פרולוג
סטוארט בְּלֶנד הניח שאם יתמקם קרוב למעליות, אין סיכוי שיפספס את שרי ד'אגוסטינו.
הוא ידע שהיא מגיעה למשרדי קרומוֶול אנטרטיינמנט — בקומה השלושים ושלוש של לנסינג טאואר, בשדרה השלישית, בין רחוב 59 ל-60 — מדי בוקר בין השעות 08:30 ל-08:45. מדי יום נשלחה עבורה הסעה לכתובתה שבברוקלין הייטס כדי להביאה הנה. שרי ד'אגוסטינו, סמנכ"ל הקריאייטיב של קרומוול, לא נסעה במוניות ובטח לא בסאבוויי.
סטוארט הסתכל סביב במתח. תג הזיהוי של פֶדֶקס, שסחב לפני כמה שנים כשעבד בניקוי יבש, עזר לו לעבור את עמדת הביטחון של הבניין. התג — וחבילה עם הלוגו של פדקס שאחז בידו, חולצת פדקס וכובע בייסבול עם סמל החברה, שאותם קנה באינטרנט. המצחייה הייתה משוכה למטה על מצחו. היה סביר מאוד להניח שמאבטחי הבניין קיבלו תמונה שלו, והתבקשו לפקוח עין במקרה שיגיע. ד'אגוסטינו — שום קשר לרשת המרכולים הניו־יורקית — ידעה את שמו, ולא הייתה בעיה להוריד תמונה שלו מעמוד הפייסבוק שלו.
אבל באמת היה לו משלוח. במעטפה שהחזיק נח התסריט שלו, 'איש השעון'.
הוא לא היה נדרש לצעדים הנוספים האלה אלמלא עבר את הגבול כשהגיע לביתה של שרי ד'אגוסטינו, נקש בדלת, צלצל שוב ושוב בפעמון עד שילדה קטנה — בת חמש, לא יותר — פתחה אותה, והוא פשוט חלף על פניה ונכנס אל הבית. או אז הופיעה שרי עצמה וצרחה עליו שיתרחק מהבת שלה ומהבית, אחרת היא תתקשר למשטרה.
מטרידן, היא קראה לו. זה פגע בו.
אוקיי, אולי היה יכול לטפל בעניין כולו טוב יותר. להיכנס ככה לבית — בסדר, זאת הייתה טעות. אבל לא היה לה את מי להאשים מלבד עצמה. אם הייתה מדברת איתו ולו פעם אחת כשהתקשר, רק אחת, כדי שיוכל להציג בפניה את הרעיון שלו, לספר לה על התסריט, הוא לא היה נאלץ להגיע אליה הביתה, נכון? לא היה לה מושג כמה קשה עמל על התסריט הזה. לא היה לה מושג שעשרה חודשים קודם לכן התפטר מעבודתו בהכנת פיצות — שלא כמו החלטורה בניקוי היבש, עזיבת הפיצרייה נעשתה מיוזמתו — כדי להקדיש את כל זמנו לליטוש התסריט שלו עד שיהיה פשוט מושלם. מבחינתו הזמן הלך ואזל. הוא היה בן שלושים ושמונה. אם בכוונתו להצליח כתסריטאי, עכשיו היה עליו להקדיש את עצמו אך ורק לזה.
אבל המערכת כולה הייתה כל כך לא הוגנת. למה שמישהו כמוהו לא יזכה בפגישה של חמש דקות איתה כדי להציג לה את ההצעה שלו? למה זו צריכה להיות נחלתם של כותבים מבוססים בלבד — כל החלאות האלה מהוליווד, עם המכוניות היוקרתיות שלהם ובריכות השחייה הגדולות והסוכנים במשרדים באזור המיקוד של בוורלי הילס? מי אמר שהרעיונות שלהם טובים משלו?
אז הוא עקב אחריה כמה ימים כדי ללמוד את השגרה שלה. כך ידע שבתוך דקות אחדות היא תיכנס אל אחת מארבע המעליות הללו. למעשה, אחת משתי מעליות. שתי השמאליות מגיעות רק עד קומה עשרים, ושתי הימניות משרתות את קומות עשרים ואחת עד ארבעים.
הוא נשען על קיר השיש מול המעליות בראש מורכן, וניסה לא להיראות חשוד בלי להפסיק לתצפת על הכניסה. זרם האנשים היה קבוע למדי, ושרי תוכל להיבלע בהמון בקלות. מזל שהיא אוהבת צבעים חזקים. צהוב, ורוד, טורקיז. היא בולטת. והיא גם בלונדינית, והתסרוקת שלה מנופחת כמו אצל כל מיני נשים שנראות כאילו טיפלו בו בבוקר עם משאבה לאופניים. היא יכולה לעמוד באמצע הוריקן, כשכל פיסת בגד מתעופפת מעליה, אבל אף שערה שלה לא תזוז מהמקום. סטוארט היה בטוח שכל עוד יפקח עין, הוא לא יפספס אותה. ברגע שתיכנס למעלית, הוא ייכנס אחריה.
שיט, הנה היא.
בצידו השני של הלובי, על העקבים שמוסיפים לה כמעט שמונה סנטימטרים. סטוארט היה משוכנע שברגליים יחפות היא לא מתנשאת הרבה מעבר למטר וחצי, אבל קטנטונת ככל שהייתה, הייתה לה נוכחות. סנטר זקור, עיניים היישר לפנים. סטוארט קרא עליה במאגר איי־אם־די־בי באינטרנט, ולכן ידע שהיא כמעט בת ארבעים. נראית טוב. מבוגרת ממנו בסך הכול בשנה־שנתיים. תארו לעצמכם אותו נכנס למסעדת יוקרה כשהיא לצידו.
כן, כאילו זה יקרה אי־פעם.
לפי מה שקרא באינטרנט, היא התחילה בטלוויזיה בתחילת שנות העשרים שלה כעורכת תסריט, ומהר מאוד טיפסה בסולם. עבדה תקופה ב'אייץ'־בי־או', אחר כך ב'שואוטיים', ואז 'קרומוול' חטפו אותה כדי שתפַתח פרויקטים חדשים. מבחינתו של סטוארט היא הייתה כרטיס הכניסה שלו להכרה בכל רחבי התעשייה כתסריטאי החם החדש.
שרי ד'אגוסטינו ניצבה בין שתי המעליות הימניות. שני אנשים נוספים חיכו שם. גבר כבן שישים בחליפה אפורה כהה, איש עסקים טיפוסי, ואישה, בת עשרים וקצת, בסניקרס שוודאי תחליף ברגע שתגיע לשולחן העבודה שלה. סטוארט הניח שהיא מזכירה. בנערת הסניקרס היה משהו אנונימי, מין דבורה פועלת. הוא התייצב מאחורי שלושתם והמתין למעלית הראשונה שתגיע. הוא הציץ למעלה, לעבר המספרים. לוחית דיגיטלית קטנה מעל לפתח המעלית העידה על מיקומה. הימנית יותר הייתה בקומה ארבעים ושמונה, זו שמשמאלה הייתה בקומה שלושים ואחת, ואז שלושים.
יורדת.
שרי ושני האחרים זזו קצת לעבר המעלית היורדת, והשאירו מקום למי שיצאו ממנה.
הדלתות נפתחו ומהמעלית יצאו חמישה אנשים. ברגע שפינו את המעבר, נכנסו למעלית שרי, איש העסקים, נערת הסניקרס וסטוארט. סטוארט הספיק לעקוף את שרי ולהתייצב מאחוריה, כשכולם הסתובבו ונעמדו עם הפנים לדלת.
דלתות המעלית נסגרו.
שרי לחצה על הכפתור של קומה 33, נערת הסניקרס על זה של 34, ואיש העסקים על 37.
כשסטוארט לא הושיט את ידו ללחוץ על אחד הכפתורים הרבים, הציץ לעברו הגבר שעמד הכי קרוב ללוח הכפתורים, והציע בדממה ללחוץ עבורו על אחד מהם.
"אני בסדר," הוא אמר.
המעלית התחילה לטפס לאיטה. שרי והאישה השנייה הרימו עיניים כדי להתעדכן בחדשות. במעלית הותקן מסך קטן ובו נראתה שורת כותרות שנעה משמאל לימין.
התחזית בניו יורק 17º ביום 10º בלילה, לרוב שמשי.
סטוארט התקדם חצי צעד וכמעט נגע בכתפו בזו של שרי. "מה שלומך היום, גברת ד'אגוסטינו?"
היא סובבה את ראשה מהמסך ואמרה, "טוב, תודה —"
ואז קלטה מי הוא. עיניה עפעפו בפחד. גופה נרתע ממנו, אבל כפות רגליה נשארו נטועות באותו מקום ברצפת המעלית.
סטוארט הושיט לה את החבילה עם הלוגו של פדקס. "רציתי לתת לך את זה. זה הכול. אני פשוט רוצה שזה יהיה אצלך."
"אמרתי לך לא להתקרב אליי," היא אמרה, ולא לקחה את החבילה.
הגבר והאישה סובבו את ראשיהם.
"הכול טוב," אמר סטוארט וחייך אליהם. "הכול בסדר." הוא עדיין הושיט את החבילה לעבר שרי. "קחי את זה. זה ממש ימצא חן בעינייך."
"צר לי, אתה חייב ל —"
"אוקיי, אוקיי, רגע. אז תני לי רק לספר לך על זה. ברגע שתשמעי במה זה עוסק, אני מבטיח לך שתרצי לקרוא."
המעלית השמיעה רחש קל כשחלפה בתאוצה על פני עשרים הקומות הראשונות.
שרי הציצה במספרים המרצדים על התצוגה שמעל לדלת, ואז בשורת החדשות. נתוני האבטלה העדכניים מצביעים על ירידה של 0.2% בחודש שעבר. ההתנגדות שלה התפוגגה והיא נאנחה.
"יש לך חמש־עשרה שניות," אמרה. "אם תצא אחריי מהמעלית, אני אקרא למאבטחים."
סטוארט חייך באושר. "אוקיי! בסדר. אז יש בחור אחד, בערך בן שלושים, והוא עובד —"
"עשר שניות," היא אמרה. "סכם את זה במשפט אחד."
סטוארט נראה מבוהל פתאום. הוא מצמץ בעיניו וחשב במהירות כיצד לסכם את התסריט המבריק שלו במשפט אחד, לזקק את תמציתו.
"אה," אמר.
"חמש שניות," אמרה שרי כשהמעלית כמעט הגיעה לקומה השלושים ושלוש.
"בחור עובד במפעל שמייצר שעונים אבל אחד מהם הוא בעצם מכונת זמן!" הוא פלט. הוא נשף ארוכות, ואז שאף.
"זה הכול?" היא אמרה.
"לא!" אמר סטוארט. "יש עוד! אבל לנסות להסביר את זה ב —"
"מה קרה?" אמרה שרי, אבל לא פנתה אליו.
המעלית לא עצרה בקומה שלה. היא פשוט חלפה על פני קומה שלושים ושלוש, ואז עברה גם את שלושים וארבע.
"אוף," אמרה נערת הסניקרס. "זאת הקומה שלי."
שתיהן ניסו במקביל ללחוץ שוב על כפתורי הקומות שלהן, ואצבעותיהן ביצעו מין ריקוד קצר.
"סליחה," אמרה שרי, שהספיקה ללחוץ ראשונה על הכפתור לקומה שלה. היא זזה הצידה.
המיליציה האמריקאית פְלַייאוֹבֶרְז חשודה מרכזית בפיצוץ בבית הקפה בסיאטל, בו נהרגו שניים.
המעלית המשיכה לנסוק, ואיש העסקים העווה את פניו ואמר, "נראה לי שאני אצטרף למועדון." הוא הניח את אצבעו המורה על הכפתור של קומה 37.
"מישהו למעלה בטח הזמין אותה," אמרה נערת הסניקרס. "היא עולה קודם עד למעלה."
היא צדקה. המעלית לא עצרה עד שהגיעה לקומה הארבעים.
אבל הדלתות לא נפתחו.
"אלוהים, אני שונאת מעליות," היא אמרה.
סטוארט לא היה שותף למצוקתה. הוא חייך מאוזן לאוזן. תקלת המעלית העניקה לו כמה רגעים נוספים להציג לשרי את הרעיון שלו. "אני יודע שעשו את זה הרבה, את עניין הנסיעה בזמן, אבל פה קורה משהו אחר. הגיבור שלי לא חוזר הרבה אחורה בזמן או מתקדם הרבה אל העתיד. הוא יכול לנסוע רק חמש דקות לכל כיוון, כך ש —"
איש העסקים אמר, "אני ארד ברגל." הוא לחץ על הכפתור לפתיחת הדלתות, אבל לא הייתה שום תגובה.
"אלוהים," הוא הפטיר.
שרי אמרה, "צריך להתקשר למישהו." היא הצביעה על הכפתור עם סמל הטלפון.
"עברו רק עשר שניות," אמר סטוארט. "היא בטח תתאפס על עצמה תוך רגע או משהו ו —"
בטלטלה קלה חזרה המעלית שוב לנוע.
"סוף־סוף," אמרה נערת הסניקרס.
סופה באנגליה מתקרבת לדרגת הוריקן.
"הנקודה המעניינת," אמר סטוארט, שהמשיך בשלו, "היא שאם הוא יכול לחזור רק חמש דקות אחורה בזמן או לזוז חמש דקות אל העתיד, מה הוא עושה עם זה? האם זה מין כוח־על? איזה יתרונות זה יכול להעניק לאנשים?"
שרי הציצה בו בזלזול. "אני הייתי נכנסת למעלית הזאת חמש דקות לפניך."
למשמע המשפט הזה, סטוארט הזדעף. "את לא חייבת להעליב אותי."
"בן־זונה," אמר האיש.
המעלית היורדת חלפה על פני הקומה שלו. הוא לחץ שוב על הכפתור של קומה 37, הפעם יותר בכעס.
המעלית גלשה מטה ולא עצרה גם בשתי הקומות של הנשים, אבל כן עצרה בקומה העשרים ותשע.
"אוי נו, באמת," אמר איש העסקים. "זה מגוחך." הוא לחץ על כפתור הטלפון. "יש שם מישהו? הלו?"
"זה מלחיץ אותי ממש," אמרה נערת הסניקרס, והוציאה טלפון סלולרי מתיקה. היא הקישה על המסך וקירבה את המכשיר לאוזנה. "כן, היי, סטיב? זאת פולה. אני אאחר. אני תקועה במעלית הדפו —"
רעש חזק נשמע מלמעלה, כאילו רצועת הגומי הגדולה בעולם נקרעה זה עתה. המעלית רעדה לרגע. כולם הסתכלו למעלה, המומים. אפילו סטוארט, שהפסיק לנסות למכור את הרעיון שלו לשרי ד'אגוסטינו.
"פאק!" אמרה נערת הסניקרס.
"מה לעזאזל זה היה?" שאלה שרי.
מתוך אינסטינקט התחילו כולם לסגת לעבר קירות המעלית, והותירו את מרכז הרצפה פנוי. הם נאחזו במעקה הפליז שבגובה המותניים.
"זה בטח כלום," אמר סטוארט. "סתם איזו תקלה, זה הכול."
"הלו?" אמר שוב איש העסקים. "יש שם מישהו, בשם האלוהים? המעלית הזאת השתגעה!"
שרי הבחינה בכפתור האזעקה ולחצה עליו. דממה.
"אנחנו לא אמורים לשמוע אותה?" שאלה.
האיש אמר, "אולי שומעים אותה רק במקום אחר. את יודעת, כדי שמישהו יבוא. בטח בדלפק הביטחון למטה."
במשך שניות אחדות איש לא אמר דבר. במעלית השתררה דממת מוות. כולם נשמו כמה נשימות מרגיעות.
תוחלת החיים הממוצעת בארצות־הברית מתקרבת כעת ל-80 שנה.
ראשון דיבר סטוארט. "מישהו יגיע." הוא הנהן בביטחון מזויף וחייך במתח אל שרי. "אולי על זה אני צריך לכ —"
המעלית החלה לצנוח.
בתוך שניות כבר נעה הרבה יותר מהר מכפי שתוכננה לנוע.
סטוארט, שרי ושני האחרים הרגישו שרגליהם מתרוממות מהרצפה.
המעלית צנחה בנפילה חופשית.
עד שהתרסקה על הקרקעית.
