קומה רביעית בלי מעלית

1.

בועז שוב עשה לי את זה.

מישהו זרק אותו - עניין שבשגרה בזמן האחרון, לא משהו להתרגש בגללו - והוא קבע איתי בפאב בשביל להתבכיין קצת או להתאוורר או לדבר על זה בקטנה, כלומר להקים אסדה באמצע הפאב, להנפיק אותה בבורסה ולהתחיל לחפור לי במעמקי המוח. עברתי איתו שלושה משברים קשים - הוא רוקם חלומות על בית במושב, כלב ואקוואריום מלא בדגים עם כל מי שמחליף איתו מספר טלפון באתר היכרויות - ואני בקושי סוגר חודש ראשון כתל אביבי מן המניין.

ואז, כשאני כבר עמוק בכיסא שעל הבר, אחרי שהזמנתי קרלסברג, הוא נזכר לסמס לי - להתקשר לא נאה לו, ובינינו קרוב לוודאי שהייתי מנתק לו בפרצוף. גם סטרייטים יודעים להיות דרמה קווינז - ולהודיע שלא יגיע. מצא מישהו אחר שינגב לו ת'דמעות והשאיר אותי בחברת עצמי.

עד שעברתי לתל אביב לא העליתי בדעתי שיש בכלל אפשרות כזאת, לשבת בחברת עצמך, נעימה ומרתקת ככל שתהיה, בפאב. ודווקא ראיתי עולם - 21 שנה בדימונה, חצי שנה באילת, ארבעה חודשים מחוף לחוף (מזרחי־מערבי, לא גורדון־בוגרשוב) ועוד חמישה חודשים בדימונה - ואני לא ילד, חגגתי השבוע 23, אז תנו כבוד. אבל ללכת לבד למרכז המסחרי? ללכת לבד לסרט במתנ"ס של דימונה - ההורים שלי מספרים שפעם היו כאן שלושה בתי קולנוע. היו זמנים - בלי ערימה של חבר'ה מכל הצדדים? נראה לכם?! בחיים לא. להסתובב לבד זה אומר שאין לך חברים. שאתה לוזר. שאתה ראוי לרחמים ואולי אפילו לאשפוז בכפייה. אבל בתל אביב זה עלק סטייל לשבת בבית קפה חמש שעות עם הלפטופ על הפוך קטן ולהעמיד פנים שאתה כותב ספר או דוקטורט או עוקב אחר מצב המניות שלך בנסדא"ק. רק בתל אביב אתה מרשה לעצמך ללכת לבד לקולנוע - הצגה יומית, ברור שיומית - לדפוק על זה סטטוס בפייסבוק ועוד לקבל לייקים, וברור שרק בתל אביב להגיע לבד לפאב זה סמל סטטוס, במיוחד אם את בחורה. בדימונה - ולא רק בה - לבחורה כזאת יש שם אחד - ארבע אותיות, שתיים מהן אהו"י, מתחיל ב־ז'.

בתל אביב היא יכולה להיות,

'קולית',

'מגניבה',

'תוססת',

'זורמת',

'נועזת',

'לא דופקת חשבון'.

טוב, גם 'מחפשת'.

תכננתי על פרישה מוקדמת מהפאב, פרישה בשיא, כשזה הגיע. זה תמיד מגיע מתישהו. ברי המזל נשטפים בגל הזה ברגע שהם מתיישבים. לאחרים זה עולה בכמה משקאות. לי זה עלה בבירה אחת, נכון לאותו הרגע, אבל היי, הלילה עוד היה ממש צעיר.

"יושבים כאן?"

"כן, את," אני עונה ופוזל טיפה צפונה. יש לה לפחות שנתיים פור עליי, ו־15 סנטימטר פחות בגובה. בשיער אנחנו תיקו. גם בעיניים. שחור קצוץ דק וכחול עמוק. מבנה הגוף של שנינו זהה. רזים בלי נטייה להשמנה. אני יכול להסתדר עם הנתונים האלה. אני אוהב נתונים כאלה. אני חי בשביל לפגוש נשים עם נתונים כאלה.

"חדש כאן," היא ספק אומרת, ספק קובעת, ולא ממהרת להתיישב. הזדמנות לסקירה מהירה של הופעתה הפשוטה והמדליקה. טי־שרט לבנה וממותגת בתוך ג'ינס אופנתיים, חגורה שעשויה מחבלים - אני יכול לראות את עצמי קושר אותה לאן שרק תרצה - וסנדלים. קיץ על הפאב.

"את מכירה את כל מי שאי פעם נכנס לכאן?"

"אני עובדת כאן שלוש פעמים בשבוע."

"ובשאר הפעמים מגיעה בתקווה שיהיה לחוץ ויקפיצו אותך למשמרת?"

"50 אחוז הנחה על כל המשקאות," היא אומרת ועדיין ממשיכה לעמוד. "לא היית בא?"

"הייתי בא גם בשביל 20."

"קרן."

"נתיב."

פשוט ונקי. בלי שמות משפחה, בלי תחביבים, בלי קורות חיים ובלי היסטוריה רפואית. העיקר שנהיה בריאים.

"נתיב?!" היא כאילו חושבת לפני שהיא שואלת, "עשו אותך בנתיבי איילון?"

"יותר בכיוון של נתיבות."

"חזק בדרום."

"חזק וברוך."

"את זה אנחנו עוד נראה," היא אומרת וסוף־סוף מתיישבת.

זה נשמע מבטיח, אז אני גומע במהירות את שארית הקרלסברג ומזמין עוד בקבוק אחד, למרות שמסוכן לדחות את הברור מאליו. טבען של מגרעות להתגלות בסופו של דבר ואז העסק דועך והבסטה ננעלת.

"אז מה, נתיב, אתה צייד?!" היא שוב שואלת, או אולי שוב רק אומרת. אני עוד לא שולט בדקויות ההבעה של הגברת. חדש בעיר, כבר אמרתי, תנו כמה שניות לבנאדם.

"מוברז."

"חכמה זאת שהבריזה," היא אומרת. הפעם ברור שהיא לא שואלת.

"הבריז," אני משיב, "ומחר בבוקר הוא לא ירגיש כל־כך חכם."

"לא רואים עליך."

"אה... מה... לא... מה פתאום..." אני מתחיל לגמגם את עצמי לדעת וממהר להגן על כבודי. "חס וחלילה, נראה לך? זה החבר הכי טוב שלי." עוד לא ממש הפנמתי שבעיר הזאת כל גבר נחשב גיי, בעיני נשים לפחות, עד שהוכיח להן את חפותו.

"אם אתה אומר."

היא הבחורה הראשונה שבה נתקלתי ששותה בושמילס נקי. זה גורם לי להרגיש קצת לא בנוח עם בקבוק הקרלסברג המתרוקן שלי, ועוד יותר מביך מבחינתי להודות שהתקציב שלי לא מאפשר לי אפילו קורונה. זה לא רק ששכר הדירה חונק כמעט כל סיכוי לפינוק - ברוכים הבאים לעיר הגדולה. שלמו הון עבור ארבעה קירות, שתו מים מהברז ותסתפקו בלחם יבש עם ריבה - אלא שיש גבול ליכולת הספיגה של כרטיס אשראי של מפיק זוטר מינוס בחברת החדשות, שעוד לא סגר אפילו משכורת ראשונה. וגם את הגבול הזה הוא, כלומר אני, עברתי מזמן.

"על שם איזו קרן צדקה קראו לך?" אני שואל כשהשיחה מתחילה לגווע והיא מחליפה יותר מילים עם הברמנית מאשר איתי.

"אני קרן הון סיכון," היא משיבה. "גברים משקיעים בי ואין להם מושג מה תניב ההשקעה שלהם, אם בכלל."

אני לא בטוח אם היא רק רומזת לכך שהיא תשמח שאשלם את חשבון הבושמילס המתנפח שלה או ממש מתכוונת לכך, אז אני אומר, "עם ה־50 אחוז הנחה שלך, זאת לא נראית לי השקעה כל־כך מסוכנת."

ההערה שלי מעוררת את שפתיה לכדי חיוך. "גברים," היא אומרת, יותר לברמנית מאשר לי, "חושבים שלהשקיע בבחורה זה לשלם את החשבון במקומה."

כרטיס האשראי שלי ניצל - זמנית לפחות - ואני מרשה לעצמי סיבוב שלישי - ובתקווה אחרון - של קרלסברג. היא מזמינה בושמילס נוסף, פונה לעברי ואומרת, "נתחיל בזה שתשים עין על התיק שלי."

אני מבין שהיא רומזת לכך שהיא קופצת לשירותים ושאני לא מוזמן להצטרף ומהנהן בהסכמה. קטן עליי לשים עין על תיק אופנתי קטן. כשהיא מבוששת לחזור - לנשים זה תמיד לוקח יותר זמן משום מה. יותר פרוצדורות - אני מעיף מבט לאחור ונחשף לטרגדיה. לא שירותים ולא פרוצדורות. קרן יושבת מסביב לשולחן עם שלושה גברים ומחממת את האווירה. היא מחייכת, פורחת וזורחת, וכשהיא נתקלת במבט השואל שלי, היא מסמנת עם היד שהיא תיכף חוזרת.

הרגע הזה, שבו הבנתי שאני בסך־הכול ברירת המחדל שלה, היה פעמון אזהרה לזה ששום דבר כבר לא ייצא לי ממנה, בטח לא הלילה. נו, אז מה עשיתי? המשכתי לשמור על התיק שלה ועל הכיסא הפנוי שלידי. בכל זאת גבר. רק מתחיל לראות שמצאו לו אלטרנטיבה, מיד מגביר מוטיבציה לקחת אותה הביתה בכל מחיר ודרך ברגע שהיא תגמור לייבש פה את כל מעיינות הבושמילס.

היא חוזרת אחרי נצח - בקושי 20 דקות, אבל מתברר שאני נהנה מחברת עצמי פחות מהרצוי - מוציאה מהתיק שלה חפיסת סיגריות, מדליקה אחת ומתיישבת.

"לקוחות קבועים," היא כאילו מצטדקת. "בכל יום רביעי הם מגיעים לפה במטרה לבחון את מידת האטרקטיביות שלהם, שותים את עצמם למוות ובסוף הלילה חוזרים בשמחה לאישה הקטנה שמחכה להם בבית."

אני שומע את הקנאה מדברת מגרוני. "כבר ראיתי מדוזות בחומץ שהיו יותר אטרקטיביות מהם." יש דברים שאין לי שליטה עליהם. לפרגן למתחרים כבר לא ייצא לי בגלגול הזה.

"ניסית פעם?"

"מה?"

"מדוזות בחומץ."

"זה כשר?"

"אני לא יודעת, רבי נתיב, אבל מעדן אמיתי."

"את לא אמיתית!"

"חודשיים בסין. אתה לא רוצה לשמוע מה עוד נכנס לי לפה."

בולעת המדוזות קמה שוב ממקומה, הכוס בידה, מצביעה על התיק הקטן שלה ועוברת לשבת עם עוד חבורה של לוזרים בשולחן אחר. זה קצת מעלה לי את הסעיף, אבל במקום להבין את הרמז, להשאיר את התיק שלה לחסדי גנבים שיכורים ולחזור הביתה בשלום, אני מזמין בירה רביעית כמו אדיוט. שכנעתי את עצמי איכשהו שאני נהנה, שהאווירה מגניבה ושאין לי שום עניין בקרן. לשקר לעצמך כשאתה מרופד באלכוהול זה לא ממש קשה. נסו ואולי תיהנו.

מתישהו היא חזרה. לא היה לי מושג מה השעה ומי נגד מי, וכל מה שראיתי מבעד ענן העשן היה בעיקר בקבוקים ריקים. קרן הציתה סיגריה נוספת ואמרה, "אני רואה שנחמד לך פה."

"מאוד," שיקרתי. אם אני מצליח לרמות את עצמי, למה שזה לא יעבוד על אחרים?

"אתה לא עובד מחר בבוקר?"

"מתחיל בתשע, חברת החדשות."

לא רציתי להגיד מה בדיוק אני עושה שם - למה להרוס את הרושם? - ובעיקר רציתי כבר לשנע אותה אליי לדירה לפני שהיא תנדוד לשולחן אחר כמו חסידה עם הפרעת קשב בחורף, אז הוצאתי מהכיס את מפתחות הרכב שלי והנחתי אותם כבדרך אגב על הבר. מדובר בצרור מינורי, בסך־הכול שני מפתחות שמחוברים לשלט רחוק של אזעקה שלא מתפקד כבר שנים. לא שיש סיכוי שמישהו יגנוב לי את הגרוטאה - גם לגנבי מכוניות יש קצת כבוד עצמי - אבל בלי השלט זה יהיה סתם עוד צרור מפתחות שלא אומר שום דבר ולא עושה את העבודה.

בדרך כלל זה מצליח.

גם הפעם.

"אתה מסוגל לנהוג?"

"ברור."

"תיקח אותי הביתה?"

"בכיף," עניתי, ולקחתי אותה לבית שלי.

הכול משחקים בעיר הזאת, את זה כבר למדתי, ובמקרה הזה יש לנו משחקי מילים. 'תקפיץ אותי הביתה' פירושו 'לא בא לי להוציא כסף על מונית' או 'לא מתחשק לי ללכת ברגל'. 'תיקח אותי הביתה' פתוח יותר לפרשנויות בנוגע לבית שהגברת מעוניינת להגיע אליו. זה לא שאי פעם טרחתי לברר עם מישהי מהן את הסוגייה ממש לעומק.

תסמכו על קרן שהיא הבינה מהר מאוד לאן אנחנו נוסעים. אני לא שאלתי איפה היא בעצם גרה והיא לא הרגישה צורך בוער לספר לי. יותר עניין אותה לשאול - מודה שלקח לי כמה שניות להבין - אם זה שיש לי אוטו קטן וישן זה בגלל שאני לא צריך לפצות על שום דבר.

"אני שומר בכבוד על הסטיגמה," אמרתי בגאווה.

היא פתחה את תא הכפפות - בנס הוא לא נשאר אצלה ביד - וחיפשה שם משהו. בסוף היא שאלה, "איפה אתה מחביא את זה?"

התבלבלתי לרגע.

"מה זאת אומרת? בין הרגליים שלי, אלא איפה?"

"אני דיברתי על הסכין שלך, מרוקאי חמוד שלי, לא על היהלום המרוקאי הנדיר שאולי יש לך."

זה דרש תגובה הולמת, אבל אז קרה נס. נס גדול. נס חנוכה. מצאתי חנייה. בדרך כלל יותר קל למצוא את משמעות החיים מאשר חנייה בלילה ברחוב שלי, ויעיד על כך החניון של דיזנגוף סנטר שכבר גבה ממני מאות שקלים עד כה במצטבר.

קרן לא אכזבה וכמו קודמותיה הספק תמימות ספק מטומטמות, הביאה לפתע את שאלת ראש הממשלה, "נתיב, אתה מוכן להגיד לי בבקשה איפה אנחנו?"

"חיסין 18."

"ומה יש לנו לחפש בחיסין 18 בשעה אחת וחצי בלילה?"

"את הדירה שלי."

"הדירה שלך?!" היא נשמעת מזועזעת עד עמקי נשמתה הטהורה ונראית בהתאם. מעניין מתי הן לומדות להזדעזע באופן כל־כך משכנע - בתיכון, בטירונות או רק עם המעבר לתל אביב.

"התכוונת שאני אקח אותך לדירה שלך?" אני שואל ולא מתכוון לזה לשנייה. אם היא לא רוצה לעלות, שתשרוק למונית.

המהום קצר. עכשיו היא כאילו מתלבטת, אבל לא באמת. ואז גילוי מרגש של התחשבות מקסימה בזולת.

"מצאת כבר חנייה, אז חבל שתאבד אותה בגללי," היא אומרת וממהרת לצאת מהרכב כדי שחס וחלילה לא אתחרט.

כאילו שיש סיכוי.

ואז זה באמת מתחיל.

קומה ראשונה, תלונה ראשונה. "כמה מדרגות, נתיב, מה זה פה, מגדל אייפל?"

מצד אחד אני רוצה להראות לה את היהלום המרוקאי הנדיר שלי ולעשות לה איתו כל מה שאפשר, לפני שהיא תבין שהדרך למטה קלה יותר ושבכל מקרה היא לא תראה שוב את חדר המדרגות הזה. מצד שני אני לא מתכוון לסחוב אותה על הגב ארבע קומות. הפשרה הזמנית היא הנהון עדין של הסכמה והשתתפות בצערה. וחוץ מזה, שתרגיש מה עובר עליי מדי יום. למה שרק אני אסבול?

קומה שנייה, תלונה שנייה. "חדר המדרגות נורא מלוכלך, ואיזה ריח, שלא נדע. כמה שנים לא ניקו פה?"

אני מסביר לה שתמורת 50 שקל בחודש מסי ועד בית - התשלום הנמוך היחיד בפרויקט הדיור היוקרתי הזה - אי אפשר לצפות לתחזוקה של ארמון בקינגהם. היא מצליחה לשתוק עד הקומה השלישית, ואז היא שוב רוטנת, "זה עוד רחוק?"

זה קצת יותר מדי בשבילי, במיוחד שבפאב היא עשתה עליי רושם של אחת שלוקחת את החיים בקלילות. יאללה, נשרוד אותה ואחרי זה השבט יאמר את דברו. עד אז אני ממתיק לה, "הדרך אל היהלום רצופה מדרגות, לכלוך וצחנה קלה. עוד קומה אחת והגענו."

היא לא משועשעת, אבל לפחות סותמת את הפה. שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה.

אנחנו בפנים, וכמו בכל הפעמים שהיו ויהיו, המבוכה היא תמיד אותה מבוכה. שתיקה מעיקה נופלת על שנינו. היא כאילו סוקרת את הסלון - בעמידה, הן תמיד עושות את זה בעמידה - ואז אני שואל כאילו בקלילות אם בא לה לשתות משהו, אף על פי שאין לי כלום בבית. מי ברז מעופשים זה המקסימום שתוכל לקבל, אם יהיה לה מזל. היא לא עונה, אלא מחזירה בשאלה משלה, השאלה ששום בחורה שמכבדת את עצמה אינה שלמה בלעדיה כשהיא נכנסת לבית זר. בדיוק. "איפה פה השירותים?"

או בניסוחה המעט יותר מקורי של קרן, "יש פה שירותים, בחורבה הזאת, או שאתה משתין מהמרפסת?"

בזמן שהיא מפדרת את אפה או מריצה שורות או סתם עושה פיפי או מה שזה לא יהיה שלבנות תמיד כל־כך דחוף לעשות בשירותים בבתים של זרים - גם לעומק הנושא הזה אף פעם לא ירדתי, לצערי - אני מזנק לסידורי חירום בהולים בזירת האסון הידועה יותר כחדר השינה שלי. חולצות, תחתונים וגרביים במצב אובדני שזרוקים על הרצפה, על השידה ובכל פינה בעצם חוץ מהתקרה, נדחפים לארון העולה על גדותיו ממילא בפריטים מטונפים עד מוכתמים עד מזיעים עד מסריחים, שחייבים כביסה דחופה. סיפור חיי. לשטוף כלים? נניח. לנקות אבק? נגיד. לטאטא את הרצפה? בשבתות ובחגים. אבל לכבס, לקפל ולסדר בגדים בארון? תשכחו מזה. לשלוח למכבסה? רק כשכבר אין לי תחתונים או גרביים נקיים. אם לא אתחתן עם כובסת מקצועית, המקרה אבוד.

אבל עד החתונה, ועד שקרן תחזור לשטח, אחרי שתחטט לי בארון האמבטיה - אין סיכוי שתמצאי שם משהו מפתיע, מותק - אני פורש את השמיכה יפה, מסדר את הכריות על המיטה ומספיק גם לעמעם קצת את האור בסלון. אני מתמקם על הספה בעורמה אסטרטגית של חייל קרבי מנוסה. מצד שמאל הרבה יותר קל לפעול ולהסתער על הגזרה.

"זאת דווקא לא חורבה," היא אומרת בנימוס כשהיא חוזרת לסלון. באיחור ניכר הבושמילס, כנראה, מתחיל לעשות את שלו, וכושר השיפוט שלה משתבש לגמרי. "דירה די חמודה בסך־הכול."

"גם את די חמודה בסך־הכול," אני עונה ומקלל את עצמי תוך כדי. הדבר האחרון שבחורה רוצה לשמוע רגע לפני נאקות התשוקה זה שהיא חמודה.

"וואו, נתיב, אתה כל־כך אדיב. וואלה, תראה, התפלק לי חרוז."

"משוררת," אני פוסק. האמת שנעים לי לשמוע אותה מגלגלת את שמי על לשונה המתוקה. או שארבע הבירות שבתוכי חושבות במקומי.

"אתה גר פה הרבה זמן?"

השאלה צפויה, שזה מעצבן, והיא ממשיכה לעמוד בכניסה לסלון, שזה מביא את הסעיף. תירגע, נתיב. ילד טוב דימונה, קח הכול בקלות, כמו שאתה יודע. אתה כבר בפנים, אז מה הלחץ? עוד דקה של נימוסים לפני המעשים לא הרגה אף אחד.

כדי לחסוך משנינו שאלות נוספות, אני מספר לה מתי עברתי לתל אביב, איך התגלגלתי לדירה הזאת ואפילו כמה התענוג עולה לי. טוב, לא בדיוק מספר את האמת. הדבר האחרון שבא לי הוא שקרן תחשוב שאני פראייר, אז אני מפחית 500 שקל מהסכום שאני באמת משלם.

כל העסק לא ממש עושה רושם על קרן, שבשלב כלשהו מגיבה בפיהוק דורסני ולא טורחת לכסות את פיה. שיניים חזקות, מבטיחות ומושלמות נחשפות בפניי. אני מגיב בחיוך שכולו שביעות רצון וחושב שאולי, כשאהיה גדול, אהיה שיננית.

"שנעבור לחדר?" אני מציע כשאני מבין שאבדה תקוותי להתחמם על הספה. פיהוק זה רמז מספיק עבה - ואלוהים עדי שהיא דפקה חתיכת פיהוק - לכך שהשיחה המקדימה מיצתה את עצמה.

"אחריך," היא אומרת וקצת הורסת לי את התכניות. ללכת אחריה במסדרון הצר זאת הזדמנות פז לתחילת כיבוש היעד. היצמדות מאחור, יד סביב המותן וטיפול יסודי בתנוך האוזן. בשלב הזה רובן כבר נמסות.

יש לה הזדמנות לתקן את העוול ולא להדליק את האור בחדר השינה - העולם מתקדם בצעדי ענק, האדם עומד לנחות על המאדים, תיכף ימציאו מטוס שמתודלק בדיאט קולה, אבל נשים עדיין מעדיפות לעשות סקס בחושך - ואופס, שוב היא מפשלת. ממקום מושבי בקצה המיטה אני רואה את ידיה מגששות באפילה עד שהיא מוצאת את המתג - שיט, אני חייב לשתול אותו בנקודה סודית שרק אני אדע על קיומה - ואור הזרקורים המבאס מסנוור אותי לדעת.

"ככה יותר טוב," היא אומרת.

"אהה," אני ממלמל בעצב ורואה אותה פותחת את ארון הבגדים שלי המועד לפורענות. בטרם אני מספיק להזהיר אותה, מפולת הבגדים המלוכלכים כמעט קוברת אותה חיים. אותה זה כמעט מצחיק. היא מחייכת מין רבע חיוך, שולפת מתוך הערימה חולצת טריקו שמצבה סביר יחסית ומכנסי ספורט קצרים, ומבקשת ממני להסתובב.

אני לא מגיב, ולא רק מפני שאני יודע בדיוק מה יהיה המשפט הבא שלה.

"אני בכלל לא מכירה אותך."

בינגו. צפוי כמו שער שנבחרת ישראל בכדורגל סופגת בזמן פציעות.

היא לא מחכה שאסתובב, מסתובבת בעצמה ומתלבשת במהירות של מקצוענים.

אני עושה היכרות עם הקעקוע שיש לה על הכתף - נחש. מממ, מעניין - ואומר בקול הכי פחות מלחיץ שלי, "את יודעת שקוראים לי נתיב, שאני בן 23, שהגעתי לפה מדימונה ושאני עובד בחברת החדשות. זה כבר שלושה דברים יותר ממה שכל האחרות שפגשתי בזמן האחרון ידעו עליי."

"הן הסתפקו בשם שלך?" היא נראית באמת מופתעת.

"דווקא בזה שאני עובד בחברת החדשות."

"מה היית רוצה לדעת עליי, נתיב?"

שוב היא אומרת את שמי ושוב זה מדליק אותי. נשמע טוב, השם שלי בפה שלה, אבל אני יכול ומעדיף לחשוב על דברים אחרים למלא בהם את פיה.

"אני יודע את כל מה שאני צריך," אני אומר ומתקרב אליה. אם היא מחפשת גבר שיוריד לה את הירח, היא הגיעה לדירה הלא נכונה. בדירה הזאת, הדבר היחיד שמישהו יוריד לה זה את התחתונים.

"אתה לא יודע כלום," היא אומרת, מתחמקת ממני באלגנטיות, מעיפה את הסנדלים, נכנסת למיטה ומתכסה. אני רואה תנועה חשודה ואז את הג'ינס מושלך לרצפה ואת השמיכה זזה. ניצחון! היא לבושה במכנסי הספורט.

"עכשיו, תקשיב לי, נתיב, ותקשיב לי טוב, כי אני אגיד את זה רק פעם אחת" - יש בי קטע שאוהב שתלטנות; עובדה, ישר עמד לי - "כפית סוכר, לא גדושה. קצת חלב, עדיף דל שומן, ואני מדגישה: קצת. יש? יופי! תעיר אותי בשבע וחצי בול, כי אני צריכה להיות באוניברסיטה בתשע. עד אז, שיהיה לנו לילה טוב. אה, ועוד משהו, תשמור את הידיים השובבות שלך לעצמך. אנחנו לא בדימונה."

מה שעמד נפל ונרדם, ועוד לפני שהספקתי לצעוק משהו מעורר רחמים, שרק היה עושה צחוק מהכבוד של הגבר שהייתי פעם, משהו כמו: 'גברת, זה לא בית מלון פה', או 'תשטפי רגליים לפני שאת מלכלכת לי את הסדינים', או 'אני ישן בצד ימין, אם לא אכפת לך' - קרן כבר שקעה בשינה מתוקה.

לך תסמוך על ברמנית בעיר הזאת.