נקמת הקנרית
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
נקמת הקנרית
מכר
מאות
עותקים
נקמת הקנרית
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

נקמת הקנרית

4.3 כוכבים (25 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

עלמה גניהר

עלמה גניהר היא מחזאית , תסריטאית וסופרת ישראלית.  בין עבודותיה -  התסריטים  "אשת השגריר" , "ברקיע החמישי", "שלוש אימהות" . לאחרונה ביימה את הסרט הקצר "שיניים".  היא כתבה את המחזות "הטווס מסילוואן" שזכה בפרס קיפוד הזהב ואת המחזה "סילוואן בין הזמנים." שתי ההצגות השתתפו בפסטיבל עכו. 
גניהר פרסמה שני ספרים פרי עטה, בשנת 2005 כתבה את הרומן "מעטפות" שיצא בהוצאת גוונים, ובשנת 2012 את ספרה "ג'י-פי-אס" המכיל עשרה סיפורים בהוצאת עם עובד עבורו זכתה בפרס טובה ויצחק וינר לעידוד יצירה ספרותית והיא מפרסמת סיפורים קצרים בכתבי עת שונים. 
לצד כתיבתה עלמה היא פעילה פוליטית ומאמינה שהעולם יכול להיות טוב יותר.

תקציר

נעמי, חוקרת ביחידה לפשעים חמורים, נקראת לסמטה חשוכה בדרום העיר בה מוטלת גופתו של אחד הסופרים הישראלים האהובים והמצליחים ביותר, אבל חקירתה נתקלת במבוי סתום. כשסופרים וסופרות נוספים מחוסלים באכזריות, נעמי מבינה שהיא מתמודדת מול רוצח סדרתי מסוכן במיוחד, ומגלה שמתחת לפני השטח של עולם הספרות המקומי, מסתתרים יצרים סוערים, נקמנות וקנאה.

דויד, דוקטורנט ביישן בחוג לספרות עברית, מקדיש את חייו לכתביה של סופרת חידתית שאיש מלבדו, כך נראה, לא קרא, אבל כשבמהלך מחקרו, הוא נתקל בסופר דחוי ונשכח שהכיר אותה, חקירותיו מצטלבות במפתיע באילו של נעמי. 

בין נעמי, שאביה האהוב נעלם בילדותה בנסיבות מסתוריות אבל נוכח עדיין בחייה, ודויד, הנושא בנשמתו צלקות מטראומה שחווה בילדותו שלו, נרקמת שותפות זהירה ומוזרה. בעוד הפרשה מסתעפת ומסתבכת והשניים מתקרבים, כל אחד מכיוון אחר, לפתרון התעלומה, גם הסכנה הולכת ומתקרבת אליהם. 
ספרות ומציאות, דמיון ושקרים, חיים ומוות, מתערבבים ומשתקפים אלו באלו, עד שכבר לא ניתן עוד לדעת מה הוא מה.

אך נקמת הקנרית איננו רק מותחן אפל ורב תהפוכות. במיומנות, בהומור דק ומצליף ובחמלה שופעת מגישה עלמה גניהר בספרה השלישי יצירה מורכבת על אובססיה ותשוקה מכלה שהקריאה בה היא מעשה פיענוח מענג.

פרק ראשון

שנת חורף
מאת נעם גרין

מקום שישי ברשימת רבי־המכר.

המכה האדירה בעורפי מרוקנת בבת אחת את גופי מאוויר, ואני מרגיש שרגלי הופכות לסירות נייר השטות על המדרכה המטונפת, וידי שהחזיקו ברכושנות בספרי החדש שממנו, רק עד לפני שעה קלה, קראתי קטעים נבחרים באווירה אחרת לגמרי, חותרות בייאוש באוויר העירוני המפויח, כמנסות להיתלות על ידיות נסתרות. אני מרגיש שאני נחנק ופוער את פי לבלוע אוויר, לנגוס בו ממש, אבל לא חש הקלה. אחר כך, במשך זמן כלשהו, שאני חש אותו דביק וסמיך, כמו דבש או דם, אני נע בחלל שבו יש רק הדי זיכרונות מחיים שאולי הם חיי ואולי חיים של דמות שכתבתי, אין לדעת. נערה שאולי אהבתי ואולי אהבה אחר שטה מולי בתנועה רכה וגלית כמו מדוזה. אני שומע צחוק שהוא אולי צחוקי ואולי לא, ורואה שפתיים לוהטות רוטטות ושערות ריחניות מדגדגות את פני. אני אהוב וזה מפיח בי תקווה. אבל אז, בבת אחת השקט החלומי הופך למהומת אלוהים שמקפיצה את גופי כמו מכת חשמל: צעקות רמות וצורמות ואורות אדומים ומסנוורים מהבהבים ורקיעות רגליים וצלצולים והדהוד תופי מלחמה חודרים לאוזני וחובטים בי ובשרי בוער כאילו ננעצים בו פגיונות חדים. אני רוצה לצרוח, למחות נגד הכאב הבלתי נסבל המענה אותי, אבל אף צליל לא יוצא מפי וקולי ננעל בתוכי, כבד ולעוס. באפי עולה ריח כבד של שתן כלבים ואלכוהול שהחמיץ שמעורר בי בחילה ואני מתקשה לנשום. צריך לעשות משהו, ובדחיפות, אני יודע, אבל לא מצליח להבין בשום אופן מהו הדבר שעלי לעשות. הדהוד התופים מתגבר ומחריש את אוזני, אני מנסה לאטום אותן אבל לא מוצא את ידי. אולי, אני חושב, פרצה מלחמה כלשהי והעיר תחת אש ואני נפגעתי? ועוד שניות יגיעו חיילים ויבעטו בי בנעליים מסומרות? אני לוחץ בכל כוחי וחריץ צר מאוד של אור עמום מופיע בין סורג ריסי עין ימין. זיק של תקווה ניצת ואני מרכז את כל כוחי בהפרדת עפעפי הכבדים, וחרוט האור מתרחב מעט וכוכבי זהב וכסף זוהרים מולי. אני צוחק — זה כמו להביט בפרחים דרך סילון המים שאבא משפריץ בגינה ביום שמש. הכול יהיה בסדר, אני משתכנע ונרגע והנה, שוב אני יכול לנשום, אבל אז משספת גיליוטינה מושחזת את הכוכבים הזהובים ואת הפרחים ואת אבא וקור בלתי נסבל מתפשט במהירות בגופי, מקפיא תא אחרי תא ואני מבין, בחדות רבה, כמו שלא הבנתי דבר מעולם, שאני מוטל חסר אונים, זב דם ומרוסק, על אספלט שחור ומצחין בעיר המכוערת שתמיד אהבתי, והתיפוף מחריש האוזניים אינו אלא המארש האחרון המלווה את מותי המתקרב.

*

כמו בכל בוקר, דויד הגיע לאוניברסיטה בשעה תשע, קנה קפה וכריך גבינה צהובה בקפיטריה של החוג לאומנויות, והתמקם על הספסל בחזית הספרייה. כמו תמיד, הלחם היה ספוגי ולח, הגבינה היתה קשה, והקפה היה חלש ופושר. נדמה לו שבכל שנותיו באוניברסיטה, מתוכן שלוש שנות לימודי תואר ראשון, שנתיים לימודי תואר שני ושלוש שנים שבהן שקד על עבודת הדוקטורט שלו ותירגל סטודנטים לספרות עברית, הלחם היה תמיד ספוגי והקפה היה תמיד פושר. הוא הניח את כוס הקרטון על הספסל והביט בקנאה בסטודנטים שהתפרקדו על הדשא. כמה יפים הם. בגדיהם צבעוניים, אופנתיים, עורם חרוך וריחני משמש, והם מעשנים, זוללים פירות וצוחקים בקול, מתחבקים ומתנשקים בלי בושה. הוא מבוגר מהם רק בשנים מעטות, אבל חש כאילו בתוכו יושב איש זקן, קמוט ואטי שלא ידע נעורים ואהבה מעולם. הלוואי שיכול היה להיות כמותם, חופשי ומאושר, ולו ליום אחד.

כמו בכל בוקר, בשעה תשע ורבע, ראה את זויה הספרנית צועדת בשביל לעבר בניין הספרייה. בשל גווה הכפוף, ראשה השלוח קדימה, צעדיה הארוכים להפליא ותנועת גפיה הגלית, הזכירה לו גמל. היא נופפה לו בידידות ונכנסה. דויד ידע שזויה היא האדם היחיד באוניברסיטת תל אביב שלא מעוניין שהוא יסיים את הדוקטורט שלו, כי אחרי שילך לדרכו לא יישאר בספרייה אף אחד חוץ ממנה, מהספרים ומהעכברים.

אבל שלא כמו בכל בוקר, דויד היה מוטרד. אתמול הודיע לו נחרצות פרופסור ביתן, ראש החוג לספרות עברית, שאם לא יגיש באחד ביוני שלושה פרקים מתוך עבודתו, תישלל ממנו המלגה שקיבל מהקרן לקידום ספרות מגדרית. בימים כתיקונם לא היה מתייחס ברצינות לאיומיו של פרופסור ביתן. הם חזרו על עצמם בדיוק מופתי כבר שלוש שנים, בחמישה בכל חודש, כשהפרופסור קיבל את הדוח החודשי על התקדמות הדוקטורנטים, ושוב מצא אותו בסוף הרשימה. אז חזר על עצמו טקס האיומים שנשכח, לשמחתו של דויד, מיד למחרת בשל אי אלו טרדות אחרות, והקרן הנדיבה שמימנה את מחקרו האין־סופי המשיכה בצייתנות להפקיד בחשבון הבנק שלו את התשלום החודשי. אלמלא המלגה שמימנה את שכר הדירה שלו ואת נסיעותיו והוצאות מחייתו, היה דויד צריך לחזור חפוי ראש לחדר ילדותו בביתם המנוכר והשנוא של הוריו, ואביו הפעלתן בוודאי היה ממהר ומסדר לו עבודה בחברת הביטוח שלו: "הר ביטוח".

המחשבה ששארית חייו תעבור עליו בתוך קוביית גבס, כשהוא מפחיד אנשים ממחלות ממאירות ושריפות ופיגועי טרור ומגפות ומלחמות ורעידות אדמה וכל מיני מרעין בישין שירדו עליהם משמים או מההרים או שיבואו אליהם מהים או יעלו מחור או בור כלשהם, דיכאה אותו עד עפר ועיכבה עוד יותר את הווידוי המתבקש לפרופסור ביתן, שכבר קרוב לשנה המחקר שלו תקוע, והוא אינו מתקדם כלל בכתיבת הדוקטורט בשל מחסור קשה מאוד במקורות ראשוניים ובעדויות הנוגעות ליצירותיה המופלאות והכואבות של הסופרת הנשכחת לאה וסרמן, מושא מחקרו.

דויד אף פעם לא הצליח להסביר לאיש מדוע הוא כותב את הדוקטורט שלו דווקא על יצירתה של סופרת שאיש לא מכיר, אבל בעולם היצרי של החוג הזעיר לספרות עברית, שהליבידו שלו גדול בהרבה ממספר תלמידיו, איש לא יכול היה להכחיש שמחקר על כתביהן של נשים סופרות נמצא בפיגור קולוסאלי אחרי המחקר על כתבי סופרים גברים לבנים, ומצבו הירוד של החוג תבע מפרופסור ביתן קודם כול פתיחות וגמישות, ולאו דווקא עניין מרובה בלאה וסרמן האבודה. על כן אישר את העבודה ואף אירגן את המלגה, למרות שעשה זאת כמי שכפאו שד. אך לא רק איומיו של ראש החוג והפחד מהעבודה עם אביו בחברת הביטוח גרמו לו לתחושת הדחיפות, היתה סיבה אחרת וחשובה פי כמה: דויד ידע שאם לא יסיים את עבודת הדוקטורט שלו, איש לעולם לא יכיר את לאה וסרמן, הסופרת המופלאה והנידחת שכתבה רק נובלה אחת וקובץ סיפורים קצרים לפני שנעלמה, אין יודע לאן.

העבודה, כאמור, התקדמה באטיות משוועת, וחלומו של דויד להפיץ את בשורת גדולתה של לאה וסרמן הלך והתרחק. אבל במחצית השעה הזאת, בכל בוקר בין תשע לתשע וחצי, על הספסל מול הספרייה, בעודו לוגם קפה פושר וקורא את החינמון שחילקו שתי נשים רוסיות בגיל העמידה בכניסה לאוניברסיטה, דויד שוב הצליח לגייס את התקווה הנחוצה לו להתחיל יום נוסף של מחקר. כותרות העיתון לא שימחו אותו. מלחמות התמשכו עד בלי סוף, ובכל יום נהרגו ונפצעו מאות אנשים, הפערים הכלכליים בין עשירים לעניים החריפו, נשים הוכו ונאנסו, מיעוטים הופלו, ומיליוני פליטים המשיכו לנוע בין מדינות ולחפש מקלט מרדיפות, מחלות, רעב ועוני. לפעמים דמיין שיבוא יום והוא יצא להיאבק בכל הרוע הזה, לבדו יעמוד מולו באומץ ואולי אפילו יצית את עצמו, אבל במעמקי לבו ידע שלא יעשה זאת לעולם, הוא לא קורץ מהחומר שממנו עשויים גיבורים. אחר כך קרא את תחזית מזג האוויר שלא צפתה שינוי ואת מדור הרכילות שהיה חסר משמעות לגביו שכן לא זיהה את הידוענים המצולמים ולא הכיר איש מהם, וכמעט החמיץ את מודעת האבל. למעשה, הוא לא החמיץ אותה, הוא פשוט חשב שמדובר בעוד מודעת פרסומת לספרו האחרון של הסופר המצליח והאופנתי נעם גרין, "שנת חורף", ותהה למה כתבו את שמו של הסופר באותיות שחורות בתוך מלבן שחור.

מודעת האבל היתה צנועה — "אבלים על לכתו של הסופר, נכדי, בננו, אחינו ובן זוגי האהוב נעם גרין. ההלוויה תתקיים היום בשעה 16:00 בבית הקברות בקריית שאול".

הוא היה המום. הלא רק אתמול בצהריים היה עד להצלחתו הפנומנלית של הסופר, ששוב עשה את הלא ייאמן ומילא את האולם הגדול בבניין מדעי הרוח ביותר ממאה סטודנטים וסטודנטיות לספרות, שמחאו לו כפיים בהתלהבות.

דויד עמד בפינת האולם והסתכל פעור פה בפניו הזורחות של פרופסור ביתן, שנאבק בחירוף נפש להציל את החוג הגווע, והשנה סוף כל סוף יכול היה לנשום לרווחה שכן מספר הסטודנטים הלומדים לתואר ראשון עלה משתי ספרות לשלוש. דויד לא יכול היה להכחיש שגרין נראה כמו סופר סטאר — פניו נאות, עצמות לחייו גבוהות, זקן מכוון בן שלושה ימים מעטר את לחייו וסנטרו, עיניו הירוקות ועתירות הריסים בוערות בתשוקה, ושערו השחור והסמיך גולש על מצחו. ונוסף על יפי תוארו, וכאילו לא די בזה, היה גם לבוש נכון. אמנם בפשטות, ג'ינס אופנתיים וחולצה קצרה שחורה עם צווארון וי, שעליה זרק ברישול ז'קט חום, אבל בסוג של תחכום שדויד גם אילו רצה, והוא לעתים מאוד רצה, לא יכול היה לחקות.

כן, דויד נאלץ להודות שנעם גרין היה גבר מושלם, וזה הכעיס אותו — ממתי הספרות היא נחלתם של היפים והאמיצים? הדחויים והמיוסרים כותבים, היפים והאמיצים משחקים כדורגל ומחבקים בנות יפות ונוסעים לאיטליה ולצרפת לשתות יין ולאכול פרושוטו. לאה וסרמן שלו, הנשכחת והדחויה כמוכּת צרעת, היא סופרת אמיתית.

נעם דיבר בשטף וזרק אנקדוטות ובדיחות מוצלחות ומילים בצרפתית ובאנגלית ואפילו מילה אחת ביפנית. הוא דרש בהתלהבות מהסופרים ומהסופרות לעתיד לבוא לברוא עולמות חדשים, להעז ולחקור ולהשתחרר מאזיקי המסורת היהודית, מבית הכנסת ומבתי הקברות, מהאדמה ומהנצח היהודי, לחזור להיסטוריה האוניברסלית ולכתוב על האדם, האחד, היחיד המחפש אחרי משמעות בעידן טכנולוגי של שעתוק אין־סופי ובינה מלאכותית. הוא דיבר בזכות הפייסבוק והטוויטר והרשתות החברתיות, וטען שעליהם להיות חלק מהספרות, ולא חיצוניים לה. הוא טען שרומנים גרפיים הם ספרות לכל דבר, הוא קשר בלוליינות בין ספרות, מוזיקה, בינה מלאכותית, אפריקה, ארוטיקה, רובוטיקה וריקוד, והם מחאו כפיים ושרקו והריעו לו כאילו היה כוכב רוק ולא זייפן מילים. דויד לא סבל את נעם גרין, לטעמו כתיבתו היתה דלה וחלולה, והכי גרוע, חנפנית, אבל הוא לא יכול היה להכחיש שנעם הצליח להזריק חיים בגופת הספרות הגוססת. ספרו הקודם אף הפך לסרט מצליח, והוא שלח את ידו כמובן גם בכתיבת התסריט. בת זוגו הנוכחית היתה השחקנית המפורסמת היפהפייה ששיחקה בסרט, ורק לפני חודשים ספורים צעדה איתו על השטיח האדום בפסטיבל הקולנוע בוונציה, לבושה בשמלה כה זוהרת, שחצי מדינה עצרה את נשימתה. וכאילו לא די בזה, ספרו האחרון, שיצא לאור בראש השנה, התקדם יפה במעלה רשימת רבי־המכר וגם זכה, לראשונה מאז החל לפרסם, בביקורות מצוינות מהמבקרים הפרנקופונים שראו בו לפתע בן אבוד, וגם מהמבקרות שבדרך כלל שפטו בחומרה סופרים אשכנזים אופנתיים — כל אלה הפעם היללו את כתיבתו של נעם בשל רגישותו ודמויות הנשים העגולות שכתב. אבל מה שבעיקר הטריד את דויד היה העובדה שהוא ולא אחר עומד לשלם את מחיר תחייתו המופלאה של החוג לספרות, כי נוסף על המשימות המשפילות שפרופסור ביתן מכריח אותו לעשות במסגרת תפקידו כעוזר הוראה, הוא מינה אותו, כדי לחסוך משאבים, גם להיות המתרגל של דוקטור נעם גרין, ודויד לא העז להתמרד כי ידע היטב שכל מאבק עם פרופסור ביתן עשוי לסכן את המלגה שלו.

שעה קלה לאחר מופע הרוק הפסבדו ספרותי והתשואות והקידות, דויד הגיע לחדרו של נעם ודפק על הדלת באצבע עייפה. נעם פתח בתנופה מחויכת, הזמין אותו לשבת, ומיד טחן פולי קפה מאתיופיה שקנה באיטליה, כשהיה באותו פסטיבל סרטים מפורסם, והכין לו אספרסו במכונה חדשה, וריח קפה טרי התפשט במהירות בחדר הנעים ועמוס הספרים שנראה לדויד כמו חיקוי לחדר של מרצה לספרות בסרטי קולנוע צרפתיים שראה בטלוויזיה בימי שישי בערב במקום ללכת לבית הוריו. עיניו שוטטו בסקרנות על פני כותרי הספרים ונעצרו כשזיהה עותק נדיר של דון קיחוטה שהוצב במקום של כבוד. נעם, שהבחין כנראה בהשתוקקותו, הוריד את הספר בזהירות ונתן לדויד לעלעל וללטף בהערצה את האותיות היפות. הוא הסתכל על התחריטים המופלאים שעשה אומן ספרדי בשנת 1787, בעוד נעם מספר בנינוחות שקיבל את הספר מאמו כמתנה לסיום הדוקטורט שלו באוקספורד, ולא שכח להוסיף שמחירו היה גבוה מאוד, ודויד, שהעותק הנדיר של הספר האהוב עליו הסעיר אותו עד שכמעט שכח למה הוא לא סובל את האיש, נזכר מיד.

נעם הגדיר בזריזות את ציפיותיו מדויד, ואלו לא היו גבוהות במיוחד — פעם בשבוע יהיה עליו להעביר לו בדואר אלקטרוני את עבודות הבית של תלמידי התוכנית לכתיבה יוצרת, אחת לחודש לסקור את כתבי העת בחיפוש אחר מאמרים רלוונטיים לנושאי הסמינריונים, וכשנעם בנסיעות או בכנסים, לפגוש את הסטודנטים בשעת הקבלה ולדאוג לצורכיהם. הוא נתן לדויד את מפתח חדרו ואמר לו בנדיבות שכאשר הוא בנסיעותיו, דויד מוזמן לעבוד בחדרו וגם להכין לעצמו קפה אם ירצה. דויד הודה לו, ואמר שהוא נהנה לעבוד בספרייה וקם ופנה ללכת. "מה נושא העבודה שלך?" שאל נעם, ודויד, שלא ציפה שנעם יביע בו עניין כלשהו, הופתע ועצר. "הסודות בסיפוריה של לאה וסרמן," השיב.

"מי זו לאה וסרמן?" שאל נעם בפליאה.

איש לא הכיר את לאה וסרמן, אבל משום־מה נדמתה לו בורותו של גרין כהשפלה. אולי כי גם הוא במעמקי לבו העריץ אותו?

"היא כתבה את הנובלה 'הסודות' ואת קובץ הסיפורים 'ימים שיהיו'," ענה דויד.

"לא שמעתי עליה, אבל אשמח לקרוא." אמר גרין בלבביות.

באותו הרגע צילצל הטלפון הנייד של גרין שהיה מונח על השולחן, ודויד ראה את פניה של השחקנית היפה מרצדות על הצג. נעם חייך לדויד ואמר תודה ולהתראות, ודויד הלך לספרייה ומאז לא ראה את נעם גרין והנה הוא מת.

דויד הנסער דיפדף במהירות בעיתון, אבל לא מצא הבהרה לפשר המוות הפתאומי, ובמקום להיכנס לספרייה כפי שתיכנן, נחפז לבניין מדעי הרוח. כשדלת המעלית נפתחה, הבין מיד שהוא האדם היחיד באוניברסיטה שלא ידע על מותו של הסופר והמורה האהוב. במסדרון, על לוח המודעות של מזכירות החוג, נתלתה תמונה יפה של נעם גרין, שערו פרוע, עיניו נוצצות, וחיוך נפלא נסוך על פניו השזופות. על הרצפה היו פרחים ונרות ופתקים עם ציטוטים מספריו בכתב ידם של תלמידיו, שעשרות מהם הצטופפו נוגים סביב האנדרטה שיצרו, ורק שאון נעליהם הכבדות של ארבעה שוטרים חמושים וחסונים, ששוטטו חסרי מנוח במסדרון בעודם נועצים, ללא בושה, עיניים תאוותניות בסטודנטיות, הפר את השקט העצוב. דויד ההמום פנה למזכירות, וכשחלף ליד חדרו של נעם, עצר. על הדלת נמתח שתי וערב סרט אדום־לבן שעליו נכתב "משטרת ישראל — הכניסה אסורה". מישהו הצמיד למשקוף שושנה אדומה.

מירי המזכירה ישבה במקומה דומעת ומילמלה שוב ושוב, "זה לא יכול להיות... זה לא יכול להיות..." מולה, בגבה אליו, ישבה אישה נמוכה, בעלת מבנה גוף אתלטי, שרעמת תלתלים ערמוניים השתוללה על ראשה, ודויד איכשהו ידע שהיא שוטרת למרות שלבשה ג'ינס וחולצה שחורה ולא מדים.

"למה יש סרט משטרה בכניסה לחדר של דוקטור גרין?" שאל דויד בחשש.

"מי אתה?" השוטרת הסתובבה והביטה בו. פניה הסגלגלות היו נאות ולא מאופרות, ומשני צדיו של אף צר ועדין בלטו עצמות לחיים גבוהות שהעידו על אפשרות למטען גנטי סלאבי. דויד נרתע מיד מהמבט החד והחודר ששלחה אליו מצמד עיניה האפורות, שגבות תוקפניות התעגלו מעליהן.

"הוא לא חשוב," נשפה מירי בבוז.

השוטרת התעלמה ממנה והמתינה לתשובתו. "אני דויד, דוקטורנט בחוג. אני עוזר הוראה של פרופסור ביתן ומתרגל של דוקטור גרין." אמר וחייך במבוכה. גומת חן ביישנית נקערה בזווית פיו.

השוטרת הושיטה את ידה לדויד, ולחיצתה, למרות מידותיה הצנועות, היתה חזקה ונמרצת מאוד. "פקד נעמי לב, חוקרת בכירה במחלק רצח." המילה רצח העבירה בגופו של דויד צמרמורת שלא היתה בלתי נעימה.

"נעם גרין נרצח אתמול בלילה כשיצא מערב קריאה של ספרו, ואנחנו מחפשים רמזים, בין השאר בחדרו." הבהירה השוטרת.

"נרצח?" דויד פער את פיו בתדהמה.

"בוקר אור, מר סקרן התעורר," אמרה מירי ברשעות שלא נפגמה למרות האבל הכבד, והתייחסה לנטייתו לבחון בכפייתיות יתרה את המתרחש סביבו, להאזין לשיחות של אחרים ולשאול אותה שאלות חטטניות, למשל על היעדרו של מרצה לשירת ימי הביניים שבקושי הכיר, או על הסיבה להשעיית סטודנט וכהנה וכהנה אירועים שחלפו כמשב רוח מרענן על פני כולם, אבל נעצרו משום־מה מולו כאורחים לא קרואים. לא פעם אמרה מירי בגסות שאילו היו לו חיים משלו, היה מתרכז בהם, אבל דויד היה משוכנע שגם אילו היו לו חיים שכאלה, ולא היו לו, היה מתעניין בכל הדברים הקטנים. השגרה היתה הדבר היחיד שהשרה עליו ביטחון, וכעת גם היא עמדה בסכנה.

"אם אתה לא עסוק, אשמח לשאול אותך כמה שאלות," אמרה השוטרת.

"הוא אף פעם לא עסוק," הוסיפה מירי.

לשמחתו של דויד, השוטרת התעלמה לחלוטין מדבריה.

סטודנטית כחושה בעלת רגליים רזות שנראתה כמו אטרייה כשלה לתוך המזכירות. "זה נכון, מירי?" שאלה, ומירי הינהנה. הסטודנטית נבלה לכיסא הקרוב והחלה להתייפח. בין ההתייפחויות נשמע מחדרו של פרופסור ביתן קולו העבה והצרוד מכתיב בטלפון את נוסח מודעת האבל של החוג: "החוג לספרות..." התייפחות, "...הסגל והתלמידים אבלים על מותו..." התייפחות, "...של נעם גרין, סופר ומרצה אהוב, ומשתתפים בצער..."

"יש מקום שקט שאנחנו יכולים לדבר בו?" שאלה השוטרת את מירי, שהינהנה ונתנה לדויד את המפתח לחדרה של דוקטור אסנת קרן, המרצה לספרות עברית של דור הקמת המדינה. השוטרת קמה וסימנה לדויד להצטרף אליה. באותו הרגע הטלפון שלה צילצל, והיא שלפה אותו מכיסה.

"כאן נעמי," אמרה בקול נחרץ.

דויד הבחין שעיניה התכווצו בדריכות.

"עשר דקות."

"מצטערת, השיחה שלנו תיאלץ לחכות. אתה יכול להגיע לתחנה ביום ראשון בשמונה וחצי בבוקר?" שאלה.

"בטח שהוא יכול," התערבה מירי בנדיבות. נעמי התעלמה ממנה והמתינה לאישורו.

"אני יכול," מילמל דויד ונעמי יצאה. מאי־שם צצו ארבעת השוטרים החסונים והסתלקו איתה. פרופסור ביתן, שסיים להכתיב את המודעה, יצא מחדרו ונאנח אנחה עמוקה. זיעה טיפטפה ממצחו כאילו סיים לכרות את קברו של נעם ולא להכתיב מודעת אבל, והוא ביקש ממירי שתביא לו תפוז מקולף ומפית, העיף מבט אומלל בדויד וחזר לחדרו.

דויד שאל אם כולם הולכים להלוויה, ומירי אמרה לו, "בוודאי, דויד," בטון המעצבן של מורה ללשון שנקטה כשדיברה איתו והוא ביקש, בלי הרבה תקווה, לנסוע איתה. כצפוי, מירי אמרה שהרכב שלה מלא והציעה שיגיע בעוד שעה לשער חמש, שממנו יצאו חברי הסגל לבית הקברות, ואולי ימצא לו מקום במכונית של אחד המורים. "לא מחכים לאף אחד," אמרה בקור, ודויד ידע מיד שאף אחד זה רק הוא. לאחרים תמיד מחכים.

דוד חזר לאגף ספרי ההיסטוריה של העת העתיקה. שם, במעמקיה הנשכחים של הספרייה, הרחק ממירי ומפרופסור ביתן, המתינה לו כתמיד ערימת ספרים צייתנית שהוסיפה וגבהה. דויד בילה את רוב זמנו כאן, בכיסא הזה. לפעמים היה נדמה לו שהוא חלק מהריהוט ולנצח יישאר בספרייה כי אין תקציב להחליף אותו. האחרים, שסיימו את לימודיהם באותו שנתון כמוהו, כבר הגישו מזמן את עבודת הדוקטורט שלהם. כמה מהם נסעו ללימודי המשך באוניברסיטאות נחשבות בחו"ל, אחרים קיבלו משרות בחוג או במכללות מחוץ לעיר, ורק הוא נשכח בספרייה עם לאה וסרמן הנעלמת שלו ועם זויה הספרנית השתיינית. לא תמיד היה לו קל לחקור את כתביה של סופרת שאיש לא הכיר ולא חקר לפניו, כשהוא ניצב לבד לגמרי מול יצירתה החידתית, אבל למרות כל הקשיים, דויד האמין באמונה יוקדת שבאמצעות פרסום עבודת הדוקטורט עליה ומימון הוצאה מחודשת וחגיגית של ספריה, שלשמה שמר מכל משמר את כספי הביטוח שקיבל אחרי הפיגוע, יצליח להשיב ללאה וסרמן את תהילתה האבודה, והיא תעלה מן העפר כעוף החול, תנער את האבק מגופה ותגלה עצמה אליו.

הימים שיבואו לאחר מכן יהיו ימים של אושר מוחלט.

זויה חלפה על פניו, דוחפת את עגלת הספרים, וחייכה. מהמבט הלח שבעיניה הסיק שכבר שתתה את מנת הוויסקי השנייה שלה לבוקר זה. פעמיים או שלוש ביום ראה דויד ממקומו הקבוע שזויה מתגנבת לאגף הספרות הרוסית. שם, בין הספרים הישנים והמאובקים שכתבו במאה הקודמת ובסוף המאה שלפניה אהוביה ואהובותיה מהמולדת הגדולה, שתתה מבקבוק ג'ק דניאלס שהחביאה במגירה. התמכרותה של זויה החלה לפני כשמונה שנים, כאשר הספרייה עמוסת הספרים שאהבה כל כך הפכה, בעקבות המהפכה הטכנולוגית המהירה, מיושנת ומיותרת. הסטודנטים — שבעבר ישבו בה שעות ארוכות והתווכחו על עניינים ברומו של עולם ושיתפו בהם את זויה, שהיתה משכילה מאוד וידעה בעל פה שירים רבים של אנה אחמטובה ומריה צבטייבה, שעל גורלה הטרגי סיפרה ברצון לסטודנטים והכירה היטב את כתבי אנדריי פלטונוב ואייזק באבל — הוחלפו באחרים. אלו נכנסו לספרייה משתי סיבות בלבד: השמש היוקדת בחוץ, שהפכה את הספרייה הקרירה למקום מקלט מושלם בחודשי הקיץ הלוהטים, והצורך התכוף להטעין את הטלפונים הניידים שלהם. איש לא קרא עוד ספרים ולא ביקש את עזרתה, וזויה הספרנית הוותיקה הפכה לאי של ידע עצום, נושן וחורפי באוקיאנוס של בורות ים תיכונית מרגיעה.

עלמה גניהר

עלמה גניהר היא מחזאית , תסריטאית וסופרת ישראלית.  בין עבודותיה -  התסריטים  "אשת השגריר" , "ברקיע החמישי", "שלוש אימהות" . לאחרונה ביימה את הסרט הקצר "שיניים".  היא כתבה את המחזות "הטווס מסילוואן" שזכה בפרס קיפוד הזהב ואת המחזה "סילוואן בין הזמנים." שתי ההצגות השתתפו בפסטיבל עכו. 
גניהר פרסמה שני ספרים פרי עטה, בשנת 2005 כתבה את הרומן "מעטפות" שיצא בהוצאת גוונים, ובשנת 2012 את ספרה "ג'י-פי-אס" המכיל עשרה סיפורים בהוצאת עם עובד עבורו זכתה בפרס טובה ויצחק וינר לעידוד יצירה ספרותית והיא מפרסמת סיפורים קצרים בכתבי עת שונים. 
לצד כתיבתה עלמה היא פעילה פוליטית ומאמינה שהעולם יכול להיות טוב יותר.

סקירות וביקורות

"נקמת הקנרית" חף מכל הנאה הנלווית לקריאת ספרי מתח עדי אנגרט הארץ 15/12/2021 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

"נקמת הקנרית" חף מכל הנאה הנלווית לקריאת ספרי מתח עדי אנגרט הארץ 15/12/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
נקמת הקנרית עלמה גניהר

שנת חורף
מאת נעם גרין

מקום שישי ברשימת רבי־המכר.

המכה האדירה בעורפי מרוקנת בבת אחת את גופי מאוויר, ואני מרגיש שרגלי הופכות לסירות נייר השטות על המדרכה המטונפת, וידי שהחזיקו ברכושנות בספרי החדש שממנו, רק עד לפני שעה קלה, קראתי קטעים נבחרים באווירה אחרת לגמרי, חותרות בייאוש באוויר העירוני המפויח, כמנסות להיתלות על ידיות נסתרות. אני מרגיש שאני נחנק ופוער את פי לבלוע אוויר, לנגוס בו ממש, אבל לא חש הקלה. אחר כך, במשך זמן כלשהו, שאני חש אותו דביק וסמיך, כמו דבש או דם, אני נע בחלל שבו יש רק הדי זיכרונות מחיים שאולי הם חיי ואולי חיים של דמות שכתבתי, אין לדעת. נערה שאולי אהבתי ואולי אהבה אחר שטה מולי בתנועה רכה וגלית כמו מדוזה. אני שומע צחוק שהוא אולי צחוקי ואולי לא, ורואה שפתיים לוהטות רוטטות ושערות ריחניות מדגדגות את פני. אני אהוב וזה מפיח בי תקווה. אבל אז, בבת אחת השקט החלומי הופך למהומת אלוהים שמקפיצה את גופי כמו מכת חשמל: צעקות רמות וצורמות ואורות אדומים ומסנוורים מהבהבים ורקיעות רגליים וצלצולים והדהוד תופי מלחמה חודרים לאוזני וחובטים בי ובשרי בוער כאילו ננעצים בו פגיונות חדים. אני רוצה לצרוח, למחות נגד הכאב הבלתי נסבל המענה אותי, אבל אף צליל לא יוצא מפי וקולי ננעל בתוכי, כבד ולעוס. באפי עולה ריח כבד של שתן כלבים ואלכוהול שהחמיץ שמעורר בי בחילה ואני מתקשה לנשום. צריך לעשות משהו, ובדחיפות, אני יודע, אבל לא מצליח להבין בשום אופן מהו הדבר שעלי לעשות. הדהוד התופים מתגבר ומחריש את אוזני, אני מנסה לאטום אותן אבל לא מוצא את ידי. אולי, אני חושב, פרצה מלחמה כלשהי והעיר תחת אש ואני נפגעתי? ועוד שניות יגיעו חיילים ויבעטו בי בנעליים מסומרות? אני לוחץ בכל כוחי וחריץ צר מאוד של אור עמום מופיע בין סורג ריסי עין ימין. זיק של תקווה ניצת ואני מרכז את כל כוחי בהפרדת עפעפי הכבדים, וחרוט האור מתרחב מעט וכוכבי זהב וכסף זוהרים מולי. אני צוחק — זה כמו להביט בפרחים דרך סילון המים שאבא משפריץ בגינה ביום שמש. הכול יהיה בסדר, אני משתכנע ונרגע והנה, שוב אני יכול לנשום, אבל אז משספת גיליוטינה מושחזת את הכוכבים הזהובים ואת הפרחים ואת אבא וקור בלתי נסבל מתפשט במהירות בגופי, מקפיא תא אחרי תא ואני מבין, בחדות רבה, כמו שלא הבנתי דבר מעולם, שאני מוטל חסר אונים, זב דם ומרוסק, על אספלט שחור ומצחין בעיר המכוערת שתמיד אהבתי, והתיפוף מחריש האוזניים אינו אלא המארש האחרון המלווה את מותי המתקרב.

*

כמו בכל בוקר, דויד הגיע לאוניברסיטה בשעה תשע, קנה קפה וכריך גבינה צהובה בקפיטריה של החוג לאומנויות, והתמקם על הספסל בחזית הספרייה. כמו תמיד, הלחם היה ספוגי ולח, הגבינה היתה קשה, והקפה היה חלש ופושר. נדמה לו שבכל שנותיו באוניברסיטה, מתוכן שלוש שנות לימודי תואר ראשון, שנתיים לימודי תואר שני ושלוש שנים שבהן שקד על עבודת הדוקטורט שלו ותירגל סטודנטים לספרות עברית, הלחם היה תמיד ספוגי והקפה היה תמיד פושר. הוא הניח את כוס הקרטון על הספסל והביט בקנאה בסטודנטים שהתפרקדו על הדשא. כמה יפים הם. בגדיהם צבעוניים, אופנתיים, עורם חרוך וריחני משמש, והם מעשנים, זוללים פירות וצוחקים בקול, מתחבקים ומתנשקים בלי בושה. הוא מבוגר מהם רק בשנים מעטות, אבל חש כאילו בתוכו יושב איש זקן, קמוט ואטי שלא ידע נעורים ואהבה מעולם. הלוואי שיכול היה להיות כמותם, חופשי ומאושר, ולו ליום אחד.

כמו בכל בוקר, בשעה תשע ורבע, ראה את זויה הספרנית צועדת בשביל לעבר בניין הספרייה. בשל גווה הכפוף, ראשה השלוח קדימה, צעדיה הארוכים להפליא ותנועת גפיה הגלית, הזכירה לו גמל. היא נופפה לו בידידות ונכנסה. דויד ידע שזויה היא האדם היחיד באוניברסיטת תל אביב שלא מעוניין שהוא יסיים את הדוקטורט שלו, כי אחרי שילך לדרכו לא יישאר בספרייה אף אחד חוץ ממנה, מהספרים ומהעכברים.

אבל שלא כמו בכל בוקר, דויד היה מוטרד. אתמול הודיע לו נחרצות פרופסור ביתן, ראש החוג לספרות עברית, שאם לא יגיש באחד ביוני שלושה פרקים מתוך עבודתו, תישלל ממנו המלגה שקיבל מהקרן לקידום ספרות מגדרית. בימים כתיקונם לא היה מתייחס ברצינות לאיומיו של פרופסור ביתן. הם חזרו על עצמם בדיוק מופתי כבר שלוש שנים, בחמישה בכל חודש, כשהפרופסור קיבל את הדוח החודשי על התקדמות הדוקטורנטים, ושוב מצא אותו בסוף הרשימה. אז חזר על עצמו טקס האיומים שנשכח, לשמחתו של דויד, מיד למחרת בשל אי אלו טרדות אחרות, והקרן הנדיבה שמימנה את מחקרו האין־סופי המשיכה בצייתנות להפקיד בחשבון הבנק שלו את התשלום החודשי. אלמלא המלגה שמימנה את שכר הדירה שלו ואת נסיעותיו והוצאות מחייתו, היה דויד צריך לחזור חפוי ראש לחדר ילדותו בביתם המנוכר והשנוא של הוריו, ואביו הפעלתן בוודאי היה ממהר ומסדר לו עבודה בחברת הביטוח שלו: "הר ביטוח".

המחשבה ששארית חייו תעבור עליו בתוך קוביית גבס, כשהוא מפחיד אנשים ממחלות ממאירות ושריפות ופיגועי טרור ומגפות ומלחמות ורעידות אדמה וכל מיני מרעין בישין שירדו עליהם משמים או מההרים או שיבואו אליהם מהים או יעלו מחור או בור כלשהם, דיכאה אותו עד עפר ועיכבה עוד יותר את הווידוי המתבקש לפרופסור ביתן, שכבר קרוב לשנה המחקר שלו תקוע, והוא אינו מתקדם כלל בכתיבת הדוקטורט בשל מחסור קשה מאוד במקורות ראשוניים ובעדויות הנוגעות ליצירותיה המופלאות והכואבות של הסופרת הנשכחת לאה וסרמן, מושא מחקרו.

דויד אף פעם לא הצליח להסביר לאיש מדוע הוא כותב את הדוקטורט שלו דווקא על יצירתה של סופרת שאיש לא מכיר, אבל בעולם היצרי של החוג הזעיר לספרות עברית, שהליבידו שלו גדול בהרבה ממספר תלמידיו, איש לא יכול היה להכחיש שמחקר על כתביהן של נשים סופרות נמצא בפיגור קולוסאלי אחרי המחקר על כתבי סופרים גברים לבנים, ומצבו הירוד של החוג תבע מפרופסור ביתן קודם כול פתיחות וגמישות, ולאו דווקא עניין מרובה בלאה וסרמן האבודה. על כן אישר את העבודה ואף אירגן את המלגה, למרות שעשה זאת כמי שכפאו שד. אך לא רק איומיו של ראש החוג והפחד מהעבודה עם אביו בחברת הביטוח גרמו לו לתחושת הדחיפות, היתה סיבה אחרת וחשובה פי כמה: דויד ידע שאם לא יסיים את עבודת הדוקטורט שלו, איש לעולם לא יכיר את לאה וסרמן, הסופרת המופלאה והנידחת שכתבה רק נובלה אחת וקובץ סיפורים קצרים לפני שנעלמה, אין יודע לאן.

העבודה, כאמור, התקדמה באטיות משוועת, וחלומו של דויד להפיץ את בשורת גדולתה של לאה וסרמן הלך והתרחק. אבל במחצית השעה הזאת, בכל בוקר בין תשע לתשע וחצי, על הספסל מול הספרייה, בעודו לוגם קפה פושר וקורא את החינמון שחילקו שתי נשים רוסיות בגיל העמידה בכניסה לאוניברסיטה, דויד שוב הצליח לגייס את התקווה הנחוצה לו להתחיל יום נוסף של מחקר. כותרות העיתון לא שימחו אותו. מלחמות התמשכו עד בלי סוף, ובכל יום נהרגו ונפצעו מאות אנשים, הפערים הכלכליים בין עשירים לעניים החריפו, נשים הוכו ונאנסו, מיעוטים הופלו, ומיליוני פליטים המשיכו לנוע בין מדינות ולחפש מקלט מרדיפות, מחלות, רעב ועוני. לפעמים דמיין שיבוא יום והוא יצא להיאבק בכל הרוע הזה, לבדו יעמוד מולו באומץ ואולי אפילו יצית את עצמו, אבל במעמקי לבו ידע שלא יעשה זאת לעולם, הוא לא קורץ מהחומר שממנו עשויים גיבורים. אחר כך קרא את תחזית מזג האוויר שלא צפתה שינוי ואת מדור הרכילות שהיה חסר משמעות לגביו שכן לא זיהה את הידוענים המצולמים ולא הכיר איש מהם, וכמעט החמיץ את מודעת האבל. למעשה, הוא לא החמיץ אותה, הוא פשוט חשב שמדובר בעוד מודעת פרסומת לספרו האחרון של הסופר המצליח והאופנתי נעם גרין, "שנת חורף", ותהה למה כתבו את שמו של הסופר באותיות שחורות בתוך מלבן שחור.

מודעת האבל היתה צנועה — "אבלים על לכתו של הסופר, נכדי, בננו, אחינו ובן זוגי האהוב נעם גרין. ההלוויה תתקיים היום בשעה 16:00 בבית הקברות בקריית שאול".

הוא היה המום. הלא רק אתמול בצהריים היה עד להצלחתו הפנומנלית של הסופר, ששוב עשה את הלא ייאמן ומילא את האולם הגדול בבניין מדעי הרוח ביותר ממאה סטודנטים וסטודנטיות לספרות, שמחאו לו כפיים בהתלהבות.

דויד עמד בפינת האולם והסתכל פעור פה בפניו הזורחות של פרופסור ביתן, שנאבק בחירוף נפש להציל את החוג הגווע, והשנה סוף כל סוף יכול היה לנשום לרווחה שכן מספר הסטודנטים הלומדים לתואר ראשון עלה משתי ספרות לשלוש. דויד לא יכול היה להכחיש שגרין נראה כמו סופר סטאר — פניו נאות, עצמות לחייו גבוהות, זקן מכוון בן שלושה ימים מעטר את לחייו וסנטרו, עיניו הירוקות ועתירות הריסים בוערות בתשוקה, ושערו השחור והסמיך גולש על מצחו. ונוסף על יפי תוארו, וכאילו לא די בזה, היה גם לבוש נכון. אמנם בפשטות, ג'ינס אופנתיים וחולצה קצרה שחורה עם צווארון וי, שעליה זרק ברישול ז'קט חום, אבל בסוג של תחכום שדויד גם אילו רצה, והוא לעתים מאוד רצה, לא יכול היה לחקות.

כן, דויד נאלץ להודות שנעם גרין היה גבר מושלם, וזה הכעיס אותו — ממתי הספרות היא נחלתם של היפים והאמיצים? הדחויים והמיוסרים כותבים, היפים והאמיצים משחקים כדורגל ומחבקים בנות יפות ונוסעים לאיטליה ולצרפת לשתות יין ולאכול פרושוטו. לאה וסרמן שלו, הנשכחת והדחויה כמוכּת צרעת, היא סופרת אמיתית.

נעם דיבר בשטף וזרק אנקדוטות ובדיחות מוצלחות ומילים בצרפתית ובאנגלית ואפילו מילה אחת ביפנית. הוא דרש בהתלהבות מהסופרים ומהסופרות לעתיד לבוא לברוא עולמות חדשים, להעז ולחקור ולהשתחרר מאזיקי המסורת היהודית, מבית הכנסת ומבתי הקברות, מהאדמה ומהנצח היהודי, לחזור להיסטוריה האוניברסלית ולכתוב על האדם, האחד, היחיד המחפש אחרי משמעות בעידן טכנולוגי של שעתוק אין־סופי ובינה מלאכותית. הוא דיבר בזכות הפייסבוק והטוויטר והרשתות החברתיות, וטען שעליהם להיות חלק מהספרות, ולא חיצוניים לה. הוא טען שרומנים גרפיים הם ספרות לכל דבר, הוא קשר בלוליינות בין ספרות, מוזיקה, בינה מלאכותית, אפריקה, ארוטיקה, רובוטיקה וריקוד, והם מחאו כפיים ושרקו והריעו לו כאילו היה כוכב רוק ולא זייפן מילים. דויד לא סבל את נעם גרין, לטעמו כתיבתו היתה דלה וחלולה, והכי גרוע, חנפנית, אבל הוא לא יכול היה להכחיש שנעם הצליח להזריק חיים בגופת הספרות הגוססת. ספרו הקודם אף הפך לסרט מצליח, והוא שלח את ידו כמובן גם בכתיבת התסריט. בת זוגו הנוכחית היתה השחקנית המפורסמת היפהפייה ששיחקה בסרט, ורק לפני חודשים ספורים צעדה איתו על השטיח האדום בפסטיבל הקולנוע בוונציה, לבושה בשמלה כה זוהרת, שחצי מדינה עצרה את נשימתה. וכאילו לא די בזה, ספרו האחרון, שיצא לאור בראש השנה, התקדם יפה במעלה רשימת רבי־המכר וגם זכה, לראשונה מאז החל לפרסם, בביקורות מצוינות מהמבקרים הפרנקופונים שראו בו לפתע בן אבוד, וגם מהמבקרות שבדרך כלל שפטו בחומרה סופרים אשכנזים אופנתיים — כל אלה הפעם היללו את כתיבתו של נעם בשל רגישותו ודמויות הנשים העגולות שכתב. אבל מה שבעיקר הטריד את דויד היה העובדה שהוא ולא אחר עומד לשלם את מחיר תחייתו המופלאה של החוג לספרות, כי נוסף על המשימות המשפילות שפרופסור ביתן מכריח אותו לעשות במסגרת תפקידו כעוזר הוראה, הוא מינה אותו, כדי לחסוך משאבים, גם להיות המתרגל של דוקטור נעם גרין, ודויד לא העז להתמרד כי ידע היטב שכל מאבק עם פרופסור ביתן עשוי לסכן את המלגה שלו.

שעה קלה לאחר מופע הרוק הפסבדו ספרותי והתשואות והקידות, דויד הגיע לחדרו של נעם ודפק על הדלת באצבע עייפה. נעם פתח בתנופה מחויכת, הזמין אותו לשבת, ומיד טחן פולי קפה מאתיופיה שקנה באיטליה, כשהיה באותו פסטיבל סרטים מפורסם, והכין לו אספרסו במכונה חדשה, וריח קפה טרי התפשט במהירות בחדר הנעים ועמוס הספרים שנראה לדויד כמו חיקוי לחדר של מרצה לספרות בסרטי קולנוע צרפתיים שראה בטלוויזיה בימי שישי בערב במקום ללכת לבית הוריו. עיניו שוטטו בסקרנות על פני כותרי הספרים ונעצרו כשזיהה עותק נדיר של דון קיחוטה שהוצב במקום של כבוד. נעם, שהבחין כנראה בהשתוקקותו, הוריד את הספר בזהירות ונתן לדויד לעלעל וללטף בהערצה את האותיות היפות. הוא הסתכל על התחריטים המופלאים שעשה אומן ספרדי בשנת 1787, בעוד נעם מספר בנינוחות שקיבל את הספר מאמו כמתנה לסיום הדוקטורט שלו באוקספורד, ולא שכח להוסיף שמחירו היה גבוה מאוד, ודויד, שהעותק הנדיר של הספר האהוב עליו הסעיר אותו עד שכמעט שכח למה הוא לא סובל את האיש, נזכר מיד.

נעם הגדיר בזריזות את ציפיותיו מדויד, ואלו לא היו גבוהות במיוחד — פעם בשבוע יהיה עליו להעביר לו בדואר אלקטרוני את עבודות הבית של תלמידי התוכנית לכתיבה יוצרת, אחת לחודש לסקור את כתבי העת בחיפוש אחר מאמרים רלוונטיים לנושאי הסמינריונים, וכשנעם בנסיעות או בכנסים, לפגוש את הסטודנטים בשעת הקבלה ולדאוג לצורכיהם. הוא נתן לדויד את מפתח חדרו ואמר לו בנדיבות שכאשר הוא בנסיעותיו, דויד מוזמן לעבוד בחדרו וגם להכין לעצמו קפה אם ירצה. דויד הודה לו, ואמר שהוא נהנה לעבוד בספרייה וקם ופנה ללכת. "מה נושא העבודה שלך?" שאל נעם, ודויד, שלא ציפה שנעם יביע בו עניין כלשהו, הופתע ועצר. "הסודות בסיפוריה של לאה וסרמן," השיב.

"מי זו לאה וסרמן?" שאל נעם בפליאה.

איש לא הכיר את לאה וסרמן, אבל משום־מה נדמתה לו בורותו של גרין כהשפלה. אולי כי גם הוא במעמקי לבו העריץ אותו?

"היא כתבה את הנובלה 'הסודות' ואת קובץ הסיפורים 'ימים שיהיו'," ענה דויד.

"לא שמעתי עליה, אבל אשמח לקרוא." אמר גרין בלבביות.

באותו הרגע צילצל הטלפון הנייד של גרין שהיה מונח על השולחן, ודויד ראה את פניה של השחקנית היפה מרצדות על הצג. נעם חייך לדויד ואמר תודה ולהתראות, ודויד הלך לספרייה ומאז לא ראה את נעם גרין והנה הוא מת.

דויד הנסער דיפדף במהירות בעיתון, אבל לא מצא הבהרה לפשר המוות הפתאומי, ובמקום להיכנס לספרייה כפי שתיכנן, נחפז לבניין מדעי הרוח. כשדלת המעלית נפתחה, הבין מיד שהוא האדם היחיד באוניברסיטה שלא ידע על מותו של הסופר והמורה האהוב. במסדרון, על לוח המודעות של מזכירות החוג, נתלתה תמונה יפה של נעם גרין, שערו פרוע, עיניו נוצצות, וחיוך נפלא נסוך על פניו השזופות. על הרצפה היו פרחים ונרות ופתקים עם ציטוטים מספריו בכתב ידם של תלמידיו, שעשרות מהם הצטופפו נוגים סביב האנדרטה שיצרו, ורק שאון נעליהם הכבדות של ארבעה שוטרים חמושים וחסונים, ששוטטו חסרי מנוח במסדרון בעודם נועצים, ללא בושה, עיניים תאוותניות בסטודנטיות, הפר את השקט העצוב. דויד ההמום פנה למזכירות, וכשחלף ליד חדרו של נעם, עצר. על הדלת נמתח שתי וערב סרט אדום־לבן שעליו נכתב "משטרת ישראל — הכניסה אסורה". מישהו הצמיד למשקוף שושנה אדומה.

מירי המזכירה ישבה במקומה דומעת ומילמלה שוב ושוב, "זה לא יכול להיות... זה לא יכול להיות..." מולה, בגבה אליו, ישבה אישה נמוכה, בעלת מבנה גוף אתלטי, שרעמת תלתלים ערמוניים השתוללה על ראשה, ודויד איכשהו ידע שהיא שוטרת למרות שלבשה ג'ינס וחולצה שחורה ולא מדים.

"למה יש סרט משטרה בכניסה לחדר של דוקטור גרין?" שאל דויד בחשש.

"מי אתה?" השוטרת הסתובבה והביטה בו. פניה הסגלגלות היו נאות ולא מאופרות, ומשני צדיו של אף צר ועדין בלטו עצמות לחיים גבוהות שהעידו על אפשרות למטען גנטי סלאבי. דויד נרתע מיד מהמבט החד והחודר ששלחה אליו מצמד עיניה האפורות, שגבות תוקפניות התעגלו מעליהן.

"הוא לא חשוב," נשפה מירי בבוז.

השוטרת התעלמה ממנה והמתינה לתשובתו. "אני דויד, דוקטורנט בחוג. אני עוזר הוראה של פרופסור ביתן ומתרגל של דוקטור גרין." אמר וחייך במבוכה. גומת חן ביישנית נקערה בזווית פיו.

השוטרת הושיטה את ידה לדויד, ולחיצתה, למרות מידותיה הצנועות, היתה חזקה ונמרצת מאוד. "פקד נעמי לב, חוקרת בכירה במחלק רצח." המילה רצח העבירה בגופו של דויד צמרמורת שלא היתה בלתי נעימה.

"נעם גרין נרצח אתמול בלילה כשיצא מערב קריאה של ספרו, ואנחנו מחפשים רמזים, בין השאר בחדרו." הבהירה השוטרת.

"נרצח?" דויד פער את פיו בתדהמה.

"בוקר אור, מר סקרן התעורר," אמרה מירי ברשעות שלא נפגמה למרות האבל הכבד, והתייחסה לנטייתו לבחון בכפייתיות יתרה את המתרחש סביבו, להאזין לשיחות של אחרים ולשאול אותה שאלות חטטניות, למשל על היעדרו של מרצה לשירת ימי הביניים שבקושי הכיר, או על הסיבה להשעיית סטודנט וכהנה וכהנה אירועים שחלפו כמשב רוח מרענן על פני כולם, אבל נעצרו משום־מה מולו כאורחים לא קרואים. לא פעם אמרה מירי בגסות שאילו היו לו חיים משלו, היה מתרכז בהם, אבל דויד היה משוכנע שגם אילו היו לו חיים שכאלה, ולא היו לו, היה מתעניין בכל הדברים הקטנים. השגרה היתה הדבר היחיד שהשרה עליו ביטחון, וכעת גם היא עמדה בסכנה.

"אם אתה לא עסוק, אשמח לשאול אותך כמה שאלות," אמרה השוטרת.

"הוא אף פעם לא עסוק," הוסיפה מירי.

לשמחתו של דויד, השוטרת התעלמה לחלוטין מדבריה.

סטודנטית כחושה בעלת רגליים רזות שנראתה כמו אטרייה כשלה לתוך המזכירות. "זה נכון, מירי?" שאלה, ומירי הינהנה. הסטודנטית נבלה לכיסא הקרוב והחלה להתייפח. בין ההתייפחויות נשמע מחדרו של פרופסור ביתן קולו העבה והצרוד מכתיב בטלפון את נוסח מודעת האבל של החוג: "החוג לספרות..." התייפחות, "...הסגל והתלמידים אבלים על מותו..." התייפחות, "...של נעם גרין, סופר ומרצה אהוב, ומשתתפים בצער..."

"יש מקום שקט שאנחנו יכולים לדבר בו?" שאלה השוטרת את מירי, שהינהנה ונתנה לדויד את המפתח לחדרה של דוקטור אסנת קרן, המרצה לספרות עברית של דור הקמת המדינה. השוטרת קמה וסימנה לדויד להצטרף אליה. באותו הרגע הטלפון שלה צילצל, והיא שלפה אותו מכיסה.

"כאן נעמי," אמרה בקול נחרץ.

דויד הבחין שעיניה התכווצו בדריכות.

"עשר דקות."

"מצטערת, השיחה שלנו תיאלץ לחכות. אתה יכול להגיע לתחנה ביום ראשון בשמונה וחצי בבוקר?" שאלה.

"בטח שהוא יכול," התערבה מירי בנדיבות. נעמי התעלמה ממנה והמתינה לאישורו.

"אני יכול," מילמל דויד ונעמי יצאה. מאי־שם צצו ארבעת השוטרים החסונים והסתלקו איתה. פרופסור ביתן, שסיים להכתיב את המודעה, יצא מחדרו ונאנח אנחה עמוקה. זיעה טיפטפה ממצחו כאילו סיים לכרות את קברו של נעם ולא להכתיב מודעת אבל, והוא ביקש ממירי שתביא לו תפוז מקולף ומפית, העיף מבט אומלל בדויד וחזר לחדרו.

דויד שאל אם כולם הולכים להלוויה, ומירי אמרה לו, "בוודאי, דויד," בטון המעצבן של מורה ללשון שנקטה כשדיברה איתו והוא ביקש, בלי הרבה תקווה, לנסוע איתה. כצפוי, מירי אמרה שהרכב שלה מלא והציעה שיגיע בעוד שעה לשער חמש, שממנו יצאו חברי הסגל לבית הקברות, ואולי ימצא לו מקום במכונית של אחד המורים. "לא מחכים לאף אחד," אמרה בקור, ודויד ידע מיד שאף אחד זה רק הוא. לאחרים תמיד מחכים.

דוד חזר לאגף ספרי ההיסטוריה של העת העתיקה. שם, במעמקיה הנשכחים של הספרייה, הרחק ממירי ומפרופסור ביתן, המתינה לו כתמיד ערימת ספרים צייתנית שהוסיפה וגבהה. דויד בילה את רוב זמנו כאן, בכיסא הזה. לפעמים היה נדמה לו שהוא חלק מהריהוט ולנצח יישאר בספרייה כי אין תקציב להחליף אותו. האחרים, שסיימו את לימודיהם באותו שנתון כמוהו, כבר הגישו מזמן את עבודת הדוקטורט שלהם. כמה מהם נסעו ללימודי המשך באוניברסיטאות נחשבות בחו"ל, אחרים קיבלו משרות בחוג או במכללות מחוץ לעיר, ורק הוא נשכח בספרייה עם לאה וסרמן הנעלמת שלו ועם זויה הספרנית השתיינית. לא תמיד היה לו קל לחקור את כתביה של סופרת שאיש לא הכיר ולא חקר לפניו, כשהוא ניצב לבד לגמרי מול יצירתה החידתית, אבל למרות כל הקשיים, דויד האמין באמונה יוקדת שבאמצעות פרסום עבודת הדוקטורט עליה ומימון הוצאה מחודשת וחגיגית של ספריה, שלשמה שמר מכל משמר את כספי הביטוח שקיבל אחרי הפיגוע, יצליח להשיב ללאה וסרמן את תהילתה האבודה, והיא תעלה מן העפר כעוף החול, תנער את האבק מגופה ותגלה עצמה אליו.

הימים שיבואו לאחר מכן יהיו ימים של אושר מוחלט.

זויה חלפה על פניו, דוחפת את עגלת הספרים, וחייכה. מהמבט הלח שבעיניה הסיק שכבר שתתה את מנת הוויסקי השנייה שלה לבוקר זה. פעמיים או שלוש ביום ראה דויד ממקומו הקבוע שזויה מתגנבת לאגף הספרות הרוסית. שם, בין הספרים הישנים והמאובקים שכתבו במאה הקודמת ובסוף המאה שלפניה אהוביה ואהובותיה מהמולדת הגדולה, שתתה מבקבוק ג'ק דניאלס שהחביאה במגירה. התמכרותה של זויה החלה לפני כשמונה שנים, כאשר הספרייה עמוסת הספרים שאהבה כל כך הפכה, בעקבות המהפכה הטכנולוגית המהירה, מיושנת ומיותרת. הסטודנטים — שבעבר ישבו בה שעות ארוכות והתווכחו על עניינים ברומו של עולם ושיתפו בהם את זויה, שהיתה משכילה מאוד וידעה בעל פה שירים רבים של אנה אחמטובה ומריה צבטייבה, שעל גורלה הטרגי סיפרה ברצון לסטודנטים והכירה היטב את כתבי אנדריי פלטונוב ואייזק באבל — הוחלפו באחרים. אלו נכנסו לספרייה משתי סיבות בלבד: השמש היוקדת בחוץ, שהפכה את הספרייה הקרירה למקום מקלט מושלם בחודשי הקיץ הלוהטים, והצורך התכוף להטעין את הטלפונים הניידים שלהם. איש לא קרא עוד ספרים ולא ביקש את עזרתה, וזויה הספרנית הוותיקה הפכה לאי של ידע עצום, נושן וחורפי באוקיאנוס של בורות ים תיכונית מרגיעה.