זאב וכבש

כאשר התקרבה ספינת הקיטור אל אחד מנמלי מזרח הים התיכון כבר החל להחשיך. רבדים של ענני פז בוהקים תלו, זה על גבי זה, נמוך מעל הים, היכן שהשמש שקעה זה עתה, ומנגד, על הרי הטאורוס, עטפה מלמלת ארגמן את הפסגות המושלגות. קצרה הייתה הספינה ומגושמת, ובשוטה נראו ירכתיה שקועות במים וחרטומה מרחף באוויר. המנוע הזקן, שכבר מלאו לו חמישים וחמש שנים, הרעיד את הספינה הישישה אף היא, משל הייתה נגועה בקדחת.

קרשי הסיפון, שלאחר חמישים שנות קרצופים ושטיפות הצטמקו כדי מחצית, ואשר הזפת שמילאה את רווחיהם נשחקה לאבקה פירורית, קרקשו ללא הרף כצלעות כלב גרום השרוע ביום חם על צידו ומתנשם בכבדות.

איסמעיל, מפעיל הכננת, שזה שעה אייש את משמרת ההגה, עמד דומם בפישוק רחב, מישיר מבטו אל הנמל, כפות רגליו היחפות איתנות על הסיפון וידיו לופתות את ההגה. מי שהביט בו היה עשוי לחשוב שהוא מצפה בדריכות, חסר נשימה, למאורע חשוב מאין כמותו; למשל, שהעיר הפרושה לפניו, על בתי האבן שלה וזגוגיות חלונותיהם המתנוצצות באור השקיעה, תתפוגג לפתע, או שמפלצת אימתנית תצוץ מהים ותבלע את הספינה כהרף עין.

אלא שאירועים כבירים מעין אלה לא עלו כלל על דעתו. מחשבותיו היו נתונות ליצור הזעיר שעזב באחת משכונות הפועלים של רובע בֶּשִׁיקְטָשׁ באיסטנבול, לבנו שנולד לפני שבועיים, ביום שיצאו להפלגה אחרונה זו. הוא העניק לו, לבנו, את שמו של אביו, קפטן מוסא, שטבע בים השחור שנה לפני לכן, כשהוביל בספינתו פחם מאזור שִׁילֶה1 לאיסטנבול.

"מוסא דֶנִיזֵר! מוסא דניזר!" מלמל לעצמו בפה חתום.

ככל שהגה כך את שמו המלא של הבן התגדלה דמות העולל לנגד עיניו. בינתיים קרבו לאָדָגִ'יק - זה האי הקטן הרובץ לפתח הנמל - שטוח כלוח צפחה ועליו מצודה חרבה. כאן שבר את ההגה ימינה ונהם:

"אני עוד אראה לו, למנוול!"

הוא עצמו לא למד מעולם, אבל אשתו, שעבדה בשדות הטבק לפני שנישאו, הייתה "משכילה": גם למדה שנים אחדות בבית הספר וגם ניעורה בה, ובנערות פועלות נוספות, תשוקה עזה לקרוא וכתוב. כל אימת ששב מהפלגותיו נהג איסמעיל לקנות גיליון של "קֶרְאוֹלוּ2", ולאחר שחזר הביתה והתרחץ מסר אותו לאשתו, התפרקד לו בנחת על המזרן והאזין ברוב קשב. הַיְרִייֶה הייתה נדה בראשה כמנהג החפיזים3, פותחת בלי צל של היסוס בקריאת כותרות האיורים וממשיכה בסאגות, במאמרים, בחדשות ובסיפורים בהמשכים. היא קראה בנימה מוזרה, עגמומית משהו. איסמעיל היה מקשיב לה כל אותה עת, מקמטט את זוויות פיו, ובין שהבין או לא הבין, פרץ מדי פעם בתרועת צחוק. הוא נהג לבקש מאשתו שתחזור על שמות המקומות הקשורים במאורעות המלחמה, ונקב אגב בלבול יוצרות בדעות לכאן ולכאן ששמע בספינה מנוסעי הסיפון או מהטירונים ששבו מחופשה. "המצב לא כל כך טוב, הירייה!", היה מסכם ושותק, ובשתיקה זו רמז כי הגיעה שעת הארוחה; מיד הייתה אשתו מנתרת ממקומה והולכת לערוך את השולחן.

איסמעיל הוסיף ללטוש מבטים בנמל, שבינתיים קרב עד מאוד, כששמע צעדים מאחור.

"לא ראיתי כלום!" קרא קול עמוק, צורמני. היה זה הקפטן.

"תסתכל טוב עם המשקפת! אני חושב שזה שם!" אמר הקצין הראשון בקול דק ורועד.

השניים באו לקדמת גשר הפיקוד, הצמידו את המשקפות לעיניהם ובחנו ממושכות את הנמל והדוברות השחורות שעגנו בו בשורות. הקפטן, נמוך קומה, סמוק פנים וכסוף שיער התהדר בחוטם קצר ועבה, והיה ממש מאותם זאבי ים ותיקים המתוארים בספרים. קולו בקע מגרונו בצווחות כאילו היכה בו הכפור, והדמעות שצצו בזוויות עיניו זלגו על לחייו. תחת עיניו תלו שקיקי עור נפוחים כנאדידי מים. הקצין הראשון היה - כמו להכעיס - גבוה, רזה ובלונדיני. כובע הקברניטים היה משוך במהודק על ראשו וכיסה את אוזניו, ועל אף שקור חודש פברואר לא היה עז במיוחד באותם מחוזות, צווארון מעילו היה זקוף.

"כבר אמרתי לך, אני לא רואה כלום!", הקפטן רטן.

"נתקרב עוד קצת ותראה!"

"מתקרבים מתקרבים ובינתיים מחשיך..."

הוא צחק צחוק מקוטע, אך ארשת פניו הייתה זעופה. הוא דחף קלות את הקצין הראשון:

"נו קצת סבלנות!.. נראה כשנגיע לנמל! אם יצוץ משהו הם כבר יקדימו את הסוכן!"

הם התרחקו מאיסמעיל בעודם מדברים. הצעיר נתן בהם מבט. "אינשאללה לא תמצאו מה שאתם מחפשים!" מלמל. זו הייתה לו המשמרת השלישית ליום זה. למעשה, כיוון שהיה מפעיל כננת בהכשרתו, הרי שמרגע הפלגת הספינה מנמל אחד עד עגינתה במשנהו, היה אמור לנוח במגורי הצוות שבקדמת הספינה. אלא שהפעם לקו בו־זמנית שלושה מלחים בקדחת, ועם זאת הקפטן חשב שאין צורך להחליף אותם באִיסְכֶּנְדֶרוּן. את האשמה בצרותיו תלה איסמעיל בקפטן. "עוד רגע נעגון וזה יתחיל... 'תעלה לכננת!' ועד אמצע הלילה או אפילו הבוקר: 'תסובב!... תוריד!... תסובב!... תוריד!... נו תניף כבר בשם אללה!'", קיטר.

כבר החשיך לגמרי. הספינה התקרבה מאד לנמל. פה ושם פנסים הבליחו על הרציף. הקצין הראשון יצא בשנית לקדמת גשר הפיקוד וחילק פקודות למלחים שניצבו ליד העוגן. שלשלת העוגן גלשה לעבר החרטום ברעש מחריש אוזניים שנמהל בנחרות הקיטור, החליקה מבעד לפתח ושקעה במי הים.

מנועי הספינה נדמו, ובשעה שהיטלטלה לאיטה על עומדה בזרמי המים, צצה לפתע, כמו משום מקום, עדת סירות שהקיפו אותה. כבש הספינה הורד, אבל הסירות לא נצמדו אליה, אלא נעצרו במרחק מה ממנה, להוציא שתיים שפילסו דרכן אל הספינה בסיוע דגלוני איתות. באחת עמדו שוטר ואזרח - נציגי תחנת ההסגר - ובאחרת הסוכן. סירה נוספת באה בעקבותיהן ואדם עב כרס וסמוק פנים יצא ממנה, אחז בזריזות ומיומנות בחבלי הכבש והחל לטפס, או שמא להתגלגל, מעלה. הקפטן התבונן מטה, שמט את כובעו על גבותיו העבותות, ודחק בקצין הראשון:

"הוא הגיע!", אמר. "תישאר אתה פה! יש עשרים וחמישה פריטי מטען שצריך לפרוק... אני הולך לטרקלין."

קהל רב מילא את הטרקלין הקטנטן, המחופה בקטיפה אדומה, של נוסעי המחלקה הראשונה. הסוכן עמד רכון על השולחן הצר שלפניו, מכר כרטיסים לנוסעים, ובחן עם הכלכל את שטרי המטען, אישורי קבלת המטען ורשימות נוספות. לבסוף ביקש מהדייל קפה. העולים לספינה, איש איש ויעדו, שוחחו או התייעצו זה עם זה. הנוסעים בתאים, שפניהם היו מלוכלכים מהמסע, צפו בסקרנות בנשים האלגנטיות ובילדיהן המפונקים.

כשהגיע לדלת הטרקלין הצרה סב האיש השמן וסמוק הפנים על צידו ונדחק בדי עמל פנימה. כשהבחין בקפטן היושב בגפו בפינת הטרקלין ומשקיף החוצה מבעד לחלון, היסס קמעה; לפני שעה קלה הבחין בו בגשר הפיקוד ונופף לו לשלום, אלא שהקפטן התעלם ממנו. עד שהצליח לפלס לעצמו דרך במעברים הצרים והדחוקים ונתקל שוב ושוב בצרורות כלי מיטה, ארגזים ונוסעים שחסמו את דרכו בפרוזדור הצר, נוכח לדעת שהקפטן כבר הספיק לרדת ולהתיישב בטרקלין.

"מחכה שיפזרו את המלכודות, הנבלה!", רטן. הוא ליקק את שפתיו הענקיות, לבש ארשת מתקתקה וניגש אליו:

"מה שלומך אדוני הקפטן?"

"הו! שלום לך עוֹסְמָאן יִיאִיט... מה חדש? בוא שב קצת!" אמר הקפטן, כאילו נתקל בחבר ותיק שלא ציפה כלל לבואו.

עוסמאן ייאיט קרב בלב הולם אל הקפטן והתיישב בחשש, כעל גחלים רוחשות, על קצה של כיסא מסתובב. הוא בלע את רוקו, שאף אוויר מלוא הריאות ושפך את ליבו:

"אתה מוכרח לעזור לי קפטן!", הפציר בתחינה, "יש לי שלושת אלפים תיבות תפוזים! כבר שבוע אני מחכה לכם!"

הקפטן סקר את הנוכחים בטרקלין, כיווץ את עיניו תפוחות העור, וסינן מבין שיניו:

"צצה פתאום עוד סחורה באיסכנדרון. חיכינו יומיים... אבל בסופו של דבר הטענו גם אותה."

הסוחר התעלם מחלקו האחרון של דבריו:

"מכל מקום, הגעתם בשלום!"

"כן, אינשאללה גם נפליג בשלום!"

"אינשאללה, אינשאללה.. ושלושת אלפים התיבות שלי..."

הקפטן המשיך, בהתעלם מדבריו,

"מה גם שהמטען כבד מאד... כבר נראה איך נגיע לאיסטנבול... זמנים קשים", אמר והוסיף, כמו מלמל בינו לבינו,

"הרי הספינה הזאת היא בכלל לא ספינה. בסך הכול הַאגִ'י דָאווּט4... כבר ארבע שנים לא הייתה במבדוק... בטח אללה מרחם על המשפחות שלנו..."

עוסמאן ייאיט הסמיק כמו סלק:

"התפוזים שלי..." רצה לומר, אבל הקפטן הזדקף פתאום.

"אינשאללה בהפלגה הבאה...", אמר.

"בחייך אדוני הקפטן, אל תעשה צחוק! ארזנו אותם בתיבות לפני שבועיים, והם מחכים על הרציף כבר עשרה ימים. הבוקר העמסתי אותם על הדוברה, היא אמורה להגיע לספינה בכל רגע!"

הקפטן מחה בגב ידו את הדמעות שזלגו מזוויות עיניו וגירד גירוד הגון את פניו.

"עוסמאן ייאיט", ענה, "אני אעשה לך טובה ואקח כמה מאות תיבות, אבל נאחסן אותן בשיפולי הספינה; מקום אחר אין לי!"

"חס ושלום קפטן, לאחסן שם תפוזים? הם יירקבו עוד הלילה!"

"זאת כבר לא הבעיה שלי!" השיב הקפטן. הוא קם, יצא מהטרקלין ועלה לתאו.

עוסמאן ייאיט המתין מעט, נד בראשו, ומיהר גם הוא לעזוב את הטרקלין. בדי עמל טיפס במדרגות המובילות אל גשר הפיקוד, וכשהגיע לבסוף למחוז חפצו מצא שם את הקצין הראשון, שהתהלך לו בגשר. הוא משך אותו הצידה ושטח בפניו את מצוקתו:

"אני מתחנן, סדר לי את העניין הזה... אל תמיט עלי אסון", אמר וטפח בחיבה על גבו.

"טוב אני באמת לא יודע... בסדר, נראה", אמר הקצין הראשון ונכנס לתאו של הקפטן.

אחר כך פתחו בהתמקחות שארכה חצי שעה אולי: הקצין הראשון התרוצץ בין השניים, נכנס לתא ויצא מהתא בניסיונו הכן למימוש מעשה החסד. לבסוף הגיעו לכלל הסכמה; תיבות התפוזים, שתעריף הובלתן עמד על שישה קוּרוּשׁ5 האחת, תועמסנה על הספינה תמורת שבעים קורוש. לאחר שירד וחתם את העסקה עם הסוכן והכלכל, מסר עוסמאן ייאיט לקצין הראשון אלף תשע מאות ועשרים לירות עבור הובלתן של שלושת אלפים תיבות בתעריף של שישים וארבעה קורוש התיבה, עלות ההפרש.

בינתיים עגנה הדוברה לצד הספינה והוחל בהעברת התיבות. הכננת עמלה עד בוקר. מרוב עייפות זנח מפעילה, איסמעיל דניזר, את סגנון הדיבור הנאה שלמד מאשתו, ילידת איסטנבול, והמטיר בעגה רִיזֶאִית6 טהורה קללות לכל עבר. חובל המשמרת הצעיר, ששהה אותה עת בגשר הפיקוד, הביט אובד עצות בעוסמאן ייאיט, אשר עורר מהומות במפלס שם מתחת בשל צמד תיבות שנשמטו לים. נוסעי הסיפון, שדוֹק של כפור בוקר כיסה אותם, התנועעו תחת מעיליהם הלחים והשתעלו תחת השמיכות. טוראי שנצרך לשירותים לבש במהירות את מעילו הצבאי ופילס לעצמו דרך בין המון הגברים, הילדים והנשים ששכבו שרועים על קרשי הסיפון השמנוניים. בחור צנום כסוף־זקן ועטוף בשמיכה עישן סיגריה.

הסיפון הקדמי רחש פעילות; פעמון צלצל, העוגן הורם, ומיד אחר כך פצחו המנועים בטרטורם המוכר והרעידו את הספינה, שכמו שוב נתקפה בעווית של צמרמורת. החרטום, שנישא יום קודם לכן בגאון, נטה כעת, נכלם, כלפי המים, בכיוון דרום־מערב. עשן שחור נפלט מהארובה העבה הקצרה, והסתלסל מזרחה, לעבר השחר המפציע.

 

* * *

 

באותו יום, אחר הצהריים, החלו הקפטן והקצין הראשון לבחון מדי פעם את האופק במשקפותיהם. כך עשו גם למחרת וביום שלאחר מכן. לעתים חבר אליהם גם קצין המכונות הראשי והביט דרומה ודרום־מערבה. דומה כי שלושתם חיפשו משהו, או ציפו לדבר מה. הם שוחחו ביניהם בשברי משפטים בני שתיים־שלוש מילים:

"יש משהו?"

"לא רואים!"

"קודר במערב, כאילו עומדת לנשוב רוח־קיץ ימית!"

"לא נראה לי... בעונה הזאת צפויה רוח דרומית חזקה!"

"מילא, יהיה מה שיהיה!"

"ואם הים ייעשה סוער?"

"טוב, הכול בידי שמיים!"

"נקווה לטוב!"

מוקדם אחר הצהריים ביום השלישי להפלגתם התקדרו שמי הדרום. קצין המכונות הראשי היה באותה עת על הסיפון הקדמי. הוא חש אל הקפטן.

"באה רוח מדרום־מערב, נתפלל לאללה שהיא לא תהיה חזקה מדי!" אמר וחייך חיוך שחרץ בעור פניו העבה קמטים שהשתרעו עד שורשי שערו הכסוף הגזוז. כעבור חצי שעה בקירוב הים החל לרגוש ורוח חמימה אך עזה החלה שורקת בין התרנים. גלים היכו בדופן השמאלית של הספינה, התנשאו מעלה ושטפו את הסיפון ונוסעיו, שנרטבו עד לשד עצמותיהם. הנוסעים נשאו כריות, שטיחים, מזוודות וסלים והתרוצצו איתם אנה ואנה בבקשם מחסה, אך התקשו מאוד שכן תיבות תפוזים מילאו את המעברים והסַפְנוֹת. הכול נקהלו בצידו הנגדי של הסיפון כדי להתגונן מאימת הרוח והגלים, אך החריפו בכך את נטיית הספינה על צידה הימני. החשיכה הייתה מוחלטת. בְּפינה נראו נשים מקיאות וילדים ממררים בבכי. גם נוסעי התאים השאירו את ארוחותיהם על השולחנות וחסו בפינת התא. מדי פעם נראו במסדרונות נשים סתורות שיער שניסו להיתמך בקירות אך התנודדו כשיכורות.

קצין המכונות הראשי והקפטן באו לטרקלין המחלקה הראשונה, עצו עצות סרק לנוסעים, וכמו רטנו בינם לבינם, וכמעט זרעו בהלה: "עסק ביש... אין לי מושג מה לעשות.. וזאת בכלל לא ספינה!... יותר מדי מטען... כבד מדי..."

"אדוני קצין המכונות הראשי!", אמר הקצין הראשון, "אם לא נשליך מטען לים אני חושב שיתחיל להיות מסוכן!"

"באמת שאין לי מושג, אדוני הקצין הראשון... אבל אפילו בחדר המנועים שלי כבר אי אפשר לעמוד... בוא נדבר עם הקפטן!"

לאחר שנשלם הדיון בנוכחות הנוסעים, עלו השניים לתאו של הקפטן. הפור נפל: המטען הכבד ביותר, קרי התפוזים, יושלכו לים. בפיקוחו של הקצין הראשון הוטלו הימה מצידון הספינה מאתיים וחמישים תיבות. כלכל הספינה הקפיד למלא כהלכה את מסמכי התביעה בגין הקרבת מטען, ובעזרת מסמכים אלה עתיד היה הסוכן עוסמאן ייאיט לקבל את כספי הביטוח עבור שלושת אלפי התיבות שאיבד.

למחרת, לקראת צהריים, נחלשה הסערה, ולפנות ערב שככה לחלוטין. כעבור ימים אחדים נוספים של שיט רוגע הגיעה הספינה לאיסטנבול, ועגנה בשמונה בערב במעגן סִירְקֶגִ'י. אנשי הצוות פתחו את הספנות והתרוצצו בקדחתנות בין הנוסעים שירדו לרציף. באותה עת נכנס לספינה איש קטנטן, מנומש וזעיר־חוטם, שלבש מעיל עם צווארון פרווה. הוא טיפס במעלה המדרגות הצרות ודחף בטפסו נוסעים זעומי מבטים בדרכם מטה, ועלה לתאו של הקפטן. הקצין הראשון והכלכל היו גם הם שם.

"מצטער על מה שעברתם, אדוני הקפטן!" פתח האיש מנומש הפנים והוסיף: "שמעתי מהסוכן, השלכתם לים את התפוזים של עוסמאן ייאיט. מילא, לא נורא... הניירת מוכנה?"

"שלנו מוכנה!", אמר הכלכל והציג חבילת מסמכים. "מחר נלך לסוכן ונגמור עם הסיפור!"

"הַלִיל אֶיִינְלִי!", קרא הקפטן בקולו העמוק הצורמני, "מה שלומך? אני באמת מצטער על הסחורה שאבדה לך, אבל לא הייתה לי ברירה, לא יכולתי להשליך מטען של שום סוחר אחר. את התפוזים של עוסמאן ייאיט העלינו אחרונים לספינה, אז אליהם היה הכי קל להגיע. עכשיו נשארת בלי תפוזים. כבר תחכה למשלוח הבא!"

"יש עוד תפוזים בספינה?" שאל הליל איינלי.

"יש כמה אלפי תיבות, סחורה מדוֹרְטְיוֹל7. הטענו באיסכנדרון..."

הוא צחק בערמומיות ואמר,

"לא נשמה, זה לא מה ששאלתי. אני שואל אם יש משהו בשבילי!"

הקפטן פרץ שוב באחד מאותם פרצי צחוק קצרים ומקוטעים, אך ארשת פניו נותרה בעינה:

"קלי קלות יקירי, הדוברה שלך מוכנה?"

"בטח, היא כבר צמודה לספינה!"

לאחר שסגרו בקפידה את דלת התא שוב החלו להתמקח. אלפיים שבע מאות וחמישים תיבות התפוזים שהושלכו כביכול לים ושלאמיתו של דבר שכנו אחר כבוד במקום מבטחים בספינה, נמכרו מחדש להליל איינלי. כל תיבה הכילה שמונים תפוזים ומחירה נקבע על שלוש לירות. אמנם עלותה המקורית, כולל דמי האריזה, עמדה על שני קורוש ורבע, ובתוספת מאה ושמונים קורוש, דמי ההטענה ברציף ותעריף ההובלה - בין שהיה חוקי בין אם לאו - הייתה נמכרת באיסטנבול תמורת שתי לירות וחמישים קורוש. אבל על הבדלים פעוטים ממין זה הם לא טרחו להתעכב יותר מדי. סך כולל של שמונת אלפים מאתיים וחמישים לירות נגבה מראש מהליל איינלי עבור אלפיים שבע מאות וחמישים התיבות. יחד עם אלף תשע מאות ועשרים הלירות ששילם עוסמאן ייאיט כדמי הובלה, הניבה ההפלגה, שארכה כמעט חודש ימים, הכנסה כוללת של עשרת אלפים מאה ושבעים לירות. מסתבר איפא שהסכום שיישאר בידיהם לאחר שימסרו לרב המלחים ולהגאי את חלקם לא יהיה מלהיב במיוחד.

לאחר שהליל איינלי עזב את הספינה התאספו בתאו של הקפטן הקצין הראשון, המכונאי הראשי, הכלכל, הדייל הראשי וכן הסוכן שהגיע בינתיים לספינה.

 

* * *

 

מיד כשעגנו בנמל העניק הקצין הראשון חופשה לאיסמעיל דניזר, כשזה הזכיר לו את בנו שנולד ביום הפלגתם. על כן לא הוא פרק את תיבות התפוזים של עוסמאן ייאיט - אלה שהושלכו כביכול לים ונמכרו להליל איינלי. מלח אחר, בעל חזות ממש נערית, תפעל את הכננת.

אבל איסמעיל דניזר לא היה יכול לעזוב את הספינה קודם שיפגוש את הכלכל. אמנם לא עמדה לו הזכות ואף לא עמד לו האומץ לבקש כעת כסף, לאחר שקיבל בפעם הקודמת מקדמה עבור הוצאות הלידה, אבל הוא לא העז לשוב לביתו בידיים ריקות. מוכרח היה להשיג לירה או שתיים. הכלכל לא נראה משום מה בסביבה. הוא חיכה אולי קרוב לשעה, פתח בגנבה את דלת התא והציץ פנימה, אך לא היה שם איש. לבסוף פנה אל אחד הדיילים שעבר בסמוך. "הוא בתא של הקפטן, אבל אתה לא יכול להיכנס, הם עסוקים!", ענה לו הדייל הצעיר במקטורן הלבן. איסמעיל חיכה חצי שעה נוספת ואז החל לטפס בצעדים מפוחדים. בין מדרגה אחת למשנה לא העז להמשיך בטרם חלפו דקות אחדות. לבסוף הגיע לגשר הפיקוד ונעמד כבול עץ בראש המדרגות, ליד מכשיר הטלגרף. קולות בקעו מתאו של הקפטן, צעדים ספורים משם. קולו הדק, הרועד, של הקצין הראשון נבלע בצעקותיו הצרודות, הצורמניות של הקפטן; ויכוח סוער למדי ניטש שם בפנים. מפעם לפעם נשמעו דפיקות על השולחן, הדלת נפתחה מעט ומישהו עמד לצאת, נלפת מיד בזרועו ונמשך חזרה פנימה. לאחר שניצב שם זמן מה איסמעיל נתקף בהלה ופנה בחזרה למדרגות, כאשר ממש באותו רגע נפתחה מאחוריו דלת התא וגופו הגוץ של הקפטן הופיע באור הצהוב שבקע מאחוריו. איסמעיל, שרגלו כבר הייתה מונחת על המדרגה הראשונה, התאבן מרוב פחד. הקפטן פסע כמה פסיעות בכיוונו וחלף לידו. הוא התנשם ורטן בזעם, ועיניו הלחות כמו התכווצו עוד יותר בחשכה. כשהבחין בדמות הניצבת שם תפס בזרועה מבלי שעמד על זהותה, ובקול צרוד וחנוק מלמל:

"ראית את הבני כלבה?... מנסים לרמות אותי!"

ראשו הבלונדיני של הקצין הראשון הציץ בדלת:

"אדוני הקפטן, בוא רגע בבקשה!" אמר.

הקפטן הסב את ראשו וצעק:

"עזוב כבודו, תעשו מה שאתם רוצים, אני לא בעסק!"

הוא פנה בחזרה לאיסמעיל והיכה באגרופו על חזהו:

"האחריות כולה שלי... זה אני שאלך לבית סוהר... זאת המשפחה שלי שתחייה חיי כלב... זה השם שלי שאני מסכן... אבל זה לא מספיק לנבלות האלה!"

הקצין הראשון ניגש אל הקפטן ואחז ברכות בזרועו.

"בבקשה אל תתרגז המפקד, נעשה מה שתגיד!" אמר, וניסה לגרור אותו לתא. אז הבחין באיסמעיל, שניצב שם כל אותה עת.

"מה בדיוק אתה מחפש פה!" צעק, ועמד לסטור לו, אך פתאום התעשת, הכניס יד לכיסו ושלף מתוכו שטר של עשר לירות. את הכסף תחב לידו של המלח.

"ועכשיו עוף מפה!", נהם.

איסמעיל ירד במדרגות כרוח סערה ואילו הקפטן חזר לתאו וסגר את הדלת.

 

* * *

 

בדרך הרהר איסמעיל ארוכות: מה יוכל להביא הביתה? עשר הלירות שבכיסו נסכו בו אומץ לב ונדיבות.

אחרי שעשה כברת דרך האט איסמעיל מול דוכני הפירות והירקות בשכונת בַּהְצֶ'קָאפִּי. שעה ארוכה התבונן בתפוזים. פירות אלה יהיו המתנה היפה ביותר שיוכל להביא לאשתו שזה אך ילדה! המלחים שיצאו להפליג ברחבי הים התיכון בעונה זו של השנה קנו בנמלי עגינתם תפוזים בזיל הזול. אבל הוא עצמו לא הורשה לעזוב את עמדת הכננת, וממילא הפרוטה לא הייתה מצויה בכיסו, כך שלא קנה דבר. לבסוף עצר מול אחד הדוכנים וקנה עשרה תפוזים מהגדולים ביותר, במחיר עשרים קורוש האחד. הוא צרר אותם במטפחת שלו וקשר אותה היטב. כמו כן קנה גיליון של קראולו ממוכר עיתונים שעבר במקום, קיפל אותו והכניס לכיסו. אחר כך שם פעמיו לתחנה, מעט הלאה משם, והחל לחכות לחשמלית לבשיקטש.

 

1944