מה שאחרים חושבים בי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מה שאחרים חושבים בי
מכר
מאות
עותקים
מה שאחרים חושבים בי
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

מה שאחרים חושבים בי

4 כוכבים (40 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

יואב בלום הינו סופר ואיש תוכנה. יליד 1978, גר בגבעת שמואל עם אשתו ושלושת ילדיהם.
ספרו הראשון, "מצרפי המקרים", יצא בהוצאת "כתר" ב-2011, הגיע ל"ספר פלטינה", זכה בפרס רטרו-גפן לשנים 1998-2018 ותורגם לשלוש עשרה שפות, כולל אנגלית, צרפתית, איטלקית, סינית, יפנית, פורטוגזית וגרמנית.
ספרו השני, "המדריך לימים הקרובים", יצא גם הוא בהוצאת "כתר", בינואר 2014. ספרו השלישי, "הקבוע היחידי" – זוכה פרס גפן לשנת 2017 – יצא לאור בספטמבר 2016. 

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

‭"‬כאשר‭ ‬אתם‭ ‬עומדים‭ ‬לידי,‭ ‬איני‭ ‬שומע‭ ‬את‭ ‬הקול‭ ‬שלכם.‭ ‬אני‭ ‬חווה‭ ‬בתוכי‭ ‬עוד‭ ‬סט‭ ‬של‭ ‬מחשבות‭,‬ שמרגישות‭ ‬בדיוק‭ ‬כמו‭ ‬שלי‭,‬ ש‭'‬נשמעות‭'‬ בדיוק‭ ‬כמו‭ ‬שלי‭.‬‭‬ במילים‭ ‬אחרות‭,‬ אני‭ ‬אף‭ ‬פעם‭ ‬לא‭ ‬יכול‭ ‬לדעת‭ ‬האם‭ ‬זו‭ ‬המחשבה‭ ‬שלי‭ ‬שמהדהדת‭ ‬בי‭,‬ או‭ ‬מחשבה‭ ‬של‭ ‬מישהו‭ ‬אחר‭.‬ הכול‭ ‬נשמע‭ ‬כמו‭ ‬אותו‭ ‬קול‭ ‬פנימי.‭"

גיבור‭ ‬ספרו‭ ‬החדש‭ ‬של‭ ‬יואב‭ ‬בלום‭ ‬גילה‭ ‬עוד‭ ‬בילדותו‭ ‬שהוא‭ ‬שונה‭ ‬משאר‭ ‬האנשים‭ ‬המקיפים‭ ‬אותו‭:‬ המחשבות‭ ‬שלהם‭ ‬זורמות‭ ‬אליו‭,‬ מציפות‭ ‬אותו‭.‬ הוא‭ ‬מנווט‭ ‬ביניהן‭ ‬במאמץ‭,‬ מתקשה‭ ‬לחלץ‭ ‬מן‭ ‬הסערה‭ ‬המתמדת‭ ‬את‭ ‬המחשבות‭ ‬והתחושות‭ ‬המקוריות‭ ‬שלו‭.‬ החיים‭ ‬המוגנים‭ ‬יחסית‭ ‬שבנה‭ ‬לעצמו‭ ‬מתערערים‭ ‬כשמישהו‭ ‬מתחיל‭ ‬להרוג‭ ‬קוראי‭ ‬מחשבות‭.‬ לקוראי‭ ‬המחשבות‭ ‬הנותרים‭ ‬אין‭ ‬ברירה‭ ‬אלא‭ ‬להתכנס‭ ‬יחד‭ ‬ולנסות‭ ‬להבין‭ ‬מה‭ ‬קורה‭.‬ אך‭ ‬האומנם‭ ‬המקלט‭ ‬שבו‭ ‬הם‭ ‬מתבצרים‭ ‬הוא‭ ‬מקום‭ ‬בטוח‭?
‬ מאחר‭ ‬שקוראי‭ ‬המחשבות‭ ‬אינם‭ ‬מסוגלים‭ ‬לקרוא‭ ‬זה‭ ‬את‭ ‬מחשבותיו‭ ‬של‭ ‬זה‭,‬ הם‭ ‬מוצאים‭ ‬את‭ ‬עצמם‭ ‬בסיר‭ ‬לחץ‭, ‬שבו‭ ‬כל‭ ‬אחד‭ ‬מהם‭ ‬הוא‭ ‬בלש‭ ‬וקורבן‭ ‬פוטנציאלי‭,‬ צייד‭ ‬וניצוד‭.‬‮‬

מה‭ ‬שאחרים‭ ‬חושבים‭ ‬בי‭ ‬עושה‭ ‬שימוש‭ ‬וירטואוזי‭ ‬בצורת‭ ‬המותחן‭ ‬הקלאסי‭ ‬כדי‭ ‬לברר‭ ‬מה‭ ‬אנחנו‭ ‬יודעים‭ ‬על‭ ‬עצמנו‭,‬ אם‭ ‬בכלל‭ ,‬ובאיזו‭ ‬מידה‭ ‬כולנו‭ ‬קוראי‭ ‬מחשבות‭.‬ בהשפעת‭ ‬כישרון‭ ‬הסיפור‭ ‬המהפנט‭ ‬של‭ ‬בלום‭ ‬הופכות‭ ‬השאלות‭ ‬האלה‭ ‬לשאלות‭ ‬של‭ ‬חיים‭ ‬ומוות‭,‬ והקורא‭ ‬נקלע‭ ‬לרכבת‭ ‬הרים‭ ‬שאי‭ ‬אפשר‭ ‬לרדת‭ ‬ממנה‭.‬‮‬

ספריו‭ ‬הקודמים‭ ‬של‭ ‬יואב‭ ‬בלום‭' ‬‮–‬‭ ‬מצרפי‭ ‬המקרים‭' ,'‬המדריך‭ ‬לימים‭ ‬הקרובים‭' ‬ו‭'‬הקבוע‭ ‬היחידי'‭ - ‬היו‭ ‬לרבי–מכר‭ ‬ותורגמו‭ ‬לשפות‭ ‬רבות‭.

פרק ראשון

1


לא ידעתי שמישהו עומד מאחורי הדלת. זה היה הרמז הראשון. לא שמעתי אף אחד מתקרב, רק הנקישה המהירה הקפיצה אותי. השקט שעמד באוויר, העובדה שלא שמעתי, שלא הרגשתי שום דבר, גרמו לי להסיק שזו חייבת להיות היא, חייבת להיות דניאלה. זו אכן הייתה היא. אחרי כל השנים הללו, היא הייתה דומה לעצמה ושונה מעצמה באין־ספור דרכים שלפני שהספקתי להבין כבר נדחקו לשולי הכרתי ונשכחו.

יהיה זה מדויק יחסית לומר שלא עברו עשר דקות מהרגע שבו פתחתי לה את הדלת ועד שכיוונה אליי בחיוך את האקדח. היה בזה משהו כמעט נורמלי, כמעט טבעי. כל מה שצריך היה להיאמר, נאמר, ואז עברנו אל השלב המתבקש הבא — נשק חם, אחוז בידה של מי שפעם הייתה האדם הקרוב אליי ביותר. פעם, כלומר לפני שנים, או אולי פעם, רגע לפני שהרימה את האקדח. כנראה שניהם.

אף אחד מעולם לא הופיע על סף דלתי, מעולם גם לא הזמנתי. זה היה חלק מההסכם הלא־כתוב ביני לבין העולם — לא מבקרים אותי. כשמישהו מהאנשים המועטים שהכירו אותי רצה לדבר איתי, הוא היה מתקשר, שולח מייל או הודעת טקסט קצרה. הייתה זו הפעם הראשונה שבה מישהו הקיש על הדלת הזו, ואין לדעת מי היה מופתע יותר, הדלת או אני.

קמתי מהספה, ניגשתי ופתחתי את הדלת לרווחה, חושש ומסוקרן. היא עמדה שם, ראשה מוטה בזווית המוכרת, עיניה הירוקות מנצנצות באור העמום שהגיע מאחוריי, ידיה בכיסי מעיל טייסים חום ושערה — שכעת היה בגוון בלונדי לבן מלוכלך במקום הצהבהב התמים של ילדותנו — מונח בנחת על כתפיה. בגבה מורמת, נדד מבטה בקלילות מפניי המופתעות אל הבית, ובחזרה.

"בלגן," אמרה דניאלה, "בלגן, בלגן. הייתי צריכה לדעת שתעצב את המקום בצורה כל כך אקלקטית. שום אחידות. כאילו שמונה אנשים שונים גרים פה במקביל."

"שלום גם לך," אמרתי, "איך מצאת אותי?"

היא חייכה חיוך דק. למה שתגלה לי דבר שכזה, נו באמת. "אתה מתכוון להזמין אותי פנימה?" שאלה.

הזמנתי אותה בידי להיכנס. בתוכי פרצה סערה קטנה, גלים געשו וסחפו אל חוף המחשבות שלי מאות שאלות. אבל בחוץ השתלט עליי השחקן שבי, אשר החליט לשתף פעולה. אחרי הכול, מזמן לא הייתה לו הזדמנות להופיע ככה.

היא נכנסה והסתכלה סביב. "אז שם זה המטבח," הניפה את ידה, שואלת־קובעת, "וכאן זה הסלון, וכל מה שיש ביניהם זה... מה?"

"השאר," אמרתי. "אחד מהיתרונות במגורים מבודדים הוא שאתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, בלי שאנשים ישאלו אותך שאלות."

"אנשים כמוני."

"כן, למשל."

"אבל אני לא סתם אחת," היא אמרה, מסתכלת ישר בעיניי, "לנו יש היסטוריה, יש חיבור. אנחנו יודעים לדבר באותה השפה."

התיישבתי על הספה. "אז במה אני יכול לעזור לך?"

היא התיישבה לצידי אבל נמנעה מלהביט בי. במקום זאת בחנה את התמונות הקטנות על הקיר שממול והעבירה את שערה מעל לאוזנה בתנועה החלקה שהכרתי היטב. לאחר מכן יישרה את צווארון מעיל הטייסים שלה ונשמה עמוקות.

"אני צריכה שתיעלם," היא אמרה. "אני צריכה שתצא מהמשחק."

היא הסבה אליי את עיניה, כמעט מחייכת.

"איזה משחק?" שאלתי.

"משחק החיים," ענתה.

"אני לא מבין," אמרתי ונדתי בראשי. "על מה את מדברת? מה את עושה פה?"

היא עצמה עיניים וחשבה.

"טוב, מספיק ברבורים. זה המצב—" אמרה, והאקדח הופיע פתאום בידה. "רגע אחד אתה יושב לך סתם בבית, מרגיש סבבה, ואז מגיע החבר הקטן הזה ואני פתאום זו שקובעת מה עושים. הבנת?"

"את רצינית?" שאלתי.

בידה הפנויה חיטטה בכיס המעיל, שלפה משהו וזרקה אותו לכיווני. כיסוי עיניים שחור. "קח. כסה את העיניים. ותסתכל טוב טוב סביב לפני, כי יותר לא תראה את הבית הזה. אל תחזור לפה, לא משנה מה יקרה."

זה לא היה סימן טוב. חבשתי את כיסוי העיניים. אני צריך לעשות משהו, לגרום לה לדבר.

"דניאלה, מה את רוצה ממני?" שאלתי.

"אני הייתי שמחה, אממ, בבקשה, אם היית עכשיו פשוט סותם, בסדר? גם צריך לזוז כבר. מאוחר. הבנת?"

הרגשתי את ידה אוחזת בזרועי ומוליכה אותי החוצה. הכול קרה מהר מדי. ניסיתי להיזכר מה אני לוקח איתי ומה נשאר מאחוריי. הטלפון נשאר על שולחן פינת העבודה, היו לי תעודת זהות וארנק בכיס המעיל, אבל המעיל היה תלוי על הקיר בצד הדלת, היו לי כמה מטבעות בכיס המכנסיים ואולי גם איזו פיסת נייר, קבלה ישנה. כל מה שהיה אני בבית הזה — התקליטים, השרבוטים, הפנקס שלי, המחשב — הכול עמד להישאר מאחור.

"חכי," פלטתי, "אני צריך את הפנקס שלי. בבקשה, לפחות את הפנקס שלי. במגירה של שולחן הכתיבה, במרכז החדר. שם," הצבעתי על הכיוון שחשבתי שבו היה השולחן.

עברו כמה שניות לפני שענתה.

"אל תנסה לזוז," היא הזהירה אותי, "אני עדיין עם הכוונת עליך."

"לא חשבתי אחרת. אל תדאגי."

"כריכה כחולה מחוספסת, נכון?" שאלה.

"כן."

שמעתי אותה מדפדפת בו ורציתי לצעוק. לא לא לא, זה שלי, זה אני, אל תיכנסי לשם! אגרופיי נקמצו ונשימתי נעצרה. אחר כך הרגשתי את הבל פיה על אוזני וקולה לחש, "אתה לא צריך את זה, טמבל. אמרתי לך את זה כבר." ואז היא אחזה שוב בזרועי והמשכנו ללכת.

"דניאלה, דניאלה," מלמלתי, "לפחות את זה, רק הפנקס, בבקשה."

"אתה לא צריך את זה," היא אמרה שוב.

לא פחדתי, עדיין. לא חשבתי שאני באמת בסכנה. הכול קרה מהר מאוד, כאמור, אבל גם הרגיש טבעי והגיוני. כמו המשך של שיחה שנפסקה לפני עשר, חמש־עשרה שנים, וממשיכה עכשיו בדיוק מאותו המקום. משום מה, זה נראה לי טבעי, כמעט צפוי, שאני נלקח מביתי, מובל בעיוורון מחוץ לדלת, מולך בשתיקה במורד השביל ונדחף אל תוך מה שכנראה היה המושב האחורי של המכונית שלה.

לא שאלתי שאלות, לא ניסיתי להתנגד, לא ניסיתי לברוח. פשוט ישבתי שם וניסיתי להבין מה קורה, חיכיתי לראות לאן היא לוקחת אותי, לשמוע את הדבר הבא שיש לה לומר. חיכיתי למשפט הבא, שיסביר לי את המצב, שיפתור לי משהו. כך ישבתי ללא תנועה במשך כמה דקות, גופי דרוך לטלטולי המכונית על שבילי היער, שהפכו לזמזום הנסיעה כאשר עלינו על הכביש.

"לאן אנחנו נוסעים?" שאלתי לבסוף. היא לא ענתה.

"דניאלה, תני לי משהו."

"אתה צריך להירגע," היא אמרה, קולה עצבני, "אתה יכול... אתה מסוגל לשבת בשקט ולסתום את הפה?"

"כן," אמרתי בשקט, "אני מסוגל."

"הנה, קח מוזיקה," היא סיננה.

עברו שנייה או שתיים והמכונית התמלאה בצלילים. זיהיתי את היצירה מייד. הקונצ'רטו לכינור במי מינור של מנדלסון. משהו בגופי נרגע והמשכנו את הנסיעה בשתיקה. כאשר עצר הרכב בסופו של דבר, הרבה אחרי שהסתיימה המנגינה, נפתחה הדלת והיא משכה אותי החוצה, משיכה חזקה, כמעט אלימה. חזרנו את המציאות, אל ההצגה, מה שזה לא יהיה.

צעדנו באוויר הקר והתחלתי להרגיש את העקצוץ המוכר, את הלחישות הבאות והולכות, את החרדה. מחשבות תועות נכנסו ויצאו ממני, כבר לא היינו לבדנו. היא הובילה אותי במהירות, עדיין עם כיסוי העיניים, הקור חודר העצמות מחלחל אליי כמו המחשבות האקראיות. לבסוף עצרנו.

"איפה אנחנו?" שאלתי.

היא שתקה במשך כמה שניות ואז שמעתי צלצול רך. מעלית. דלת נפתחה ונכנסנו פנימה.

"אני מצטערת," היא אמרה.

הרגשתי איך אנחנו מתחילים לזוז, לעלות.

"מה את עושה?" שאלתי, "לאן את לוקחת אותי? מה קורה עכשיו?"

היא שתקה.

"את לא יכולה להשאיר אותי כאן ככה! למה את עושה את זה?!"

"תירגע, יהיה בסדר," היא אמרה, קולה שקט, "ובבקשה, תאמין שאתה גם יכול, טוב? נתחיל מחדש, אתה ואני... אבל בבקשה, אתה גם צריך לנסות."

"מה?" פלטתי.

על מה היא מדברת? מחשבות על בגדים, על בני זוג אפשריים, תהיות לגבי משקה מועדף, חרטות, התפעלות מהנוף, חרדה מדיבור בפני קהל, רצון עז להרשים את הבוס, תמונות מנטליות של חופשות בחו"ל, האלפים, הודו, נפאל, מסכי מחשב מרצדים, תיעוב עמוק, חיבה גדולה, חשש קל מאמירת הדבר הלא־נכון.

אני הולך לאיבוד. היא שולחת אותי לאיבוד.

"לא," אמרתי בשקט, יודע שגם היא שומעת את כל זה, "לא, בבקשה. אני מתחנן. אני לא מסוגל."

"אתה חזק ויכול ואני בטוחה שתתמודד," היא אמרה, "מוכן?"

נשמתי נשימה חדה.

"קדימה," היא אמרה. שמעתי בקולה שגם היא נאבקת. דלת המעלית נפתחה.

כיסוי העיניים הוסר ממני בחטף. ידה דחפה אותי מאחור, רוצה להיעלם מכאן לא פחות ממני. צעדתי קדימה, כהוזה, כמו אל תוך ענן דחוס. בדיחה סרת טעם, תחושה מרפרפת של משקה על לשוני, הרצון ללכת, לשבת, לזייף צחוק, לחייך בחשאי. הייתי על גג בניין גבוה במרכז העיר, בין כמה עשרות אנשים, שולחנות קטנים, גבוהים, עמדות הגשה, בר מואר, מוזיקה עמוסת בָּסים חזקים מדי. מסיבה. מסיבת גג. אולי של חֶברה מסוימת, אולי ערב פנויים־פנויות. זה לא שינה הרבה.

עמדתי, משותק. שמעתי את דלת המעלית נסגרת מאחוריי, ולא מצאתי את הכוח להסתובב ולהביט בה שוב, לבקש, להתחנן. נשארתי לבדי עם כל האנשים האלה, ורגע לפני שאבדתי לגמרי, רפרפה בי המחשבה שאולי עדיף שהייתה לוקחת אותי לאיזה שדה ויורה בי שם. ייתכן שחשבתי עוד משהו, ייתכן שלא, אבל אז המסיבה הקיפה אותי ואני טבעתי בתוכה, שוקע מטה, מבועת.

 

 

יואב בלום הינו סופר ואיש תוכנה. יליד 1978, גר בגבעת שמואל עם אשתו ושלושת ילדיהם.
ספרו הראשון, "מצרפי המקרים", יצא בהוצאת "כתר" ב-2011, הגיע ל"ספר פלטינה", זכה בפרס רטרו-גפן לשנים 1998-2018 ותורגם לשלוש עשרה שפות, כולל אנגלית, צרפתית, איטלקית, סינית, יפנית, פורטוגזית וגרמנית.
ספרו השני, "המדריך לימים הקרובים", יצא גם הוא בהוצאת "כתר", בינואר 2014. ספרו השלישי, "הקבוע היחידי" – זוכה פרס גפן לשנת 2017 – יצא לאור בספטמבר 2016. 

עוד על הספר

מה שאחרים חושבים בי יואב בלום

1


לא ידעתי שמישהו עומד מאחורי הדלת. זה היה הרמז הראשון. לא שמעתי אף אחד מתקרב, רק הנקישה המהירה הקפיצה אותי. השקט שעמד באוויר, העובדה שלא שמעתי, שלא הרגשתי שום דבר, גרמו לי להסיק שזו חייבת להיות היא, חייבת להיות דניאלה. זו אכן הייתה היא. אחרי כל השנים הללו, היא הייתה דומה לעצמה ושונה מעצמה באין־ספור דרכים שלפני שהספקתי להבין כבר נדחקו לשולי הכרתי ונשכחו.

יהיה זה מדויק יחסית לומר שלא עברו עשר דקות מהרגע שבו פתחתי לה את הדלת ועד שכיוונה אליי בחיוך את האקדח. היה בזה משהו כמעט נורמלי, כמעט טבעי. כל מה שצריך היה להיאמר, נאמר, ואז עברנו אל השלב המתבקש הבא — נשק חם, אחוז בידה של מי שפעם הייתה האדם הקרוב אליי ביותר. פעם, כלומר לפני שנים, או אולי פעם, רגע לפני שהרימה את האקדח. כנראה שניהם.

אף אחד מעולם לא הופיע על סף דלתי, מעולם גם לא הזמנתי. זה היה חלק מההסכם הלא־כתוב ביני לבין העולם — לא מבקרים אותי. כשמישהו מהאנשים המועטים שהכירו אותי רצה לדבר איתי, הוא היה מתקשר, שולח מייל או הודעת טקסט קצרה. הייתה זו הפעם הראשונה שבה מישהו הקיש על הדלת הזו, ואין לדעת מי היה מופתע יותר, הדלת או אני.

קמתי מהספה, ניגשתי ופתחתי את הדלת לרווחה, חושש ומסוקרן. היא עמדה שם, ראשה מוטה בזווית המוכרת, עיניה הירוקות מנצנצות באור העמום שהגיע מאחוריי, ידיה בכיסי מעיל טייסים חום ושערה — שכעת היה בגוון בלונדי לבן מלוכלך במקום הצהבהב התמים של ילדותנו — מונח בנחת על כתפיה. בגבה מורמת, נדד מבטה בקלילות מפניי המופתעות אל הבית, ובחזרה.

"בלגן," אמרה דניאלה, "בלגן, בלגן. הייתי צריכה לדעת שתעצב את המקום בצורה כל כך אקלקטית. שום אחידות. כאילו שמונה אנשים שונים גרים פה במקביל."

"שלום גם לך," אמרתי, "איך מצאת אותי?"

היא חייכה חיוך דק. למה שתגלה לי דבר שכזה, נו באמת. "אתה מתכוון להזמין אותי פנימה?" שאלה.

הזמנתי אותה בידי להיכנס. בתוכי פרצה סערה קטנה, גלים געשו וסחפו אל חוף המחשבות שלי מאות שאלות. אבל בחוץ השתלט עליי השחקן שבי, אשר החליט לשתף פעולה. אחרי הכול, מזמן לא הייתה לו הזדמנות להופיע ככה.

היא נכנסה והסתכלה סביב. "אז שם זה המטבח," הניפה את ידה, שואלת־קובעת, "וכאן זה הסלון, וכל מה שיש ביניהם זה... מה?"

"השאר," אמרתי. "אחד מהיתרונות במגורים מבודדים הוא שאתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, בלי שאנשים ישאלו אותך שאלות."

"אנשים כמוני."

"כן, למשל."

"אבל אני לא סתם אחת," היא אמרה, מסתכלת ישר בעיניי, "לנו יש היסטוריה, יש חיבור. אנחנו יודעים לדבר באותה השפה."

התיישבתי על הספה. "אז במה אני יכול לעזור לך?"

היא התיישבה לצידי אבל נמנעה מלהביט בי. במקום זאת בחנה את התמונות הקטנות על הקיר שממול והעבירה את שערה מעל לאוזנה בתנועה החלקה שהכרתי היטב. לאחר מכן יישרה את צווארון מעיל הטייסים שלה ונשמה עמוקות.

"אני צריכה שתיעלם," היא אמרה. "אני צריכה שתצא מהמשחק."

היא הסבה אליי את עיניה, כמעט מחייכת.

"איזה משחק?" שאלתי.

"משחק החיים," ענתה.

"אני לא מבין," אמרתי ונדתי בראשי. "על מה את מדברת? מה את עושה פה?"

היא עצמה עיניים וחשבה.

"טוב, מספיק ברבורים. זה המצב—" אמרה, והאקדח הופיע פתאום בידה. "רגע אחד אתה יושב לך סתם בבית, מרגיש סבבה, ואז מגיע החבר הקטן הזה ואני פתאום זו שקובעת מה עושים. הבנת?"

"את רצינית?" שאלתי.

בידה הפנויה חיטטה בכיס המעיל, שלפה משהו וזרקה אותו לכיווני. כיסוי עיניים שחור. "קח. כסה את העיניים. ותסתכל טוב טוב סביב לפני, כי יותר לא תראה את הבית הזה. אל תחזור לפה, לא משנה מה יקרה."

זה לא היה סימן טוב. חבשתי את כיסוי העיניים. אני צריך לעשות משהו, לגרום לה לדבר.

"דניאלה, מה את רוצה ממני?" שאלתי.

"אני הייתי שמחה, אממ, בבקשה, אם היית עכשיו פשוט סותם, בסדר? גם צריך לזוז כבר. מאוחר. הבנת?"

הרגשתי את ידה אוחזת בזרועי ומוליכה אותי החוצה. הכול קרה מהר מדי. ניסיתי להיזכר מה אני לוקח איתי ומה נשאר מאחוריי. הטלפון נשאר על שולחן פינת העבודה, היו לי תעודת זהות וארנק בכיס המעיל, אבל המעיל היה תלוי על הקיר בצד הדלת, היו לי כמה מטבעות בכיס המכנסיים ואולי גם איזו פיסת נייר, קבלה ישנה. כל מה שהיה אני בבית הזה — התקליטים, השרבוטים, הפנקס שלי, המחשב — הכול עמד להישאר מאחור.

"חכי," פלטתי, "אני צריך את הפנקס שלי. בבקשה, לפחות את הפנקס שלי. במגירה של שולחן הכתיבה, במרכז החדר. שם," הצבעתי על הכיוון שחשבתי שבו היה השולחן.

עברו כמה שניות לפני שענתה.

"אל תנסה לזוז," היא הזהירה אותי, "אני עדיין עם הכוונת עליך."

"לא חשבתי אחרת. אל תדאגי."

"כריכה כחולה מחוספסת, נכון?" שאלה.

"כן."

שמעתי אותה מדפדפת בו ורציתי לצעוק. לא לא לא, זה שלי, זה אני, אל תיכנסי לשם! אגרופיי נקמצו ונשימתי נעצרה. אחר כך הרגשתי את הבל פיה על אוזני וקולה לחש, "אתה לא צריך את זה, טמבל. אמרתי לך את זה כבר." ואז היא אחזה שוב בזרועי והמשכנו ללכת.

"דניאלה, דניאלה," מלמלתי, "לפחות את זה, רק הפנקס, בבקשה."

"אתה לא צריך את זה," היא אמרה שוב.

לא פחדתי, עדיין. לא חשבתי שאני באמת בסכנה. הכול קרה מהר מאוד, כאמור, אבל גם הרגיש טבעי והגיוני. כמו המשך של שיחה שנפסקה לפני עשר, חמש־עשרה שנים, וממשיכה עכשיו בדיוק מאותו המקום. משום מה, זה נראה לי טבעי, כמעט צפוי, שאני נלקח מביתי, מובל בעיוורון מחוץ לדלת, מולך בשתיקה במורד השביל ונדחף אל תוך מה שכנראה היה המושב האחורי של המכונית שלה.

לא שאלתי שאלות, לא ניסיתי להתנגד, לא ניסיתי לברוח. פשוט ישבתי שם וניסיתי להבין מה קורה, חיכיתי לראות לאן היא לוקחת אותי, לשמוע את הדבר הבא שיש לה לומר. חיכיתי למשפט הבא, שיסביר לי את המצב, שיפתור לי משהו. כך ישבתי ללא תנועה במשך כמה דקות, גופי דרוך לטלטולי המכונית על שבילי היער, שהפכו לזמזום הנסיעה כאשר עלינו על הכביש.

"לאן אנחנו נוסעים?" שאלתי לבסוף. היא לא ענתה.

"דניאלה, תני לי משהו."

"אתה צריך להירגע," היא אמרה, קולה עצבני, "אתה יכול... אתה מסוגל לשבת בשקט ולסתום את הפה?"

"כן," אמרתי בשקט, "אני מסוגל."

"הנה, קח מוזיקה," היא סיננה.

עברו שנייה או שתיים והמכונית התמלאה בצלילים. זיהיתי את היצירה מייד. הקונצ'רטו לכינור במי מינור של מנדלסון. משהו בגופי נרגע והמשכנו את הנסיעה בשתיקה. כאשר עצר הרכב בסופו של דבר, הרבה אחרי שהסתיימה המנגינה, נפתחה הדלת והיא משכה אותי החוצה, משיכה חזקה, כמעט אלימה. חזרנו את המציאות, אל ההצגה, מה שזה לא יהיה.

צעדנו באוויר הקר והתחלתי להרגיש את העקצוץ המוכר, את הלחישות הבאות והולכות, את החרדה. מחשבות תועות נכנסו ויצאו ממני, כבר לא היינו לבדנו. היא הובילה אותי במהירות, עדיין עם כיסוי העיניים, הקור חודר העצמות מחלחל אליי כמו המחשבות האקראיות. לבסוף עצרנו.

"איפה אנחנו?" שאלתי.

היא שתקה במשך כמה שניות ואז שמעתי צלצול רך. מעלית. דלת נפתחה ונכנסנו פנימה.

"אני מצטערת," היא אמרה.

הרגשתי איך אנחנו מתחילים לזוז, לעלות.

"מה את עושה?" שאלתי, "לאן את לוקחת אותי? מה קורה עכשיו?"

היא שתקה.

"את לא יכולה להשאיר אותי כאן ככה! למה את עושה את זה?!"

"תירגע, יהיה בסדר," היא אמרה, קולה שקט, "ובבקשה, תאמין שאתה גם יכול, טוב? נתחיל מחדש, אתה ואני... אבל בבקשה, אתה גם צריך לנסות."

"מה?" פלטתי.

על מה היא מדברת? מחשבות על בגדים, על בני זוג אפשריים, תהיות לגבי משקה מועדף, חרטות, התפעלות מהנוף, חרדה מדיבור בפני קהל, רצון עז להרשים את הבוס, תמונות מנטליות של חופשות בחו"ל, האלפים, הודו, נפאל, מסכי מחשב מרצדים, תיעוב עמוק, חיבה גדולה, חשש קל מאמירת הדבר הלא־נכון.

אני הולך לאיבוד. היא שולחת אותי לאיבוד.

"לא," אמרתי בשקט, יודע שגם היא שומעת את כל זה, "לא, בבקשה. אני מתחנן. אני לא מסוגל."

"אתה חזק ויכול ואני בטוחה שתתמודד," היא אמרה, "מוכן?"

נשמתי נשימה חדה.

"קדימה," היא אמרה. שמעתי בקולה שגם היא נאבקת. דלת המעלית נפתחה.

כיסוי העיניים הוסר ממני בחטף. ידה דחפה אותי מאחור, רוצה להיעלם מכאן לא פחות ממני. צעדתי קדימה, כהוזה, כמו אל תוך ענן דחוס. בדיחה סרת טעם, תחושה מרפרפת של משקה על לשוני, הרצון ללכת, לשבת, לזייף צחוק, לחייך בחשאי. הייתי על גג בניין גבוה במרכז העיר, בין כמה עשרות אנשים, שולחנות קטנים, גבוהים, עמדות הגשה, בר מואר, מוזיקה עמוסת בָּסים חזקים מדי. מסיבה. מסיבת גג. אולי של חֶברה מסוימת, אולי ערב פנויים־פנויות. זה לא שינה הרבה.

עמדתי, משותק. שמעתי את דלת המעלית נסגרת מאחוריי, ולא מצאתי את הכוח להסתובב ולהביט בה שוב, לבקש, להתחנן. נשארתי לבדי עם כל האנשים האלה, ורגע לפני שאבדתי לגמרי, רפרפה בי המחשבה שאולי עדיף שהייתה לוקחת אותי לאיזה שדה ויורה בי שם. ייתכן שחשבתי עוד משהו, ייתכן שלא, אבל אז המסיבה הקיפה אותי ואני טבעתי בתוכה, שוקע מטה, מבועת.