זר

זר

לאחר קרב סָקָרְיָה¹ נסוגו כוחות האויב מנפות הָיְמָנָה, מִיהָלִיצִ'יק וסִיוְרִיהִיסַר² והותירו לנו בהן הרס נרחב ושממה זרועת מוקדי שריפות. התושבים שניצלו מהפורענות התגוללו בין גלי האבנים ובכך לא נבדלו כהוא זה מהאדם הקדמון. עירומים למחצה הם שוטטו בחיפושיהם אחר מזון. הם ליקטו מבין העפר והבוץ גרעיני תירס וחיטה שרופים שמצאו בגרנות המפויחות, וניסו לכתוש ולטחון אותם בעזרת שתי אבנים. מעשבים ושורשי עצים שאין להם שם הם רקחו לעצמם מיני מזונות. כששמעו את קול צעדיו הקרבים של אדם זר חמקו בחשאי והתחבאו במסתור.

כך אירע שבשעה שחברי "המשלחת לסיקור מעשי הזוועות" מטעם פיקוד החזית המערבית בחנו את עצמות האדם המפוחמות תחת תילי ההריסות, הם מצאו מחברת קרועה וחרוכת שוליים, שספר זה מתבסס על תכניה. כששאלו חברי המשלחת את בני הכפר מה עלה בגורלו של בעל המחברת, איש לא ידע לאן הלך. ועם זאת סיפרו כי התגורר שנתיים־שלוש בכפר, ונשאר בו למעשה עד יום האסון האחרון.

אחד מאנשי המשלחת נדהם משוויון הנפש של המקומיים:

"איך ייתכן!", הוא קרא, "איך ייתכן! אדם שחי איתכם במשך שנים ואין לכם מושג לאן הוא הלך או מה קרה לו?"

בני הכפר משכו בכתפיהם בזעף והתרחקו מהמקום. רק אדם אחד, מצומק וחסר גיל, סב לאחור ואמר:

"טוב הוא סתם היה זר אחד, בדיוק כָּמוֹכֶם."

כלום יִמְצָא אדם שגזר על עצמו חיי פרישות מן העולם מקום נאות יותר מפינה נידחת זו של אנטוליה? אני משול כאן למי שנקבר בעודו בחיים. איש לא שלח יד בנפשו ביודעין בכזו התמדה ונחישות עיקשת.

להודות ביני לביני כי הכול תם ונשלם, שכלו כל הקיצים; שהאהבה, התשוקה, התקווה והלהט דעכו ונמוגו לבלי שוב; לומר לעצמי ששערי ההצלחה והאושר ננעלו בפנַי, ולבוא למקום הזה, נידון לקמילה איטית משל הייתי עץ, ועדיין לא מלאו לי שלושים וחמש. האם כך היה אמור לקרות? כך דמיינתי לי זאת? אבל כך אמנם קרה, וכך נגזר שיקרה.

ולא שלא ידעתי מהו כפר באנטוליה, שעה שמֶהְמֵט עָלִי אמר לי:

"בוא איתי המפקד, ניקח אותך לכפר שלי; פה לבד תהיה אומלל."

כשמהמט עלי אמר לי:

"בוא איתי המפקד, ניקח אותך לכפר שלי", ראיתי בעיני רוחי את הכפר בדיוק כפי שאני מכירו כיום. אף את ביתו של מהמט עלי ראיתי, את החדר הזה, ואפילו את הנוף הנשקף מבעד לחלון הזעיר... עוד לפני שאיבדתי את זרועי במלחמת העולם כבר אבדו לי כישרוני הפיוטי וצחות לשוני. האמת הבוטה, הנוראה והנתעבת נגלתה לעינַי במלוא כיעורה שנים רבות לפני לכן. ידעתי שהארץ קשה, שהטבע אכזרי ושהאדם אינו אלא חיה מסואבת; ידעתי שהאדם הוא הרע שבבעלי החיים, השפל והמאוס שבהם. כן, בפרט המאוס שבהם.

אני רואה ומבין זאת טוב יותר מאז התחלתי לחיות בין חמורים, תאואים, עיזים ותרנגולות. הפשטות והתום שבבריות האלה, כֵּנותן, והתבונה שבחושיהן הטבעיים משכיחים את מגרעותיהן. ואילו האדם — יצריו פגומים, ולכן אין הוא מבדיל בין הנכון למעוות, בין היפה למכוער, בין המועיל למיותר. מגוחך, גס רוח, מבולבל וקהה־חושים הוא מתפתל ללא הרף, עֶבֶד לאותו איבר שטני המתקרא "מוח". גם תנועותיו מגושמות, קולו צורמני והשמחות שליו תפלות ומלאכותיות.

ראיתי אותם גם ראיתי. כבתהלוכה צעדו לפני כל אנשי התרבות: הצרפתים של הרסינים והוולטרים, האנגלים של הבייקונים והשייקספירים, האיטלקים אניני הדעת ובניהם של מאלפי הברק — כולם חלפו מולי, איש איש ומראהו, איש איש ומלבושיו, צבעיו, אורח דיבורו וצחוקו הייחודיים לו. עדת גורילות נבערות, מזוהמות, מבחילות ומכוערות שכמותן!.. הם אף לא היו פראיים או ברבריים. בעת ששיחקו יחד וכיסי לחייהם תפוחים מהשלל שבזזו, נתקפתי בחילה עזה, ומועקה גדולה וקורעת נפש ירדה עלַי. פעמים כה רבות השתוקקתי לקחת אַלָּה, לרדוף אחריהם ולהניס אותם לעבר היערות שלהם. אלא שחסרה לי זרועי הימנית... והרי בדיוק על שום כך הם היו מחייכים אלי בגסות ומנסים לשחק בשרוול חולצתי, שהיטלטל לימיני כשק חלול. לבסוף קיפלתי את השרוול ותחבתי אותו לכיסי כדי שלא ייטלטל עוד. כך אני הולך מאז.

אבל כאן בכפר איש אינו מבחין במומי... ודווקא כאן הייתי רוצה שיבחינו בו, שהרי למענם איבדתי את זרועי. מושא חרפתי באיסטנבול הוא לי כאן מקור גאוותי. אדרבא, כששוטטתי בכפר עם מהמט עלי בימים הראשונים לבואי ומישהו מתושביו נקרָה על דרכי — מיד הפניתי אליו את צידי הימני. בפרט ניסיתי להבליט את המום בפני הצעירים והצעירות של הכפר. זה היה מעין מפגן ראווה של עיטור הגבורה האחרון שלי. לא חלפו ימים ספורים וגם מזה לא נותר דבר. הזרוע הגדומה לא הוערכה. מילא, אבל גם את רחמיו של איש היא לא עוררה. תהיתי מדוע, אבל מקץ זמן מה הבנתי. הלוא כאן הנכות היא כמעט נחלת הכלל.

אימו של מהמט עלי סובלת מצליעה קשה. אחד מבניו של סָלִיה אָגָא — גיבן. זֶהְרָה, בתו של בֶּקִיר הסמל, עיוורת. אני עצמי לא ראיתי את אשת המוכתר, אבל מהמט עלי סיפר לי שלפני שמונה שנים היא לקתה במחלה עלומה שעיוותה את גופה והטילה בו מום כה כבד, עד כי אי אפשר להבדיל בין ידיה ורגליה. רק איבר אחד בגופה חי עדיין, עיניה. והמוכתר — הוא צועק מדי יום, "אולי גם אותן תעצמי כבר!" נוסף עליהם יש בכפר שני חולי רוח וגמד. אז אִמְרו אתם, איך אוכל לתבוע לעצמי זכות יתר במשכן התחלואים והנכות הזה?

לאמִתו של דבר למן יומי הראשון בכפר מעמדי שונה בתכלית מזה של שאר תושביו. גדר נסתרת מעַין, כעין תחום הֶסְגר חוצץ ביני לבין קהילת האנשים הקטנה, שרציתי כל כך להתערות בה. חרף כל מאמצַי אינני מצליח לפרוץ את המצור. בדידות אין קץ אופפת אותי בכפר הנידח, המוקף מכל עבריו במרחבים מבהילים.

אלמלא מהמט עלי איש לא היה מדבר איתי. מביטים היו בי כבדחליל נטוע ברחובות הכפר ונמנעים מקרבתי. וכי ילדֵי הכפר לא נבהלו ממראי וברחו כולם בימים הראשונים לבואי? והכלבים לא נבחו מאחורי גבי? אבל לא היה בי דבר מן החריג או המפחיד. נהפוך הוא... ברחתי הנה מאימת הזרים וידם הקשה, בתקווה שאוכל להשתלב בקהילת הכפר ולשכוח שאין לי איש בעולם, שהרי הם עצם מעצָמַי ובשר מבשרי... בדרכנו לכאן אמרתי לא פעם למהמט עלי:

"אימך תהיה אימי, אַחֶיך יהיו אחַי. זכור זאת היטב."

מהמט עלי לא ענה לי כלל, ורק חייך — פני גבר שחומים וחיוך של ילד עליהם.

האם שתק וחייך משום שכבר ניחש שמשאלתי חסרת תוחלת? מי יודע... נפשו של בן הכפר התורכי כמוה כמקווה מים שלו ועמוק. מה שוכן על קרקעיתו? סלע חלקלק? רובד של טין? שכבת חול רך? אין לדעת. כשאני מדבר אליהם הם בוהים בי בטמטום כאילו לא הבינו דבר. אחר כך הם מסתודדים. אני מרגיש שהבינו את דברַי, אבל הם דוחים אותם. ולעתים נדמה לי שהם צוחקים לי בליבם.

בשבועות הראשונים לבואי עוררתי סביבי רק פחדים וספקות. אינני יודע אם חשבו שאני פקיד כלשהו, גובה חובות או מיסֵי יבול, אולי ז'נדרם או קצין גיוס מטעם הממשל; אבל חשש וספק ניבטו בבירור מעיני כול.

כשהבינו שאינני מי שחשבו אלא סתם אדם חסר חשיבות, התחלפו מצחים מקומטים מדאגה בעיניים פעורות מתמיהה ובשפתיים מכווצות בלעג ערמומי. נצנוץ משונה ניצת וכבה חליפות בעיניהם בשעה שהביטו בי. אינני זוכר שחשתי אי פעם מועקה כה כבדה כמו זו שנסך בי אותו נצנוץ — מן הסתם ביטוי של איזו תבונה מסתורית, שטנית וכה רחוקה, שלעולם לא אוכל להתחקות אחר מקורה. באשר אלך הוא עוקב אחרי, מתגנב לחדרי — מפלטי היחיד — ואינו מרפה ממני לרגע, גם לא כשאני מתרחץ, מתלבש, מתפשט או מתגלח. פעולותַי הפשוטות, השגרתיות והטבעיות ביותר מוזרות בעיניהם כמו היו לפחות להטוט אקרובטי של מוקיון בקרקס.

שאלתי את מהמט עלי:

"למה כל מעשַׂי כל כך מוזרים בעיניהם?"

תחילה ניסה להכחיש, אחר כך לא התאפק עוד; המרצע יצא מן השק והעצות החלו לקלוח:

"המפקד, תפסיק להתגלח כל יום."

"המפקד, בשביל מה אתה מצחצח שיניים כל בוקר וערב פה בחור הזה?"

"המפקד, אצלנו רק נשים מסתרקות."

"המפקד, מה אתה ממלמל שם כל הלילה כשאתה קורא עד הבוקר? חושבים שאתה מתעסק בכישוף."

מה כבר אוכל לעשות אם לא אקרא בלילות עד הבוקר? לאחר שאני פורש לחדרי ומבריח את הדלת אני מצפה בכיליון עיניים לשעת המפגש עם ספרַי, שכן רק אז אני שוכח את מאורעות חיי העגומים ואת מצוקות היום הכבדות. בשעת ליל זו פוקדות את החדר העירום והקודר בריות ידידותיות ושובות לב שנוצרו בלחש קסמיו של עולם מלבב יותר, מרנין יותר מעולמנו.

יפהפיות נדירות שבושם גופן מרחף באוויר לאחר שפרשו מהחדר, חברים שקולם לבבי ומרגש מקולה של אם, קשישים שפניהם קורנים, ביאטריצ'ה זכת העיניים של דנטה, לאורה של פטרארקה, רומיאוֹאִים ויוליות וברואי־דמיון שובי לב רבים נוספים... חלקם יושבים על המיטה לצידי, חלקם מכורבלים בחיקי כילדים רכים, אחדים יושבים לבדם על כיסא, עומדים, או משעינים את מרפקיהם על אדן החלון, ואחרים מתהלכים בחדרי כל הלילה. עד עלות הבוקר מתערסלים באוויר החדר הדֵי נגינתה של תזמורת קדושה; אלים וברואי־אל אוחזים יד ביד ומרקדים יחדיו לצליליה.

1. מהקרבות המכריעים במלחמת תורכיה־יוון ובמלחמת העצמאות התורכית. ניטש מסוף אוגוסט עד אמצע ספטמבר 1921 על גדות נהר ה-Sakarya, השלישי באורכו בתורכיה. (כל ההערות הן של המתרגם.)
2. הנפות Haymana, Mihalıççık, Sivrihisar, וכן העיירות הנושאות שמות זהים, שוכנות בחלקה הצפון־מערבי של אנטוליה הפנימית.