הורות

היכרות

הספר שלפניכם יעסוק בנושאים שמשותפים לכולנו או לפחות לרובנו.

אני יודעת שהנושאים משותפים לרובנו בעקבות מאות השיחות שניהלתי עם הורים: הורים שפגשתי במופעים שלי, הורים שהנחתי במסגרת קורס מקוון, סדנאות או ייעוץ פרטי, הורים שהם חברים שלי ושיתפו אותי במה שקורה אצלם והורים שהם לא חברים שלי ושיתפו אותי במה שקורה אצלם. וגם ממחקר מעמיק שעשיתי, ואני עדיין עושה, על הדבר הזה שנקרא הורות.

המטרה שלי בספר זה היא להציף נושאים שקשורים בהורות ולהציע נקודת מבט שונה מזו שאתם שומעים בדרך כלל. הספר הזה הוא ספר פרקטי שנועד לסייע לכם ולתת לכם כלים ודרכי התמודדות עם סיטואציות יומיומיות. לכן, הספר יכלול גם עצות, טיפים וחומר למחשבה על נושאים שמעסיקים הורים רבים. רעיונות מסוימים בספר יישמעו לחלקכם מוזרים או חדשים, ורעיונות אחרים יישמעו מוכרים כי אולי נתקלתם בהם בעבר.

עם חלק מהרעיונות תסכימו, עם חלק תסכימו רק מעט, ועם חלקם בכלל לא. זה בסדר גמור, זכותכם לחשוב כרצונכם. העיקר זה לחשוב.

לפני שהפכתי לאימא לא השקעתי מחשבה בנושא ההורות. החלטתי שאני רוצה ילדים, וגם בן הזוג שלי רצה. ידענו איך הדבר הזה קורה טכנית, ולשמחתנו זה הצליח ונולדה תמר. לא חשבתי לעומק איזו אימא אני רוצה להיות, בן הזוג שלי ואני לא ניסחנו חזון הורי או משהו דומה. עד מתי זה נמשך? עד שהתחילו הבעיות. עד שמצאנו את עצמנו מתמודדים עם התנהגויות, שלנו ושל הילדים, שגרמו לנו לחוסר אונים, תסכול ובלבול.

האם גם אצלכם זה היה ככה? האם גם לכם קרה שמצאתם את עצמכם עומדים נבוכים מול התנהגות שלא ידעתם איך "לאכול" אותה. שלא ידעתם מהי דרך הפעולה הנכונה? שהופתעתם מעוצמת הרגש והתגובה שהפגנתם מול מצבים מסוימים? שהתחרטתם על מילה או התנהגות, החלטתם לא לחזור עליהן, אבל מצאתם את עצמכם משחזרים שוב ושוב את אותו דפוס ההתנהגות? אם כן, אתם בחברה טובה ותמצאו עניין ושימוש בספר הזה. הורות גורמת לנו לרגשות, תגובות, והתנהגויות שלא הכרנו בעצמנו קודם לכן או שהכרנו, פעם מזמן, וחשבנו שהצלחנו להתגבר עליהם או להדחיק אותם ממש טוב. בהורות הכול מועצם פי כמה וכמה.

רגע לפני שנצלול לעומק, הרשו לי להציג את עצמי.

שמי יפעת ונכון לכתיבת שורות אלה אני בת ארבעים ואחת. אני נשואה לערן מזה אחת-עשרה שנים, ואימא של תמר, בת עשר וחצי, וברק, בן שבע וחצי. כשהגיע הזמן לבחור מקצוע היה לי ברור שאלמד משפטים. מאז שאני זוכרת את עצמי התעסקתי בסוגיות של צדק ושוויון, בעיקר סביב מה שנוגע למין ולמגדר. תמיד היה לי חשוב להוכיח את העמדות שלי ולא ויתרתי על אף הזדמנות לעמוד על דעתי גם במחיר של דפיקות לב, דם שמציף את הראש ואדרנלין שממלא את הגוף. או שאולי בעצם זה לא היה מחיר, אלא רווח. הייתה לי תחושה של חיוּת, של הזדמנות לתקן עולם. אם רק אמצא את הנימוק הנכון, את משפט המחץ המתאים, אצליח לגרום לאחרים לחשוב ולראות את הדברים באור אחר. הייתי היועצת המשפטית של עמותת "שדולת הנשים בישראל", והשתמשתי בכלים המשפטיים כדי לקדם זכויות של נשים בעולם העבודה.

את התואר השני והדוקטורט במשפטים עשיתי באוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה. הדוקטורט שלי עוסק בקשיים של אבות לשלב בין עבודה למשפחה. כשחזרנו מארצות הברית, כתבתי ולימדתי בכל רחבי הארץ, נסעתי לכל מקום ששילם לי כדי לדבר על הנושא. המשכתי לחקור וללמד בתחומים שקשורים לפמיניזם ומשפט, ובפרט בקשיים של אבות לשלב בין עבודה למשפחה. כתבתי על כך שגם בנים וגברים משלמים מחיר כתוצאה מציפיות מגדריות, למשל בנים צריכים להיות חזקים תמיד, לא לבכות ולא להביע רגשות. גברים צריכים לפרנס והזהות הגברית שלהם מושפעת מכך, כך לדוגמה גבר שלא עובד ומפרנס ירגיש שהוא פחות "גבר". השיח החברתי עוסק בעיקר בקשיים של אימהות לשלב בין עבודה למשפחה. רבות נכתב ונאמר על המחיר שמשלמות נשים ואימהות בשוק העבודה, ועל האפליה שהן חוות בקידום ובשכר. הכול נכון. אלא שיש לזה צד נוסף והוא המחיר שגם אבות משלמים על חוסר הלגיטימציה להיות אבות שמשלבים בין עבודה למשפחה, כלומר כאלה שמשקיעים זמן ואנרגיה בילדים ובמשפחה ולא רק בעבודה. עד מתי העובדה הזו רלבנטית? עד שהם מתגרשים, ואז זה לפעמים משתנה. המחקרים מראים שכדי להיות אבא שרואה את הילדים שלו צריך להיות אלמן או גרוש. כשאין אישה, הכול פשוט יותר (גם) בנושא הזה. נורמות שעות העבודה בישראל הן מהגבוהות בעולם, וכדי לעמוד בציפייה של "העובד האידיאלי" שמשקיע את זמנו ומרצו בעבודה, אבות נדרשים לעבוד מספר רב של שעות.

נהגתי לכתוב את הדוקטורט והמאמרים שלי בשעות היום, ולריב עם ערן בשעות הלילה, כי איזון עבודה-משפחה לא היה אצלנו. כנראה שכל אחת בוכה (או כותבת דוקטורט) מהמקום שמכאיב לה. לקח לי כמה שנים לפתח חמלה כלפי ערן וכלפי אבות בכלל, ולהבין את המצב המורכב שבו הם נמצאים. כמובן שיש אבות שמצליחים לשים גבולות לעצמם ולמקום העבודה, מפני שהם אינם מוכנים לוותר על הזמן עם הילדים. לעומתם ישנם אבות שלא עושים זאת, בעיקר מפחד לאבד את מקום העבודה, שזה אומר להיכשל בתפקיד המפרנס, שזה אומר להיכשל כגבר וכאבא שצריך לדאוג כלכלית למשפחה שלו. הם סוחבים הרבה על הכתפיים, ובבטן ובלב, ונוסף על כך הם גם מתביישים לבקש עזרה (והוראות ניווט).

החיים שלי באותן שנים היו מעניינים ועמוסים: לימדתי במספר אוניברסיטאות ומכללות בארץ, המשכתי לחקור ולפרסם מאמרים, ואפילו ניסיתי להקים מרכז מחקר שיעסוק בנושא של שילוב בין עבודה למשפחה. בו בזמן גידלתי שני ילדים, ובעיקר גידלתי את עצמי.

אז איך נכנסת לפה הדרכת הורים? שאלה טובה. גם חמותי שואלת אותה.

אתם יודעים איך זה בחיים. רוב הדברים מתגלגלים, ובאותו הרגע אנחנו לא מבינים לאן הדרך מובילה אותנו. יש לי חברה טובה ששמה טלי, אנחנו חברות מגיל חמש והיא חברת נפש שלי. מאז שנולדו לנו ילדים הרבינו לדבר על האתגרים בהורות ובזוגיות, עד שיום אחד הצעתי לה שנלך יחד לקבוצת הורים בגישת אדלר. חיפשנו קבוצה באזור מגורנו, מצאנו ונרשמנו. אלמלא טלי, כנראה לא הייתי הולכת לקבוצת הורים. האמנתי בתפיסה הגורסת "מי ילמד אותי איך לגדל את הילדים שלי?" הרגשתי שאני עושה את המיטב בתור אימא ולא היו לי יותר מדי רגשי אשמה לגבי ההורות שלי.

נרשמתי לקבוצה כדי להיות חברה טובה, וידעתי שאני בטוח אלמד שם משהו כי מכל דבר לומדים. הגעתי לקבוצה משועשעת וזרקתי בדיחות והלצות פה ושם, כנראה גם מתוך רצון להתגבר על המבוכה וגם כדי להקל על כובד הנושאים שעלו.

ואז זה קרה.

לאט לאט, עוד אסימון נפל ועוד אחד.

במפגש החמישי זה הגיע בבום גדול, כמו גל צונאמי ששטף אותי. פתאום הבנתי. הבנתי עד כמה לא הבנתי. הרגשתי שהמסך הורם ופתאום אני רואה ומבינה דברים שלא ראיתי ולא הבנתי קודם, ואז התחלתי לבכות. בכיתי על הילדים, בכיתי על המבוגרים שגם הם ילדים כי כולנו ילדים מגודלים, על חוסר ההבנה ועל חומות ההגנה שכולנו בונים. בכיתי כי הבנתי שילדים מדברים בשפה מסוימת ומבוגרים עונים להם בשפה אחרת, וזה חלק מהסיבה לקונפליקטים, למאבקי הכוח ולרגשות האשמה. בכיתי כי הבנתי שכולנו סוחבים איתנו כאבים מהילדות שלנו, ואם לא טיפלנו בהם וריפאנו אותם נמשיך לשחזר את הכאב והפגיעה. בכיתי כי הבנתי עד כמה אני מוּנעת מפחד: פחד לאבד, פחד להזיק, פחד לחשוף פגיעוּת. בכיתי כי הבנתי שהאגו שלי עומד בדרכי, ולמרות שכוונתו טובה והוא רוצה לשמור עליי שלא אפגע, הוא מונע ממני להרגיש. ובכיתי כי הבנתי שבסך הכול זה לא מאד מסובך.

בני אדם רוצים להרגיש בעלי ערך ואהובים, וגם ילדים רוצים להרגיש בעלי ערך ואהובים. רק שבמקום לבקש חיבוק הם יטרקו את הדלת. ולכן המשימה שלנו כהורים היא לראות ולהבין את מה שמעבר להתנהגות של הילדים, לשאול את עצמנו מה קורה מתחת לפני השטח, מה סוער ומכאיב שם. כדי לעשות את זה יש צורך להזיז הצידה את האגו שלנו, וזו משימה קשה.

ספרי המשפטים פינו את מקומם לספרי הורות והתפתחות אישית. התחום שאב אותי אליו בעוצמה. התחלתי ליישם בבית שלי את כל מה שלמדתי בקבוצת ההורים ובספרים שקראתי, ומה שקרה בעקבות כך היה מרגש: האמוציות נרגעו והדרמות שככו. אל תטעו, היו נפילות וחזרות לתגובות האוטומטיות. כשזה קרה, דיברתי אל עצמי בחמלה והזכרתי לעצמי שאני נמצאת בתהליך של שינוי מודעות, עדכון גרסה ששירתה אותי במשך עשרות שנים. אי-אפשר למנוע לגמרי את הופעתה של ביקורת שמופנית כלפי עצמי וכלפי אחרים, היא מגיחה בחסות פחד שמתחזה לאהבה. הבנתי שככל שאעמיק ואתמיד, אצליח להשתפר, עד שהשינוי יוטמע ויהפוך לחלק ממני. הבנתי גם שברגע שארגיש שפיצחתי את זה, החיים יזמנו לי התמודדויות חדשות שיאתגרו אותי. ובעיקר הבנתי שאני חייבת להעביר את זה הלאה, שזה חשוב מדי ויכול לעזור להורים וילדים נוספים. התחלתי לברר היכן אפשר ללמוד הדרכת הורים, וסיפרתי לכמה חברים על כוונותיי. הם היו מופתעים ושאלו אם לא חבל על כל הלימודים וההשקעה בדוקטורט, במחקר ובהוראה. אמרתי להם שלא חבל בכלל, שהכול קשור, שקידום זכויות וחוקים זה מאד חשוב, אבל זה גם מעט מדי ומאוחר מדי. הבסיס הוא הבית, הבסיס הוא הילדות. אם שם יהיה תיקון, העולם ייראה אחרת.

נרשמתי ללימודי הדרכת הורים ב"בית למקצועות ההורות" (הדרכת הורים בשיטת אדלר) והתחלתי ללמוד. במקביל המשכתי ללמד באקדמיה, לכתוב ולחקור נושאים שקשורים בניהול ובהורות וגיליתי שמדובר בתחומים דומים מאד. במובנים רבים הורים ומנהלים עוסקים בהנעת אנשים והם משתמשים בכל מיני דרכים כדי לעשות זאת: הנעת ילדים/עובדים על ידי מוטיבציה חיצונית של עונשים ופרסים או הנעת ילדים/עובדים באמצעות יצירת מוטיבציה פנימית. עוד נגיע לזה בהמשך. בתום הלימודים נסענו לרילוקיישן נוסף בקליפורניה ושם הקמתי את העסק שלי להדרכת הורים.

מתוך המחקר והעבודה בשטח עם הורים פיתחתי את גישת 'הורות אמיצ"ה' שמלמדת את היסודות של בניית מערכת יחסים יציבה, חזקה ועמוקה בין הורים לילדים. היא מתמקדת בחמישה יסודות: אמפתיה, מודעות, יצירתיות, צניעות, הודיה. הספר הזה עוסק בכל אחת מאבני יסוד אלו. הבנה ותרגול של היסודות הללו יפחיתו בצורה משמעותית את ההתנגדויות בבית ויעזרו לכם לגדל ילדים עצמאיים, בטוחים בעצמם וחופשיים. לאורך הספר אני משלבת משפטי השראה והכוונה שלקוחים מתוך הספרים שעיצבו את גישתי. אני ממשיכה ללמוד כל הזמן ולהתפתח, בהתאם לגיל של הילדים ולאתגרים המשתנים.

את כל הפעילות ניתן למצוא באתר שלי, שמתעדכן לעיתים קרובות:

https://www.courageous-parenting.com/

ככל שאני מנחה עוד ועוד קבוצות הורים, כך אני מגלה שרובנו מתמודדים עם אתגרים דומים: הורים מתוסכלים מכך שהילדים לא מקשיבים להם ולא משתפים פעולה עם מה שהם מבקשים, לפעמים גם אחרי שביקשו פעמים רבות. הורים יוצאים מדעתם כשהילדים שלהם רבים, הורים מתוסכלים מהעובדה שהילדים לא רוצים להתקלח. חלקם מתקשים לקבל את זה שהילדים בררנים בכל מה שנוגע לאוכל, אחרים מתוסכלים מכך שהילדים בררנים בכול מה שנוגע ללימודים או להכנת שיעורים. יש שקובלים על כך שהילדים לא מעריכים כלום, שהילדים של היום הם מפונקים ופרזיטים, אחרים מתמודדים עם אתגרים בהשכבת הילדים לישון או עם חוסר הרצון של הילדים לסדר את החדר או לפחות לשים את הנעליים במקום, או את הצלחת בכיור, או להוריד מים בשירותים. וכל זה עוד לפני שהזכרתי את נושא המסכים הדיגיטליים.

האם זה מוכר לכם?

אז בואו נתחיל.