אופ-פוטו

אופ־פוטו
הצד האחורי של הצילום הישראלי
-
ד"ר קציעה עלון
 

האם מאיים הצילום להיות החיפוי הגדול שיכסה לחלוטין את חיינו? או שמא הוא זה אשר עוטף ומחתל אותנו, מעניק לנו כסות ומגן כדי שלא נתייצב חשופים ורועדים בפני העולם, בלא הגנת התיעוד האובייקטיבי, ההשתקפות הנרקיסיסטית, ההתחמשות במצלמה?

דומה כי הצילום נע על קו המתח שבין שני קצוות סותרים: מצד אחד הוא נשמט לא פעם אל "המובן מאליו", אל שקיפות סימבולית, ומצד שני הוא מושא מתמיד להתבוננות חקרנית. התצלום הוא המשטח הרושם את תנודות חיינו: מתעד מנעד רחב של זמנים ומקומות, טקסטורות וצבעים, ומספר בדרכו שלו על גיל ומגדר, על זהות ואתניות, על פעפוע ובעבוע של רגש גולמי המשתבר דרכו, על חוויות חיים.

למרות השטף הבלתי פוסק של תצלומים המציף אותנו, דבר מה אמיתי וחי בוקע מאותה ממברנת צלולואיד עדינה ומתוחכמת, מאותו קרום מפוקסל, חדיר ונושם.

הצילום מטיל לפתחנו אתגר תמידי, מוליך אותנו מן האונטולוגיה אל האתיקה: מי מצלם את מי ומדוע? מי סירב להצטלם ומתי? לאיזה צורך בדיוק שימשו עשרות תצלומי תקריב של פני יהודים? האם תצלום יכול להיות שריד יחידי ומקודש? מי מעניק כותרות לתצלומים ולעיתים ממסגר בכך את השפע הנראה לכדי סטריאוטיפ צר? מהו מודוס הפעולה של הדיוקן העצמי בצילום ושל הדיוקן המבוצע על ידי צלם? כיצד מעצבים תצלומי פוליטיקאים את האווירה הציבורית? מה משמעותם של תצלומי המשפחה אשר גדשו את האלבומים שלנו ועתה מציפים את הטלפון הנייד ואת המחשב? ומה בין צילום אמנותי לתיעודי?

הספר אופ־פוטו מבקש לענות על שאלות אלו, ואף פותח שער לאינספור סוגיות חדשות.

אופ־פוטו מציע פרספקטיבות חדשות לקריאת תצלומים. הוא מפציר בנו להביט מחדש ב"מובן מאליו", להשיל מעלינו את ההגנות שפיתחנו ולהתבונן ברגישות חדשה בחופת חיינו, האישיים והקולקטיביים, הנמתחת מעלינו חדשות לבקרים.