ושחיתותה.
למרבה התמיהה, קארל פופר (Karl Popper) לא השכיל להבין זאת בספרו: The open society and its enemies ולא הבחין גם בערוב ימיו בתהליך שמשטרים עוברים, כלומר תהליכי הסתאבות, שחיתות ודעיכה שנוצרים ונולדים מעצם קיומו של המשטר והן בשל כינונם ויישומם של המשטרים הללו על־ידי ילודי אישה. דהיינו, שהמשטרים אינם מודלים תאורטיים. פופר נפטר בשנת 1994, ייתכן שלוּ היה חי עוד עשר שנים היה משכיל לראות זאת, שכן הדבר עולה יפה עם הלך מחשבתו.
נולדתי בחובו של המשטר הדמוקרטי־מסורתי. חקרתי את תורת המשטרים ועיינתי בכתבי הוגים ופילוסופים בנושא זה, אך היות שמרביתם לא עסקו במקצוע הפוליטיקה והשלטון, נבצר מהם לראות את פניה הרבים והמסועפים. למזלם הטוב, נחסך מהם הצורך ליטול חלק אישי במעשים לא יאים ולהיכנע לתאוות השררה הלובשת ממדים ללא גבול. על כן, שמח אני כי ביליתי עשרות שנים מחיי בעסקנות פוליטית וזכיתי לראות את הפן הנוסף והנסתר מעיני הציבור, מעיני הוגים, מעיני פילוסופים ומעיניהם של אנשי האקדמיה, ומאושר אני כי נגמלתי מחיידק התאווה לשלוט ולהנהיג.
בשלהי שנות ה-80 של המאה ה-20, התיישבתי לכתוב ספר בשם 'מסע אל השלטון' הדן באופי המשטר הדמוקרטי־מסורתי ומחדליו. זאת לאחר שכתבתי פרק בשם 'על השלטון והנתינים' שהופיע בספרי 'ים האדם'. לקראת סיום כתיבת הספר, הבנתי שהמשטר הדמוקרטי־מסורתי מיצה את עצמו, כשם שכל משטר ממצה את עצמו, טבעו הסתאבות, ואין נפקא מינה מהו היישום של שיטת המשטר הדמוקרטי־מסורתי, יישום טוב יותר או פחות, שני בתים לקונגרס או פרלמנט אחד, משטר פדרטיבי, קאנטוני או אחר — כולם סופם זהה. על כן גנזתי את כתב היד של הספר והתיישבתי לכתוב את הספר הזה בתחילת שנות התשעים. בדצמבר 1998 חשפתי לראשונה את עיקרי הספר בסמינר "מהי מדינת היעד" שנערך בשדה בוקר שבו השתתפו בני סמכא בתחום ולאחר מכן התפרסם בחוברת "סביבות" בהוצאת מדרשת שדה בוקר.
ובכן, בימים אלה רואה אני בבהירות כי המשטר הדמוקרטי־מסורתי על כל יישומיו מצוי בשלבי גסיסה ודעיכה, מיצה את קיומו, הסתאב מבלי יכולת לתקן עצמו וחייב רפורמה. כתלמיד של אבות התנועות הדמוקרטיות הגדולות, הצעתי היא שיפור המצב הקיים והבלתי נסבל. קפיאה על שמרים, בידיעה שהדמוקרטיה המסורתית בנסיגה, עלולה לגרום להידרדרות לדיקטטורות — ודיקטטורה היא גרועה יותר מהדמוקרטיה המסורתית הגרועה ביותר.
נקודת הפתיחה — פרדוקס העמלים
מעניין כי אחוז ניכר מהמין האנושי, שכיר או עצמאי, משכים מדי יום ביומו ויוצא עם שחר לעמלו — עבודות שחורות, נגועות בלכלוך, ריחות רעילים, רעשים, חום, קור, מאמץ גופני, סבל, עוגמת נפש, הטרדות, השפלות — שב לביתו עם רדת ערב, תמורת שכר דל ביותר, ביודעו כי אין סיכוי לשינוי במצבו הנוכחי ואפילו באופק הרחוק אין רמז לתקווה באשר לעתידו. הוא מתבונן סביבו ורואה פקידי שלטון וכוהני דת מעוגנים בחוקים שחוקקו לעצמם, חיים בעושר וברווחה כלכלית כשבאמתחתם פנסיה דשנה, אוכלים, שותים ומתענגים במידה רבה על חשבון עמלו. כלומר, נהנים מהעוגה התקציבית אשר מקורה במסים שאותו עמֵל משלם, תוך שהוא מודע לכך שחלקם גונבים ומרמים, משחדים ומשוחדים, בעוד הוא עצמו ממשיך לעמול ולעבוד כעבד נרצע.
העמֵל אינו מתקומם, לא יוצא לרחובות להפגנות נגד אנשי השלטון וכוהני הדת ושוקע בדלותו וביגונו בדומייה.
תופעה מאוד מעניינת ונכונה לכל צורות הממשל והמשטרים ויש לחקור את נסיבותיה.
החלוץ בחקר התופעה היה קארל מרקס (Karl Heinrich Marx), ברם עד לימים אלה טרם נתגלתה תשובה משביעת רצון לשאלה זו ולכן אני מעלה אותה מחדש.
שלטון
כוחו של שליט בשכנוע נתיניו כי קיומה של המדינה תלוי בהישרדותו בשלטון.
עוצמתו של כוהן דת בהשרשת בערות בצאן מרעיתו ושכנועם כי הוא נציג האל עלי אדמות.
המשטר המוצע
בספר זה מוצעת שיטת משטר חדשה.
מודל מדינה בן ארבע רשויות: רשות מחוקקת, רשות מפקחת, רשות מבצעת ורשות שופטת.
שיטת משטר זו שונה משיטת המשטר הדמוקרטי־מסורתי בן שלוש הרשויות, כמקובל היום.
השוני המהותי הנוסף הוא בכך שחברי הרשות המפקחת נבחרים באופן אישי, בעוד שחברי הרשות המחוקקת וחברי הרשות השופטת ממונים על־ידי ועדות מינויים. ראש הרשות המבצעת נבחר בבחירות אישיות והוא ממנה את חבריה, כפי שיפורט בהמשך.
במודל בן ארבע הרשויות, הרשות המפקחת היא בית הנבחרים של המדינה. נציגיה מתמודדים בבחירות אישיות ללא מסגרת מפלגתית הואיל והמפלגות על פי מודל זה מבוטלות; הווה אומר שאזרחי המדינה בוחרים את נציגיהם באופן ישיר.
המטרה היא שנבחרי העם לא ישלטו במדינה, אלא יפקחו על הרשות המבצעת ויבקרו את הרשות המחוקקת. בדרך זו מנטרלים ומבודדים את המחוקק מהכוח, מהיכולת ומהצורך לחוקק חוקים פופוליסטים ולקבל החלטות הבאות לשרת את האינטרסים הצרים והאישיים שלו, של מקורביו ושל מפלגתו כנהוג בשיטת המשטר הדמוקרטית־מסורתית.
במודל זה מעגנים בחקיקה הוראות המגדירות את הסמכויות של כל רשות ורשות ואת יחסי הגומלין ביניהן.
חד הוא שאין אדם רשאי להיות חבר בשתי רשויות בו זמנית.
שינוי פני המשטרים הקיימים הוא הכרח המציאות במאה ה-21. יש למגר את התופעה בחברה ובמדינה שבה נבחרי העם הם המחוקקים, המפקחים והשליטים בעת ובעונה אחת — רוצה לומר, מְגִנִּים על העם מפניהם עצמם.
