הסיפור של סיקה

פרק ראשון: 
הזיכרון הוא הבוגדני בידידים

1.                                           

לילה אחד הפסיקה האישה הספרדייה לצעוק. פתאום נעשה הכול שקט כל כך, עד שיכולתי לשמוע את קול הגירוד שהשמיעו האצבעות שלי. הן גרדו את עורי בזעם ובעצבנות.

כשהאישה הספרדייה  הפסיקה לצעוק, הנחתי את הידיים שלי בצדי הגוף ואיגרפתי אותן בכוח, כדי שלא אגרום לעצמי עוד ועוד פצעים. חשבתי שמחר יבוא הרופא ויראה והוא יכעס.

מכיוון שהספרדייה הפסיקה לצעוק, חשבתי שאולי אוכל להירדם סוף-סוף, אבל הגירוד הוציא אותי מדעתי וכל כוחי נדרש לי להחזיק את ידי מאוגרפות  וצמודות לירכי. זמן מה אחרי-כך שמעתי ציפור מצייצת, וידעתי שהבוקר קרוב. אבל השחר טרם עלה.

כמו תמיד הציק לי הרעב, וכמו בכל לילה עלה בחיכי גם הפעם טעמו של ריבוע השוקולד, שהיה אבי מניח על לשוני ערב-ערב לפני השינה כשבא לומר לי לילה טוב.  

הייתי כבר ילדה גדולה כשנפסק הטקס הזה. ולא מפני שגדלתי נפסק, אלא מפני שבזמן הכיבוש אי אפשר היה להשיג שוקולד. לפעמים הייתה עוגיית חמאה מחליפה את השוקולד, אבל גם הביסקוויטים אזלו מן החנויות.

אבי  היה נכנס לחדרי, מתיישב לידי, מחליף עמי דברים, נושק לי נשיקת לילה טוב, ולבסוף היה שובר חתיכת שוקולד מן הטבלה המלבנית. הייתי פותחת את הפה והוא היה מניח את ריבוע השוקולד על הלשון שלי. אחרי כן היה קם, מכבה את האור, יוצא את החדר וסוגר אחריו את הדלת.

בלעתי את הרוק שהצטבר בפי, והשתדלתי להרחיק ממוחי את הגעגועים הנוראים על אבא ואמא ועל הימים הטובים שלנו ביחד בביתנו באנטוורפן. הבית באנטוורפן נדמה עתה כה רחוק, כה אבוד, והשאלות על גורל הורי לא הפסיקו להלום במוחי הקודח.  השתדלתי עד כמה שאפשר להשתיק את השאלות, כי הכאב הכרוך בהן היה בלתי נסבל. איפה אבא? לאן לקחו אותו? מה עלה בגורלו? ומה קרה לאמא? האם הובלה לאותו מקום? האם פגשה אותו שוב? האם אשוב לפגוש אותם?

כשבעים שנה חלפו מאז וכשאני חושבת על כך כיום, אני מניחה שתחנתם הראשונה הייתה מחנה דרנסי שליד פריס, וכי יש סבירות קלושה שנפגשו שם. למרות המרחק בזמן שבו נלקחו ממני.

הגעגועים אליהם לא רפו מעולם. וכששכבתי במיטה ליד האישה הספרדייה שלא הפסיקה לצעוק ולגנוח, נדמה הבית באנטוורפן כה רחוק, כה אבוד. ואמנם היה רחוק מאוד מן המקום שהייתי בו, בית-חולים בעיר שדה בדרום צרפת, למרגלות הפירנאים.

שאלתי את עצמי למה כל זה קרה לי, מדוע נענשתי כך ולמה אני כל כך לבדי בעולם...

האישה הספרדייה שכבה במיטה סמוכה למיטתי, וכשהרופאים היו מתעכבים לידה, הם היו מתלחשים.

ידעתי, שבגלל  שהייתה "ספרדייה אדומה",  מהפכנית, נאלצה לברוח ממולדתה,  כדי שלא יהרגו אותה ואת בני משפחתה,  ממש כמו שאני ואמא ואבא שלי ברחנו.

גם  אנחנו היינו "אדומים" במקצת. אבי ואמי נהגו ללכת לאסיפות של הסוציאליסטים, ובעמוד הראשון של ספר הזיכרונות שקנתה לי אמא שי ליום הולדתי, כתבה שאקדיש את חיי למלחמה  למען הצדק והשוויון. ידעתי, שצדק ושוויון היו הדברים שלמענם נלחמו ולפעמים גם מתו, האנשים שקראנו להם "אדומים".

כאמור, היינו גם אנחנו אדומים במקצת, אבל לא בגלל זה נאלצנו לברוח מהבית שלנו באנטוורפן, עיר מולדתי היפה והעשירה,  עם הקתדרלה הגדולה שלה, שבה מוצגים ציורים פרי מכחולו של הצייר הפלמי המפורסם רובנס, ועם הנמל העתיק שלה על הנהר סְחֵלְדֶה.

קראתי פעם, שבתקופת הרנסנס היו נכנסות לנמל אנטוורפן חמש מאות ספינות מפרש מדי יום ביומו. איני יודעת אם זה נכון, אבל  עד היום נמתחים מעבר לרציפי הנמל רחובות, שבהם ניצבים עדיין הבתים המפוארים שבנו הסוחרים העשירים במאה השש-עשרה.

לפעמים, בימים הטובים ההם שנדמו כה רחוקים עתה, הייתי מטיילת שם עם אבא ועם אמא.

לא. לא בגלל שהיינו אדומים נאלצנו לברוח. נאלצנו לברוח בגלל שהיינו יהודים.

לפני המלחמה היו אבי ודודי מרבים  בוויכוחים פוליטיים. הייתי קטנה, אבל  הוויכוח על לאון בלום, ראש ממשלת צרפת בתקופה ההיא, נחרת בזיכרוני, אולי משום שהרוחות בבית להטו.

אני זוכרת שאבי כעס עליו מאוד בגלל שלא נחלץ לעזרת האדומים בספרד, האנשים האמיצים, שנלחמו למען צדק וחופש ושוויון. אבא אמר שאלה הם הערכים שהצרפתים חרתו על דגלם, ושזו ממש בוגדנות מצדו של לאון בלום לא לצאת להגנתם, גם אם המערכה נטושה  בארץ אחרת. אבל הדוד וילי הגן עליו וטען שהוא צודק, כי התערבות צרפת במלחמת האזרחים בספרד עלולה לסבך אותה עם בעלות בריתה.

לא  הבנתי את חשיבות העניין, אבל היה לי ברור  שדברים מסוג זה חשובים ועומדים ברומו של עולם, כי גם  ההורים של נורה, החברה הטובה ביותר שלי מבית הספר היסודי, גם הם היו דנים בכך תמיד. וכך נדבקנו גם אנחנו, נורה ואני, בחיידק הזה, והיינו חולמות ביחד על עולם שלא יהיו בו עוד עשירים ועניים והרגשנו את עצמנו חשובות ורציניות.

2.              

עם  הצעקות של האישה הספרדייה היו עולים  הזיכרונות האלה, הקרובים והרחוקים כל כך בעת ובעונה אחת, והם היו מוחצים אותי בגעגועים איומים, געגועים לנורה, לסטפי, חברתי מן התיכון, לבן-דודי הרמן מהולנד, שהתגורר בביתנו תקופה  ארוכה, וישן בחדרי, ובמיוחד לבן-דודי הקטן מרסל, שהיה לי כאח. גם אתו, לא רק עם נורה, הייתי משוחחת על הנושאים הללו בלילות, לפני השינה, נושאים שהמבוגרים היו מתווכחים עליהם בשעות היום בלהט, לפעמים ברוגז ועל כל פנים בהתלהבות.

מה מוזר היה הדבר, שהספרדים האדומים האלה, הגיבורים שהלהיטו את דמיוני לא  מזמן, בעודנו גרים באנטוורפן, וחיינו באשליה שאנחנו בטוחים מכל רע, חולמים על עולם טוב יותר, הספרדים האדומים האלה, שלא היו בשבילי אלא דבר-מה מופשט, רחוק ולא מוכר, היו כאן לפתע, קרובים, ממש לידי, סתם אנשים חיים, שהושמו במחנות הסגר ממש כמונו אנו.

על אמא ואבא לא העזתי  לחשוב וכשהיו המחשבות עולות, מייד הייתי מרחיקה אותן. זה היה  מפחיד מדי. ובכל זאת, לפעמים הייתה עולה גם התמונה הזאת, עולה בכוח ממש, מציפה אותי וחונקת אותי. התמונה הזאת של החלון, חלון ביתנו, בקומה הרביעית. בכל קומה היו שמונה חלונות, וכולם היו חסומים בווילונות תחרה לבנים, רק החלון שלנו, היה גלוי ועירום לעת שובי מבית הספר.

הווילון המופשל היה סימן ואות לכך שאמי - אמי הדואגת, אמי האהובה - ניצבת שם ממתינה לשובי מבית הספר.

אל החלון הזה הייתי מרימה את עיני עוד מרחוק בשובי מבית הספר. לא הייתי מסוגלת לראות את אמי, כי האפילה שבחלון הבליעה את דמותה, אבל הווילון המופשל מילא אותי בטחון שהיא  שם, וכשהייתי מבחינה בו מרחוק הייתי מנפנפת לה בידי, ויודעת שהיא מחזירה לי ברכה ונמלאתי עליצות.

עכשיו שתמונה זו עלתה בדמיוני, עלה בחיכי גם זכר התבשילים הנהדרים של אמי.  בלעתי את הרוק. כה רעבה הייתי. לא יכולתי אפילו להשתעשע בניחושים ההם על האוכל המצפה לי בבית. כל ארוחה הייתה מלווה בתפוחי-אדמה. אלוהים, מה לא הייתי נותנת עכשיו בעד תפוח אדמה מעוך במעט חמאה, שפטרוזיליה קצוצה זרויה עליו.

כל יום היה נערך מין טקס כזה: בשעה אחת עשרה וחצי או שתים עשרה היה אבא מטלפן ומודיע מתי יגיע. אז הייתה אמי שופתת את סיר תפוחי האדמה על הכירה. כן, אכלנו תפוחי-אדמה יום-יום, כפי שנהוג היה בהולנד ובבלגיה.  אמא הייתה מכינה כמובן גם תוספות. אני זוכרת את האספרגוס שעליו הייתה יוצקת חמאה חמה ומוסיפה ומגררת מעליו ביצה קשה. זה היה מאכל מלכים ממש. קיבתי מקרקרת כשאני חושבת על המאכלים של אמא. עכשיו עומד בפי טעם הרוטב של הרוסטביף שהייתה מכינה בתנור. היא הייתה אופה את נתח הבשר וסביבו היה נוצר רוטב חום טעים להפליא. אמא הייתה מרשה לי לזלול את הרוטב הזה בעודנו חם. היא הייתה מגישה אותו לפי בכף ומאכילה אותי כמו שמאכילים תינוקת. אבל יותר מכל אהבתי את המנה האחרונה של תפוחים עטופים בבצק בירה.

הכרחתי את עצמי להפסיק לחשוב על האוכל. הקיבה  כאבה לי מרוב קרקור, מרוב רעב, מרוב ריקות.

3.                    

בית הספר היסודי שלי היה רחוק מן הבית. הייתי הולכת לשם ברגל ובדרך חציתי את הגשר שעל הנהר. בחורף, אני זוכרת בעיקר חורף, כאילו אף פעם לא היה קיץ באנטוורפן, היו השחפים צורחים. לפעמים, הייתי מתעכבת על הגשר ומתבוננת בשחפים שהיו פורחים ובאים, פורחים ובאים, צוללים, טובלים את מקורם במים, ונוסקים כלפי מעלה. ולמטה בנהר היו שטים בדממה ברווזים, מדי פעם היו צוללים פתאום ושבים-מגיחים, טופחים בכנפיהם, מפזרים את מותר המים, ותנועותיהם כמו-עצבניות, חסרות מנוחה. לפעמים היה מגיע גם ברבור לבן, מחליק בלא קול, צף בגאווה, נטוי גרון, כמו היה מלך עופות המים. ולפעמים היו  פיסות קרח קרועות צפות על פני המים האפלים והרוח הייתה מקפיאה.

אהבתי לעמוד שם על הגשר. כשהרוח הייתה קרה מאוד, הייתי מרימה את צווארון המעיל כדי להתגונן מפני הקור. אהבתי להתבונן במים הזורמים, בקרעי הקרח הצפים ומחכה שיגיע עוד ברבור, שיחלוף עוד ברווזון. היה בזרימת המים משהו מהפנט. לא פעם הייתי שואלת את עצמי לאן חותרים גושי הקרח הצפים וכמה זמן עוד יחזיקו מעמד. אין זאת, כי אם תמונת אביב מוקדם אני זוכרת. הלא בחורף, יש להניח, קפא הנהר.

4.

אני לא יודעת מדוע נשלח  הרמן בן דודתי מהאג לגור בביתנו. אולי מפני שהוריו היו עניים, אולי מפני שהיה צפוף בביתם בהאג  ובחדרי היה מקום למיטה נוספת, ואולי משום שהיו לו בעיות בהיותו הבן האמצעי. יכול להיות שנגרם לו סבל בגלל מעמדו במשפחה.  אבל כשנכנסו הגרמנים לפולין, טלפנה אמא לאחותה לוטי, אמו של הרמן, והחזירו אותו להולנד.

כשהייתה דודה לוטי באה עם ארתורתיה הקטן לביקור, היו שתי האחיות - אמי ודודתי - מדברות בלי הרף וצוחקות כל הזמן צחוק רם ועליז. אף פעם לא הבנו על מה ולמה הן צוחקות. לפעמים היה צחוקן מדביק אותנו, אבל לא היינו שותפים לסודות שלהן. ואז היה אבא  שואל את אמא בתרעומת מעושה: "הי, הפה עוד לא כואב לכן?"

היו להן זיכרונות הילדות והנעורים שלהן מן התקופה שגרו בהולנד, זיכרונות שלא היה לנו חלק בהם,  והקרבה הזאת שלהן, הקרבה מלאת הצחוק והעליזות, כאילו דחקה אותנו לרגע אל מחוץ לחייהן.

כשהייתה דודה לוטי באה לביקור הייתה רוח טובה שורה בבית. אבא אהב את ארתורתיה והיה נוהג להושיבו על ברכיו ולהקפיצו בקצב של איזה שיר. אז הייתי מקנאה קצת. ארתורתיה היה ילד מתוק מאוד.

אבל היו לנו גם זיכרונות משותפים, כמו הטיול בארדנים. אני חושבת שהייתי אז בת שבע. נסענו לחופשה יחד עם דודה לוטי ובעלה  אל ההרים. נסענו לשם ברכבת והשתכנו במקום שנקרא בומאל (BOMAL). זה היה כפר או עיירה ושם לנו במלון, וכל יום היינו יוצאים לטייל ברגל במשעולי ההר. אני זוכרת שאז עדיין לא היו לי צמות ואמא הייתה תוקעת בשערי סיכה שבה לולאה ובלולאה הזאת  השחילה סרט. באופן כזה הייתי עונדת סרט צבעוני מבריק מאריג טפטה בשערי. צבע הסרט השתנה לפי ההזדמנות. בחגים ובחגיגת חלוקת התעודות והפרסים בבית-הספר שזרו בסיכה סרט לבן, ובימים רגילים סרט אדום או כחול.

כשיצאנו להרים לקחנו איתנו מקלות הליכה. בכל מקום - היו אלה כפרים קטנים ועיירות - ניתן היה לקנות את סמל המקום. הסמל המצויר היה עשוי פח, והיינו ממסמרים אותו אל מקל ההליכה. הלכנו בהרים היפים והמיוערים הללו ובכל יום הוספנו עוד כמה סמלים אל מקל ההליכה.

מה עלה בגורלם של המקלות הללו? האם השליכה אותם אמא, או השאירה אותם  מאחור בדירתנו הריקה?

דודה לוטי, אמא של הרמן, הייתה הדודה היחידה שלי שנותרה בהולנד, הארץ שאליה ברחה משפחת אמי בזמן מלחמת העולם הראשונה, זמן רב לפני שנולדתי.  סבתא, אמי ואחיה וילי - דודי האהוב וילי! – חזרו לאנטוורפן. אבל דודה לוטי החמודה - היא הייתה ספורטאית ועליזה תמיד וצחקנית - נשארה שם ונישאה. אמא סיפרה לי שבעלה התאהב בה כשהייתה בת ארבע-עשרה והם חיכו עד שימלאו לה שמונה-עשרה שנים והיא תוכל להתחתן. דודה לוטי  ילדה שלושה בנים. היא ילדה את בובי, את הרמן,ואת ארתורתיה הקטן. הרמן שב הביתה ולא שבנו לפגוש אותם.

הרמן ושני אחיו, בובי וארתורתיה הקטן  מתו באושוויץ. דבר זה נודע לי רק אחרי המלחמה,  כמו שאר הדברים. כמו סיפורו של מרסל, בן-דודי הקטן, בן השש, שנשאר לבדו באנטוורפן,  מסתתר במלוּנת כלבים, בזמן שסבתא ואמו נלקחו למחנה המעצר מאלין.

5.                          

לאישה הספרדייה הייתה  בטן ענקית, שהתנועעה כל הזמן, עולה ויורדת, עולה ויורדת, ובמיוחד כשהייתה צועקת. אמרו שיש לה סרטן. ביום היא הייתה  שקטה למדי. רוב הזמן ישנה. היא הייתה גונחת בשנתה, לפעמים יבבה. אבל ביום זה לא הפריע. גניחותיה נבלעו בהמולה שעלתה בבית החולים  בשעות האור - ביקורי רופאים, טיפולים, ניקיון, הכנת האוכל הדל. אבל בלילה כשהייתה פותחת בצעקות, מרסקת את הדומייה בקולה הניחר הייתי נבהלת.  

היא לא צעקה כל הזמן, ולכן היו הצעקות הפתאומיות שלה  מעירות אותי בבהלה. זה היה מתחיל פתאום, ואני הייתי מתעוררת, והייתי שוכבת מתוחה מאוד במיטה, ומחכה שהיא תשתתק ואני כבר אוכל להירדם.

אותו לילה, השחר טרם הפציע, כאמור, אבל הציפורים כבר הקיצו ושרו, וכשבחלון ממולי כבר היה איזה סדק בחושך הגמור, ומשהו אפור התחיל להסתמן, חדלה האישה הספרדייה לצעוק והבטן שלה לא התנועעה עוד.

הבטתי בתוך החושך אבל לא השגחתי בשום תנועה וגם לא שמעתי אותה נושמת.  שום דבר לא הגיע אלי מן המיטה שלה. שכבתי כך זמן-מה וחיכיתי. חיכיתי שיבוא איזה אות חיים מן המיטה שלה. אבל שום אות לא בא. לאט לאט החוויר החלון ממולי. הבטן הענקית של האישה שלידי כבר הצטיירה בבירור באור הקלוש, אבל לא ניכרה בה שום תנועה, שום נשימה. היא קרסה  פנימה, כאילו אל תוך עצמה, והייתה שרועה משני עברי המיטה הצרה, וכך נעשתה שטוחה במקצת, לא גבוהה כמו הר, כפי שהייתה.

6.

אני לא יודעת מדוע דווקא אז עשיתי מה שעשיתי, דבר-מה  שדחיתי כל הימים שבהם שהיתי בבית-החולים בעיר פרפיניאן, שלמרגלות הרי הפירנאים. איני יודעת מה הכריח אותי לקום ממיטתי באישון שחר, כשכולם ישנו בחדר סביב וגם בחדרים הסמוכים.  קמתי והלכתי תחילה לבית השימוש ואחר-כך הלכתי לחדר הטיפולים. האחות התורנית נמנמה בכסא שלה. נגעתי בה והיא הקיצה. ואז ביקשתי אותה, כבר ידעתי לדבר צרפתית שוטפת, והיא הבינה מה אני מבקשת, והיא עשתה כבקשתי. אחר-כך היא ליטפה את ראשי, העבירה את ידה בעדינות על השיער הקצוץ, ומלמלה משהו.

כשחזרתי לחדר כבר היה אור. לפני שעליתי על מיטתי, ניגשתי אל מיטתה של האישה הספרדייה ששכבה לידי וצעקה כל הלילה ולא נתנה לי לישון והסתכלתי בפניה. עיניה היו פקוחות, אבל לא היה לה מבט.

עליתי על מיטתי ושכבתי. כבשתי את הבכי שחלחל בתוכי. הבטתי בחלון והתפללתי חרש שאשוב לראות את הורי. הייתי שרה בלבי את התפילה הזאת במנגינת שירו היפה של כרובינו באופרה "נישואי פיגארו" של מוצרט.

מבלי משים לימד אותי אבי את המנגינה הזאת ערב אחד, כשחזרנו אל המלון שבו התגוררנו מקונצרט של קטעי אופרה, שהתקיים בגן העיר של ניס.  הייתה זו הפעם האחרונה שיצאנו שלושתנו לבלות יחדיו, אבא, אמא ואני.

היינו פליטים, נרדפים על צוואר, לא ידענו מה  יביא בכנפיו יום המחר, וחיינו את הרגע. הלכנו לקונצרט.  הלכנו לגן העיר לשמוע את האופרה "נישואי פיגארו" של מוצארט, ואחר כך, כל הדרך חזרה למלון, שר אבי את המנגינה של השיר הזה, שירו של כרובינו, והיה חוזר ומדגיש שזה השיר היפה ביותר שהוא מכיר.

מאז שנשארתי לבדי אני מתפללת בלילה לשלום הורי. אני אומרת מלים שחיברתי בעצמי ושרה אותן במנגינת שירו של כרובינו "אתן היודעות מהי אהבה". לפעמים אני נזכרת בימים העליזים שלנו בניס, וזכר עליצותו הקיקיונית של אבא בערב ההוא אחרי הקונצרט בפארק, צובט את לבי בכאב עד בכי, ביודעי עכשיו שהייתה זו עליצות משונה, אולי עליצות שעל סף הקץ.

אבל רק לרגע, רק להרף-עין,  הרשיתי לעצמי להתמסר לזיכרון הזה. מייד השתקתי אותו ושבתי אל מחוז הכפור  הפנימי, כי דבר אין בו די כוח לעמעם את החרדה שהרגשתי רוב הזמן, זולת איזה קיפאון כזה שאני לא יודעת להסבירו שמקפיא את הישות הפנימית ומבצר אותה כך שתוכל להפסיק לרעוד ותהיה מסוגלת להמשיך ולהתקיים למרות הכול. ובמחוז הכפור שבו הכול קפוא אסור הבכי בתכלית האיסור.

בבוקר, כשבא הרופא  להחליף את התחבושות על הרגליים הפצועות שלי, וראה אותי כך, בשיער קצוץ,  צעק: "ילדה, מה עשית? למה גזרת לך את הצמות היפות שלך?"

הוא היה צעיר ואני חיבבתי אותו. אבל אחת הייתה לי. היו לי כל כך הרבה דאגות, ואחרי שהסיכות היפות, שהיו עשויות מחומר מבריק וחלק בצבע חום כהה, הסיכות שבהן הייתה אמא קושרת לי את קצות הצמות, הלכו לאיבוד, היו גם הצמות מוכרחות ללכת לאיבוד.

אמרתי לרופא שאני לא יודעת להסתרק לבד, והוא תמה, כי הייתי כבר בת שלוש-עשרה. אמרתי לו, שאפילו במחנה הייתה אמא מטפלת בצמות שלי, ושאחרי שלקחו אותה ברכבת לא יכולתי להסתרק יותר, כי אני לא יכולה להתיר את הקשרים. רציתי לשאול אותו אם הוא יודע לאן לקחו את אבא ואמא שלי, אבל לא העזתי, ובאיזשהו מקום בלב ידעתי שהוא לא יהיה מסוגל להשיב, כי אף אחד לא ידע לאן לוקחים את האנשים מן המחנות ומה עולה בגורלם. הרופא הביט בי והניע את ראשו בצער ואז נפנה אל הרגליים שלי, והסיר מעליהן את התחבושות ששוב נדבקו אל העור ואני צעקתי מכאב.

צעקתי כשהוא משך את התחבושות, וצעקתי גם כשהוא ניקה את הפצעים בחומר החריף ששרף ובער עד שראיתי ניצוצות וברקים בין שמורות עיני שאותן עצמתי בכוח רב.

אכן, היו לי צמות יפות, צמות ארוכות, חומות-כהות, שהגיעו עד למותני. כל בוקר, באנטוורפן וגם אחר-כך בדרכים, ואפילו במחנה, הקפידה אמא לפרום את הצמות, והייתה סורקת ומברישה את שערי ולבסוף הייתה קולעת צמות חדשות. לא הייתי מסוגלת לעשות זאת בעצמי. לא משום שלא ידעתי איך  קולעים צמות, אלא משום שאצל אמי הקליעה הייתה יפה ומדויקת ואילו כשאני קלעתי לי צמות, היה השיער מתבלבל והצמות נראו מגושמות ולא מסודרות, ותמיד היו נמלטות להן מן המקלעת קווצות שיער שובבות. לא סבלתי את זה. רציתי להראות מסודרת.

​

7.

חברתי סטפי אהבה את  הצמות שלי.

הכרתי אותה בכיתה ז', השנה שבה התחלתי ללמוד בתיכון, שנקרא אצלנו בבלגיה,  "אתניאום". לפני כן למדתי חמש שנים בבית-ספר יסודי פרטי בשכונה שלנו ובכיתה ו' למדתי בבית ספר ממלכתי, כי מצבנו הכלכלי הורע ובבית הספר הממלכתי למדו חינם אין כסף.

בבית-הספר הקודם שלי, הייתי הילדה היהודייה היחידה בכיתה. לא הכרתי ילדות יהודיות. הייתי התלמידה הטובה ביותר בכיתה, ובגלל זה, ובגלל שהייתי אחרת, כלומר: יהודיה,  הייתי בטוחה שאני טובה יותר ושווה יותר משאר הילדות.

אחר-כך, במלחמה, בגלל התעמולה הנאצית התערער הביטחון הזה, ודבקה בי ההרגשה שאני לא שווה, אף על פי שנשארתי התלמידה  הטובה ביותר בכיתה. לא הבנתי במה אנחנו שונים. הלא דברנו פלמית, שרנו אותם שירים, לבשנו אותם בגדים, למדנו אותם נושאים, שחקנו ביחד אותם משחקים ורק החגים שלנו היו אחרים וגם ידעתי שאצל היהודים  שבת הוא יום המנוחה ולא יום ראשון. ומכיוון שלא הבנתי, האמנתי שמשהו איתנו אינו כשורה.

אני זוכרת, שכשהייתי בכיתה אלף חלמתי שכלב רודף אחרי ורוצה לנשוך אותי. שמו של הכלב היה היטלר, ועשיתי מאמצים גדולים כדי להימלט ממנו. התעוררתי בבהלה. החלום הותיר בי את רישומו החזק וזכרתי אותו כל חיי. יש עוד חלום אחד שאני שומרת בזיכרוני. זה היה חלום נפלא. בחלום אני עומדת בראש המדרגות ואני מנענעת את זרועותי כאילו היו כנפיים ואני מצליחה לעוף. ואז אני אומרת בלבי, הנה הצלחתי לעוף, והייתי מאושרת מאוד.  אבל חלום הכלב שנקרא היטלר הטריד אותי וידעתי שהכלב רודף אחרי רק בגלל שאני יהודייה.

כך הרגשתי בקשר ליהודים עד שהתחלתי ללמוד בתיכון והכרתי את סטפי.

המשפחה של סטפי הייתה ציונית והיא זו שלימדה אותי להיות גאה בכך שאני יהודיה. היא סיפרה לי על  חנוכה ועל ניצחון המכבים וגם לימדה אותי לשיר את השיר "מעוז צור".

כשלמדתי בבית הספר היסודי גרנו בעיבורי אנטוורפן, בפרוור, ושם גם למדתי, בבית-הספר של הפרוור. גרנו בבית בן ארבע קומות, ובדירה מתחתנו גרו נאצים, נאצים פלמים. היו גם כאלה ואולי לא מעטים. חששנו מפניהם ובגלל זה, זה היה כבר בשנת 1941, עברנו דירה.

הדירה החדשה שלנו לא הייתה רחוקה משם. עקרנו לבית גדול מאוד בן עשר קומות, שהיה קרוב לביתה של סטפי שהתגוררה בבית קטן עם גינה. סטפי התגוררה בבית יפה שעל קיר החזית שלו טיפסה גפנית – שיח מטפס שעליו מקבלים בחורף צבע של חלודה.

נורה, חברתי מכיתה ו', גרה באזור אחר, בשכונה של מעמד הפועלים,  לא רחוק מבית-הספר היסודי.

הייתי  הילדה היהודייה היחידה  בכיתה בבית-הספר היסודי, אבל בכל זאת הייתה לי שם חברה טובה, הלא היא נורה. הוריה היו מורים וסוציאליסטים, מתקני עולם. נורה חלקה עם הוריה את האמונה בצדק ובתיקון העולם, ואני חושבת שבגלל זה הייתה חברה שלי אף על פי שהייתי יהודייה והילדות האחרות הסתייגו ממני. היא תמיד נחלצה להגן עלי כשהיו אומרים דבר-מה בגנות היהודים.

כפי שסיפרתי, היינו מרבות לדבר על העניינים האלה, שאחר-כך הייתי משוחחת עליהם גם עם סטפי. דברים כמו אלוהים, האם הוא  קיים או לא קיים, וצדק, וטוב ורע ואהבה ושנאה וחירות ושוויון. היה מעניין לשוחח עם נורה, הרבה יותר מעניין מאשר עם סטפי, וסטפי חשה בכך כנראה וקנאה. לעתים אף הטיחה בפני שאני אוהבת יותר את נורה יותר משאני אוהבת אותה, ואני הייתי שותקת, ממלאה את פי מים, מרגישה אשמה.

8.

חוץ מזה היה לי גם חבר, ליאו.

עם ליאו שיחקתי ברחוב עד שמלאו לי אחת-עשרה. אחרי זה לא הרשה לי עוד אבי לשחק עם בנים.

ליאו היה שכן שלי. הוריו היו עשירים והם גרו בבית משלהם. ליאו לא היה יהודי והוא היה מבוגר ממני בשנה. אחרי הלימודים הייתי מצלצלת אצלם  בפעמון שהיה קבוע בפשפש של הגדר, וליאו היה יוצא החוצה וביחד עם ילדים אחרים - פול ואלין והבנות של הפרופסור אוהד הגרמנים שגר ממולנו - היינו הולכים לשחק בשדה סמוך. אני חושבת שמעולם לא נכנסתי לביתו של ליאו,  לא משום שהייתי יהודיה, אלא משום שלא היה מקובל להכניס ילדים הביתה. כשבא בן-דודי הרמן לגור אצלנו, היה גם הוא מצטרף אלינו למשחקים שלנו.

גרנו בשולי העיר וסביב סביב היו שדות ומגרשים ריקים. היינו משחקים תופסת ומחבואים ככל הילדים בעולם. אני זוכרת איך בראשית האביב היו השדות מצהיבים בפרחי שן הארי  ומוריקים בעשב שגדל מאליו. אני זוכרת איך הכול היה מתכסה לבן בחורף, וכשהשלג היה קופא, היינו מחליקים עליו, ולפעמים נופלים ונחבלים.

ביתנו היה בית פינתי. מצדו האחד השתרע האחו, ומן העבר השני הייתה חורשה של עצי ערמון שפירותיהם ראויים למאכל. לא כל עצי הערמון מצמיחים פרות ראויים למאכל, יש פרי ערמון המשמש למאכל בהמות או להסקה. אבל העצים בחורשה שלנו נתנו פרי נפלא, שהיה מכוסה קליפה קוצנית. במועדם היו הערמונים נושרים מן העצים. היינו מלקטים אותם, קולפים את הקליפה הדקה הקוצנית, ואז הייתה מתגלה מתחתיה הקליפה הקשה החומה. היינו מפצחים אותה ואוכלים את בשר הערמונים נא, בלא קלייה, ונהנים. בחורשה צמח גם פטל ובעונתו היינו שבים הביתה בסנטרים מוכתמים באדום כהה.  

ימים עליזים היו הימים ההם. איך היינו רצים ומשתוללים, קופצים מגבעות של חול,  מתגוששים ולפעמים גם משחקים מִשחקים אסורים.

ליאו היה מומחה גדול בציד חרגולים. בקיץ היינו יוצאים אל השדה ורצים אחרי החרגולים שהיו מקפצים מגבעול עשב אחד למשנהו ובידנו צנצנת ריבה ריקה. ליאו לימד אותי איך תופסים חרגולים בידיים. זה לא היה קל. לרוב היו החרגולים זריזים  מאיתנו. אבל לפעמים היינו מצליחים ואז היינו מניחים את החרגול בצנצנת הריבה הריקה וסוגרים במהירות את המכסה שעשינו בו חורים כדי שיהיה לו לחרגול המסכן אוויר. את הצנצנת החזקתי בחדרי ויום יום הייתי נותנת לחרגול המסכן קצת עשב. בדרך כלל הם לא החזיקו מעמד. למען האמת, איני יודעת איך ישנתי כשהחרגול הזה מצווח ומצרצר כל הלילה. גם ראשנים דגנו בשלוליות, אבל הם מעולם לא התפתחו לכלל צפרדעים. כנראה שבשבי לא מתפתחים.

ליאו היה, כאמור, מומחה בציד חרגולים. אבל אני, אולי כפיצוי על רגלי הפגועה - היא נפגעה במחלת שיתוק ילדים שתקפה אותי כשהייתי תינוקת - הייתי מומחית בהטלת חמישה כדורים אל הקיר ותפיסתם בזה אחר זה, ממש כאותם שחקני-קרקס.

כשהגיעה השעה לשוב, היה אבי שורק לעברנו שריקה חדה שנשמעה למרחוק. אז רצתי הביתה, ובלבי צער קל  על שנגמרו שעשועי היום.

בקצה הרחוב שלנו הייתה כנסייה, ובזמן המלחמה, בחג הפסחא, חילק הכומר שוקולד לילדים. כל החבורה שלנו הלכה לכנסייה כדי לקבל שוקולד מידי הכומר, גם אני. כך קיבלתי בפסחא ביצה של שוקולד. אף אחד מן הילדים לא גער בי, או העיר דבר, או שאל מה אני, ילדה יהודיה, עושה בכנסייה. אף אחד לא האשים אותי בכך שאני גוזלת שוקולד מילדים נוצרים. אף על פי כן הרגשתי את עצמי אשמה ולא סיפרתי על כך להורי. פחדתי שיכעסו.

ליאו היה החבר הראשון שלי, אהבת ילדותי.

לפני שעזבנו את אנטוורפן הלכתי אליו ונתתי לו את אוסף תמונות "נסטלה" שלי.

לטבלאות השוקולד של  "נסטלה" היו מצורפות תמונות. היו אלה תמונות צבעוניות של נופים רחוקים ובני עממים שונים ומשונים. אספנו את התמונות והדבקנו אותן באלבום מיוחד. כשהיו לנו תמונות כפולות היינו מחליפים בינינו תמונה אחת באחרת. כך למדנו גיאוגרפיה. כך,למשל, למדתי על אפריקה ועל הבושמנים או על ארץ האש. ואפשר שבתמונות האלה נעוצה הלהיטות הגדולה שלי לטייל בעולם. ליאו קיבל ממני את אלבום תמונות-נסטלה שלי למזכרת.

לימים, אחרי המלחמה, ביקרתי באנטוורפן וחיפשתי את ליאו. הוא שמח לפגוש אותי, ואמו שעוד הייתה בין החיים באה לראותני. כשנפגשנו פרצה בבכי. היא אמרה לי שהם הצטערו מאוד על עזיבתנו. שאלתי אותה אם היא זוכרת את אמי והיא אמרה שאמי הייתה אישה ידידותית, נחמדה, לבבית מאוד ובעלת הומור. היא אמרה  שכל השכנים האמינו כי אהיה בבגרותי פסנתרנית מפורסמת, כי היטבתי לנגן.

ואכן, אהבתי לנגן. לפעמים כשהייתי מנגנת הייתי בוכה מרוב התרגשות. אני זוכרת שהייתי קוראת את השיר "שר היער" של גתה ובוכה ומנגנת את המנגינה ביד ימין וחושבת שאני מיוחדת. הרגשה זו לא חלפה אחר-כך, למרות שהתחלתי להאמין בתעמולה הנאציתץ אמי הייתה אמנם שבה ומשננת באוזני שכל גאוני העולם הם יהודים, כמו איינשטיין וילד הפלא יהודי מנוחין, אבל אני כבר לא האמנתי לה כל כך.

אחר כך נזכרה פתאום של ליאו ואמרה: "אלבום נסטלה שלך! הוא אצלי עדיין. שמרתי אותו בעליית הגג. תמיד האמנתי שניצלת וחשבתי שאולי תבואי יום אחד לבקר."

היא הציעה שאבוא לביתה ואחפש בעליית הגג, אבל לא היה לי חשק, לא אל אלבום התמונות של שוקולד נסטלה התגעגעתי.

בדרך הביתה מבית הספר הייתה חנות ספרים. אהבתי את חנות הספרים, ובשובי מבית-הספר הייתי עומדת ומתבוננת בחלון הראווה שלה. הייתי מנוייה על שבועון קומיקס  לילדים. כל השבוע, אחרי שגמרתי לקרוא את החוברת הייתי מחכה שתצא חדשה. קניתי אותה בחנות הספרים. ספרים הייתי מחליפה בספרית בית-הספר. אהבתי מאוד לקרוא סיפורים על ימי-הביניים שבהם סופר  על עינויים אכזריים, כמו נתינת פושעים בסד. מדוע?

9.        

ממולנו התגוררה משפחתו של הפרופסור לספרות פלמית. היו לו שתי בנות וגם  איתן הייתי משחקת, למרות שהם היו פלמים לאומנים ואוהדי גרמנים.

צריך להבין שבבלגיה  חיים שני עמים שאינם מדברים אותה שפה, פלמים וּואלונים. הוואלונים מדברים צרפתית. רוב יהודי אנטוורפן דיברו בבית צרפתית, ובשפה זו דיברו גם פלמים בני מעמד גבוה. גם בבתי-הספר הפרטיים הייתה שפת ההוראה צרפתית. אנחנו, משום מוצאנו ההולנדי דברנו פלמית, ניב הולנדי,  כמו רוב הפלאמים הגרים בצפון בלגיה, סמוך להולנד.

בזמן ההוא השתוקקו הפלאמים לעצמאות מדינית ותרבותית. הם היו מדוכאים ועניים, כי עסקו בעיקר בחקלאות, והם שנאו את הוואלונים הגאוותנים דוברי הצרפתית, שהיו עשירים, כי היו להם מכרות. השנאה בין שני העמים הייתה נוראה, והפלמים הלאומנים, כמו הפרופסור שגר מולנו, האמינו שהגרמנים יושיעו אותם.

אכן, הגרמנים הבטיחו להם  עצמאות, ורובם גילו כלפיהם אהדה לא מסותרת. ומכיוון שהשכן שלנו, הפרופסור, היה מקורב לגרמנים, הלך אבא להיוועץ בו. אבא שאל אותו מה יקרה, לדעתו, ליהודים בבלגיה. הפרופסור אמר לאבא, שאם אנחנו רוצים להציל את נפשנו, עלינו לעזוב מייד, מפני שהגרמנים יראו ליהודים את נחת זרועם. "יש להניח שיקרו לכם דברים רעים מאוד," אמר.

"ובצדק," אמר הפרופסור בהדגשה, "כי הילדים שלכם תופסים לילדים שלנו את המקומות הראשונים בבית-הספר, כמו הבת שלך, למשל."

שמעתי את אבא מספר את הדברים האלה לאמא ושאלתי את עצמי, אם הכול היה שונה, אילו לא הייתי תלמידה מצטיינת. שאלתי את עצמי, אם לא כדאי לי להיכשל בבחינות ולא להצביע עוד בכיתה, וכשהמורה שואלת, לומר שאני לא יודעת את התשובה. אבל הייתי בוגרת דיי כדי להבין, שאחת היא, שזה לא יעלה ולא יוריד, כי תמיד יהיו תלמידים יהודים מצטיינים בבתי הספר, והם, הבלגים, תמיד ירגישו שתופסים להם את המקום, כמו שאמר הפרופסור.

בזמן ההוא כבר עבד אבא בבית. קודם לכן עבד  בבורסת היהלומים ברחוב פליקן (PELIKAANSTRAAT), ברובע היהודי. הוא היה בוקע. הוא היה קונה יהלומים גולמיים ומכין אותם לליטוש. הבוקע מסיר מן האבן את החלקים הפגומים. אבא גם היה מעצב תכשיטים ועושה שרטוטי הכנה. היה לו כשרון ציור והוא ידע לעשות הרבה דברים. הוא אפילו תפר לאמא מעיל כשהמצב היה קשה.

בזמן המלחמה נאסר על היהודים לסחור ביהלומים או לעסוק בהכנתם לממכר. לכן היה אבא מאפיל את החלון כשהיה עובד.

10.

ב"אתניאום", בית-הספר התיכון שלי לבנות,  שמתחילים ללמוד בו בכיתה ז', פגשתי לראשונה את סטפי וילדות יהודיות אחרות.  האתינאיום היה בעיר. בוקר בוקר נסעתי לבית-הספר באופניים, עד שלא הרשו עוד ליהודים לנסוע באופניים והחרימו אותם.  הגרמנים נחרימו את מכשירי הרדיו והטלפון וגם כמות מסוימת של יהלומים. אבל אז כבר עמדתי ממילא לסיים את שנת הלימודים ובימים המעטים שעוד נותרו נסענו בחשמלית.

בתום אותה שנת לימודים, שנת 1942, בחגיגת הסיום  שנערכה באולם הגדול של בית הספר, לאחר שחילקו תעודות ופרסים לילדים המצטיינים, עלתה המנהלת על הבמה ובאומץ לב הכריזה, שלצערה הרב, בשנה הבאה לא תוכלנה עוד הילדות היהודיות ללמוד בבית-הספר. סטפי ישבה לידי ואנחנו הבטנו זו בעיני זו ואני חושבת שהעיניים של סטפי היו לחות. חשתי כל כך מושפלת. בכי חנק את גרוני, אבל זקפתי את גבי ובלעתי את העלבון. הייתי אסירת תודה למנהלת על שהעזה להביע בפומבי צער על הגזירה המשפילה הזאת. חשבתי שממילא אנחנו נוסעים מכאן, הולכים לארץ אחרת, אז מה אכפת לי.     

כמובן שהיה אכפת לי. בעצם לא הבנתי בדיוק  מה זה להיות יהודי, לא הבנתי מה ההבדל, חוץ מזה שאנחנו לא הלכנו לכנסייה ביום ראשון והיו לנו חגים אחרים, שעליהם ידעתי מעט מאוד, כי  רק בראש-השנה וביום כיפור היינו הולכים לבקר את סבתא, אמא של אמא, בבית הכנסת.

למעשה, נתקלתי באנטישמיות  לראשונה בחיי רק כשחזרנו מן האקסודוס.

בשם "אקסודוס" קראנו לבריחה המבוהלת לכיוון צרפת כשהגרמנים נכנסו לבלגיה. יהודים ברחו וגם  בלגים שזכרו עדיין את מוראות מלחמת העולם הראשונה.

לעולם לא אשכח את התאריך הזה. זה היה העשרה במאי 1940. ברגע שנודע על כניסת הגרמנים, התחילו כולם לברוח. אבא הלך למגרש לממכר מכוניות משומשות וקנה מכונית. הוא לא ידע לנהוג  ואני חושבת שלקחנו נהג בלגי. זו הייתה מכונית קטנה ונכנסו לתוכה ההורים שלי, הסבתא, דודתי ובן-הדוד הקטן שלי ואני. לדוד וילי לא נשאר מקום והוא ברח לצרפת לבדו.

מאות ואלפים יצאו לדרך, ברגל, במכוניות, בעגלות, באופניים, סוחבים מזוודות, דוחפים עגלות ילדים, הדוחק היה נורא, והנסיעה התנהלה באיטיות מחרידה.  בכל פעם שהופיעו מטוסים גרמניים והנמיכו טוס, היו האנשים זונחים הכול וקופצים אל התעלות שבצדי הדרך, או נסים אל השדות. והמטוס היה צולל, מטיל את הפצצות שלו ומסתלק.  אחר-כך היו האנשים חוזרים אל הכביש, כלומר: אלה שלא נפגעו, ושבים אל מיטלטליהם, מכוניותיהם, או אל העגלות שאילתרו, וחזרו להתנהל בדרך, שיירה ארוכה וצפופה של אנשים מבוהלים, שניסו להציל את נפשם.

לילה אחד ישנו באסם אצל איכר ואני זוכרת שאמא ניהלה אתו שיחה ארוכה והייתה מלאת התפעלות ממנו, כי למרות שהיה איכר הוא היה איש משכיל ונעים הליכות. קנינו אצלו לחם טרי וחלב. אבל נאלצנו לעזוב אותו ולהמשיך. באמצע הדרך נגמר הדלק, ומכיוון שלא הייתה שום אפשרות להשיג דלק, נאלצנו לנטוש את המכונית  והמשכנו ברגל עד שהגענו לגבול צרפת. שוטרי הגבול לא הניחו לנו לחצות לצרפת, כי אבי היה בעל נתינות רוסית ובאותה תקופה היו הרוסים בעלי ברית של הגרמנים. לא יכולנו אפוא להיכנס לצרפת. בסופו של דבר, הגענו לקנוקה, עיר קיט מפוארת, ליד הים הצפוני, לא רחוק מדנקירק, עיר שחצתה אותה שדרת עצי הדר יפהפיה.

יחד עם  פליטים אחרים פלשנו לווילה נטושה, ואז התחילה הפצצה נוראה.

מצאנו מחסה במרתף. המרתף היה קטן. היה צפוף בפנים. ישבתי על ברכיו של חייל צרפתי, שניסה כל הזמן להרגיע אותי, כי רעדתי מפחד והשיניים שלי נקשו. אבל לא יכולתי להשתלט על השיניים שלי,ובדממה המוחלטת שנפלה בין התפוצצות להתפוצצות נשמע במרתף קול שיני הנוקשות, נקישה רמה ואיומה.

איני זוכרת דבר מפחיד יותר מן ההתפוצצויות  שנשמעו בלי הפוגה, פצצה אחר פצצה. רק קול נביחת הכלבים בלילה ההוא, כשהברחנו את הגבול לצרפת וזחלנו אל מה שחשבנו שהוא החופש, העיר בי פחד קשה ונורא יותר.

שריקות הפצצות וההתפוצצויות נשמעו בלי הרף.  לא האמנתי שזה יפסק אי פעם, הייתי בטוחה שבסופו של דבר נמות כולנו ונקבר תחת ההריסות. ואז, עם עלות  השחר, השתרר לפתע שקט. החייל הצרפתי אמר: "זהו. זה נגמר". הוא הקים אותי בעדינות, יצא מן המרתף ונעלם.

לאט לאט עלינו גם אנחנו. מן הבתים סביב לא נשארו אלא עיי חרבות שמתוכם החלו להגיח צללים המומים, שהביטו הנה והנה וניסו לאמוד את הנזקים.

בבוקר נכנסו הגרמנים לקנוקה. הם העמיסו אותנו על משאית גרמנית והחזירו אותנו לאנטוורפן. הגרמנים  החזירו את כל הפליטים הביתה. אבל הדוד וילי הצליח להגיע לצרפת ולא היה לנו אתו קשר חודשים רבים.

אהבתי את הדוד וילי מאוד. הוא היה אביו של בן-דודי הקטן, מרסל, היחיד שנשאר בחיים מבני משפחתנו באנטוורפן.

הדוד וילי אהב אותי ואת בני הדודים ההולנדים שלנו. כשהייתה דודה לוטי באה לביקור עם הילדים שלה, היה הדוד וילי לוקח את כולנו, אותי ואת מרסל בנו ואת הרמן ואת בובי ואת ארתורתיה הקטן לבית קפה ואומר: "תזמינו מה שאתם רוצים."

היה קשה  לבחור. היו שם עוגות קצפת נהדרות, ועוגות שוקולד וכמובן גלידה. לאחר התלבטויות היה כל אחד  מאיתנו מזמין עוגה ענקית עם הררי קצפת, והיינו יושבים מולן בעיניים מבריקות וזוללים, וכל אחד היה טועם גם את העוגה של שכנו, שתמיד נראתה טעימה יותר. אבל אי אפשר היה לאכול כל-כך הרבה, ובסופו של דבר היו הצלחות נשארות מלאות בתלוליות של קצפת לבנה, והדוד וילי היה מביט בנו וצוחק. "עיניים גדולות, מה?" היה אומר בלי כעס.

בית-הקפה הזה, שאליו היה דוד וילי לוקח אותנו, קיים עדיין. הוא עומד לו אי שם בקייזרליי, שדרה מפוארת במרכז אנטוורפן.

לפעמים היה דוד וילי נותן ביטוי לאהבתו אלי בדרך מקניטה. לפני הגילוח  היה מקרב את לחיו, הזרועה זיפים דוקרניים, אל לחיי ומלטף בה את לחיי עד שהייתי צועקת שהוא שורט לי את הפנים.

האהבה ביני לבין דודי הייתה הדדית. הוא קנה לי ספרים, כי אהבתי לקרוא. למרבה האירוניה, היה אחד מהם ספר על המיתולוגיה הגרמנית, שאותה האדירו הנאצים. אבל היו לי בבית גם תווים של ואגנר, המלחין שונא היהודים, שאת המוסיקה שלו אסור היה לנגן בפומבי בישראל שנים רבות. לא חשבנו כלל על הדברים האלה אז.

דרכינו נפרדו כשברחנו מאנטוורפן בפעם הראשונה. לאחר שובנו הביתה, הייתי מתפללת לילה לילה לשלומו  של הדוד וילי ולשובו. והוא אכן חזר כעבור שלושה חודשים, וגר עם משפחתו בבית סבתא עד תחילת 1942. הוא היה הראשון בבני משפחתנו שנקרא על ידי הגרמנים להתייצב ונשלח למחנה עבודה בצפון-צרפת.

אני זוכרת אותו היטב, ממושקף, בהיר שיער, מתולתל וחייכן. כל יום ראשון היינו מבקרים בביתם - הוא ואשתו ארנה ומרסל הקטן התגוררו בבית סבתי - ולעתים גם אני לנתי שם. היינו מאוד קרובים כולנו. חוג המשפחה היה כמו קן חם שאסף את כולנו אל תוכו וגונן עלינו מפני השנאה, שהלכה וגברה.

ממחרת השיבה הביתה מן הבריחה הגדולה, הלכתי  לבית-הספר העממי שלי. בהפסקה סיפרתי לבנות על הדברים הנוראים שעברו עלי ואחת מהן אמרה: "נו טוב. אתם היהודים הרי הרגתם את ישו, אז מגיע לכם."

נורה שמעה זאת ובאה וניצבה לידי וחיבקה אותי. היא אמרה: "איזה שטויות שאתם מדברות."

אחרי הכיבוש נסענו יום אחד מאנטוורפן לבריסל באופניים לבקר קרובי משפחה. הבתים היפים היו מופצצים, חרבים ונטושים, קרביהם המרוטשים הוצגו לראווה: נייר קיר צבעוני תלוי קרעים-קרעים ומתנופף ברוח,  נברשת תלויה סמוך לרצפה מגג שקרס, רהיטים מנופצים, קרעי נייר. שאלתי את עצמי לאן נעלמו האנשים שגרו בבתים האלה ואם הבנות בכיתה באמת דיברו שטויות כמו שאמרה נורה. הייתה זו הפעם הראשונה שנתקלתי באנטישמיות.