ג'י–פי–אס
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ג'י–פי–אס
הוספה למועדפים

ג'י–פי–אס

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

עלמה גניהר

עלמה גניהר היא מחזאית , תסריטאית וסופרת ישראלית.  בין עבודותיה -  התסריטים  "אשת השגריר" , "ברקיע החמישי", "שלוש אימהות" . לאחרונה ביימה את הסרט הקצר "שיניים".  היא כתבה את המחזות "הטווס מסילוואן" שזכה בפרס קיפוד הזהב ואת המחזה "סילוואן בין הזמנים." שתי ההצגות השתתפו בפסטיבל עכו. 
גניהר פרסמה שני ספרים פרי עטה, בשנת 2005 כתבה את הרומן "מעטפות" שיצא בהוצאת גוונים, ובשנת 2012 את ספרה "ג'י-פי-אס" המכיל עשרה סיפורים בהוצאת עם עובד עבורו זכתה בפרס טובה ויצחק וינר לעידוד יצירה ספרותית והיא מפרסמת סיפורים קצרים בכתבי עת שונים. 
לצד כתיבתה עלמה היא פעילה פוליטית ומאמינה שהעולם יכול להיות טוב יותר.

תקציר

אשת השגריר נאחזת בזיכרונות פריז ובתיק של גוצ'י גם במקלט הצר שהיא נאלצת לחיות בו; מקונן, נער מתבגר, נאחז בשיר ילדים תמים עד שהוא מתוודע לגבריותו; הבן של אלמז, בין פשיטותיו על ארגזי מזון, חולם על כדורגל חדש שיקבל באמריקה.

בראייה נוקבת וחומלת מועלת חווית הפליטות במקלט אחד צר ודחוס, רחוק ממרכז העיר. אמהות וילדיהם בארץ חדשה, לאחר כל תלאות הדרך המתישה שעברו - האם יימצא להם כאן מקום? מה ייאלצו לעשות כדי לשרוד? האם יצליחו לעצב כאן את חייהם מחדש?

בסצנות שמועלות במלאות קולנועית לא נותנת עלמה גניהר הנחות לאיש, לא לבני הארץ ולא לזרים שבאו אליה מיבשת אחרת, אבל בתוך הזרות והדלות היא מצליחה למצוא עולם ומלואו. זה הוא ספר אמיץ ונוגע ללב, ולא רק מפני שהוא מעז לחדור לטריטוריה של הפליטים, אלא מפני שאפשר לראות אותם כאן עין בעין - לא כציבור מטושטש תווים אלא כיחידים, גברים נשים וילדים על אהבותיהם ועל שנאותיהם, על מכאוביהם הגדולים ועל שמחותיהם הקטנות, המרגשות.

זהו ספרה השני של עלמה גניהר.

הספר זיכה את המחברת בפרס טובה ויצחק וינר לעידוד יצירה ספרותית מקורית.

פרק ראשון

אשת השגריר

 

 

שלא כמו הנשים האחרות המגיעות למקלט אחר חצות, סוחבות תיק מתפקע מסמרטוטים, גוררות תינוק או ילדים המומים מעייפות ומחרדה ועל פניהן הבעה מבועתת, אשת השגריר הגיעה למקלט בשעת בוקר של יום סתווי נפלא.

שלא כמו הנשים האחרות, המסתפקות בבגדים חסרי חן שתורמות להן סוהרות נדיבות בבית הסוהר, אשת השגריר היתה לבושה בשמלה אופנתית קצרת שרוולים תפורה מבד מעולה ומחמיאה לגופה החטוב, ונעלה נעליים אלגנטיות נמוכות עקב שגרגיר אבק מדרך הייסורים שבה צעדה עד לכאן לא דבק בהן. ושלא כמוהן, אשת השגריר לא בכתה ולא כופפה את גבה, אלא צעדה זקופת קומה וגאה.

שבע דקות בלבד ארכה דרכה מהתחנה המרכזית למקלט.

כשנכנסה לרחוב הקטן והשומם וראתה את ערמות האשפה שהצטברו על המדרכה, את רכבת הבגדים הלחים שנתלו ברישול על חבל כביסה מאולתר, ועוני שאין לטעות בו, מנוול ומרושע כפי שרק עוניים של פליטים יכול להיות, ידעה שהגיעה ליעדה.

היא נעצרה והידקה לגופה תיק עור גדול בצבע גמל, שידיותיו ארוגות וגדילים משתלשלים ממנו, והאות Gהמוזהבת המוטבעת בו מסמנת שעוצב בבית האופנה הנחשק גוצ'י. שאריות כבודה העצמי של אשת השגריר נארזו בתיק: שתי חליפות ושמלה של שאנל, זוג מכנסי ג'ינס של דולצ'ה וגבאנה, שתי חולצות משי לבנות של דונה קארן, זוג סנדלי ג'ימי צ'ו עדינים, חליפה ונעלי ספורט איכותיות, וטבעת דקיקה מזהב לבן משובץ יהלומים שקנתה בטיפאני. בעצב הביטה בשעון היד היקר הצמוד למפרק ידה הימנית ונאנחה: כאן, ברחוב המטונף בדרומה של עיר זרה ומנוכרת, היתה השעה עשר ועשרים, ואילו מחוגי שעונה הצביעו על השעה שמונה ועשרים - שעון פריז. בדיוק השעה שבה התיישבה מדי בוקר בבית הקפה הנחמד ברוּ דֶז אֶקוֹל, לא רחוק משגרירות שווייץ, והזמינה אספרסו קצר וקרואסון לאחר אימון הכושר היומי שלה.

השעון שהראה את שעת פריז, הטבעת, המלבושים היפים והתיק היקר היו הפריטים היחידים שהצליחה להציל. בכל פעם שהביטה בשעונה, ענדה את טבעתה או לבשה את בגדיה היפים, הרגישה שכבודה במקומו.

כחמישה עשר מטר לפני הכניסה למקלט חדרו לנחיריה ריח מאוס של מים מעופשים וניחוח מתקתק ומבחיל של פֵרות וירקות מרקיבים, שעלה משלושה ארגזי קרטון שהושלכו בחזית ושענן זבובים רחש מעליהם. רק זמן מועט נדרש לבני עמה עד שהפכו את הרחוב הקטן למפגע תברואתי.

גועל נפש, חשבה לעצמה, ולאף אחד לא אכפת!

על גדר הברזל הנמוכה בצלו של פיקוס ישבו שלושה גברים צעירים ולטשו בה עיניים. כאישה יפה שעשתה את דרכה מעלה בכוחות עצמה, ידעה בחושיה מיהו אויב ומיהו ידיד. וכאן, היא חשה מיד, מעטים יהיו בעלי הברית, ולכן תיאלץ לנהוג בחוכמה.

היא חייכה חיוך נעים אל שלושת הצעירים. שניים שמרו על ארשת פנים קפואה, והשלישי התפתה וחייך. שלום לידיד הראשון, אמרה לעצמה והחזירה חיוך.

פעוטה עירומה זחלה החוצה מהמקלט, פניה מוכתמים בשאריות מזון וכפות ידיה שחורות ושומניות מזחילה על רצפה מטונפת. הפעוטה חייכה אליה בפה חסר שיניים, התרוממה במאמץ ונאחזה ברגלה. אשת השגריר סילקה בגועל את כף היד הקטנטנה, דילגה מעל לפעוטה ונכנסה למקלט.

החום הדחוס, העליבות והחמיצות של זיעת גופים לא רחוצים הכו בה. סחרחורת תקפה אותה והיא נשענה על הקיר הדביק ונשמה במהירות.

פעם אחת כבר תקפה אותה סחרחורת כזאת. זה קרה לפני שנים, כשנאלצה להתלוות אל בעלה בסיורו בשכונות הפליטים שבפרוורי פריז. עוד לפני שהסתיים הסיור נמלטה אל רכב השרד וציוותה על הנהג שייקח אותה מהר ככל האפשר בחזרה לרוּ דֶז אֶקוֹל.

בעלה חזר הביתה בערב כעוס. "אלו בני עמך," אמר לה. "ובמסגרת תפקידך עלייך לגלות חמלה."

היא גילתה חמלה, מרחוק. שלחה להם חבילות בגדים ואספה תרומות, אך רגליה היפות לא דרכו שוב בבתיהם. כעת לא חיכתה לה בחוץ מכונית נוצצת עם נהג שאפשר לצוות עליו להחזיר אותה אל רו דֶז אֶקוֹל.

בכניסה, לצד עגלת ילדים שבורה, על מזרן לח ומזוהם, שכבה אישה כבדת בשר.

"אין מקום במקלט," נהמה האישה.

שריר לא זע בפניה של אשת השגריר. היא ידעה היטב שכל הפגנת חולשה, ולו הזעירה ביותר, תערער את מעמדה.

היא חלפה על פני האישה והתקדמה אל המסדרון המוביל מחדר הכניסה אל חדרי השינה.

המסדרון הזה שימש אף הוא למגורים, ומיטות ברזל הוצמדו אל הקיר הימני והשאירו רק מרחק זעום למעבר. גם אופניים זרוקים נראו שם, ומאווררים שבורים, וכלי בישול מפויחים.

אשת השגריר יצאה מהמסדרון ונכנסה לחדר הקטן וסקרה אותו: אין דלתות, אין חלון, ארבע מיטות ברזל ועליהן ערמות שמיכות, ומתחת נראו שקי פלסטיק כתומים גדושים בגדים. היא פתחה את דלת השירותים ודרכה בתוך שלולית מים. בחיים לא! אמרה לעצמה ויצאה למסדרון החשוך וממנו לחדר נוסף. אין דלת, החלון קטן מדי, והמקרר קטן ודולף. אמנם היה כיור והיה גם ארון קיר קטן, אבל הכיור הצחין והארון היה מפורק וברז המקלחת היה שבור. גם את החדר הזה היא שללה מיד. היא כלאה את תחושת הקבס שעלתה בבטנה, והמשיכה בעקשנות אל החדר הבא. שלושה זוגות עיניים מנומנמות הוסטו ממסך הטלוויזיה וננעצו בה. היא חשה בגבה את שנאתן של שלוש הנשים, שמעה את לחישותיהן הארסיות, ולא נעצרה. היטב זכרה את המטרה שהציבה לעצמה: לכבוש את החדר הטוב ביותר במקלט, עם חלון אחד לפחות, שירותים, מקלחת צמודה ודלת שאפשר לסגור.

כשהגיעה אל החדר האחרון, בחלקו המערבי של המקלט, ידעה מיד שזהו חדרה המיועד. הדלת היתה יציבה, מפתח היה תחוב בחור המנעול, וחלון מסורג פנה אל חצר. אמנם הזגוגית היתה מזוהמת, וסמרטוט שהודבק לחלון חסם את האוויר ואת האור, אך אין ספק שזה החדר הטוב מכולם. בתנופה תלשה את הסמרטוט, ואוויר קריר ורענן פרץ פנימה.

בחדר היו שלוש מיטות ברזל. שתיים חוברו יחד למיטה גדולה אחת ותפסו את מרבית שטחו של החדר, השלישית עמדה בצד, צמודה לקיר. המקרר הקטן נראה תקין, וכלי אוכל, רובם מלוכלכים, נערמו עליו. במרכז החדר, על שרפרף שהוצב ברווח הצר שבין המיטות, עמדה חבית עם קמח טֶף שנועד להכנת האינג'ירה, ולידה נראו ארגז ובו בקבוקי שמן וכמה שקיות פסטה וארגז נוסף מלא ירקות מרקיבים. לצד רגל הברזל של המיטה הגדולה חנתה פרארי  אדומה, מיניאטורית.

ילד כבן חמש נכנס לחדר והביט באשת השגריר בסקרנות.

"זה החדר שלך?" שאלה.

"כן דודה," השיב הילד.

"ומי עוד גר כאן?" שאלה.

"אמא ואח שלי, ואני במיטה הגדולה ויודית במיטה הקטנה."

"ואיפה אמא עכשיו?" שאלה.

"בעבודה."

"ומי זו יודית?"

"דודה."

"ומתי תחזור אמא?"

"בערב."

אשת השגריר הוציאה מארנקה מטבע של חמישה שקלים ותחבה בכף ידו.

"לך תקנה לך גלידה," אמרה.

הוא לא זז.

"מה קרה?" שאלה, "אתה לא אוהב גלידה?"

"את מלכה?" שאל.

"כן," ענתה לו וחייכה.

הילד חטף את המטבע ונעלם. אשת השגריר התיישבה על המיטה של יודית וחישבה: אלף שקל לכל היותר ירחיקו מהחדר את האישה, את ילדיה ואת הדודה יודית. ממאתיים שקל נוספים תיאלץ להיפרד כדי להפוך את החדר למקום שאפשר לגור בו. מאה שקל בערך תוציא על כלי אוכל, עוד מאה כדי לקנות מגבות וכלי מיטה, פריטים שלא עלה על דעתה לקבל כתרומה.

סך הכול: אלף וארבע מאות שקל.

 

אשת השגריר הקציבה חודש ימים בלבד לשהות במקלט והחליטה להתקשר מיד אל ד"ר לב, הרופאה שהכירה בכלא קציעות, ולהזכיר לה את הבטחתה להכיר לה אנשים חשובים ולעזור לה למצוא עבודה טובה כמתרגמת או כמזכירה בחברה בין־לאומית. הרופאה התפעלה מאוד מקורות חייה, מבקיאותה בארבע שפות ומהשכלתה הרחבה, והבטיחה שתמליץ עליה לחברים בעלי מעמד וקשרים.

אשת השגריר ידעה שהנשים המתאכסנות במקלט הן רובן נשים כפריות פרימיטיביות, לא מעטות מהן אנאלפביתיות, שנמלטו בדרך לא דרך מארצן כדי להציל את בניהן משירות צבאי ואת בנותיהן מאונס ומהתעללות, ולתת להם כך הזדמנות לעתיד טוב יותר. והיא גם ידעה שישנאו אותה שנאה מרה בגלל החיים הטובים שחייתה על חשבונן.

מערכת יחסיה עם בנות ארצה היתה ארוכה ומרה, וראשיתה עוד בתקופה שסבתה התאהבה בחייל איטלקי מצבאות הכיבוש ועברה לחיות אתו בבית איטלקי מפואר בבירה אַסמָרָה. סבותיהן של נשות המקלט לא סלחו לסבתה על מרדנותה והחרימו אותה, וכף רגלה לא דרכה שוב בכפר הולדתה. כמה צחקו המכשפות האלה כשגילו שהחייל האיטלקי השרמנטי חזר לארצו בסוף המלחמה והשאיר אחריו אישה חסרת כול, ארבעה תקליטי אופרות של ורדי וממזרה אחת בת תערובת, אמה.

כשאמה בגרה הרתה לפרחח מקומי, וכשהבינה שאין הוא מתכוון להיות לאב החלה לחסוך פרוטה לפרוטה, עד שהצליחה לסדר לעצמה דרכון איטלקי וברחה אִתה יחד, ממזרה דור שני, לאיטליה.

אשת השגריר לא ידעה מה בדיוק עשתה אמה כדי לכלכל את שתיהן באותן שנים ארורות ברומא, אבל מילותיה האחרונות היו צוואתה: "אל תתחתני עם גבר אפריקאי ואל תחזרי לאריתראה לעולם!"

את ירושתה הקטנה בזבזה במהירות ונזרקה מדירתה. זמן-מה הסתובבה ברחובות רומא אבודה ואומללה, ישנה על ספסל נוקשה בפּינצ'וֹ טראס. בוקר אחד הקיצה בבהלה מכף ידו של תייר אמריקני שמן שהונחה על ישבנה; בידו האחרת נופף בשטר של חמישה דולר. היא סטרה לו בכוח ורצה בבכי לשגרירות אריתראה כדי להתחנן שיעזרו לה לחזור לארצה.

למרבה המזל עמד באותה שעה בחזית השגרירות עוזרו הנאה של השגריר וחיכה לאדונו, ומרגע שנחו עיניו עליה השתנו חייה.

כעבור חודשיים נישאו. וכשפרש השגריר, מונה בעלה תחתיו והחיים הטובים החלו - אותם חיים שסבתה המורדת דמיינה לעצמה כשהתאהבה באותו חייל איטלקי חובב אופרות של ורדי. כך התחתנה עם גבר אפריקני והפרה את חלקה הראשון של צוואת אמה. את חלקה השני תפר (שלא באשמתה) בעוד כעשר שנים, וגם על כך תשלם ביוקר.

רחובות פריז, הרהרה עכשיו בערגה. השווקים, הבוטיקים, האוכל, שעות החסד שישבה בהן עם חברותיה ללימודים אל שולחן הבראסרי השמור לנשות השגרירים ושתתה את הקפה המגעיל שלהם, שאפילו אליו התגעגעה עכשיו, ומולן השדרה שנשטפה בגשם, ואחר כך זורחת השמש ומאירה את הטיפות שעל השולחנות בחוץ כפנינים שזה עתה נשלו מהים.

היא למדה שפות וספרות צרפתית, מצאה חברות מכל רחבי העולם והוזמנה לחגוג את ימי העצמאות של כל המדינות כולן. פעם בשנה, ב-24 במאי, יום העצמאות של אריתראה, הזמינה היא את השגרירים עם נשותיהם לחגוג אתם. להקת רקדנים ונגנים הגיעה מארצם, שלוש טבחיות נשלחו במיוחד מאַסמרה ועבדו שבוע שלם בהשגחתה. בניין השגרירות צוחצח ומורק, ולמרות היעדרם הבולט של שגרירי אנגליה, ארצות הברית ונשותיהם, היו המסיבות מוצלחות ביותר. אלמלא נתקף בעלה הרהורי כפירה, היו יכולים ללכת עכשיו בנחת בבולוואר סן מישל, ודבר מן הדברים שהתחוללו אחר כך לא היה קורה.

היא זכרה היטב את הלילה שבו חזר בעלה שיכור והודיע לה שהצטרף אל תנועת האופוזיציה הגולה, ששמה לה למטרה להיאבק ללא פשרות בנשיא המושחת הרודה בעמו. היא קיוותה שבבוקר, כשיתפכח, תצליח לשנות את דעתו, אך הבוקר עלה ודעותיו לא השתנו, ובחופשת החורף נסעה אתו בחזרה הביתה כדי שיוכל להיפרד מאמו לפני שיחזור לפריז ויעמוד שם בראש ארגון האופוזיציה הגולה.

ליד כבש המטוס חיכו לבעלה אנשי הביטחון של הנשיא.

השכם בבוקר הגיעה אל תחנת המשטרה כדי לחפש אותו. אף אחד לא הסכים לומר לה היכן הוא. חבריו רמי הדרג ביקשו ממנה לחכות בסבלנות ולא עשו למענה דבר. שבוע חלף, ושום מידע על מקום כליאתו לא הגיע, ומיום ליום היתה נואשת יותר. ערב אחד כשחזרה למלון אחרי שחיכתה חמש שעות בחום לוהט מול משרדו של שר הפנים, הופתעה למצוא בחדרה גבר זר, ידיד של בעלה מתנועת האופוזיציה; כך הציג את עצמו וסיפר לה שבעלה כלוא לתקופה בלתי מוגבלת באשמת בגידה בארצו וייעץ לה להימלט על נפשה מהר ככל האפשר.

היא הודתה לאל על שאין לה ילדים, ארזה בחופזה מעט מחפציה באותו תיק גוצ'י מופלא שקנתה בשאנז אליזה באלפיים מאתיים ותשעים דולר בבוקר יום הולדתה השלושים, ונמלטה.

בגבול פגשה את ידידיו של בעלה. העלו אותה למשאית ובה נסעה כמעט שבוע עד גבול מצרים. גם בקהיר טיפלו בה חבריו של בעלה וייעצו לה להמשיך לישראל. שם, כך הבטיחו לה, אפשר יהיה למצוא עבודה, להתפרנס בכבוד, ואולי, עם קצת מזל, לחסוך מספיק כסף ולהגר לארצות הברית או לקנדה.

וכך, בניגוד לרצונה ולתכנוניה, נהפכה כסבתהּ ואמה לפניה לבת בלי בית, וכמוהן החליטה להיאבק בגורלה.התחנה הראשונה במאבקה היתה חדר מערבי במקלט, עם שירותים, חלון ודלת שאפשר לסגור.

 

היא הוציאה מן התיק את הטבעת, הכניסה אותה לארנק ודחפה את התיק עמוק מתחת למיטה. אחר כך כיסתה גם את שולי המיטה בשמיכה ויצאה מהמקלט.

שלושת הצעירים עדיין ישבו על גדר הברזל ועישנו. היא הביטה שוב בזה שחייך אליה קודם והזמינה אותו בתנועת אצבע זעירה לגשת אליה. חבריו גיחכו. הוא חכך בדעתו ולבסוף קם וניגש אליה.

כשהתקרב ראתה שלפניה רק נער שנחפז להתבגר ולעטות על עצמו חזות גברית.

"מי אתה?" שאלה.

"מֶקוֹ נַן," ענה ונשף לעברה ענן עשן ופניה כוסו בו. "מה את רוצה?"

"בּוֹנז'וּר מֶקוֹנַן, קנה לי בבקשה חומרי ניקוי, וילון לבן, וכמה צלחות, ואת העודף שמור לעצמך," אמרה והוציאה מארנקה שטר של מאתיים שקלים ונופפה בו. כשהיתה בטוחה ששני חבריו והאישה השוכבת על המזרן ראו בבהירות את השטר, החליקה אותו לכיסו.

"סִיל-ווּ-פּלֶה," אמרה וחייכה את חיוכה המקסים ביותר.

לא היה ספק שהוא לא הבין מילה בצרפתית, אך צליליה של השפה הזאת היו מחשמלים, את זה ידעה היטב. גם היא הוקסמה ממנה בימיה הראשונים בפריז, והשפה היא שהניעה אותה לבלוע את כל מה שהיה לעיר הנפלאה הזאת להציע לה - לממזרה בת ממזרה מהיבשת המקוללת ההיא.

האישה ששכבה על מזרן בפתח המקלט הרימה את ראשה וצעקה: "אל תעז להתקרב אליה, לכלבה."

"זו אמא שלך?" שאלה אותו והוא נע בחוסר נוחות.

"לא," ענה מיד, והיא ידעה שהוא משקר.

מֶקוֹנַן יצא לדרכו. כעבור רגע או שניים קמו שני חבריו ורצו בעקבותיו. היא גיחכה לעצמה, הרכילות היתה תמיד הנשק העיקרי של האריתראים. לו יכלה הרכילות להרוג, היה הצבא האתיופי ניגף כעבור שנה אחת, ולא היה כל צורך בשלושים שנות מלחמה עקובה מדם.

אשת השגריר לא הסגירה את עייפותה לעין זר, אבל היתה מותשת. היא לא סיפרה לאיש שכמו אחרות לפניה הושפלה בידי החיילים המצרים שמשמשו את גופה, נשרטה ונחבלה במנוסתה לצד השני של הגבול, ושם השפילו אותה החיילים הישראלים, שלא טרחו לברר את מעמדה והשליכו אותה עם מאה פליטים אחרים לבית הכלא בקציעות. וגם שם לא הקשיבו לה כשחזרה וסיפרה שהיא אינה פליטה איכרה בורה, אלא אשת שגריר מכובדת.

לאחר יומיים באגף הנשים, כשגילו בנות ארצה את זהותה, הציקו לה וניסו לגנוב ממנה את חפציה. היא התלוננה בצרפתית מושלמת באוזני הסוהרות, והן העבירו אותה לאגף האסירות המקומיות כדי לשמור על ביטחונה. אלה התגלו כתאבות מדון, ובצר לה פנתה אל הקצינה האחראית ואמרה לה שייתכן שהיא נושאת בגופה את נגיף הצהבת.

המילה "צהבת" עשתה את שלה. חששם של הישראלים שמחלה מידבקת תתפשט במתקן הכליאה ושנגיפיה יתפשטו לכל רחבי הארץ, פעל את פעולתו, ואשת השגריר הועברה מיד לבידוד. בדיקות הדם שעברה הוכיחו שהיא סובלת מתשישות אך בריאה כשור, אבל המאמץ לא היה לשווא. במרפאה הכירה את ד"ר לב, רופאת המתקן, התחבבה עליה והחלה לתווך בינה לאסירות החולות. הרופאה החביבה הביאה לה בגדי עבודה, משומשים אבל נקיים, והבטיחה שתעזור לה למצוא עבודה אם וכאשר תשוחרר.

 

שעה קודם לכן, כשצעדה בשדרות הר ציון בדרכה למקלט, ראתה חנות למכשירי טלפון ניידים, ועכשיו חזרה לשם. היא הלכה במורד הרחוב הקטן ופנתה ימינה בשדרה.

כשנכנסה לחנות לא טרח המוכר להרים את עיניו.

"אֶקסקוּזֶה מוּאָה," אמרה בצרפתית, והמוכר הרים את עיניו בפליאה וסקר את גופה. היא הבליגה על גסותו, חייכה, ובחן רב ביקשה ממנו מכשיר זול ואמין.

היא שילמה מאתיים שקלים על המכשיר ועוד מאה שקלים תמורת שיחות ושאלה את המוכר היכן תוכל למצוא בית קפה נחמד ושקט. שם התכוונה לשתות קפה בנחת ולהתקשר אל הרופאה.

המוכר פרץ בצחוק והצביע על המזללה המכוערת שעל שפת הכביש, ליד תחנת האוטובוס. חמישה גברים ישבו בחזית ולפניהם עשרות בקבוקי בירה ריקים. עשן הסתלסל ממתקן הגריל, ונתחי בשר מדממים נצלו עליו, ובקולות צרודים פלטו הגברים הוראות אל הזקן הכרסתן שטיפל בבשר. אחד הגברים, שהפשיט אותה במבטיו, הזמין אותה להצטרף אליהם. "על גופתי," לחשה לעצמה, סובבה את גווה התמיר וצעדה בכיוון הנגדי.

בקיוסק קטן קנתה לעצמה בקבוק סודה וסנדוויץ' והתיישבה על ספסל בגן. שמש סתווית חמימה ונעימה ליטפה את פניה, והיא הרשתה לעצמה לעצום את עיניה לשעה קלה. כל כך עייפה היתה.

כשהתעוררה היתה השעה בפריז רבע לשלוש, וכאן היה קריר. היא הוציאה מארנקה את הפתק שכתבה עליו את מספר הטלפון של הרופאה והתקשרה אליה.

הרופאה ענתה מיד ושמחה לשמוע את קולה. היא אמרה שעוד הערב תתקשר אל חבריה, מחר תגיע לעיר לצורך סידורים ותשמח לפגוש אותה. ייתכן שכבר תהיינה לה בשבילה תשובות.

אשת השגריר רשמה בקפידה את שמו ואת כתובתו של בית הקפה שייפגשו בו והודתה לרופאה החביבה.

דמדומים מוקדמים ירדו על הגן. עשרות צעירים וצעירות אפריקנים, נשים פיליפיניות עם עגלות ילדים וגברים שחזרו מיום עבודה מתיש, התגודדו בו. במגרש הקטן שיחקו כמה צעירים כדורסל, וכמה בחורות עודדו אותם בקולניות בשלל שפות ודיאלקטים. צחוקים עליזים עלו ממגרש משחקי הילדים הסמוך, ואמהות נזפו בילדיהן.

אז כך נראות שעות אחר הצהריים של הפליטים, הרהרה לעצמה, כאילו חיים.

היא הברישה את שערה, תיקנה את האיפור, ניקתה את נעליה, ועשתה את דרכה למקלט.

הרחוב הקטן, שהיה שומם בשעות הבוקר, התמלא חיים. כעשרה ילדים בני כל הגילים שיחקו על הכביש בכדור, ארבעה אחרים נסעו באופניים הלוך ושוב, תינוקות זחלו על המדרכה, וקבוצת נשים כבדות בשר ישבו בפתח המקלט על שרפרפים קטנים והתווכחו בקולניות זו עם זו.

מֶקוֹנַן חיכה לה, אוחז בידו שתי שקיות פלסטיק. הוא ניגש אליה, הניח את השקיות וחייך.

"מחר בבוקר," אמרה לו, "תהיה לי עוד עבודה בשבילך." הוא הנהן והסתלק.

צליל ריסוק נשמע והיא הרימה את ראשה בבהלה. מחלון הדירה שמול המקלט נזרק בקבוק והתנפץ לרסיסים על המדרכה, ורק בנס חמקו הילדים משברי הזכוכית.

אחת הנשים, אַלמָז שמה, אישה שהכירה ממתקן הכליאה, קמה ממקומה, רצה לפח הזבל, הוציאה מתוכו שקית אשפה והשליכה אותה בכוח לחלון שממנו נזרק הבקבוק. פניו הסמוקים של גבר שעיניו מימיות הגיחו מהחלון. הוא צעק משהו. כנראה קילל. אַלמָז התעלמה ממנו, אספה את כבסיה היבשים מחבל הכביסה שנקשר ברישול לסורגי החלונות, ונכנסה למקלט.

אשת השגריר ניגשה אל הנשים.

"שלום," אמרה.

הן לא ענו על ברכתה.

אחת מהן פנתה אליה. "את שמת את התיק שלך בחדר שלי?"

"אני חדשה," אמרה, "ושלחו אותי לכאן."

"את שמת את התיק שלך אצלי בחדר?" חזרה האישה על שאלתה.

"כן," ענתה, "היו לי סידורים."

"אין מקום בחדר שלי," אמרה האישה. "חדשות ישֵנות במסדרון עד שמתפנה חדר."

"לא אהיה פה הרבה זמן," ענתה אשת השגריר.

הנשים פרצו בצחוק לגלגני.

היא התעלמה מצחוקן וכרעה ליד האישה.

"אפשר לדבר רגע לבד?"

האישה הביטה בה בחשדנות ובחוסר רצון מופגן, אך השמועה על השטרות הנשלפים מן הארנק כבר עשתה לה כנפיים, והיא קמה בכבדות והתקדמה אליה. אשת השגריר כבר התרחקה מעט מקבוצת הנשים.

"חמש מאות שקל אני נותנת לך לחודש תמורת החדר."

האישה, שלא ציפתה לכך, הוכתה בתדהמה. חמש מאות שקלים הם סכום נכבד מאוד, רבע ממשכורתה החודשית.

"ואיפה אני אגור עם הילדים?" שאלה מיד כשהתעשתה.

"במסדרון," ענתה אשת השגריר.

"שמונה מאות," אמרה האישה, "ורק לחודש."

"בסדר," ענתה אשת השגריר, "ותפנו את החדר עכשיו."

"תשלמי לי בפנים," אמרה האישה ונכנסה למקלט. אשת השגריר צעדה בעקבותיה, מלוּוה במבטיהן הסקרניים של הנשים.

בחדר הושיטה האישה את ידה. אשת השגריר נתנה לה את השטרות, ובן-רגע נעלמו בין קפלי שמלתה.

האישה צררה את בגדיה ואת בגדי ילדיה ויצאה מהחדר. אשת השגריר מיהרה והכניסה את הצעצועים לתוך ארגז והסירה את הסדינים מהמיטות.

האישה חזרה, הביטה בעוינות במזרנים הקירחים, הרימה מהרצפה את אחד הסדינים ופרשה אותו שוב על מיטת היחיד.

"יודית לא באה אתנו," אמרה האישה.

אשת השגריר הופתעה.

"שילמתי לך על כולכם," אמרה בחריפות.

"שילמת עלי ועל הילדים. יודית תחזור אחר כך, ואת תעשי אִתה מה שאת רוצה."

לאחר כרבע שעה היה החדר ריק מחפצי האישה וילדיה. אשת השגריר הרהרה בעסקה שעשתה זה עתה - שמונה מאות שקלים תמורת חודש בחדר עלוב עם דיירת משנה. היא תהתה בלבה כמה תצטרך לשלם ליודית זו כדי להיפטר גם ממנה.

היא פשטה את שמלתה, השילה את נעלי העקב והוציאה מהתיק את חליפת הספורט והחלה לנקות את החדר.

שעתיים שלמות מירקה, הבריקה וצחצחה את הרצפה, ניערה את המזרנים, תלתה וילון חדש ולבן במקום הסמרטוט, קרצפה את הקירות באקונומיקה, ניקתה את המקרר הקטן, הבריקה את השירותים, סידרה את כלי האוכל בארגז קטן תחת מיטתה, וכשסיימה הוציאה את בקבוק התרסיס נגד חרקים וריססה בקפדנות את החדר. האדים הרעילים התפשטו, והיא יצאה ונעלה את הדלת, טמנה את המפתח בארנקה ויצאה אל המסדרון.

מעבר לדלתות המוגפות ישבו המשפחות הקטנות ואכלו. ריח של בשר מטוגן בשמן זול מעורבב בריח עשן עלה ממחתות הגחלים שבחדרים וגרם לה בחילה. היא מיהרה החוצה ונתקלה בנער שנכנס למקלט במרוצה. היא חשה כאב חד בבטנה.

"תיזהר," צרחה.

הוא ענה בעברית. היא לא הבינה אותו, אך עיניו הבוערות הבהירו לה שהמילים שנאמרו לא היו יפות.

"חוצפן," אמרה וסטרה לו. הנער צווח ודלת החדר הסמוכה נפתחה בחבטה. אישה רעת מבט שעטה לעברה. "מה עשית לבן שלי?" צווחה.

"הוא הכאיב לי," אמרה אשת השגריר, "והתחצף אלי."

הסטירה שנחתה על לחייה השאירה אותה המומה ומושפלת. הנער צחק בקול. אמו הדפה אותו בגסות לחדרם ואמרה, "שלא תעזי לגעת בילדים שלי," וטרקה את הדלת אחריה.

ים של דמעות היה לה עכשיו בתוכה ובקושי נסכר בגרונה. "לא לבכות!" מלמלה לעצמה, לא לתת להם את העונג.

היא התיישבה על המדרכה בחוץ והביטה בשעונה. השעה בפריז היתה כעת תשע ועשרים. בעוד שעה קלה יחלו חיי הלילה, אותן שעות מופלאות שבהן נהגה לצאת לרקוד או ללכת לקולנוע - חיבה עזה שמרה בלבה לסרטיו של ארנסט לוביץ', שהוקרנו מדי ערב בבית הקולנוע הקטן ליד האודאון.

, "Je te retrouverais Paris,"* מלמלה בינה לבין עצמה, "Je te retrouverais."

[* צרפתית: "אני עוד אחזור אלייך, פריז."]

גברים צעירים התקבצו ברחוב הקטן, מחכים לשיירי ארוחות הערב המשפחתיות שיינתנו להם אחרי שהילדים יאכלו את מנתם. גברים יתומים שאמותיהם נשארו מאחור נמשכו אל נשות המקלט הבודדות, ולא היתה בה חמלה גם כלפיהם. היא ידעה שרק החזקים שבהם ישרדו, העצלים והחלשים ייבלעו בעיר הגדולה.

לאחר שעה קלה חזרה לחדרה. התרסיס הרעיל שקע, והיא טאטאה את גופות המקקים והשליכה אותם לפח האשפה. היא נעלה את הדלת, לבשה את כתונת הלילה הלילכית כשריון מפני העליבות שסביבה, כיוונה את השעון המעורר במכשיר הנייד לשעה שמונה, כיבתה את האור ועצמה את עיניה.

כעבור כשעתיים התעוררה מדפיקות על דלת חדרה. המומה משינה קמה ופתחה את הדלת. בחורה צעירה ארוכת איברים, שבטנה המעוגלת העידה על הריונה, עמדה מולה.

"שלום," אמרה הצעירה בקול רך, "מי את?"

"מי את?" שאלה אשת השגריר.

"אני יודית," השיבה הצעירה. "וזה החדר שלי."

בקולה לא היתה תוקפנות או גסות, היא קבעה עובדה ותו לא.

"כבר לא!" אמרה אשת השגריר, "עכשיו זה החדר שלי."

"איפה בית-לחם והילדים?" שאלה יודית.

"ישנים במסדרון," אמרה אשת השגריר, "קניתי ממנה את החדר לחודש."

יודית נכנסה והתיישבה על מיטתה.

"כמה את רוצה על המיטה שלך?" שאלה אשת השגריר.

"המיטה לא למכירה," אמרה יודית.

"מאתיים שקל?" ניסתה אשת השגריר.

"לא תודה," יודית ענתה בנימוס.

"שלוש מאות?" התעקשה אשת השגריר.

"לא תודה," אמרה יודית, "את מבינה," הוסיפה, "אני בהיריון ועובדת קשה מאוד, בלילה אני חייבת לישון טוב ובמסדרון מפריעים כל הזמן."

מאופן דיבורה ומבטאה הסיקה אשת השגריר שיודית הגיעה מהכפרים בדרום ושהיא אינה אישה משכילה, ספק אם היא בכלל יודעת לקרוא ולכתוב.

"אני חייבת להיות לבד!" אמרה אשת השגריר.

"סליחה שאני מפריעה," לחשה יודית, "אבל אני מאוד עייפה עכשיו."

היא פשטה את מעילה ונכנסה לחדר האמבטיה.

אשת השגריר העייפה החליטה לדחות את המאבק ביודית למחר ועצמה שוב את עיניה. המים הזורמים הקשו עליה להירדם, והיא חיכתה בזעם עד שיודית תגמור להתרחץ. מחדר האמבטיה יצאה בחולצת טריקו שחורה ענקית, עלתה על מיטתה ונשכבה על גבה ומבטה נתלה בתקרה.

"נקי מאוד השירותים," אמרה יודית, "לילה טוב."

אשת השגריר העמידה פני ישנה ולא ענתה.

כשעתיים אחר כך התעוררה מבכייה החרישי של יודית. היא חיכתה בסבלנות כמה דקות והבכי לא נפסק, ואז ביקשה מיודית להיות בשקט, כי גם היא עייפה מאוד.

"סלחי לי," אמרה יודית וניגבה את דמעותיה. "העניין הוא שאני בחודש החמישי ואסור לי ללדת את הילד הזה... אסור לי... והם לא מסכימים פה לעשות לי הפלה."

"לא שמעת על אמצעי מניעה?" שאלה אשת השגריר ברשעות.

"הוא לא שאל אותי," ענתה יודית בשקט וכתפיה רטטו בבכי כבוש.

בלי קושי יכלה להושיט את ידה ולרפרף באצבעותיה על כתפה של יודית ולהציע לה את חמלתה, אבל היא אמרה, "היית צריכה לחשוב על זה קודם," סובבה את גבה וכיסתה את ראשה בשמיכה.

בבוקר כשהתעוררה, יודית לא היתה בחדר, וכל חפציה נעלמו. חרדה תקפה את אשת השגריר, ומיד התכופפה והציצה תחת מיטתה, ורק כשראתה שהתיק היקר במקומו ודבר לא חסר בו נשמה לרווחה.

היא פשטה את כותונתה ופנתה להתרחץ. זרזיפי המים הקפואים ננעצו בגופה כחרבות. נשימתה נעתקה והיא נרתעה לאחור וכמעט החליקה. אחוזת בהלה לפתה את הדלת וייצבה את גופה העירום הרועד מקור. היא קיללה את המקום הארור הזה ואת העולם כולו, ועברו כמה רגעים עד שאזרה אומץ, עצרה את נשימתה ונכנסה שוב למים הקרים. בחיפזון חפפה את שערה, סיבנה את גופה ונמלטה מן המקלחת. שעה ארוכה ישבה על מיטתה עטופה בשמיכה, עד שהחזירה לגופה הרועד את חומו. לאחר שהתאוששה בחרה את השמלה השחורה שחושפת את רגליה היפות, נעלה נעלי ערב גבוהות עקב, עטתה על עצמה צעיף אופנתי, התאפרה קלות, הניחה את בגדיה על המיטה מקופלים בקפידה והתיזה על עצמה מעט מהבושם היקר. באמרת שמלתה שפשפה את האות Gהמוזהבת שעל התיק עד שזהרה, תלתה אותו על כתפה ויצאה לדרכה.

בחוץ היה קריר ועננים כבדים כיסו את השמים. היא נשמה מלוא ריאותיה וראתה את מֶקוֹנַן יושב על הגדר שמול פתח המקלט ומחכה לה.

"בוקר טוב," אמרה. הוא חייך.

"לווה אותי לכאן," ציוותה והראתה לו את כתובת בית הקפה שרשמה על הפתק. מֶקוֹנַן לקח את הפתק ועיין בו.

"אני לא יודע לקרוא," אמר בביישנות.

"אלוהים," מלמלה לעצמה, "איזה אידיוט."

היא חטפה את הפתק ויצאה לדרכה. היא נעצרה מול חנות מכשירי הטלפון הניידים ונכנסה לתוכה. "בונז'ור," אמרה. המוכר חייך. היא ביקשה ממנו באנגלית שיסביר לה איך מגיעים לכתובת שרשמה.

"את לא כמו כולם שם," אמר.

היא חייכה, מוחמאת.

"זה לא שיש לי משהו נגד כושים," אמר לה, "אבל האנשים האלו באמת פרימיטיביים." לא נשאר לה אלא להסכים אתו.

הוא הסביר לה שיהיה עליה ללכת לאורך הרחוב עד שתגיע לתחנה המרכזית הישנה, ושם תמצא את אוטובוס מספר 5 והוא ייקח אותה ממש עד הכתובת שעל הפתק.

היא חייכה, הודתה לו ופנתה לצאת. "היי," אמר ותפס אותה בזרועה. היא נבהלה והסתובבה אליו וראתה את מבטו העוגב.

"למה שלא תבואי אלי בערב ונלך לאכול משהו?" שאל.

"נראה," אמרה, חילצה את ידה מאחיזתו וחמקה החוצה.

היא עלתה לאוטובוס ונתנה לנהג שטר של חמישים שקלים. הוא החזיר לה עודף והיא התיישבה וספרה את הכסף שנשאר לה - מאה ארבעים וארבעה שקלים ועשרים אגורות. אבל היא לא דאגה, תכף תפגוש את ד"ר לב והכול יסתדר.

העיר חלפה על פניה. היא לא ראתה בה הדר או יופי. היכן הם בנייניה העתיקים של פריז? היכן כנסיותיה היפהפיות? שדרותיה הרחבות? והנהר היכן הוא? היכן היא, ואיך הגיעה לכאן.

כפי שהבטיח בעל חנות הטלפונים הניידים, נמצא בית הקפה ממש מול תחנת האוטובוס. הרופאה עוד לא הגיעה, והיא התיישבה אל שולחן צדדי והזמינה לעצמה קפוצ'ינו וקרואסון. השמש בקעה מבעד לעננים והיא הביטה בעוברים ושבים הממהרים לעבודתם ודמיינה לעצמה את חייהם בארץ הזאת. צלילי שפתם נשמעו לה חורקניים ונוקשים, ושפת גופם נראתה פרועה. משהותה הארוכה בקרב דיפלומטים ידעה דבר או שניים על מדינת היהודים וחלקה עם בעלה את הערצתו לתושביה, שעל אף כל אסונותיהם גררו את עצמם הנה מכל קצות תבל והחיו את שפתם והכו באויביהם.

איפה הם ואיפה אנחנו, חשבה בלבה. להם היתה השכלה וחינוך ורצון ברזל, ואנחנו בורים, עילגים ועצלים.

להפתעתה היה הקפה טעים מאוד והקרואסון טרי ופריך, ובעודה מתענגת על ארוחת הבוקר הקטנה שלה ראתה את הרופאה חוצה את הכביש מתנשפת.

אשת השגריר קמה לכבודה, והרופאה חיבקה אותה בחום אל חזה הגדול.

"אני מתה לקפה," אמרה, "עשרים דקות יש לי, פגישות ופגישות ועוד פגישות."

היא נאנחה והציתה סיגריה וסקרה את אשת השגריר. "את נראית נפלא," אמרה.

"תודה," חייכה אשת השגריר, "אני מסתדרת."

הקפה הגיע והרופאה לגמה אותו בגמיעות גדולות וקולניות.

"תקשיבי, השגתי לך עבודה, איש נפלא עובד באו"ם, מתרוצץ בכל העולם, בן אדם נהדר, דיברתי אתו והוא שמח מאוד, אמרתי לו שיהיה חייב לדאוג לך לביטוח רפואי והוא הבטיח שכך יעשה... הנה, תרשמי את המספר," אמרה והכתיבה לה את המספר. "קוראים לו דניאל."

הנייד של הרופאה צלצל והיא ענתה מיד. "שיחה דחופה," לחשה לאשת השגריר, ובתוך כך כבר קמה והרימה את תיקה ונופפה לה. "בהצלחה, חומד," לחשה ונעלמה במורד הרחוב בלי ששילמה על הקפה שלה.

אשת השגריר נאנחה בסיפוק ומיהרה להתקשר אל המספר שקיבלה. לאחר שלושה צלצולים ענה לה גבר, וקולו היה נעים ונמרץ.

"בוקר טוב," אמרה באנגלית מושלמת, "ד"ר לב הפנתה אותי אליך בקשר לעבודה..."

"אה... כן... בטח..." אמר האיש וקולו עלץ. היא שמחה לגלות שגם האנגלית שלו טובה מאוד.

"יופי שהתקשרת... מצוין ממש... אולי תקפצי עכשיו ונדבר?"

"עכשיו?"

"אם יש לך פנאי כמובן," אמר, "אם לא..."

"יש יש, בטח שיש," אמרה וצחקה.

"נפלא," אמר והכתיב לה את כתובתו.

"איפה זה?" שאלה במבוכה, "אני חדשה בעיר ולא מכירה כלום."

"למה שלא תיקחי מונית?" שאל, "כך תגיעי מהר ולא תסתבכי."

מאה ארבעים וארבעה שקלים ועשרים אגורות פחות שני קפה קרואסון ומונית, מי יודע כמה יישאר לה?

"אני צריך לצאת עוד שעה," אמר וקטע את מחשבותיה.

לעזאזל, אמרה לעצמה, זו ההזדמנות שלי. "אגיע מיד," אמרה.

היא שילמה שלושים ושמונה שקלים על ארוחת הבוקר הקטנה שלה, עצרה מונית והראתה לנהג את הכתובת. הוא הפעיל את המונה והם יצאו לדרכם. אשת השגריר התערסלה בנעימות במושבה ותיקנה את האיפור. כשהתבוננה במראה גילתה שהיא מחייכת.

המספרים על המונה דהרו מעלה ועמדו כעת על ארבעים ושניים שקלים.

"אנחנו קרובים?" שאלה.

"עשר דקות," ענה.

היא הביטה החוצה וראתה שהבניינים הגבוהים התחלפו בווילות גדולות ממדים וברחובות צרים ומוצלים. מכוניות יקרות חנו לפני חזיתות הבתים, נשים חטובות בחליפות עסקים דחפו עגלות תינוקות, וגברים בבגדי ספורט רצו בצדי הדרך.

המונה הראה חמישים וארבעה שקלים ושלושים אגורות, והם המשיכו בדרכם.

כמה דקות אחר כך נעצרה המונית לפני וילה ענקית מוקפת חומת לבנים.

"שישים ואחד שקל," אמר הנהג.

היא הושיטה לו את השטר האחרון שהיה בארנקה, קיבלה את העודף ויצאה.

היא ניגשה אל שער הברזל, גילתה את הכפתור הקטן של האינטרקום, החליקה בידה את שמלתה ולחצה על הכפתור. עבר רגע ארוך עד שבקע מהרמקול קולו הנעים.

"בוקר טוב," אמרה, "זו אני."

"יופי, "אמר, "יופי." זמזום בקע מהרמקול הקטן. "כנסי."

היא עברה על פני ערוגת ורדים ומדשאה מטופחת, ולפני שהספיקה לצלצל, הדלת נפתחה בתנופה. מולה עמד גבר חסון ונאה בחלוק לבן, וקצף גילוח על לחיו השמאלית. הוא חייך.

"בוקר טוב, כנסי."

היא נכנסה לבית. "חכי לי, אני כבר מתלבש וחוזר," אמר.

הוא עלה בתנופה במדרגות ונעלם.

מן החלונות הרחבים הפונים לגינה ניגר אור נעים, חלבי. היא סקרה את הבית המרווח והמאובזר, שהעיד על מצבו הכלכלי האיתן של בעליו: ספות עור יקרות, שולחן אוכל מהודר מעץ משובח, תמונות מקוריות על הקירות, שטיחים פרסיים על הרצפה. במבט נוסף הבחינה בערמת הכלים שבכיור, במאפרות הגדושות, בבגדים המושלכים ליד הספה ובשכבת האבק הדקיקה המכסה את הרהיטים.

אין פה אישה וילדים, הרהרה, גבר בודד ועשיר.

"ושוב בוקר טוב," אמר בעליזות. הוא לבש חליפה משובחת, פניו היו מגולחים למשעי, וריח נעים של אפטר שייב יקר נדף ממנו.

"קפה?" שאל.

"כבר שתיתי," ענתה. "תודה."

הוא הכין לעצמו כוס קפה במכונת האספרסו, הזמין אותה לשבת והתיישב מולה.

"כפי שבוודאי שמת לב," אמר בטון מתנצל, "הבית לא נקי."

"זה לא ענייני," אמרה וחייכה.

"התגרשתי לא מזמן," אמר, "אין לנו ילדים."

"גם לי לא," אמרה.

"עוד יהיו לי," אמר וחייך, "אחרת אמא שלי תהרוג אותי."

היא חייכה וחיכתה.

"אני רוצה לספר לך משהו," אמר לה ונראה לפתע נבוך. "אבי יליד אוסטריה. כשנכנסו הנאצים נאלץ לברוח עם משפחתו. הם נתפסו והופרדו. שלוש שנים היה באושוויץ, וכשבאו הרוסים ושחררו את המחנה הוא שקל ארבעים ושניים קילו והתחיל ללכת. שנה שלמה הלך עד שהגיע בחזרה אל בית הוריו בווינה וגילה שאף אחד לא נשאר בחיים מכל משפחתו. הוריו ושתי אחיותיו נרצחו."

היא הביטה בו. עיניו היו לחות, סנטרו רעד, והיא הניחה יד מנחמת על כף ידו.

הוא הביט בה והמשיך: "אבא שלי גילה שהשכן שהלשין על משפחתו פלש לביתו והשתלט עליו. הוא פנה למשטרה, אבל השוטרים שנאו יהודים וזרקו אותו מהתחנה. אחרי חודשיים הגיע לארץ ישראל, ושנה אחר כך כבר התגייס לצבא. הוא הצליח בחיים, אבא שלי, עשה הרבה כסף, התחתן והוליד ילדים, אבל כל חייו נשארה בו נשמה של אדם בלי בית, פליט..."

הוא הניח למילים לשקוע. היא חייכה אליו בעידוד, והוא הביט בה ואמר, "ולכן כשד"ר לב שאלה אותי אם אוכל לעזור לך, שמחתי מאוד-מאוד..."

"תודה," אמרה.

"כמה שעות נדמה לך שצריך?" שאל.

היא לא הבינה את כוונתו.

"אני חשבתי על שני ושישי, חמש שעות בכל פעם, כולל רהיטים, שאיבת אבק, ניקוי מרפסת הגן, כביסה וקיפול בגדים... מה את אומרת?"

מילותיו חדרו להכרתה כמטח יריות, עד שהבינה.

"חשבתי... חשבתי..." מלמלה.

"אמרו לי שמשלמים ארבעים שקל לשעה, אבל אני אתן לך חמישים וביטוח רפואי וגם החזר נסיעות... דיברתי כבר עם חברה שלי, והיא הבטיחה שתביא לך בגדים יפים וכמעט חדשים שהיא כבר לא לובשת, וכמובן תוכלי לעשות פה כביסה לעצמך אם צריך, ולאכול כמה שבא לך..." הוא חייך. "תגידי, את חושבת שאת יכולה להתחיל היום?"

היא שתקה.

"נראה לך שתוכלי להתחיל היום?" חזר על שאלתו.

היא קמה על רגליה והעיפה בו מבט חד. "אני לא מנקה את החרא של אף אחד!" אמרה ויצאה בטריקת דלת.

מושפלת וזועפת נסעה במונית, ועיניה לא משו מן המונה. היו בארנקה רק ארבעים וחמישה שקלים, וכשהגיע המונה לסכום הזה ביקשה לרדת והלכה עד שראתה לפניה גן ציבורי לא מוכר. שם התיישבה על ספסל והביטה בשעון. בפריז היתה השעה תשע וחמישה, וחברתה הטובה אינגריד, אשתו של שגריר שוודיה, מחכה לה בבית הקפה הסמוך. יחד תלכנה אחר כך לשוק הפשפשים - לאינגריד יש עין נפלאה לרהיטים עתיקים.

 

"את החרא שלו רצה שאנקה," מלמלה לעצמה. "את החרא שלו."

צווחות אושר של פעוטות נשמעו ממתקני השעשועים. גבר כהה עור גרר אחריו עגלת אשפה ומטאטא. הוא התיישב לידה.

"בוקר טוב," אמר לה בשפתם.

היא לא השיבה לו.

"עובדת בשכונה?"

"אל תדבר אלי," אמרה בחדות, "אני לא כמוך."

"מה אני?" תהה.

"משרת שלהם, זה מה שאתה."

"נכון," הסכים, "ככה זה. מאיפה את?"

"אמרתי לא לדבר אלי."

הוא נאנח לעצמו, הוציא תפוח ולעס בקולניות. היא קמה והתרחקה מהספסל בצעדים כושלים.

היא הלכה במורד הרחוב השקט וחלפה על פני בית קפה שכונתי. אנשים ישבו שם, צחקקו וקראו עיתונים, דבר לא הטריד אותם. גבר כהה עור יצא מפתחו האחורי של בית הקפה, נושא בידיו שלושה שקי זבל. הוא הטיל אותם לעגלת האשפה והביט בה.

"שלום לך," אמר בשפתם, "את עובדת פה בשכונה?"

היא לא ענתה לו.

"חכי רגע," אמר, "אני יכול להוציא לך קפה או מיץ, בעל הבית נחמד."

"תסתום!" צווחה, "תסתמו כולכם..." והיא רצה ורצה במורד הרחוב, לבה הולם בקרבה וזיעה ניגרת במורד גווה. היא חשה שעיניהם של בני עמה רודפות אחריה לכל מקום, מביטות בה מכל חרך וסדק, מהמטבחים, מחדרי השירותים, מאחורי פחי האשפה, מעל ערמות הכלים בכיורים, ואינן נותנות לה מנוח. "כמונו את," אומרות לה עיניהם האילמות, "כמונו - פליטה." "אשת שגריר אני!" היא צעקה לעברם, "אשת שגריר! והשעה כעת תשע וחצי ותכף אני ואינגריד נשתה קפה ברוּ דֶה..."

"איזה רוּ דֶה..." לעגו לה העיניים, "מה יש לך את? אין יותר פריז אין פינוקים... אין כלום, את כמונו... את כמונו..."

היא חשה שבגדיה בוערים על גופה וכולם רודפים אחריה, וכשסובבה את ראשה ראתה אותם, את כולם ויודית בראשם, ואחריה הפרארי המיניאטורית ונוהג בה הילד שחשב שהיא מלכה, ואחריה מֶקוֹנַן ושני חבריו, ואחריהם כל נשות המקלט, כבדות, מקועקעות ועניות, ומעליהן מרחפים חבלי כביסה עמוסים ועננת צחנה, וכל אלו דולקים אחריה והיא נמלטת, ואם תרוץ מהר תספיק לקחת את המטרו ולהגיע לפגישה עם אינגריד והיום אולי תלכנה לאִיל סַן לוּאי - על גדת הסין יש ספסל אבן שהן אוהבות לשבת עליו מדי פעם וללקק גלידה, והם יישארו כולם הרחק מאחוריה, זיכרון רע... סיוט... כי היא לא פליטה כמוהם, לא! היא אשת השגריר ויש לה תיק של גוצ'י.

הנהג שהגיח מעבר לפינה ראה בחטף אישה שחורה רצה, ולא הספיק לבלום.

היא שכבה על גבה עירומה למחצה, העננים נעו במהירות דרומה, רוח קלה נשבה. קרן שמש בודדה הבליחה לרגע ודגדגה את אפה, וכשהיא הרימה במאמץ רב את ידה הימנית התנוצץ שעונה.

עלמה גניהר

עלמה גניהר היא מחזאית , תסריטאית וסופרת ישראלית.  בין עבודותיה -  התסריטים  "אשת השגריר" , "ברקיע החמישי", "שלוש אימהות" . לאחרונה ביימה את הסרט הקצר "שיניים".  היא כתבה את המחזות "הטווס מסילוואן" שזכה בפרס קיפוד הזהב ואת המחזה "סילוואן בין הזמנים." שתי ההצגות השתתפו בפסטיבל עכו. 
גניהר פרסמה שני ספרים פרי עטה, בשנת 2005 כתבה את הרומן "מעטפות" שיצא בהוצאת גוונים, ובשנת 2012 את ספרה "ג'י-פי-אס" המכיל עשרה סיפורים בהוצאת עם עובד עבורו זכתה בפרס טובה ויצחק וינר לעידוד יצירה ספרותית והיא מפרסמת סיפורים קצרים בכתבי עת שונים. 
לצד כתיבתה עלמה היא פעילה פוליטית ומאמינה שהעולם יכול להיות טוב יותר.

עוד על הספר

ג'י–פי–אס עלמה גניהר

אשת השגריר

 

 

שלא כמו הנשים האחרות המגיעות למקלט אחר חצות, סוחבות תיק מתפקע מסמרטוטים, גוררות תינוק או ילדים המומים מעייפות ומחרדה ועל פניהן הבעה מבועתת, אשת השגריר הגיעה למקלט בשעת בוקר של יום סתווי נפלא.

שלא כמו הנשים האחרות, המסתפקות בבגדים חסרי חן שתורמות להן סוהרות נדיבות בבית הסוהר, אשת השגריר היתה לבושה בשמלה אופנתית קצרת שרוולים תפורה מבד מעולה ומחמיאה לגופה החטוב, ונעלה נעליים אלגנטיות נמוכות עקב שגרגיר אבק מדרך הייסורים שבה צעדה עד לכאן לא דבק בהן. ושלא כמוהן, אשת השגריר לא בכתה ולא כופפה את גבה, אלא צעדה זקופת קומה וגאה.

שבע דקות בלבד ארכה דרכה מהתחנה המרכזית למקלט.

כשנכנסה לרחוב הקטן והשומם וראתה את ערמות האשפה שהצטברו על המדרכה, את רכבת הבגדים הלחים שנתלו ברישול על חבל כביסה מאולתר, ועוני שאין לטעות בו, מנוול ומרושע כפי שרק עוניים של פליטים יכול להיות, ידעה שהגיעה ליעדה.

היא נעצרה והידקה לגופה תיק עור גדול בצבע גמל, שידיותיו ארוגות וגדילים משתלשלים ממנו, והאות Gהמוזהבת המוטבעת בו מסמנת שעוצב בבית האופנה הנחשק גוצ'י. שאריות כבודה העצמי של אשת השגריר נארזו בתיק: שתי חליפות ושמלה של שאנל, זוג מכנסי ג'ינס של דולצ'ה וגבאנה, שתי חולצות משי לבנות של דונה קארן, זוג סנדלי ג'ימי צ'ו עדינים, חליפה ונעלי ספורט איכותיות, וטבעת דקיקה מזהב לבן משובץ יהלומים שקנתה בטיפאני. בעצב הביטה בשעון היד היקר הצמוד למפרק ידה הימנית ונאנחה: כאן, ברחוב המטונף בדרומה של עיר זרה ומנוכרת, היתה השעה עשר ועשרים, ואילו מחוגי שעונה הצביעו על השעה שמונה ועשרים - שעון פריז. בדיוק השעה שבה התיישבה מדי בוקר בבית הקפה הנחמד ברוּ דֶז אֶקוֹל, לא רחוק משגרירות שווייץ, והזמינה אספרסו קצר וקרואסון לאחר אימון הכושר היומי שלה.

השעון שהראה את שעת פריז, הטבעת, המלבושים היפים והתיק היקר היו הפריטים היחידים שהצליחה להציל. בכל פעם שהביטה בשעונה, ענדה את טבעתה או לבשה את בגדיה היפים, הרגישה שכבודה במקומו.

כחמישה עשר מטר לפני הכניסה למקלט חדרו לנחיריה ריח מאוס של מים מעופשים וניחוח מתקתק ומבחיל של פֵרות וירקות מרקיבים, שעלה משלושה ארגזי קרטון שהושלכו בחזית ושענן זבובים רחש מעליהם. רק זמן מועט נדרש לבני עמה עד שהפכו את הרחוב הקטן למפגע תברואתי.

גועל נפש, חשבה לעצמה, ולאף אחד לא אכפת!

על גדר הברזל הנמוכה בצלו של פיקוס ישבו שלושה גברים צעירים ולטשו בה עיניים. כאישה יפה שעשתה את דרכה מעלה בכוחות עצמה, ידעה בחושיה מיהו אויב ומיהו ידיד. וכאן, היא חשה מיד, מעטים יהיו בעלי הברית, ולכן תיאלץ לנהוג בחוכמה.

היא חייכה חיוך נעים אל שלושת הצעירים. שניים שמרו על ארשת פנים קפואה, והשלישי התפתה וחייך. שלום לידיד הראשון, אמרה לעצמה והחזירה חיוך.

פעוטה עירומה זחלה החוצה מהמקלט, פניה מוכתמים בשאריות מזון וכפות ידיה שחורות ושומניות מזחילה על רצפה מטונפת. הפעוטה חייכה אליה בפה חסר שיניים, התרוממה במאמץ ונאחזה ברגלה. אשת השגריר סילקה בגועל את כף היד הקטנטנה, דילגה מעל לפעוטה ונכנסה למקלט.

החום הדחוס, העליבות והחמיצות של זיעת גופים לא רחוצים הכו בה. סחרחורת תקפה אותה והיא נשענה על הקיר הדביק ונשמה במהירות.

פעם אחת כבר תקפה אותה סחרחורת כזאת. זה קרה לפני שנים, כשנאלצה להתלוות אל בעלה בסיורו בשכונות הפליטים שבפרוורי פריז. עוד לפני שהסתיים הסיור נמלטה אל רכב השרד וציוותה על הנהג שייקח אותה מהר ככל האפשר בחזרה לרוּ דֶז אֶקוֹל.

בעלה חזר הביתה בערב כעוס. "אלו בני עמך," אמר לה. "ובמסגרת תפקידך עלייך לגלות חמלה."

היא גילתה חמלה, מרחוק. שלחה להם חבילות בגדים ואספה תרומות, אך רגליה היפות לא דרכו שוב בבתיהם. כעת לא חיכתה לה בחוץ מכונית נוצצת עם נהג שאפשר לצוות עליו להחזיר אותה אל רו דֶז אֶקוֹל.

בכניסה, לצד עגלת ילדים שבורה, על מזרן לח ומזוהם, שכבה אישה כבדת בשר.

"אין מקום במקלט," נהמה האישה.

שריר לא זע בפניה של אשת השגריר. היא ידעה היטב שכל הפגנת חולשה, ולו הזעירה ביותר, תערער את מעמדה.

היא חלפה על פני האישה והתקדמה אל המסדרון המוביל מחדר הכניסה אל חדרי השינה.

המסדרון הזה שימש אף הוא למגורים, ומיטות ברזל הוצמדו אל הקיר הימני והשאירו רק מרחק זעום למעבר. גם אופניים זרוקים נראו שם, ומאווררים שבורים, וכלי בישול מפויחים.

אשת השגריר יצאה מהמסדרון ונכנסה לחדר הקטן וסקרה אותו: אין דלתות, אין חלון, ארבע מיטות ברזל ועליהן ערמות שמיכות, ומתחת נראו שקי פלסטיק כתומים גדושים בגדים. היא פתחה את דלת השירותים ודרכה בתוך שלולית מים. בחיים לא! אמרה לעצמה ויצאה למסדרון החשוך וממנו לחדר נוסף. אין דלת, החלון קטן מדי, והמקרר קטן ודולף. אמנם היה כיור והיה גם ארון קיר קטן, אבל הכיור הצחין והארון היה מפורק וברז המקלחת היה שבור. גם את החדר הזה היא שללה מיד. היא כלאה את תחושת הקבס שעלתה בבטנה, והמשיכה בעקשנות אל החדר הבא. שלושה זוגות עיניים מנומנמות הוסטו ממסך הטלוויזיה וננעצו בה. היא חשה בגבה את שנאתן של שלוש הנשים, שמעה את לחישותיהן הארסיות, ולא נעצרה. היטב זכרה את המטרה שהציבה לעצמה: לכבוש את החדר הטוב ביותר במקלט, עם חלון אחד לפחות, שירותים, מקלחת צמודה ודלת שאפשר לסגור.

כשהגיעה אל החדר האחרון, בחלקו המערבי של המקלט, ידעה מיד שזהו חדרה המיועד. הדלת היתה יציבה, מפתח היה תחוב בחור המנעול, וחלון מסורג פנה אל חצר. אמנם הזגוגית היתה מזוהמת, וסמרטוט שהודבק לחלון חסם את האוויר ואת האור, אך אין ספק שזה החדר הטוב מכולם. בתנופה תלשה את הסמרטוט, ואוויר קריר ורענן פרץ פנימה.

בחדר היו שלוש מיטות ברזל. שתיים חוברו יחד למיטה גדולה אחת ותפסו את מרבית שטחו של החדר, השלישית עמדה בצד, צמודה לקיר. המקרר הקטן נראה תקין, וכלי אוכל, רובם מלוכלכים, נערמו עליו. במרכז החדר, על שרפרף שהוצב ברווח הצר שבין המיטות, עמדה חבית עם קמח טֶף שנועד להכנת האינג'ירה, ולידה נראו ארגז ובו בקבוקי שמן וכמה שקיות פסטה וארגז נוסף מלא ירקות מרקיבים. לצד רגל הברזל של המיטה הגדולה חנתה פרארי  אדומה, מיניאטורית.

ילד כבן חמש נכנס לחדר והביט באשת השגריר בסקרנות.

"זה החדר שלך?" שאלה.

"כן דודה," השיב הילד.

"ומי עוד גר כאן?" שאלה.

"אמא ואח שלי, ואני במיטה הגדולה ויודית במיטה הקטנה."

"ואיפה אמא עכשיו?" שאלה.

"בעבודה."

"ומי זו יודית?"

"דודה."

"ומתי תחזור אמא?"

"בערב."

אשת השגריר הוציאה מארנקה מטבע של חמישה שקלים ותחבה בכף ידו.

"לך תקנה לך גלידה," אמרה.

הוא לא זז.

"מה קרה?" שאלה, "אתה לא אוהב גלידה?"

"את מלכה?" שאל.

"כן," ענתה לו וחייכה.

הילד חטף את המטבע ונעלם. אשת השגריר התיישבה על המיטה של יודית וחישבה: אלף שקל לכל היותר ירחיקו מהחדר את האישה, את ילדיה ואת הדודה יודית. ממאתיים שקל נוספים תיאלץ להיפרד כדי להפוך את החדר למקום שאפשר לגור בו. מאה שקל בערך תוציא על כלי אוכל, עוד מאה כדי לקנות מגבות וכלי מיטה, פריטים שלא עלה על דעתה לקבל כתרומה.

סך הכול: אלף וארבע מאות שקל.

 

אשת השגריר הקציבה חודש ימים בלבד לשהות במקלט והחליטה להתקשר מיד אל ד"ר לב, הרופאה שהכירה בכלא קציעות, ולהזכיר לה את הבטחתה להכיר לה אנשים חשובים ולעזור לה למצוא עבודה טובה כמתרגמת או כמזכירה בחברה בין־לאומית. הרופאה התפעלה מאוד מקורות חייה, מבקיאותה בארבע שפות ומהשכלתה הרחבה, והבטיחה שתמליץ עליה לחברים בעלי מעמד וקשרים.

אשת השגריר ידעה שהנשים המתאכסנות במקלט הן רובן נשים כפריות פרימיטיביות, לא מעטות מהן אנאלפביתיות, שנמלטו בדרך לא דרך מארצן כדי להציל את בניהן משירות צבאי ואת בנותיהן מאונס ומהתעללות, ולתת להם כך הזדמנות לעתיד טוב יותר. והיא גם ידעה שישנאו אותה שנאה מרה בגלל החיים הטובים שחייתה על חשבונן.

מערכת יחסיה עם בנות ארצה היתה ארוכה ומרה, וראשיתה עוד בתקופה שסבתה התאהבה בחייל איטלקי מצבאות הכיבוש ועברה לחיות אתו בבית איטלקי מפואר בבירה אַסמָרָה. סבותיהן של נשות המקלט לא סלחו לסבתה על מרדנותה והחרימו אותה, וכף רגלה לא דרכה שוב בכפר הולדתה. כמה צחקו המכשפות האלה כשגילו שהחייל האיטלקי השרמנטי חזר לארצו בסוף המלחמה והשאיר אחריו אישה חסרת כול, ארבעה תקליטי אופרות של ורדי וממזרה אחת בת תערובת, אמה.

כשאמה בגרה הרתה לפרחח מקומי, וכשהבינה שאין הוא מתכוון להיות לאב החלה לחסוך פרוטה לפרוטה, עד שהצליחה לסדר לעצמה דרכון איטלקי וברחה אִתה יחד, ממזרה דור שני, לאיטליה.

אשת השגריר לא ידעה מה בדיוק עשתה אמה כדי לכלכל את שתיהן באותן שנים ארורות ברומא, אבל מילותיה האחרונות היו צוואתה: "אל תתחתני עם גבר אפריקאי ואל תחזרי לאריתראה לעולם!"

את ירושתה הקטנה בזבזה במהירות ונזרקה מדירתה. זמן-מה הסתובבה ברחובות רומא אבודה ואומללה, ישנה על ספסל נוקשה בפּינצ'וֹ טראס. בוקר אחד הקיצה בבהלה מכף ידו של תייר אמריקני שמן שהונחה על ישבנה; בידו האחרת נופף בשטר של חמישה דולר. היא סטרה לו בכוח ורצה בבכי לשגרירות אריתראה כדי להתחנן שיעזרו לה לחזור לארצה.

למרבה המזל עמד באותה שעה בחזית השגרירות עוזרו הנאה של השגריר וחיכה לאדונו, ומרגע שנחו עיניו עליה השתנו חייה.

כעבור חודשיים נישאו. וכשפרש השגריר, מונה בעלה תחתיו והחיים הטובים החלו - אותם חיים שסבתה המורדת דמיינה לעצמה כשהתאהבה באותו חייל איטלקי חובב אופרות של ורדי. כך התחתנה עם גבר אפריקני והפרה את חלקה הראשון של צוואת אמה. את חלקה השני תפר (שלא באשמתה) בעוד כעשר שנים, וגם על כך תשלם ביוקר.

רחובות פריז, הרהרה עכשיו בערגה. השווקים, הבוטיקים, האוכל, שעות החסד שישבה בהן עם חברותיה ללימודים אל שולחן הבראסרי השמור לנשות השגרירים ושתתה את הקפה המגעיל שלהם, שאפילו אליו התגעגעה עכשיו, ומולן השדרה שנשטפה בגשם, ואחר כך זורחת השמש ומאירה את הטיפות שעל השולחנות בחוץ כפנינים שזה עתה נשלו מהים.

היא למדה שפות וספרות צרפתית, מצאה חברות מכל רחבי העולם והוזמנה לחגוג את ימי העצמאות של כל המדינות כולן. פעם בשנה, ב-24 במאי, יום העצמאות של אריתראה, הזמינה היא את השגרירים עם נשותיהם לחגוג אתם. להקת רקדנים ונגנים הגיעה מארצם, שלוש טבחיות נשלחו במיוחד מאַסמרה ועבדו שבוע שלם בהשגחתה. בניין השגרירות צוחצח ומורק, ולמרות היעדרם הבולט של שגרירי אנגליה, ארצות הברית ונשותיהם, היו המסיבות מוצלחות ביותר. אלמלא נתקף בעלה הרהורי כפירה, היו יכולים ללכת עכשיו בנחת בבולוואר סן מישל, ודבר מן הדברים שהתחוללו אחר כך לא היה קורה.

היא זכרה היטב את הלילה שבו חזר בעלה שיכור והודיע לה שהצטרף אל תנועת האופוזיציה הגולה, ששמה לה למטרה להיאבק ללא פשרות בנשיא המושחת הרודה בעמו. היא קיוותה שבבוקר, כשיתפכח, תצליח לשנות את דעתו, אך הבוקר עלה ודעותיו לא השתנו, ובחופשת החורף נסעה אתו בחזרה הביתה כדי שיוכל להיפרד מאמו לפני שיחזור לפריז ויעמוד שם בראש ארגון האופוזיציה הגולה.

ליד כבש המטוס חיכו לבעלה אנשי הביטחון של הנשיא.

השכם בבוקר הגיעה אל תחנת המשטרה כדי לחפש אותו. אף אחד לא הסכים לומר לה היכן הוא. חבריו רמי הדרג ביקשו ממנה לחכות בסבלנות ולא עשו למענה דבר. שבוע חלף, ושום מידע על מקום כליאתו לא הגיע, ומיום ליום היתה נואשת יותר. ערב אחד כשחזרה למלון אחרי שחיכתה חמש שעות בחום לוהט מול משרדו של שר הפנים, הופתעה למצוא בחדרה גבר זר, ידיד של בעלה מתנועת האופוזיציה; כך הציג את עצמו וסיפר לה שבעלה כלוא לתקופה בלתי מוגבלת באשמת בגידה בארצו וייעץ לה להימלט על נפשה מהר ככל האפשר.

היא הודתה לאל על שאין לה ילדים, ארזה בחופזה מעט מחפציה באותו תיק גוצ'י מופלא שקנתה בשאנז אליזה באלפיים מאתיים ותשעים דולר בבוקר יום הולדתה השלושים, ונמלטה.

בגבול פגשה את ידידיו של בעלה. העלו אותה למשאית ובה נסעה כמעט שבוע עד גבול מצרים. גם בקהיר טיפלו בה חבריו של בעלה וייעצו לה להמשיך לישראל. שם, כך הבטיחו לה, אפשר יהיה למצוא עבודה, להתפרנס בכבוד, ואולי, עם קצת מזל, לחסוך מספיק כסף ולהגר לארצות הברית או לקנדה.

וכך, בניגוד לרצונה ולתכנוניה, נהפכה כסבתהּ ואמה לפניה לבת בלי בית, וכמוהן החליטה להיאבק בגורלה.התחנה הראשונה במאבקה היתה חדר מערבי במקלט, עם שירותים, חלון ודלת שאפשר לסגור.

 

היא הוציאה מן התיק את הטבעת, הכניסה אותה לארנק ודחפה את התיק עמוק מתחת למיטה. אחר כך כיסתה גם את שולי המיטה בשמיכה ויצאה מהמקלט.

שלושת הצעירים עדיין ישבו על גדר הברזל ועישנו. היא הביטה שוב בזה שחייך אליה קודם והזמינה אותו בתנועת אצבע זעירה לגשת אליה. חבריו גיחכו. הוא חכך בדעתו ולבסוף קם וניגש אליה.

כשהתקרב ראתה שלפניה רק נער שנחפז להתבגר ולעטות על עצמו חזות גברית.

"מי אתה?" שאלה.

"מֶקוֹ נַן," ענה ונשף לעברה ענן עשן ופניה כוסו בו. "מה את רוצה?"

"בּוֹנז'וּר מֶקוֹנַן, קנה לי בבקשה חומרי ניקוי, וילון לבן, וכמה צלחות, ואת העודף שמור לעצמך," אמרה והוציאה מארנקה שטר של מאתיים שקלים ונופפה בו. כשהיתה בטוחה ששני חבריו והאישה השוכבת על המזרן ראו בבהירות את השטר, החליקה אותו לכיסו.

"סִיל-ווּ-פּלֶה," אמרה וחייכה את חיוכה המקסים ביותר.

לא היה ספק שהוא לא הבין מילה בצרפתית, אך צליליה של השפה הזאת היו מחשמלים, את זה ידעה היטב. גם היא הוקסמה ממנה בימיה הראשונים בפריז, והשפה היא שהניעה אותה לבלוע את כל מה שהיה לעיר הנפלאה הזאת להציע לה - לממזרה בת ממזרה מהיבשת המקוללת ההיא.

האישה ששכבה על מזרן בפתח המקלט הרימה את ראשה וצעקה: "אל תעז להתקרב אליה, לכלבה."

"זו אמא שלך?" שאלה אותו והוא נע בחוסר נוחות.

"לא," ענה מיד, והיא ידעה שהוא משקר.

מֶקוֹנַן יצא לדרכו. כעבור רגע או שניים קמו שני חבריו ורצו בעקבותיו. היא גיחכה לעצמה, הרכילות היתה תמיד הנשק העיקרי של האריתראים. לו יכלה הרכילות להרוג, היה הצבא האתיופי ניגף כעבור שנה אחת, ולא היה כל צורך בשלושים שנות מלחמה עקובה מדם.

אשת השגריר לא הסגירה את עייפותה לעין זר, אבל היתה מותשת. היא לא סיפרה לאיש שכמו אחרות לפניה הושפלה בידי החיילים המצרים שמשמשו את גופה, נשרטה ונחבלה במנוסתה לצד השני של הגבול, ושם השפילו אותה החיילים הישראלים, שלא טרחו לברר את מעמדה והשליכו אותה עם מאה פליטים אחרים לבית הכלא בקציעות. וגם שם לא הקשיבו לה כשחזרה וסיפרה שהיא אינה פליטה איכרה בורה, אלא אשת שגריר מכובדת.

לאחר יומיים באגף הנשים, כשגילו בנות ארצה את זהותה, הציקו לה וניסו לגנוב ממנה את חפציה. היא התלוננה בצרפתית מושלמת באוזני הסוהרות, והן העבירו אותה לאגף האסירות המקומיות כדי לשמור על ביטחונה. אלה התגלו כתאבות מדון, ובצר לה פנתה אל הקצינה האחראית ואמרה לה שייתכן שהיא נושאת בגופה את נגיף הצהבת.

המילה "צהבת" עשתה את שלה. חששם של הישראלים שמחלה מידבקת תתפשט במתקן הכליאה ושנגיפיה יתפשטו לכל רחבי הארץ, פעל את פעולתו, ואשת השגריר הועברה מיד לבידוד. בדיקות הדם שעברה הוכיחו שהיא סובלת מתשישות אך בריאה כשור, אבל המאמץ לא היה לשווא. במרפאה הכירה את ד"ר לב, רופאת המתקן, התחבבה עליה והחלה לתווך בינה לאסירות החולות. הרופאה החביבה הביאה לה בגדי עבודה, משומשים אבל נקיים, והבטיחה שתעזור לה למצוא עבודה אם וכאשר תשוחרר.

 

שעה קודם לכן, כשצעדה בשדרות הר ציון בדרכה למקלט, ראתה חנות למכשירי טלפון ניידים, ועכשיו חזרה לשם. היא הלכה במורד הרחוב הקטן ופנתה ימינה בשדרה.

כשנכנסה לחנות לא טרח המוכר להרים את עיניו.

"אֶקסקוּזֶה מוּאָה," אמרה בצרפתית, והמוכר הרים את עיניו בפליאה וסקר את גופה. היא הבליגה על גסותו, חייכה, ובחן רב ביקשה ממנו מכשיר זול ואמין.

היא שילמה מאתיים שקלים על המכשיר ועוד מאה שקלים תמורת שיחות ושאלה את המוכר היכן תוכל למצוא בית קפה נחמד ושקט. שם התכוונה לשתות קפה בנחת ולהתקשר אל הרופאה.

המוכר פרץ בצחוק והצביע על המזללה המכוערת שעל שפת הכביש, ליד תחנת האוטובוס. חמישה גברים ישבו בחזית ולפניהם עשרות בקבוקי בירה ריקים. עשן הסתלסל ממתקן הגריל, ונתחי בשר מדממים נצלו עליו, ובקולות צרודים פלטו הגברים הוראות אל הזקן הכרסתן שטיפל בבשר. אחד הגברים, שהפשיט אותה במבטיו, הזמין אותה להצטרף אליהם. "על גופתי," לחשה לעצמה, סובבה את גווה התמיר וצעדה בכיוון הנגדי.

בקיוסק קטן קנתה לעצמה בקבוק סודה וסנדוויץ' והתיישבה על ספסל בגן. שמש סתווית חמימה ונעימה ליטפה את פניה, והיא הרשתה לעצמה לעצום את עיניה לשעה קלה. כל כך עייפה היתה.

כשהתעוררה היתה השעה בפריז רבע לשלוש, וכאן היה קריר. היא הוציאה מארנקה את הפתק שכתבה עליו את מספר הטלפון של הרופאה והתקשרה אליה.

הרופאה ענתה מיד ושמחה לשמוע את קולה. היא אמרה שעוד הערב תתקשר אל חבריה, מחר תגיע לעיר לצורך סידורים ותשמח לפגוש אותה. ייתכן שכבר תהיינה לה בשבילה תשובות.

אשת השגריר רשמה בקפידה את שמו ואת כתובתו של בית הקפה שייפגשו בו והודתה לרופאה החביבה.

דמדומים מוקדמים ירדו על הגן. עשרות צעירים וצעירות אפריקנים, נשים פיליפיניות עם עגלות ילדים וגברים שחזרו מיום עבודה מתיש, התגודדו בו. במגרש הקטן שיחקו כמה צעירים כדורסל, וכמה בחורות עודדו אותם בקולניות בשלל שפות ודיאלקטים. צחוקים עליזים עלו ממגרש משחקי הילדים הסמוך, ואמהות נזפו בילדיהן.

אז כך נראות שעות אחר הצהריים של הפליטים, הרהרה לעצמה, כאילו חיים.

היא הברישה את שערה, תיקנה את האיפור, ניקתה את נעליה, ועשתה את דרכה למקלט.

הרחוב הקטן, שהיה שומם בשעות הבוקר, התמלא חיים. כעשרה ילדים בני כל הגילים שיחקו על הכביש בכדור, ארבעה אחרים נסעו באופניים הלוך ושוב, תינוקות זחלו על המדרכה, וקבוצת נשים כבדות בשר ישבו בפתח המקלט על שרפרפים קטנים והתווכחו בקולניות זו עם זו.

מֶקוֹנַן חיכה לה, אוחז בידו שתי שקיות פלסטיק. הוא ניגש אליה, הניח את השקיות וחייך.

"מחר בבוקר," אמרה לו, "תהיה לי עוד עבודה בשבילך." הוא הנהן והסתלק.

צליל ריסוק נשמע והיא הרימה את ראשה בבהלה. מחלון הדירה שמול המקלט נזרק בקבוק והתנפץ לרסיסים על המדרכה, ורק בנס חמקו הילדים משברי הזכוכית.

אחת הנשים, אַלמָז שמה, אישה שהכירה ממתקן הכליאה, קמה ממקומה, רצה לפח הזבל, הוציאה מתוכו שקית אשפה והשליכה אותה בכוח לחלון שממנו נזרק הבקבוק. פניו הסמוקים של גבר שעיניו מימיות הגיחו מהחלון. הוא צעק משהו. כנראה קילל. אַלמָז התעלמה ממנו, אספה את כבסיה היבשים מחבל הכביסה שנקשר ברישול לסורגי החלונות, ונכנסה למקלט.

אשת השגריר ניגשה אל הנשים.

"שלום," אמרה.

הן לא ענו על ברכתה.

אחת מהן פנתה אליה. "את שמת את התיק שלך בחדר שלי?"

"אני חדשה," אמרה, "ושלחו אותי לכאן."

"את שמת את התיק שלך אצלי בחדר?" חזרה האישה על שאלתה.

"כן," ענתה, "היו לי סידורים."

"אין מקום בחדר שלי," אמרה האישה. "חדשות ישֵנות במסדרון עד שמתפנה חדר."

"לא אהיה פה הרבה זמן," ענתה אשת השגריר.

הנשים פרצו בצחוק לגלגני.

היא התעלמה מצחוקן וכרעה ליד האישה.

"אפשר לדבר רגע לבד?"

האישה הביטה בה בחשדנות ובחוסר רצון מופגן, אך השמועה על השטרות הנשלפים מן הארנק כבר עשתה לה כנפיים, והיא קמה בכבדות והתקדמה אליה. אשת השגריר כבר התרחקה מעט מקבוצת הנשים.

"חמש מאות שקל אני נותנת לך לחודש תמורת החדר."

האישה, שלא ציפתה לכך, הוכתה בתדהמה. חמש מאות שקלים הם סכום נכבד מאוד, רבע ממשכורתה החודשית.

"ואיפה אני אגור עם הילדים?" שאלה מיד כשהתעשתה.

"במסדרון," ענתה אשת השגריר.

"שמונה מאות," אמרה האישה, "ורק לחודש."

"בסדר," ענתה אשת השגריר, "ותפנו את החדר עכשיו."

"תשלמי לי בפנים," אמרה האישה ונכנסה למקלט. אשת השגריר צעדה בעקבותיה, מלוּוה במבטיהן הסקרניים של הנשים.

בחדר הושיטה האישה את ידה. אשת השגריר נתנה לה את השטרות, ובן-רגע נעלמו בין קפלי שמלתה.

האישה צררה את בגדיה ואת בגדי ילדיה ויצאה מהחדר. אשת השגריר מיהרה והכניסה את הצעצועים לתוך ארגז והסירה את הסדינים מהמיטות.

האישה חזרה, הביטה בעוינות במזרנים הקירחים, הרימה מהרצפה את אחד הסדינים ופרשה אותו שוב על מיטת היחיד.

"יודית לא באה אתנו," אמרה האישה.

אשת השגריר הופתעה.

"שילמתי לך על כולכם," אמרה בחריפות.

"שילמת עלי ועל הילדים. יודית תחזור אחר כך, ואת תעשי אִתה מה שאת רוצה."

לאחר כרבע שעה היה החדר ריק מחפצי האישה וילדיה. אשת השגריר הרהרה בעסקה שעשתה זה עתה - שמונה מאות שקלים תמורת חודש בחדר עלוב עם דיירת משנה. היא תהתה בלבה כמה תצטרך לשלם ליודית זו כדי להיפטר גם ממנה.

היא פשטה את שמלתה, השילה את נעלי העקב והוציאה מהתיק את חליפת הספורט והחלה לנקות את החדר.

שעתיים שלמות מירקה, הבריקה וצחצחה את הרצפה, ניערה את המזרנים, תלתה וילון חדש ולבן במקום הסמרטוט, קרצפה את הקירות באקונומיקה, ניקתה את המקרר הקטן, הבריקה את השירותים, סידרה את כלי האוכל בארגז קטן תחת מיטתה, וכשסיימה הוציאה את בקבוק התרסיס נגד חרקים וריססה בקפדנות את החדר. האדים הרעילים התפשטו, והיא יצאה ונעלה את הדלת, טמנה את המפתח בארנקה ויצאה אל המסדרון.

מעבר לדלתות המוגפות ישבו המשפחות הקטנות ואכלו. ריח של בשר מטוגן בשמן זול מעורבב בריח עשן עלה ממחתות הגחלים שבחדרים וגרם לה בחילה. היא מיהרה החוצה ונתקלה בנער שנכנס למקלט במרוצה. היא חשה כאב חד בבטנה.

"תיזהר," צרחה.

הוא ענה בעברית. היא לא הבינה אותו, אך עיניו הבוערות הבהירו לה שהמילים שנאמרו לא היו יפות.

"חוצפן," אמרה וסטרה לו. הנער צווח ודלת החדר הסמוכה נפתחה בחבטה. אישה רעת מבט שעטה לעברה. "מה עשית לבן שלי?" צווחה.

"הוא הכאיב לי," אמרה אשת השגריר, "והתחצף אלי."

הסטירה שנחתה על לחייה השאירה אותה המומה ומושפלת. הנער צחק בקול. אמו הדפה אותו בגסות לחדרם ואמרה, "שלא תעזי לגעת בילדים שלי," וטרקה את הדלת אחריה.

ים של דמעות היה לה עכשיו בתוכה ובקושי נסכר בגרונה. "לא לבכות!" מלמלה לעצמה, לא לתת להם את העונג.

היא התיישבה על המדרכה בחוץ והביטה בשעונה. השעה בפריז היתה כעת תשע ועשרים. בעוד שעה קלה יחלו חיי הלילה, אותן שעות מופלאות שבהן נהגה לצאת לרקוד או ללכת לקולנוע - חיבה עזה שמרה בלבה לסרטיו של ארנסט לוביץ', שהוקרנו מדי ערב בבית הקולנוע הקטן ליד האודאון.

, "Je te retrouverais Paris,"* מלמלה בינה לבין עצמה, "Je te retrouverais."

[* צרפתית: "אני עוד אחזור אלייך, פריז."]

גברים צעירים התקבצו ברחוב הקטן, מחכים לשיירי ארוחות הערב המשפחתיות שיינתנו להם אחרי שהילדים יאכלו את מנתם. גברים יתומים שאמותיהם נשארו מאחור נמשכו אל נשות המקלט הבודדות, ולא היתה בה חמלה גם כלפיהם. היא ידעה שרק החזקים שבהם ישרדו, העצלים והחלשים ייבלעו בעיר הגדולה.

לאחר שעה קלה חזרה לחדרה. התרסיס הרעיל שקע, והיא טאטאה את גופות המקקים והשליכה אותם לפח האשפה. היא נעלה את הדלת, לבשה את כתונת הלילה הלילכית כשריון מפני העליבות שסביבה, כיוונה את השעון המעורר במכשיר הנייד לשעה שמונה, כיבתה את האור ועצמה את עיניה.

כעבור כשעתיים התעוררה מדפיקות על דלת חדרה. המומה משינה קמה ופתחה את הדלת. בחורה צעירה ארוכת איברים, שבטנה המעוגלת העידה על הריונה, עמדה מולה.

"שלום," אמרה הצעירה בקול רך, "מי את?"

"מי את?" שאלה אשת השגריר.

"אני יודית," השיבה הצעירה. "וזה החדר שלי."

בקולה לא היתה תוקפנות או גסות, היא קבעה עובדה ותו לא.

"כבר לא!" אמרה אשת השגריר, "עכשיו זה החדר שלי."

"איפה בית-לחם והילדים?" שאלה יודית.

"ישנים במסדרון," אמרה אשת השגריר, "קניתי ממנה את החדר לחודש."

יודית נכנסה והתיישבה על מיטתה.

"כמה את רוצה על המיטה שלך?" שאלה אשת השגריר.

"המיטה לא למכירה," אמרה יודית.

"מאתיים שקל?" ניסתה אשת השגריר.

"לא תודה," יודית ענתה בנימוס.

"שלוש מאות?" התעקשה אשת השגריר.

"לא תודה," אמרה יודית, "את מבינה," הוסיפה, "אני בהיריון ועובדת קשה מאוד, בלילה אני חייבת לישון טוב ובמסדרון מפריעים כל הזמן."

מאופן דיבורה ומבטאה הסיקה אשת השגריר שיודית הגיעה מהכפרים בדרום ושהיא אינה אישה משכילה, ספק אם היא בכלל יודעת לקרוא ולכתוב.

"אני חייבת להיות לבד!" אמרה אשת השגריר.

"סליחה שאני מפריעה," לחשה יודית, "אבל אני מאוד עייפה עכשיו."

היא פשטה את מעילה ונכנסה לחדר האמבטיה.

אשת השגריר העייפה החליטה לדחות את המאבק ביודית למחר ועצמה שוב את עיניה. המים הזורמים הקשו עליה להירדם, והיא חיכתה בזעם עד שיודית תגמור להתרחץ. מחדר האמבטיה יצאה בחולצת טריקו שחורה ענקית, עלתה על מיטתה ונשכבה על גבה ומבטה נתלה בתקרה.

"נקי מאוד השירותים," אמרה יודית, "לילה טוב."

אשת השגריר העמידה פני ישנה ולא ענתה.

כשעתיים אחר כך התעוררה מבכייה החרישי של יודית. היא חיכתה בסבלנות כמה דקות והבכי לא נפסק, ואז ביקשה מיודית להיות בשקט, כי גם היא עייפה מאוד.

"סלחי לי," אמרה יודית וניגבה את דמעותיה. "העניין הוא שאני בחודש החמישי ואסור לי ללדת את הילד הזה... אסור לי... והם לא מסכימים פה לעשות לי הפלה."

"לא שמעת על אמצעי מניעה?" שאלה אשת השגריר ברשעות.

"הוא לא שאל אותי," ענתה יודית בשקט וכתפיה רטטו בבכי כבוש.

בלי קושי יכלה להושיט את ידה ולרפרף באצבעותיה על כתפה של יודית ולהציע לה את חמלתה, אבל היא אמרה, "היית צריכה לחשוב על זה קודם," סובבה את גבה וכיסתה את ראשה בשמיכה.

בבוקר כשהתעוררה, יודית לא היתה בחדר, וכל חפציה נעלמו. חרדה תקפה את אשת השגריר, ומיד התכופפה והציצה תחת מיטתה, ורק כשראתה שהתיק היקר במקומו ודבר לא חסר בו נשמה לרווחה.

היא פשטה את כותונתה ופנתה להתרחץ. זרזיפי המים הקפואים ננעצו בגופה כחרבות. נשימתה נעתקה והיא נרתעה לאחור וכמעט החליקה. אחוזת בהלה לפתה את הדלת וייצבה את גופה העירום הרועד מקור. היא קיללה את המקום הארור הזה ואת העולם כולו, ועברו כמה רגעים עד שאזרה אומץ, עצרה את נשימתה ונכנסה שוב למים הקרים. בחיפזון חפפה את שערה, סיבנה את גופה ונמלטה מן המקלחת. שעה ארוכה ישבה על מיטתה עטופה בשמיכה, עד שהחזירה לגופה הרועד את חומו. לאחר שהתאוששה בחרה את השמלה השחורה שחושפת את רגליה היפות, נעלה נעלי ערב גבוהות עקב, עטתה על עצמה צעיף אופנתי, התאפרה קלות, הניחה את בגדיה על המיטה מקופלים בקפידה והתיזה על עצמה מעט מהבושם היקר. באמרת שמלתה שפשפה את האות Gהמוזהבת שעל התיק עד שזהרה, תלתה אותו על כתפה ויצאה לדרכה.

בחוץ היה קריר ועננים כבדים כיסו את השמים. היא נשמה מלוא ריאותיה וראתה את מֶקוֹנַן יושב על הגדר שמול פתח המקלט ומחכה לה.

"בוקר טוב," אמרה. הוא חייך.

"לווה אותי לכאן," ציוותה והראתה לו את כתובת בית הקפה שרשמה על הפתק. מֶקוֹנַן לקח את הפתק ועיין בו.

"אני לא יודע לקרוא," אמר בביישנות.

"אלוהים," מלמלה לעצמה, "איזה אידיוט."

היא חטפה את הפתק ויצאה לדרכה. היא נעצרה מול חנות מכשירי הטלפון הניידים ונכנסה לתוכה. "בונז'ור," אמרה. המוכר חייך. היא ביקשה ממנו באנגלית שיסביר לה איך מגיעים לכתובת שרשמה.

"את לא כמו כולם שם," אמר.

היא חייכה, מוחמאת.

"זה לא שיש לי משהו נגד כושים," אמר לה, "אבל האנשים האלו באמת פרימיטיביים." לא נשאר לה אלא להסכים אתו.

הוא הסביר לה שיהיה עליה ללכת לאורך הרחוב עד שתגיע לתחנה המרכזית הישנה, ושם תמצא את אוטובוס מספר 5 והוא ייקח אותה ממש עד הכתובת שעל הפתק.

היא חייכה, הודתה לו ופנתה לצאת. "היי," אמר ותפס אותה בזרועה. היא נבהלה והסתובבה אליו וראתה את מבטו העוגב.

"למה שלא תבואי אלי בערב ונלך לאכול משהו?" שאל.

"נראה," אמרה, חילצה את ידה מאחיזתו וחמקה החוצה.

היא עלתה לאוטובוס ונתנה לנהג שטר של חמישים שקלים. הוא החזיר לה עודף והיא התיישבה וספרה את הכסף שנשאר לה - מאה ארבעים וארבעה שקלים ועשרים אגורות. אבל היא לא דאגה, תכף תפגוש את ד"ר לב והכול יסתדר.

העיר חלפה על פניה. היא לא ראתה בה הדר או יופי. היכן הם בנייניה העתיקים של פריז? היכן כנסיותיה היפהפיות? שדרותיה הרחבות? והנהר היכן הוא? היכן היא, ואיך הגיעה לכאן.

כפי שהבטיח בעל חנות הטלפונים הניידים, נמצא בית הקפה ממש מול תחנת האוטובוס. הרופאה עוד לא הגיעה, והיא התיישבה אל שולחן צדדי והזמינה לעצמה קפוצ'ינו וקרואסון. השמש בקעה מבעד לעננים והיא הביטה בעוברים ושבים הממהרים לעבודתם ודמיינה לעצמה את חייהם בארץ הזאת. צלילי שפתם נשמעו לה חורקניים ונוקשים, ושפת גופם נראתה פרועה. משהותה הארוכה בקרב דיפלומטים ידעה דבר או שניים על מדינת היהודים וחלקה עם בעלה את הערצתו לתושביה, שעל אף כל אסונותיהם גררו את עצמם הנה מכל קצות תבל והחיו את שפתם והכו באויביהם.

איפה הם ואיפה אנחנו, חשבה בלבה. להם היתה השכלה וחינוך ורצון ברזל, ואנחנו בורים, עילגים ועצלים.

להפתעתה היה הקפה טעים מאוד והקרואסון טרי ופריך, ובעודה מתענגת על ארוחת הבוקר הקטנה שלה ראתה את הרופאה חוצה את הכביש מתנשפת.

אשת השגריר קמה לכבודה, והרופאה חיבקה אותה בחום אל חזה הגדול.

"אני מתה לקפה," אמרה, "עשרים דקות יש לי, פגישות ופגישות ועוד פגישות."

היא נאנחה והציתה סיגריה וסקרה את אשת השגריר. "את נראית נפלא," אמרה.

"תודה," חייכה אשת השגריר, "אני מסתדרת."

הקפה הגיע והרופאה לגמה אותו בגמיעות גדולות וקולניות.

"תקשיבי, השגתי לך עבודה, איש נפלא עובד באו"ם, מתרוצץ בכל העולם, בן אדם נהדר, דיברתי אתו והוא שמח מאוד, אמרתי לו שיהיה חייב לדאוג לך לביטוח רפואי והוא הבטיח שכך יעשה... הנה, תרשמי את המספר," אמרה והכתיבה לה את המספר. "קוראים לו דניאל."

הנייד של הרופאה צלצל והיא ענתה מיד. "שיחה דחופה," לחשה לאשת השגריר, ובתוך כך כבר קמה והרימה את תיקה ונופפה לה. "בהצלחה, חומד," לחשה ונעלמה במורד הרחוב בלי ששילמה על הקפה שלה.

אשת השגריר נאנחה בסיפוק ומיהרה להתקשר אל המספר שקיבלה. לאחר שלושה צלצולים ענה לה גבר, וקולו היה נעים ונמרץ.

"בוקר טוב," אמרה באנגלית מושלמת, "ד"ר לב הפנתה אותי אליך בקשר לעבודה..."

"אה... כן... בטח..." אמר האיש וקולו עלץ. היא שמחה לגלות שגם האנגלית שלו טובה מאוד.

"יופי שהתקשרת... מצוין ממש... אולי תקפצי עכשיו ונדבר?"

"עכשיו?"

"אם יש לך פנאי כמובן," אמר, "אם לא..."

"יש יש, בטח שיש," אמרה וצחקה.

"נפלא," אמר והכתיב לה את כתובתו.

"איפה זה?" שאלה במבוכה, "אני חדשה בעיר ולא מכירה כלום."

"למה שלא תיקחי מונית?" שאל, "כך תגיעי מהר ולא תסתבכי."

מאה ארבעים וארבעה שקלים ועשרים אגורות פחות שני קפה קרואסון ומונית, מי יודע כמה יישאר לה?

"אני צריך לצאת עוד שעה," אמר וקטע את מחשבותיה.

לעזאזל, אמרה לעצמה, זו ההזדמנות שלי. "אגיע מיד," אמרה.

היא שילמה שלושים ושמונה שקלים על ארוחת הבוקר הקטנה שלה, עצרה מונית והראתה לנהג את הכתובת. הוא הפעיל את המונה והם יצאו לדרכם. אשת השגריר התערסלה בנעימות במושבה ותיקנה את האיפור. כשהתבוננה במראה גילתה שהיא מחייכת.

המספרים על המונה דהרו מעלה ועמדו כעת על ארבעים ושניים שקלים.

"אנחנו קרובים?" שאלה.

"עשר דקות," ענה.

היא הביטה החוצה וראתה שהבניינים הגבוהים התחלפו בווילות גדולות ממדים וברחובות צרים ומוצלים. מכוניות יקרות חנו לפני חזיתות הבתים, נשים חטובות בחליפות עסקים דחפו עגלות תינוקות, וגברים בבגדי ספורט רצו בצדי הדרך.

המונה הראה חמישים וארבעה שקלים ושלושים אגורות, והם המשיכו בדרכם.

כמה דקות אחר כך נעצרה המונית לפני וילה ענקית מוקפת חומת לבנים.

"שישים ואחד שקל," אמר הנהג.

היא הושיטה לו את השטר האחרון שהיה בארנקה, קיבלה את העודף ויצאה.

היא ניגשה אל שער הברזל, גילתה את הכפתור הקטן של האינטרקום, החליקה בידה את שמלתה ולחצה על הכפתור. עבר רגע ארוך עד שבקע מהרמקול קולו הנעים.

"בוקר טוב," אמרה, "זו אני."

"יופי, "אמר, "יופי." זמזום בקע מהרמקול הקטן. "כנסי."

היא עברה על פני ערוגת ורדים ומדשאה מטופחת, ולפני שהספיקה לצלצל, הדלת נפתחה בתנופה. מולה עמד גבר חסון ונאה בחלוק לבן, וקצף גילוח על לחיו השמאלית. הוא חייך.

"בוקר טוב, כנסי."

היא נכנסה לבית. "חכי לי, אני כבר מתלבש וחוזר," אמר.

הוא עלה בתנופה במדרגות ונעלם.

מן החלונות הרחבים הפונים לגינה ניגר אור נעים, חלבי. היא סקרה את הבית המרווח והמאובזר, שהעיד על מצבו הכלכלי האיתן של בעליו: ספות עור יקרות, שולחן אוכל מהודר מעץ משובח, תמונות מקוריות על הקירות, שטיחים פרסיים על הרצפה. במבט נוסף הבחינה בערמת הכלים שבכיור, במאפרות הגדושות, בבגדים המושלכים ליד הספה ובשכבת האבק הדקיקה המכסה את הרהיטים.

אין פה אישה וילדים, הרהרה, גבר בודד ועשיר.

"ושוב בוקר טוב," אמר בעליזות. הוא לבש חליפה משובחת, פניו היו מגולחים למשעי, וריח נעים של אפטר שייב יקר נדף ממנו.

"קפה?" שאל.

"כבר שתיתי," ענתה. "תודה."

הוא הכין לעצמו כוס קפה במכונת האספרסו, הזמין אותה לשבת והתיישב מולה.

"כפי שבוודאי שמת לב," אמר בטון מתנצל, "הבית לא נקי."

"זה לא ענייני," אמרה וחייכה.

"התגרשתי לא מזמן," אמר, "אין לנו ילדים."

"גם לי לא," אמרה.

"עוד יהיו לי," אמר וחייך, "אחרת אמא שלי תהרוג אותי."

היא חייכה וחיכתה.

"אני רוצה לספר לך משהו," אמר לה ונראה לפתע נבוך. "אבי יליד אוסטריה. כשנכנסו הנאצים נאלץ לברוח עם משפחתו. הם נתפסו והופרדו. שלוש שנים היה באושוויץ, וכשבאו הרוסים ושחררו את המחנה הוא שקל ארבעים ושניים קילו והתחיל ללכת. שנה שלמה הלך עד שהגיע בחזרה אל בית הוריו בווינה וגילה שאף אחד לא נשאר בחיים מכל משפחתו. הוריו ושתי אחיותיו נרצחו."

היא הביטה בו. עיניו היו לחות, סנטרו רעד, והיא הניחה יד מנחמת על כף ידו.

הוא הביט בה והמשיך: "אבא שלי גילה שהשכן שהלשין על משפחתו פלש לביתו והשתלט עליו. הוא פנה למשטרה, אבל השוטרים שנאו יהודים וזרקו אותו מהתחנה. אחרי חודשיים הגיע לארץ ישראל, ושנה אחר כך כבר התגייס לצבא. הוא הצליח בחיים, אבא שלי, עשה הרבה כסף, התחתן והוליד ילדים, אבל כל חייו נשארה בו נשמה של אדם בלי בית, פליט..."

הוא הניח למילים לשקוע. היא חייכה אליו בעידוד, והוא הביט בה ואמר, "ולכן כשד"ר לב שאלה אותי אם אוכל לעזור לך, שמחתי מאוד-מאוד..."

"תודה," אמרה.

"כמה שעות נדמה לך שצריך?" שאל.

היא לא הבינה את כוונתו.

"אני חשבתי על שני ושישי, חמש שעות בכל פעם, כולל רהיטים, שאיבת אבק, ניקוי מרפסת הגן, כביסה וקיפול בגדים... מה את אומרת?"

מילותיו חדרו להכרתה כמטח יריות, עד שהבינה.

"חשבתי... חשבתי..." מלמלה.

"אמרו לי שמשלמים ארבעים שקל לשעה, אבל אני אתן לך חמישים וביטוח רפואי וגם החזר נסיעות... דיברתי כבר עם חברה שלי, והיא הבטיחה שתביא לך בגדים יפים וכמעט חדשים שהיא כבר לא לובשת, וכמובן תוכלי לעשות פה כביסה לעצמך אם צריך, ולאכול כמה שבא לך..." הוא חייך. "תגידי, את חושבת שאת יכולה להתחיל היום?"

היא שתקה.

"נראה לך שתוכלי להתחיל היום?" חזר על שאלתו.

היא קמה על רגליה והעיפה בו מבט חד. "אני לא מנקה את החרא של אף אחד!" אמרה ויצאה בטריקת דלת.

מושפלת וזועפת נסעה במונית, ועיניה לא משו מן המונה. היו בארנקה רק ארבעים וחמישה שקלים, וכשהגיע המונה לסכום הזה ביקשה לרדת והלכה עד שראתה לפניה גן ציבורי לא מוכר. שם התיישבה על ספסל והביטה בשעון. בפריז היתה השעה תשע וחמישה, וחברתה הטובה אינגריד, אשתו של שגריר שוודיה, מחכה לה בבית הקפה הסמוך. יחד תלכנה אחר כך לשוק הפשפשים - לאינגריד יש עין נפלאה לרהיטים עתיקים.

 

"את החרא שלו רצה שאנקה," מלמלה לעצמה. "את החרא שלו."

צווחות אושר של פעוטות נשמעו ממתקני השעשועים. גבר כהה עור גרר אחריו עגלת אשפה ומטאטא. הוא התיישב לידה.

"בוקר טוב," אמר לה בשפתם.

היא לא השיבה לו.

"עובדת בשכונה?"

"אל תדבר אלי," אמרה בחדות, "אני לא כמוך."

"מה אני?" תהה.

"משרת שלהם, זה מה שאתה."

"נכון," הסכים, "ככה זה. מאיפה את?"

"אמרתי לא לדבר אלי."

הוא נאנח לעצמו, הוציא תפוח ולעס בקולניות. היא קמה והתרחקה מהספסל בצעדים כושלים.

היא הלכה במורד הרחוב השקט וחלפה על פני בית קפה שכונתי. אנשים ישבו שם, צחקקו וקראו עיתונים, דבר לא הטריד אותם. גבר כהה עור יצא מפתחו האחורי של בית הקפה, נושא בידיו שלושה שקי זבל. הוא הטיל אותם לעגלת האשפה והביט בה.

"שלום לך," אמר בשפתם, "את עובדת פה בשכונה?"

היא לא ענתה לו.

"חכי רגע," אמר, "אני יכול להוציא לך קפה או מיץ, בעל הבית נחמד."

"תסתום!" צווחה, "תסתמו כולכם..." והיא רצה ורצה במורד הרחוב, לבה הולם בקרבה וזיעה ניגרת במורד גווה. היא חשה שעיניהם של בני עמה רודפות אחריה לכל מקום, מביטות בה מכל חרך וסדק, מהמטבחים, מחדרי השירותים, מאחורי פחי האשפה, מעל ערמות הכלים בכיורים, ואינן נותנות לה מנוח. "כמונו את," אומרות לה עיניהם האילמות, "כמונו - פליטה." "אשת שגריר אני!" היא צעקה לעברם, "אשת שגריר! והשעה כעת תשע וחצי ותכף אני ואינגריד נשתה קפה ברוּ דֶה..."

"איזה רוּ דֶה..." לעגו לה העיניים, "מה יש לך את? אין יותר פריז אין פינוקים... אין כלום, את כמונו... את כמונו..."

היא חשה שבגדיה בוערים על גופה וכולם רודפים אחריה, וכשסובבה את ראשה ראתה אותם, את כולם ויודית בראשם, ואחריה הפרארי המיניאטורית ונוהג בה הילד שחשב שהיא מלכה, ואחריה מֶקוֹנַן ושני חבריו, ואחריהם כל נשות המקלט, כבדות, מקועקעות ועניות, ומעליהן מרחפים חבלי כביסה עמוסים ועננת צחנה, וכל אלו דולקים אחריה והיא נמלטת, ואם תרוץ מהר תספיק לקחת את המטרו ולהגיע לפגישה עם אינגריד והיום אולי תלכנה לאִיל סַן לוּאי - על גדת הסין יש ספסל אבן שהן אוהבות לשבת עליו מדי פעם וללקק גלידה, והם יישארו כולם הרחק מאחוריה, זיכרון רע... סיוט... כי היא לא פליטה כמוהם, לא! היא אשת השגריר ויש לה תיק של גוצ'י.

הנהג שהגיח מעבר לפינה ראה בחטף אישה שחורה רצה, ולא הספיק לבלום.

היא שכבה על גבה עירומה למחצה, העננים נעו במהירות דרומה, רוח קלה נשבה. קרן שמש בודדה הבליחה לרגע ודגדגה את אפה, וכשהיא הרימה במאמץ רב את ידה הימנית התנוצץ שעונה.