אני מסרב

יִים. ספטמבר. 2006   חושך. השעה הייתה ארבע וחצי לפנות בוקר. נסעתי מכיוון הַאוּקֶטוּ לעבר הֶרֶגוֹרְדְסְוַואייֶן. ממש לפני תחנת יַאן פניתי שמאלה וחציתי את גשר הרכבת, אמנם הרמזור היה אדום, אבל לא הייתה שם נפש חיה, לכן פניתי בכל זאת. כשהגעתי לצד האחר והמשכתי קצת במורד הכביש, עובר על פני החנות שם, הקרוסלה, כך קראו לה, הגיח פתאום גבר מתוך החשכה וכמו נזרק אל האור לפני המכונית. כשהבחנתי בו הוא כבר כמעט נפל. לחצתי ברגלי על דוושת הבלם, הגלגלים ננעלו והמכונית החליקה הצידה כמה מטרים, משמיעה צליל צווחני מגעיל, ונעצרה ממש ליד האיש. המנוע כבה פתאום. הייתי משוכנע שהפגוש שלי פגע בו. ואז ראיתי שהוא בכל זאת לא נפל. הוא נשען על מכסה המנוע, צעד שלושה צעדים לאחור, נעמד והתנדנד במקום, ראיתי את האור שוטף את עיניו. הוא נעץ את מבטו בשמשה הקדמית, אבל הרי הוא לא יכול היה לראות אותי, הוא לא יכול היה לראות שום דבר. שערו היה ארוך, וזקנו היה ארוך, ותיק אפור היה מהודק בחוזקה תחת זרועו. לרגע חשבתי שזה אבא שלי. אבל זה לא היה אבא שלי. מעולם לא ראיתי את אבא שלי. פתאום נבלע בחושך מעברו האחר של הכביש, במקום שהשביל יורד בסיבוב חד לעבר יַאנְסְדַלֶן. הוספתי לשבת בזרועות נוקשות, ידי נצמדות בחוזקה להגה והמכונית נוטה באלכסון על הכביש בהֶרֶגוֹרְדְסְוַואייֶן, סוטה קצת לתוך הנתיב הנגדי. עדיין היה חשוך, כן, בעצם היה חשוך יותר. שני פנסים קדמיים התקרבו בדרך העולה. סובבתי את המפתח במצת, אבל המנוע סירב להידלק, ניסיתי שוב, נשמע קול נפץ והמנוע החל לפעול. הרגשתי את נשימותי המהירות למעלה בגרון, כמו שכלב מתנשם. נסעתי אחורנית לתוך הנתיב שלי לפני שהמכונית האחרת הגיעה, פניתי בזהירות והתקדמתי במהירות נמוכה בכביש היורד אל מוֹסֶוַואייֶן, כשהגעתי למטה פניתי ימינה, לעבר אוסלו. באותה תקופה גרתי צפונית-מזרחית לאוסלו, ברוּמֶריקֶה, בזמן ממשלת הקואליציה הראשונה של יֶנְס סְטוֹלְטֶנְבֶּרג ממפלגת העבודה, ולמרות זאת, לעתים רחוקות יותר ויותר נסעתי במסלול הפשוט הזה לאוסלו, לאורך כביש E6, והעדפתי לנסוע בקשת גדולה ממזרח לבירה, מלילֶסְטְרְם דרך אֶנֶבַּק ומשם להַאוּקֶטוּ, כי הדרך הזאת עוררה בי זיכרונות נעימים. הרי הדרך הזאת הייתה ארוכה בהרבה וגזלה יותר זמן, אבל זה לא היה חשוב, זה שנה הייתי בחופשת מחלה. לא ידעתי מה יקרה עכשיו. קיבלתי מכתב מלשכת הרווחה ובו נתבקשתי להתייצב אצלם, אבל בכל מקרה לא אחזור לעבודה מיד. כל עוד זכרתי ליטול את הכדורים שלי, הימים התמזגו זה בזה וחלפו בנחת. נהגתי לאורך מוֹסֶוַואייֶן במהירות של קצת פחות מ-60 קמ"ש, עד שהגעתי לגשר התלוי המחבר את אוּלְבְאֵייָה ליבשת. עדיין לא הורגשה כל תנועת כלי רכב. חציתי את הגשר שהתנדנד קצת תחתי, ההרגשה הייתה נעימה, כמו להיות על סיפון של אונייה, אהבתי את ההרגשה הזאת. חניתי במפרצון סמוך לימין הכביש מצדו הנגדי, בפנייה שם, התרווחתי במושב, עצמתי את העיניים, ישבתי וחיכיתי. נשמתי עם הבטן. ואז פתחתי את הדלת, הנפתי את רגלי החוצה, ניגשתי אל תא המטען והוצאתי את התיק השחור הישן עם ציוד הדיג. שום דבר מורכב, חכה עם חוט ועשרים קרסים ומשקולת עופרת בקצה. כמה מהקבועים כבר עמדו לאורך המעקה, הם עמדו כאן עשר שנים או יותר. אני הייתי המצטרף החדש היחיד באותן שנים, אבל אף אחד לא שאל אותי למה הופעתי פתאום. בשלושת החודשים האחרונים עמדתי כאן לפחות פעמיים בשבוע. הגבר הקרוב ביותר הסב את ראשו כשצעדתי אל הגשר והתיק בידי. הוא בירך אותי לשלום בהרמת שלוש אצבעות אל כובע הצמר שלו, כמו חניך בצופים. הוא לבש שני סוודרים זה על גבי זה, העליון כחול, התחתון לבן, טוב, כמעט לבן, הם היו בלויים שניהם. קראו לו קוֹנְטֵיינֶר-יוֹן. על כפות ידיו עטה כפפות ללא אצבעות, או שאולי היו אלה כפפות רגילות שגזר את האצבעות שלהן. ראיתי שליחי עיתונים עושים את אותו הדבר. צבע הכפפות שלו היה אדום לא צפוי, כמעט ורוד. "תפסת משהו?" שאלתי. הוא לא ענה, אבל חייך והצביע על העיתון שהיה פרוש לרגליו על הארץ. היו מונחים עליו דג בקלה בגודל בינוני ושני מקרלים קטנים, אחד עדיין מפרפר קצת. הוא קרץ בעינו השמאלית, הניף את ידו הימנית ופישק חמש אצבעות שלוש פעמים. "תוך רבע שעה," אמרתי ושרקתי בשקט. שקית ניילון הייתה זרוקה קרוב למעקה, שקית של רשת מרכולים כלשהי, היא לא הייתה שלו, זה בטוח, ושני גביעי קפה מנייר מעוכים יחדיו, זרוקים גם הם, וגם מפית בהירה מוכתמת בקטשופ וחרדל דביקים, ובמרחק מה משם פקעת עלובה של חוטי דיג. קוֹנטֵיינֶר-יוֹן כיסה את פיו בכפפות והשתעל פעמיים, שיעול חריף ועמוק ומבשר רעות, פנה ואמר לעבר החושך: "זרים מחורבנים. באים לדוג בשעות היום." עברתי על פניו ונעמדתי בין שני מיתרים קרוב קצת יותר ליבשת, הדייגים סימנו את המרווחים האלה במספרים ואני נעמדתי ליד התשיעי, שחררתי את הקרס האחרון בחכה, התרתי חצי מטר של חוט ונשענתי על המעקה. בכמה פיתולים מגושמים של פרק היד פרמתי אט אט את החוט עם המשקולת בקצה והורדתי אותו למים. בראש כל קרס ליפפתי חתיכה קטנה של נייר דבק אדום מבריק. כשדוד שלי שכר סירת מנוע תמורת פרוטות ודג בשיא הלהיטות קצת דרומה מכאן, בבּוּנֶפְיוֹרְד, ממש מול הבית של רוּאַלְד אַמוּנְדְסֶן, השתמש תמיד בקרביים של צדפות מאכל כפיתיון. הוא רצה לדוג במים מלוחים, זה היה בראשית שנות השישים, הוא נסע רחוק בוולבו דגם PV האפורה שלו, רק כדי שיוכל לצעוד במגפי גומי לאורך המזח בבֶּקֶנסְטֶן כשפני המים מגיעים כמעט עד לשולי מגפיו, ושם היה רוכן לפנים בשרוולים מופשלים בניסיון שווא לא להרטיב אותם בעודו אוסף צדפות מאכל ושׂם אותן בדלי שנחתך עד האמצע. את הדלי הניח לפניו על המים. אבל בשבילי זה היה מסובך מדי, ועל כל פנים לא נסעתי רחוק כל כך בשביל להשיג פיתיונות, ולא העליתי פחות דגים, גם לא יותר, מכפי שהעלה דודי בחכתו באותם ימים. אתה לא צריך פיתיון, אמרו הגברים האחרים על הגשר, הדגים נמשכים לקרסים הנוצצים ו"נושכים על ריק", כמו שאומרים. חיברתי טבור של גלגל אופניים למעקה ואת החישורים הידקתי היטב למוטות הברזל, קוראים לזה גלגלת, מין מתקן כזה, בדרך כלל מחברים אותו לשפה העליונה של דופן סירת הדיג ואפשר לקנות אותו בחנות אם רוצים, אבל שלי היה פטנט תוצרת בית. הכנסתי את החוט לחריץ וכך יכולתי למשוך אותו בקלות קדימה ואחורה בתנועה חלקה בלי שהמעקה ישחק את החוט עד דק והוא ייקרע פתאום. זה כבר קרה לי, להנאתם הרבה של שאר הדייגים. לאט לאט עלה האור. עמדתי שם יותר משעתיים ולא העליתי שום דבר בחכתי. זה קצת הרגיז אותי, אבל אם לומר את האמת כבר לא כל כך התלהבתי מדגים. לא כמו בעבר. את הדגים שתפסתי תמיד נתתי לאחרים. בדרך כלל נסעתי הביתה לפני שהמכוניות הראשונות ירדו במדרון לעבר הגשר, אבל היום התעצלתי. אפילו לא התחלתי לארוז את התיק וכבר החלו לחלוף על פנינו מכוניות יפות, מכוניות יקרות. הפניתי את גבי לכביש, מהדק אל חזי את מעיל המלחים הבלוי שלי בכחול צי. המעיל הזה היה אצלי מאז ימי נעורי במוֹרְק, ורק אחד מכפתורי הנחושת הישנים היה שלם. לראשי היה כובע צמר, גם הוא כחול, משכתי אותו למטה וכיסיתי את אוזני, ואני מניח שמאחור נראיתי כמו רוב הגברים האחרים. חיברתי את החכה למעקה, פניתי והתכופפתי כדי להוציא סיגריה מהחפיסה שהייתה לי בתיק. אני בפירוש חייב להפסיק לעשן, התחלתי להשתעל בבקרים, זה סימן רע, ובאותו רגע עצרה מכונית ישר מולי, חלון מושב הנהג בגובה הפרצוף שלי. הזדקפתי בתנועה איטית ובתוך כך הצַתִּי את הסיגריה שהייתה בין שפתי, מוגנת בכף ידי, בגפרור, תמיד השתמשתי בגפרורים, לא אהבתי את הפלסטיק הזה. זו הייתה מרצדס אפורה, חדשה ונוצצת, והיא בהקה כמו שעור מבהיק לפעמים, במצבים מסוימים. החלון נפתח בדממה. "אתה לא יִים?" שאל. זיהיתי אותו מיד. זה היה טומי. שערו היה דליל, כמעט אפור. אבל הצלקת שנמתחה מעל עינו השמאלית הייתה עדיין ברורה, לבנה, כסופה. הוא לבש מעיל חורף סגול מכופתר עד הצוואר. הוא לא נראה זול, המעיל. טומי לא השתנה, ובה בעת הוא נראה כמו ג'ון ווֹיט בסרט "אויב המדינה". כפפות עור. מבט כחול. טיפ-טיפה לא ממוקד. "אכן כן," אמרתי. "אני לא מאמין, בחיי, כמה זמן עבר מאז? עשרים וחמש, שלושים שנה." ואני אמרתי: "בערך. קצת יותר." הוא חייך. "הלכנו איש לדרכו, מה?" הוא אמר את זה בלי שום נימה מיוחדת. "נכון," אמרתי. הוא חייך, דומה ששמח לראות אותי. "ואתה עומד כאן על הגשר ודג בכובע הזה, ואני בא במכונית הזאת. אני אגיד לך מה, היא עלתה לא מעט. אבל אני יכול להרשות לעצמי. לעזאזל, יכולתי לקנות שתיים, או יותר, לוּ רציתי, במזומן. נכון שזה מוזר?" הוא חייך. "מה מוזר?" "שדברים משתנים ככה. מתהפכים." מתהפכים, חשבתי. זה מה שקרה? אבל הוא לא אמר את זה בשביל להשפיל אותי. הוא לא היה עושה דבר כזה, לא אם הוא אותו אדם שהיה כשהיינו צעירים. הוא פשוט חשב שזה מוזר. "נכון," אמרתי. "אתה צודק. זה די מוזר." "נו, תפסת משהו?" שאל. "שום דבר," אמרתי. "זה כנראה לא היום שלי." "אבל אתה לא צריך את הדגים, נכון? כלומר, בשביל לאכול, נו, אתה מבין." "ברור שלא," אמרתי. "כי אם כן אני יכול לעזור לך," אמר, ואני לא אמרתי כלום, לכן אמר: "זה יצא לי מטופש, אני מצטער," ופניו הסמיקו מאוד, כאילו הוא אולי שותה קצת יותר מדי. "זה בסדר," אמרתי. זה לא היה בסדר, אבל הוא היה כל כך חשוב לי פעם. דבקנו זה בזה באש ובמים. מכוניות נוספות ירדו בכביש לכיוון הגשר, היה רק נתיב אחד ונוצר פקק תנועה, ומישהו באחת המכוניות החל לצפור. "על כל פנים, טוב לראות אותך. אולי בפעם אחרת, יִים," אמר, והרגשתי אי נעימות מסוימת כשאמר את שמי, כמו אור של פנס כיס ישר בפרצוף, ולא ידעתי למה התכוון ב"פעם אחרת", ואם תהיה פעם אחרת, מה יקרה אז. החלון המושחר קלות נסגר בתנועה חלקה, והמכונית החלה לנסוע ולצבור מהירות על הגשר, ומעברו האחר אותתה שמאלה לכיוון העיר. היום כמעט עלה. השמים היו בהירים.