עד הסוכנות היהודית
הרוח הציונית בברית המועצות לא פסקה לנשוב מעולם, זאת חרף הדיכוי האכזרי שהפעיל המשטר הסובייטי כלפי היהודים. יחסה הנוקשה של הממשלה לאזרחיה היהודים בא לידי ביטוי בסירוביה העקביים לבקשת קבוצות ויחידים לצאת מהמדינה.
בשנות ה-70 וה-80 נפוץ המונח "אוטקזניקי" ("מסורבי עלייה"), שהתייחס להמוני הסובייטים שהשלטון אסר עליהם לעלות לארץ. אך מסתבר כי פעילותם הענפה של מסורבי העלייה דווקא העצימה את רוחם של יהודי ברית המועצות ופיתחה את חייהם הציבוריים, הדתיים והתרבותיים, כמו גם את התודעה הציונית בקהילה, זמן רב טרם החלה העלייה הגדולה.
תפיסת ה"פרסטרויקה" ("בנייה מחדש", ברוסית) של המזכ"ל החדש של ברית המועצות, מיכאל גורבצ'וב, התאימה להגירת היהודים כמו כפפה ליד. בשנת 1987, קיימו ה"אוטקזניקי" עצרת רבת-משתתפים בלנינגרד (סנט פטרסבורג).
גישתו החדשה של גורבצ'וב אפשרה גם את שחרורם מבתי הסוהר של אסירי ציון שהיו כלואים בבתי הכלא הסובייטיים בגין האשמות שווא. על רקע השינוי היחסי בגישתו של המשטר, בשנת 1985, החל משא ומתן סודי בינו לבין ישראל, במטרה לחדש את היחסים הדיפלומטיים שנותקו בשנת 1967. כעבור שנתיים חודשו היחסים הקונסולריים במלואם.
אחד האירועים המשמעותיים ביותר בהקשר זה היה המשא ומתן שהתנהל עם שר החוץ של ברית המועצות אדוארד שוורדנדזה, שעסק בזכותם של היהודים הסובייטים לעזוב את המדינה.
בשנת 1987 ניסה להתערב בסוגייה גם הדיפלומט האמריקאי ריצ'רד שיפטר, שבין השנים 1992-1985 שימש עוזרו של מזכיר המדינה בענייני זכויות אדם ובעניינים הומניטריים. שיפטר ניסה לשכנע את שוורדנדזה כי סירוב לתביעתם של הדורשים לצאת מהמדינה מהווה הפרה בוטה של נורמות זכויות האדם הבין-לאומיות וכן של אמנת זכויות האדם של האו"ם, עליה חתומה גם ברית המועצות.
במכתב ששלח שיפטר לדיפלומט הגאורגי תדו ג'אפארידזה, הוא ציין לטובה את יחסו של שוורדנדזה לנושא ה"אוטקזניקי", וסיפר שהמשא ומתן עימו התנהל באופן ישיר (המכתב מתאריך 21.5.2018 שמור במערכת).
מסתבר כי השיחות עשו את שלהן, מפני שכמה שבועות לאחר מכן קיבלו חלק מהמסורבים את אשרת היציאה מהמדינה.
לימים ציין שיפטר כי שוורדנדזה מילא תפקיד משמעותי בדרך לשלום ולחופש. לפיכך, ניתן בהחלט לקבוע שתרומתו של שר החוץ הסובייטי לפתרון הסוגיות הקשורות ליהודי ברית המועצות אכן ראויה לציון מיוחד.
שוורדנדזה עצמו כתב בספר זיכרונותיו על סוגיית העלייה של היהודים עימה התמודד בתור האישיות הגאורגית הבכירה ביותר בהנהגה הסובייטית: "הנהגת ברית המועצות דאז הייתה עושה הכול כדי למנוע את שובם של היהודים אל מולדתם ההיסטורית... באותה עת תמכתי בעליית עשרות יהודים לישראל. זו הייתה תחילת ה'עלייה' של יהודים מברית המועצות לישראל".
בהמשך נזכר שוורדנדזה בדברים שאמר לו ראש ממשלת ישראל דאז, אהוד ברק: "תמיד נזכור שאתה מילאת תפקיד מרכזי בפתיחת 'מסך הברזל' של ברית המועצות לשעבר, ונתת אפשרות ליהודים לעלות לישראל" (Shevardnadze, E. A., 2006, עמ' 79-78).
שגריר ישראל לשעבר בברית המועצות אריה לוין, כתב בזיכרונותיו כי לפגישת שוורדנדזה-ברונפמן ב-1989, הייתה חשיבות היסטורית גדולה, משום שזו הפעם הראשונה שבה אירח הקרמלין נציגות של יהדות העולם, תוך הכרה בייחודיות של העם היהודי ובזכותו הריבונית לשוב אל מולדתו ההיסטורית.
על-פי אריה לוין, לאחר הביקור חל שינוי גדול ביחס ליהדות ברית המועצות, ובכלל זה הותרה פעילות הישיבות במדינה וגם עיסוק בספרות יהודית-דתית.
במאמר "החזרה לעבר" התייחסה מנהלת מחלקת השותפויות בסוכנות, אנדריאה ארבל, לפגישה שהתקיימה עם שוורדנדזה, שלאחריה הודיע שמחה דיניץ לראשי הסוכנות היהודית: "העולם היהודי עדיין לא יודע מהי המשימה שעומדת בפניו בברית המועצות. החיים היהודיים נמצאים על סף מהפכה, שמשמעותה משתווה רק להקמתה של מדינת ישראל. על הסוכנות היהודית לנצל את התקופה הזו כדי להראות ליהדות ברית המועצות מהי ישראל. זו המשימה העיקרית של הסוכנות היהודית, ולשם כך עומדים לרשות הסוכנות השקפת עולם, משאבי אנוש וכל התנאים המתאימים. בתקופה שבה נוצרת האחדות ההיסטורית הזו, אלה חובתם ואחריותם של הסוכנות ושל ארגונים יהודיים אחרים למלא את המשימה הזאת".
את הקהילה היהודית ברחבי העולם כולו איחדה אז מטרה אחת – להיאבק למען העלייה מברית המועצות.
עדות עוצמתית לכך ניתנה באינספור עצרות בישראל ובעולם, ובהן פנייה להנהגת ברית המועצות: "שלח את עמי!" ("!Let My People Go").
מנכ"ל הסוכנות היהודית משה נתיב, קבע כי לצורך כניסתו של הארגון למדינה הסובייטית, יש להתבסס על תפיסה חדשה, ולכן הוחלט על הקמתה של מחלקה מקצועית בסוכנות, שתיבחר ותורכב ללא קשר לשיוך מפלגתי או פוליטי.
הנהגת הסוכנות ידעה היטב כי לכל קהילה יהודית בכל רפובליקה ישנם מאפיינים תרבותיים ייחודיים הדורשים ניתוח והתייחסות מעמיקים. לדוגמה, הקהילות היהודיות ברפובליקות המוסלמיות, וגם בגאורגיה הנוצרית, היו שמרניות יותר מבחינה דתית מאשר רפובליקות אחרות בברית המועצות. כמו כן, שיעור ההתבוללות בקהילות אלו היה נמוך מאשר במדינות הבלטיות או בקרב הציבור היהודי ברוסיה.
גם היחס לציונות לא היה חד-משמעי בכל קהילה. בעוד חלק מהציבור היהודי במרחב הסובייטי היה פרו-ציוני, ולכן קיבל בברכה את נציגי הסוכנות, היו גם קבוצות שהפגינו כלפיהם חוסר אמון. על נציגי הסוכנות הוטל לפעול בזהירות רבה, להפגין כבוד כלפי התרבות הייחודית לכל קהילה ולהביא בחשבון את צרכיה המיוחדים. מורכבותה של המשימה הייתה נעוצה בסגירות שאפיינה את אותן הקהילות במשך הדורות האחרונים, שהובילה לתחושת ניכור מסוימת כלפי הרוח היהודית המודרנית.
מתוך כך, ביוני 1989 גייסה הנהלת הסוכנות (בניצוחם של מנדל קפלן ושל שמחה דיניץ) את הסובייטולוג הידוע פרופ' ברוך גור, שכיהן באותה עת בשגרירות ישראל בלונדון כממונה על נושאים הקשורים בברית המועצות.
באוקטובר אותה שנה, הציג פרופ' גור למנהליו בסוכנות את שיטת העבודה המתאימה לפעילות הארגון בברית המועצות של אותם ימים. העקרונות המרכזיים שאליהם התייחס היו הפגנת גמישות בתיאום עם עבודתם של כל הארגונים היהודיים שפעלו במרחב הסובייטי במציאות המשתנה. עד מהרה, הקים פרופ' גור את "היחידה לברית המועצות" (להלן גם "היחידה"), שאותה ניהל, תחת פיקוחו הישיר של ראש הסוכנות שמחה דיניץ.
מירי גור, רעייתו של פרופ' ברוך גור, מספרת על תקופת הצטרפותו לסוכנות היהודית: "בתקופת ה'פרסטרויקה', כאשר היינו בשנתנו האחרונה בשגרירות ישראל בלונדון, הגיעו אלינו משה נתיב ושמחה דיניץ. הם ביקשו מברוך להכין תוכנית – איך לדעתו, כמקצוען, אפשר יהיה להוציא את היהודים מברית המועצות. ברוך ישב לילות כימים על הכנת התוכנית והגשתה, ולאחר זמן לא ארוך הוזמן אליהם לירושלים והתבקש להוביל תוכנית זו הלכה למעשה. תחילה הוא חשש, ואמר להם שהוא מבין בתיאוריה אך אין לו כל ניסיון מעשי. אך הם לא ויתרו, ומאז במשך שנה שלמה, כשמחצית החודש היה בישראל ומחצית בלונדון – הקים את היחידה".
תוכניתו של פרופ' גור כללה ארבע מטרות עיקריות: חיזוק הזהות היהודית; מתן חינוך יהודי, שישראל נמצאת במרכזו; פיתוח תנועה לאומית יהודית; עידוד העלייה לישראל.
מטרות עיקריות אלה תורגמו לצעדים ממשיים: החלה הפעילות הציונית נגד הזרם, החלה החדירה לברית המועצות, הקמת אולפנים ללימוד השפה העברית, ארגון מחנות קיץ וחורף לצעירים וקיום אירועים קהילתיים וסמינרים בחגים.
בנוסף, לשם השבתם של היהודים למולדתם נדרשו קשרים רשמיים בין ישראל לבין המדינות הסובייטיות.
ראוי לציין כי סובייטולוגים שונים (בהם דיפלומטים ואף ארגון "נתיב") סברו שהשלטון הסובייטי הוא ריכוזי ולכן עדיפה הכניסה דרך מוסקבה. ברם, לבסוף הכריעה את הכף דעתו של פרופ' גור, לפיה יש להיכנס דרך הפריפריה, זאת בשל תהליך הביזור שהחל בברית המועצות על-פי מדיניות ה"גלאסנוסט" וה"פרסטרויקה" של גורבצ'וב (Open Gates, Gur-Gurevitz, B. 1996, עמ' 48).
***
הגורם הראשון שנכנס למרחב הסובייטי כחלק מהמערכה הציונית המאורגנת היה ההתאחדות העולמית של הסטודנטים היהודים (WUJS), שהחלה את פעילותה בשנת 1989 בגאורגיה.
ה-WUJS היה ארגון רב-השפעה שנוסד בשנת 1924, כשנשיאו הראשון היה אלברט איינשטיין, ובמועדים שונים כיהנו חיים ויצמן וזיגמונד פרויד כסגני הנשיא. מחליפו של אלברט איינשטיין היה ארנסט ברגמן, ומאוחר יותר תפס את מקומו דוד בן-גוריון.
מטרת הארגון הייתה לקדם את פעילותם המשותפת של הסטודנטים היהודים ברחבי העולם, וכן להבטיח את השתתפותם בפעילות הציונית, תוך שיתוף פעולה עם הסוכנות ועם הקונגרס היהודי העולמי.
