הילד מהיער
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הילד מהיער
מכר
אלפי
עותקים
הילד מהיער
מכר
אלפי
עותקים

הילד מהיער

4.3 כוכבים (94 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

הרלן קובן

הרלן קובן (באנגלית: Harlan Coben;‏ נולד ב-4 בינואר 1962) הוא סופר מתח יהודי אמריקאי.

הוא למד מדע המדינה במכללת אמהרסט ולאחר מכן עבד בענף התיירות, בחברה בבעלות סבו. ספרו הראשון הופיע בשנת 1990. עד 2008 פרסם 17 ספרי מתח שהפכו לרבי-מכר, שניים מהם צעדו ברשימת רבי-המכר היוקרתית של הניו-יורק טיימס. ספריו, המתרחשים בדרך כלל בפרוורים הבורגניים של אזור ניו ג'רזי, מצטיינים בעלילה מהירה ורבת תפניות ובסוף מפתיע. כמעט בכל ספריו גיבור הסיפור הנו יהודי, אך הדבר זוכה לאזכור מועט מאוד (מלבד הספר מעגל מכושף בו מזכיר קובן פעמים רבות את השואה והיהדות). החל משנות ה-90 גיבורו הוא מיירון בוליטר, סוכן שחקני כדורסל ושחקני קולנוע המפענח תעלומות.
הוא ביקר בישראל חמש פעמים ויש לו קרובי משפחה בראשון לציון. את יחסו המיוחד לישראל הביע בכך שעל פי דרישתו הופיעו ספריו "תחזיקו חזק" ו"דם חם" שיצאו לאור בשנים 2008 וב-2009 בהתאמה, בעת ובעונה אחת בארצות הברית ובישראל.

נושאים

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

גבר בעל עבר מסתורי נחוש למצוא נערה נעדרת - במותחן חדש פרי עטו של הרלן קובן, מסופרי המתח המצליחים בעולם.

לפני שלושים שנה נמצא ילד שחי פרא ביער, בלי זיכרון ובלי עבר, וזכה לכינוי וַיילד. גם כמבוגר הוא עדיין אינו יודע מאין בא. עד שיום אחד נערה מקומית נעדרת.
נראה שאיש אינו מתייחס ברצינות להיעלמותה של נעמי פיין, אפילו לא אביה — להוציא אדם אחד. הסטר קרימשטיין, עורכת דין פלילית, יודעת מנכדהּ שנעמי היתה קורבן למעשי בריונות בלתי פוסקים בבית הספר. היא מבקשת מוַוילד — שאיתו היא חולקת קשר טראגי — להשתמש בכישוריו יוצאי הדופן כדי לעזור למצוא את הנערה.
וַיילד אינו מסוגל להתעלם ממצוקתה של ילדה מנודה, אך כדי לאתר אותה עליו לחזור ולהתערות בקהילה שמעולם לא מצא את מקומו בה, קהילה שבה בעלי הכוח מוגנים גם כשהם מסתירים סודות אפלים שעלולים להרוס את חייהם של מיליונים... סודות שוַויילד חייב לחשוף לפני שיהיה מאוחר מדי.

עם יותר מ־70 מיליון ספרים בדפוס ברחבי העולם, הרלן קובן הוא מחבר רבי מכר רבים מספור של ה"ניו יורק טיימס". ספריו ראו אור ב־43 שפות ברחבי העולם והגיעו לראש רשימות רבי המכר ביותר מתריסר מדינות. הוא מתגורר בניו ג'רזי.

פרק ראשון

מתוך העיתון "נוֹרת' ג'רזי גאזט"

18 באפריל, 1986

"ילד פרא" נטוש התגלה ביער
תעלומת ענק סביב גילויו של "מוגלי אמיתי"

וֶסטוויל, ניו ג'רזי — זהו ללא ספק אחד המקרים המוזרים ביותר בעת האחרונה: ילד פרוע, שגילו המוערך שש עד שמונה, נמצא חי לבדו ביער הלאומי הר רַמאפּוֹ סמוך לפרוור וסטוויל. ומה שמוזר עוד יותר — לרשויות אין מושג מי הילד או כמה זמן הוא נמצא שם.

"הוא כמו מוגלי בסרט 'ספר הג'ונגל'," אמר אורן קַרמייקל ממשטרת וסטוויל.

הילד — שמבין ומדבר אנגלית אבל אינו יודע מה שמו — אותר לראשונה בידי דוֹן ולֶזלי כץ, מטיילים מקליפטון, ניו ג'רזי. "אספנו את הדברים אחרי הפיקניק ושמענו רשרוש ביער," אמר מר כץ. "בהתחלה פחדתי שזה דוב, אבל אז ראינו אותו רץ, ברור מאוד."

כעבור שלוש שעות מצאו פקחי הפארק ושוטרי התחנה המקומית את הילד במחנה מאולתר, רזה ולבוש בלויי סחבות. "לעת עתה איננו יודעים כמה זמן הוא כבר נמצא ביער הלאומי או איך הוא הגיע הנה," אמר מפקד משטרת הפארקים הלאומיים של ניו ג'רזי, טוני אוֹריגֶמה. "הוא לא זוכר הורים או אף דמות מבוגרת אחרת. אנחנו בודקים כעת עם רשויות אכיפת החוק, אבל עד כה לא איתרנו שום ילד נעדר בגיל הזה שעונה על התיאור."

במהלך השנה האחרונה דיווחו מטיילים באזור הר רמאפּו כי ראו "ילד פרא" או "טרזן קטן" שתואם שתואם את תיאור הילד שנמצא, אבל רוב האנשים פטרו את התצפיות כאגדה אורבנית.

לדברי ג'יימס מיניון, מטייל ממוריסטאוּן, ניו ג'רזי, "זה כאילו מישהי פשוט ילדה אותו והשאירה אותו ביער."

"זה סיפור ההישרדות המוזר ביותר שנתקלנו בו מימינו," אמר המפקד אוריגמה. "איננו יודעים אם הילד נמצא כאן ימים, שבועות, חודשים, או מי יודע, אפילו שנים."

אם יש ברשותו של מישהו מידע על הילד, הוא מתבקש ליצור קשר עם משטרת וסטוויל.

"מישהו מוכרח לדעת משהו," אמר קרמייקל. "הילד לא צץ ביער באורח קסם."

פרק 1


23 באפריל, 2020

איך היא שורדת?

איך היא מצליחה לעמוד בעינוי הזה מדי יום ביומו?

יום אחר יום. שבוע אחר שבוע. שנה אחר שנה.

היא יושבת באולם ההתכנסות בבית הספר, עיניה נעוצות בחלל, לא רואות, לא ממצמצות. פניה אבן, מסֵכה. היא לא מסתכלת שמאלה או ימינה. היא לא זזה כלל.

היא פשוט בוהה ישר לפנים.

היא מוקפת בבני כיתתה, כולל מת'יו, אבל היא לא רואה אף אחד מהם. היא גם לא מדברת עם אף אחד מהם, אבל זה לא מונע מהם לדבר אליה. הבנים — ריאן, קְראש (כן, זה שמו האמיתי), טרֶבוֹר, קַרטֶר — קוראים לה שוב ושוב בשמות, לוחשים לה דברים איומים בקולות צורמים, לועגים לה, צוחקים בבוז. הם זורקים עליה דברים. אטבי נייר. גומיות. צולפים נזלת מהאף. הם שמים פיסות נייר קטנות בפה, מרטיבים אותן לכדורים קטנים ומעיפים עליה בכל מיני דרכים.

כשהנייר נדבק לשערה, הם צוחקים עוד יותר.

הילדה — שמה נעמי — לא זזה. היא לא מנסה לשלוף את כדורי הנייר מהשיער. היא פשוט בוהה ישר לפנים. העיניים שלה יבשות. מת'יו זוכר ימים, לפני שנתיים־שלוש, שבהם העיניים שלה היו מתלחלחות בזמן ההקנטות היומיות הבלתי פוסקות.

אבל לא עוד.

מת'יו מסתכל. הוא לא עושה דבר.

המורים, שחושיהם כבר קהו, בקושי מבחינים במתרחש. מורה אחת קוראת בלאוּת, "או־קיי, קראש, זה מספיק," אבל קראש לא מתייחס לאזהרה, וגם לא אף אחד אחר.

נעמי, מצדה, פשוט סופגת את זה.

מת'יו צריך לעשות משהו כדי לעצור את מעשי הבריונות. אבל הוא לא עושה. כבר לא. פעם הוא ניסה.

זה לא נגמר טוב.

הוא ניסה להיזכר מתי הכול התחיל להשתבש עם נעמי. ביסודי היא היתה ילדה שמחה. תמיד חייכה, זה מה שזכר. כן, היא לבשה בגדים מיד־שנייה ולא חפפה מספיק את השיער. היו ילדים שקצת צחקו עליה בגלל זה. אבל זה היה בסדר עד אותו היום שהיא הרגישה רע מאוד והקיאה בשיעור של גברת ווֹלש, בכיתה ד'. הקיא ניתז מרצפת הלינוליאום, הגושישים החומים הרטובים עפו על קים רוֹג'רס וטיילור ראסל, הריח היה כל כך נורא, כל כך מסריח, שגברת וולש נאלצה לפַנות את הכיתה מכל הילדים, מת'יו היה אחד מהם, שלחה אותם החוצה למגרש ההקפות כשהם סותמים את האף וצועקים איכס.

ומאותו יום שום דבר עם נעמי כבר לא היה אותו הדבר.

מת'יו תמיד תהה מה קרה אז. האם היא לא הרגישה טוב בבוקר? האם אבא שלה — אמא שלה כבר היתה מחוץ לתמונה אז — הכריח אותה ללכת לבית הספר? אילו נעמי פשוט נשארה בבית באותו יום, האם הכול היה מתפתח אחרת מבחינתה? האם ההקאה היתה מין רגע מעצב כזה שמשנה את כל מהלך העניינים, או שמא היה זה בלתי נמנע שתמצא את עצמה בנתיב האפל, הקשה, המייסר הזה?

עוד כדור רוק נדבק לשערה. עוד שמות. עוד הקנטות אכזריות.

נעמי יושבת שם ומחכה שזה ייגמר.

ייגמר לעת עתה, לפחות. להיום אולי. ברור לה שזה לא ייגמר לתמיד. לא היום. לא מחר. העינוי אף פעם לא נפסק ליותר מדי זמן. הוא מלווה אותה בקביעות.

איך היא שורדת?

יש ימים, כמו היום, שמת'יו באמת שם לב ורוצה לעשות משהו.

בדרך כלל הוא לא שם לב. מעשי הבריונות מתרחשים גם אז, כמובן, אבל הם שכיחים כל כך, שגורים כל כך, שהם נעשים לרעש רקע. מת'יו למד אמת איומה: אתה מפתח חסינות נגד אכזריות. היא הופכת לנורמה. אתה משלים איתה. אתה ממשיך הלאה.

האם גם נעמי פשוט השלימה איתה? האם גם היא חסינה כלפיה?

מת'יו לא יודע. אבל היא שם, יום־יום, יושבת בשורה האחרונה בכיתה, בשורה הראשונה באולם, בשולחן הפינתי לבד לגמרי בקפטריה.

עד שיום אחד — שבוע אחרי ההתכנסות הזאת — היא איננה.

יום אחד נעמי נעלמת.

ומת'יו צריך לדעת למה.

הרלן קובן

הרלן קובן (באנגלית: Harlan Coben;‏ נולד ב-4 בינואר 1962) הוא סופר מתח יהודי אמריקאי.

הוא למד מדע המדינה במכללת אמהרסט ולאחר מכן עבד בענף התיירות, בחברה בבעלות סבו. ספרו הראשון הופיע בשנת 1990. עד 2008 פרסם 17 ספרי מתח שהפכו לרבי-מכר, שניים מהם צעדו ברשימת רבי-המכר היוקרתית של הניו-יורק טיימס. ספריו, המתרחשים בדרך כלל בפרוורים הבורגניים של אזור ניו ג'רזי, מצטיינים בעלילה מהירה ורבת תפניות ובסוף מפתיע. כמעט בכל ספריו גיבור הסיפור הנו יהודי, אך הדבר זוכה לאזכור מועט מאוד (מלבד הספר מעגל מכושף בו מזכיר קובן פעמים רבות את השואה והיהדות). החל משנות ה-90 גיבורו הוא מיירון בוליטר, סוכן שחקני כדורסל ושחקני קולנוע המפענח תעלומות.
הוא ביקר בישראל חמש פעמים ויש לו קרובי משפחה בראשון לציון. את יחסו המיוחד לישראל הביע בכך שעל פי דרישתו הופיעו ספריו "תחזיקו חזק" ו"דם חם" שיצאו לאור בשנים 2008 וב-2009 בהתאמה, בעת ובעונה אחת בארצות הברית ובישראל.

עוד על הספר

נושאים

הילד מהיער הרלן קובן

מתוך העיתון "נוֹרת' ג'רזי גאזט"

18 באפריל, 1986

"ילד פרא" נטוש התגלה ביער
תעלומת ענק סביב גילויו של "מוגלי אמיתי"

וֶסטוויל, ניו ג'רזי — זהו ללא ספק אחד המקרים המוזרים ביותר בעת האחרונה: ילד פרוע, שגילו המוערך שש עד שמונה, נמצא חי לבדו ביער הלאומי הר רַמאפּוֹ סמוך לפרוור וסטוויל. ומה שמוזר עוד יותר — לרשויות אין מושג מי הילד או כמה זמן הוא נמצא שם.

"הוא כמו מוגלי בסרט 'ספר הג'ונגל'," אמר אורן קַרמייקל ממשטרת וסטוויל.

הילד — שמבין ומדבר אנגלית אבל אינו יודע מה שמו — אותר לראשונה בידי דוֹן ולֶזלי כץ, מטיילים מקליפטון, ניו ג'רזי. "אספנו את הדברים אחרי הפיקניק ושמענו רשרוש ביער," אמר מר כץ. "בהתחלה פחדתי שזה דוב, אבל אז ראינו אותו רץ, ברור מאוד."

כעבור שלוש שעות מצאו פקחי הפארק ושוטרי התחנה המקומית את הילד במחנה מאולתר, רזה ולבוש בלויי סחבות. "לעת עתה איננו יודעים כמה זמן הוא כבר נמצא ביער הלאומי או איך הוא הגיע הנה," אמר מפקד משטרת הפארקים הלאומיים של ניו ג'רזי, טוני אוֹריגֶמה. "הוא לא זוכר הורים או אף דמות מבוגרת אחרת. אנחנו בודקים כעת עם רשויות אכיפת החוק, אבל עד כה לא איתרנו שום ילד נעדר בגיל הזה שעונה על התיאור."

במהלך השנה האחרונה דיווחו מטיילים באזור הר רמאפּו כי ראו "ילד פרא" או "טרזן קטן" שתואם שתואם את תיאור הילד שנמצא, אבל רוב האנשים פטרו את התצפיות כאגדה אורבנית.

לדברי ג'יימס מיניון, מטייל ממוריסטאוּן, ניו ג'רזי, "זה כאילו מישהי פשוט ילדה אותו והשאירה אותו ביער."

"זה סיפור ההישרדות המוזר ביותר שנתקלנו בו מימינו," אמר המפקד אוריגמה. "איננו יודעים אם הילד נמצא כאן ימים, שבועות, חודשים, או מי יודע, אפילו שנים."

אם יש ברשותו של מישהו מידע על הילד, הוא מתבקש ליצור קשר עם משטרת וסטוויל.

"מישהו מוכרח לדעת משהו," אמר קרמייקל. "הילד לא צץ ביער באורח קסם."

פרק 1


23 באפריל, 2020

איך היא שורדת?

איך היא מצליחה לעמוד בעינוי הזה מדי יום ביומו?

יום אחר יום. שבוע אחר שבוע. שנה אחר שנה.

היא יושבת באולם ההתכנסות בבית הספר, עיניה נעוצות בחלל, לא רואות, לא ממצמצות. פניה אבן, מסֵכה. היא לא מסתכלת שמאלה או ימינה. היא לא זזה כלל.

היא פשוט בוהה ישר לפנים.

היא מוקפת בבני כיתתה, כולל מת'יו, אבל היא לא רואה אף אחד מהם. היא גם לא מדברת עם אף אחד מהם, אבל זה לא מונע מהם לדבר אליה. הבנים — ריאן, קְראש (כן, זה שמו האמיתי), טרֶבוֹר, קַרטֶר — קוראים לה שוב ושוב בשמות, לוחשים לה דברים איומים בקולות צורמים, לועגים לה, צוחקים בבוז. הם זורקים עליה דברים. אטבי נייר. גומיות. צולפים נזלת מהאף. הם שמים פיסות נייר קטנות בפה, מרטיבים אותן לכדורים קטנים ומעיפים עליה בכל מיני דרכים.

כשהנייר נדבק לשערה, הם צוחקים עוד יותר.

הילדה — שמה נעמי — לא זזה. היא לא מנסה לשלוף את כדורי הנייר מהשיער. היא פשוט בוהה ישר לפנים. העיניים שלה יבשות. מת'יו זוכר ימים, לפני שנתיים־שלוש, שבהם העיניים שלה היו מתלחלחות בזמן ההקנטות היומיות הבלתי פוסקות.

אבל לא עוד.

מת'יו מסתכל. הוא לא עושה דבר.

המורים, שחושיהם כבר קהו, בקושי מבחינים במתרחש. מורה אחת קוראת בלאוּת, "או־קיי, קראש, זה מספיק," אבל קראש לא מתייחס לאזהרה, וגם לא אף אחד אחר.

נעמי, מצדה, פשוט סופגת את זה.

מת'יו צריך לעשות משהו כדי לעצור את מעשי הבריונות. אבל הוא לא עושה. כבר לא. פעם הוא ניסה.

זה לא נגמר טוב.

הוא ניסה להיזכר מתי הכול התחיל להשתבש עם נעמי. ביסודי היא היתה ילדה שמחה. תמיד חייכה, זה מה שזכר. כן, היא לבשה בגדים מיד־שנייה ולא חפפה מספיק את השיער. היו ילדים שקצת צחקו עליה בגלל זה. אבל זה היה בסדר עד אותו היום שהיא הרגישה רע מאוד והקיאה בשיעור של גברת ווֹלש, בכיתה ד'. הקיא ניתז מרצפת הלינוליאום, הגושישים החומים הרטובים עפו על קים רוֹג'רס וטיילור ראסל, הריח היה כל כך נורא, כל כך מסריח, שגברת וולש נאלצה לפַנות את הכיתה מכל הילדים, מת'יו היה אחד מהם, שלחה אותם החוצה למגרש ההקפות כשהם סותמים את האף וצועקים איכס.

ומאותו יום שום דבר עם נעמי כבר לא היה אותו הדבר.

מת'יו תמיד תהה מה קרה אז. האם היא לא הרגישה טוב בבוקר? האם אבא שלה — אמא שלה כבר היתה מחוץ לתמונה אז — הכריח אותה ללכת לבית הספר? אילו נעמי פשוט נשארה בבית באותו יום, האם הכול היה מתפתח אחרת מבחינתה? האם ההקאה היתה מין רגע מעצב כזה שמשנה את כל מהלך העניינים, או שמא היה זה בלתי נמנע שתמצא את עצמה בנתיב האפל, הקשה, המייסר הזה?

עוד כדור רוק נדבק לשערה. עוד שמות. עוד הקנטות אכזריות.

נעמי יושבת שם ומחכה שזה ייגמר.

ייגמר לעת עתה, לפחות. להיום אולי. ברור לה שזה לא ייגמר לתמיד. לא היום. לא מחר. העינוי אף פעם לא נפסק ליותר מדי זמן. הוא מלווה אותה בקביעות.

איך היא שורדת?

יש ימים, כמו היום, שמת'יו באמת שם לב ורוצה לעשות משהו.

בדרך כלל הוא לא שם לב. מעשי הבריונות מתרחשים גם אז, כמובן, אבל הם שכיחים כל כך, שגורים כל כך, שהם נעשים לרעש רקע. מת'יו למד אמת איומה: אתה מפתח חסינות נגד אכזריות. היא הופכת לנורמה. אתה משלים איתה. אתה ממשיך הלאה.

האם גם נעמי פשוט השלימה איתה? האם גם היא חסינה כלפיה?

מת'יו לא יודע. אבל היא שם, יום־יום, יושבת בשורה האחרונה בכיתה, בשורה הראשונה באולם, בשולחן הפינתי לבד לגמרי בקפטריה.

עד שיום אחד — שבוע אחרי ההתכנסות הזאת — היא איננה.

יום אחד נעמי נעלמת.

ומת'יו צריך לדעת למה.