עדות היופי וחוקת הזמן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עדות היופי וחוקת הזמן

עדות היופי וחוקת הזמן

עוד על הספר

  • הוצאה: גמא
  • תאריך הוצאה: פברואר 2016
  • קטגוריה: עיון, שירה
  • מספר עמודים: 242 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 2 דק'

קציעה עלון

קציעה עלון (1971) היא חוקרת ספרות, פמיניסטית מזרחית, מרצה, פעילה חברתית, אוצרת, מבקרת אמנות ובעלת הוצאת הספרים "גמא". ממייסדות תנועת "אחותי – למען נשים בישראל". כלת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים 2017. עלון היא חברת מערכת בכתב העת "תיאוריה וביקורת", וכיהנה כראש התוכנית ללימודי מגדר במכללה האקדמית בית ברל. מאז שנת 2019, משמשת כראש החוג לספרות באוניברסיטת אריאל.

תקציר

מי אלו שאין להם עיניים? ומדוע הם בוכים? ומדוע דווקא בבכיים, הם מנותקים מעיניהם? אמירה לא נותנת לנו תשובה ספציפית. במקום זאת היא משאירה אותנו במקום הבלתי אפשרי, של כתיבת בכי ללא עיניים, קריאת בכי ללא עיניים. ואני רוצה לטעון שדווקא הקינה היא המקום שבתוכו מתאפשרת כתיבת השירה, דווקא אל מול חידלון המוות, מתאפשרת כתיבת בכי. כי איננו יודעים מהו המוות ולאן הולכים המתים הקרובים או הרחוקים. דווקא אל מול המוות אנו יכולים להקשיב לקינות, כשאין לנו עיניים, או ידע, ואנו שבויים בתהליך הקבורה. הידע הפואטי המיסטי שמעניקה לנו המקוננת אמירה הס, הוא לכאורה רשום בתוך שירה מחולנת, אך הוא תהליך קדוש ביותר. היא נכנסת למקומות שבו איש לא נכנס, באמצעים ייחודים (כתיבה בערבית בגדדית יהודית מדוברת אשר כתובה כמעט בלעדית בשירה פואטית עברית) למקום הכי אינטימי שהוא אבל, בכדי לתת פרץ לבכי, גם הוא פעולה אישית ביותר. לא במקרה המקוננת היא אישה, ולא במקרה היא לא מתיימרת לתת לנו עיניים, כמו שחצי האל-חצי אדם הפרומותאי, שלכאורה יצר את הטכנה, האמנות והתרופות כשגנב מהאלים את האש והעניקה לאדם, והוענש. אמירה הס מגיעה למקום הכי אינטימי, יותר אינטימיות דרך מתן פרץ דרור, ושחרור לבכי, לעצב, לצער, לטרגדיה, הלאומית, והאישית, הלשונית, המגדרית, והאתנית, אך מזהירה מראש, שנישאר באותה חשכת עונש, ויחד עם זאת, אולי נוכל להיות משוחררים יותר בתוך האפילה הזאת.

פרק ראשון

עדות היופי וחוקת הזמן
 
מָה אֲנַחְנוּ? וְהַיּוֹם וְהָאֲוִיר עֲמוּסִים אֶת
כְּאֵב הַנּוֹף הַדָּחוּס. לֹא אֵדַע אִם תּוּגַת הַמַּסָּע הִיא זוֹ
אֲבָל מִתּוֹךְ הָעֶצֶב שֻׁגַּר
הַתֹּפֶת לְבַדּוֹ זוֹרֵם בַּתְּהִיָּה.
אֲנִי בּוֹכָה שֶׁכָּכָה נְתִיבוֹת הֶעָפָר
וְכָכָה אַתֶּם פָּנִים יְשִׁימוֹנִים שׁוֹנִים וּמִשְׁתַּנִים
בְּתוֹךְ נַפְשִׁי
שׁוֹתֵי הָעֲצָמוֹת וּמְכַרְסְמֵי הַדָּם
לֹא עוֹד יַתְסִיסוּ עֲצַבִּים עַד תֻּמָּם
לְהַזְרִים בַּנִּימִים פִּעְפּוּעַ.
 
מִכֹּחַ הַמַּחוּשִׁים תּוּגָתִי
עַצְבוּתִי אֶלֶף תְּהִיּוֹת: אָדָם קוֹרֵא אֶת נַפְשׁוֹ לְבַדָּהּ
צְמוּדָה לְגוֹרָלוֹ וְשׁוּם כַּפְתּוֹר הַצְמָדָה שֶׁל נֶפֶשׁ אַחֵר
לֹא יִשְׁתֶּה מִכְּאֵב הַמָּקוֹם, וִימַקֵּם עַצְבוּתוֹ בְּהַפְסָקוֹת הַתּוּגָה
 
וְזֶה הַהוֹלֵךְ בַּמַּיִם?
אָה, יָמִים מִשְׁתַּנִּים, עָכוּר וְעָצֵב
בְּחֻקֵּי הַמַּסָּע כָּל הַנְּתִיבוֹת לוֹחֲצִים
וְהָרֹאשׁ בְּגֻמְחָתוֹ נִצָּב
לִפְרֹשֹ רַחֲמָיו תּוּגָה
בְּשָֹרוֹ מַלְכוּת לְעַצְמוֹתָיו
וְדֶשֶׁן לְנַפְשׁוֹ.
כָּכָה הַגּוּף כּוֹאֵב נַפְשׁוֹ כְּצִפֳּרִים חֲרוּכוֹת.
 
מתוך: כמו בכי שאין לו עיניים להיבכות, עם עובד, 2014.

שיחות רדיו עם ענת שרון־בלייס 
הקדמה
 

אמירה הס - יש משהו מדויק בשמה: אמירה. בכתיב העברי שלו, ההדהוד הברור הוא לספר ״בראשית״, לאמירה הראשונה בפסוק ״ויאמר אלוהים יהי אור״. הדיבור
הבראשיתי, ההיולי, ניכר גם בפואטיקה של אמירה, בדרך בה היא יוצרת אור בכתיבתה. זאת שירה שיש בה עירוב של לשונות, של קולות, של גופים, של תודעות, של נזכרות ונשכחות, של זהויות. עירוב שמפרק הכל ומקים הכל לתחייה מחדש בדרכה שלה. אמירה כותבת טקסטים שדורשים מן הקוראים להתעכב ליד המלים, ליד השורות, להבין ״בהמשכים״. כתב היד שלה מעניק לנו שהות.
שירה היא מלאכת הקודש שלה. ובה, כמו בכתבי הקודש, יש סיפורים וסתירות, דמויות ברורות ואחרות שעוטות מסכות, יש בה קול הבוקע מן הסנה הבוער ואחר שיורד מן ההר האפוף ערפל, ויש קול ילדות מן המעברה, שמעבֵּר את הערבית לעברית, שמחפש את המלים וְלש את העצמי בתוך הגירת הגוף והשפה, לש בתשוקה וללא מורא את הנפש ואת ההיסטוריה. זאת אמירה עם פואטיקה עשירה כרימון - מדממת גרעיני יופי וחוכמה, משפריצה מיץ אדום וסוער ונוטעת בכל שורה עץ חיים ועץ דעת, לא מפחדת לחטוא בעבור הכתיבה. שיריה תאווה לעיניים ולשכל וליבי נפקח כאשר אני קוראת אותה, כאשר אני קוראת את שירתה.
בספר זה מופיעות שתי שיחות רדיו שערכתי עם המשוררת אמירה הס, האחת פותחת את קובץ המאמרים והשנייה חותמת אותו. השיחה הפותחת נערכה ב-2007 עם צאת ספרה השישי הבולימיה של הנשמה (הליקון) והחותמת נערכה ב-2015 לאחר צאת ספרה כמו בכי שאין לו עיניים להיבכות (עם עובד).
 
השיחות נערכו במסגרת תכנית הספרות 'מלים שמנסות לגעת'
ברשת א' של קול ישראל.

קציעה עלון

קציעה עלון (1971) היא חוקרת ספרות, פמיניסטית מזרחית, מרצה, פעילה חברתית, אוצרת, מבקרת אמנות ובעלת הוצאת הספרים "גמא". ממייסדות תנועת "אחותי – למען נשים בישראל". כלת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים 2017. עלון היא חברת מערכת בכתב העת "תיאוריה וביקורת", וכיהנה כראש התוכנית ללימודי מגדר במכללה האקדמית בית ברל. מאז שנת 2019, משמשת כראש החוג לספרות באוניברסיטת אריאל.

עוד על הספר

  • הוצאה: גמא
  • תאריך הוצאה: פברואר 2016
  • קטגוריה: עיון, שירה
  • מספר עמודים: 242 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 2 דק'
עדות היופי וחוקת הזמן קציעה עלון
עדות היופי וחוקת הזמן
 
מָה אֲנַחְנוּ? וְהַיּוֹם וְהָאֲוִיר עֲמוּסִים אֶת
כְּאֵב הַנּוֹף הַדָּחוּס. לֹא אֵדַע אִם תּוּגַת הַמַּסָּע הִיא זוֹ
אֲבָל מִתּוֹךְ הָעֶצֶב שֻׁגַּר
הַתֹּפֶת לְבַדּוֹ זוֹרֵם בַּתְּהִיָּה.
אֲנִי בּוֹכָה שֶׁכָּכָה נְתִיבוֹת הֶעָפָר
וְכָכָה אַתֶּם פָּנִים יְשִׁימוֹנִים שׁוֹנִים וּמִשְׁתַּנִים
בְּתוֹךְ נַפְשִׁי
שׁוֹתֵי הָעֲצָמוֹת וּמְכַרְסְמֵי הַדָּם
לֹא עוֹד יַתְסִיסוּ עֲצַבִּים עַד תֻּמָּם
לְהַזְרִים בַּנִּימִים פִּעְפּוּעַ.
 
מִכֹּחַ הַמַּחוּשִׁים תּוּגָתִי
עַצְבוּתִי אֶלֶף תְּהִיּוֹת: אָדָם קוֹרֵא אֶת נַפְשׁוֹ לְבַדָּהּ
צְמוּדָה לְגוֹרָלוֹ וְשׁוּם כַּפְתּוֹר הַצְמָדָה שֶׁל נֶפֶשׁ אַחֵר
לֹא יִשְׁתֶּה מִכְּאֵב הַמָּקוֹם, וִימַקֵּם עַצְבוּתוֹ בְּהַפְסָקוֹת הַתּוּגָה
 
וְזֶה הַהוֹלֵךְ בַּמַּיִם?
אָה, יָמִים מִשְׁתַּנִּים, עָכוּר וְעָצֵב
בְּחֻקֵּי הַמַּסָּע כָּל הַנְּתִיבוֹת לוֹחֲצִים
וְהָרֹאשׁ בְּגֻמְחָתוֹ נִצָּב
לִפְרֹשֹ רַחֲמָיו תּוּגָה
בְּשָֹרוֹ מַלְכוּת לְעַצְמוֹתָיו
וְדֶשֶׁן לְנַפְשׁוֹ.
כָּכָה הַגּוּף כּוֹאֵב נַפְשׁוֹ כְּצִפֳּרִים חֲרוּכוֹת.
 
מתוך: כמו בכי שאין לו עיניים להיבכות, עם עובד, 2014.

שיחות רדיו עם ענת שרון־בלייס 
הקדמה
 

אמירה הס - יש משהו מדויק בשמה: אמירה. בכתיב העברי שלו, ההדהוד הברור הוא לספר ״בראשית״, לאמירה הראשונה בפסוק ״ויאמר אלוהים יהי אור״. הדיבור
הבראשיתי, ההיולי, ניכר גם בפואטיקה של אמירה, בדרך בה היא יוצרת אור בכתיבתה. זאת שירה שיש בה עירוב של לשונות, של קולות, של גופים, של תודעות, של נזכרות ונשכחות, של זהויות. עירוב שמפרק הכל ומקים הכל לתחייה מחדש בדרכה שלה. אמירה כותבת טקסטים שדורשים מן הקוראים להתעכב ליד המלים, ליד השורות, להבין ״בהמשכים״. כתב היד שלה מעניק לנו שהות.
שירה היא מלאכת הקודש שלה. ובה, כמו בכתבי הקודש, יש סיפורים וסתירות, דמויות ברורות ואחרות שעוטות מסכות, יש בה קול הבוקע מן הסנה הבוער ואחר שיורד מן ההר האפוף ערפל, ויש קול ילדות מן המעברה, שמעבֵּר את הערבית לעברית, שמחפש את המלים וְלש את העצמי בתוך הגירת הגוף והשפה, לש בתשוקה וללא מורא את הנפש ואת ההיסטוריה. זאת אמירה עם פואטיקה עשירה כרימון - מדממת גרעיני יופי וחוכמה, משפריצה מיץ אדום וסוער ונוטעת בכל שורה עץ חיים ועץ דעת, לא מפחדת לחטוא בעבור הכתיבה. שיריה תאווה לעיניים ולשכל וליבי נפקח כאשר אני קוראת אותה, כאשר אני קוראת את שירתה.
בספר זה מופיעות שתי שיחות רדיו שערכתי עם המשוררת אמירה הס, האחת פותחת את קובץ המאמרים והשנייה חותמת אותו. השיחה הפותחת נערכה ב-2007 עם צאת ספרה השישי הבולימיה של הנשמה (הליקון) והחותמת נערכה ב-2015 לאחר צאת ספרה כמו בכי שאין לו עיניים להיבכות (עם עובד).
 
השיחות נערכו במסגרת תכנית הספרות 'מלים שמנסות לגעת'
ברשת א' של קול ישראל.