רשעות וחמלה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
רשעות וחמלה
הוספה למועדפים

רשעות וחמלה

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

עפר מזר הצטרף למשרד החוץ ביוני 1990. אוחז בדרג דיפלומטי של שגריר בכיר. בוגר קורס הצוערים במגמת מנהל. אוחז בתואר שני מחקרי במדע המדינה ובתואר שלישי בלימודים אמריקאים מהאוניברסיטה העברית בירושלים. שירת בחו״ל כקצין מנהלה וקונסול בנציגויות ישראל בבנגקוק, אוסלו, רומא ולוס אנג'לס. כיום משרת כסגן חשב בכיר האחראי על התנהלותן הכספית של נציגויות משרד החוץ בחו״ל. זכה בפרס העובד המצטיין של המשרד לשנת 2008 וכן עובד מצטיין של שירות המדינה כולו. מוזיקאי שמאחוריו עשרה אלבומים של חומר מקורי וחבר במספר הרכבי רוק ובהם להקת ״מוסררה״ הירושלמית — המבצעת חומר מקורי שכתב והלחין. סופר שמאחוריו ארבעה ספרים — אחד אקדמי בשפה העברית ושלושה עלילתיים בשפה האנגלית.

תקציר

רומן מטלטל החוצה זמן, יבשות ונסיבות. 
משולש אהבה, המציב את גיבוריו מול נחשול של אירועים מכוננים המעצבים את דמותם, משפיעים על חייהם הבוגרים, ומותירים בנפשם צלקות צורבות.
העלילה, הנפרשת על פני חמישה עשורים ומסופרת על ידי הגיבורים עצמם, בעין המתבונן וללא מסננים, צוללת אל מעמקי נשמתם, חוקרת את חדרי ליבם, ונוברת במרחבי תודעתם. 
סיפורי חייהם המרתקים פותחים שערים לעולמות הפסיכולוגיה, המוזיקה, האקדמיה, המשפט, הדוגמנות ועיצוב האופנה.

ליסה
במונולוגים הנוקבים ששיגרתי במהלך ימי חיי אל ריבון העולמים הזכרתי לו את חודש יולי 1985. שאלתיו שוב ושוב: "במה חטאתי ששנות התבגרותי נראו כפי שנראו או הסתיימו כפי שנסתיימו? הכיצד נעלמה החמלה המפורסמת שלך כשזה הגיע לליסה הצעירה, זו שאיבדה את הדרך – זו שאיבדה הכול?"

ג'ניפר
באחד הבקרים התייצבתי במשרדו של ד"ר וורד, מותשת מהלקאה עצמית. כשהבין את חומרת מצבי, ביטל הפסיכולוג הנודע את מפגשי אחר הצוהריים, והקדיש לי כחמש שעות מזמנו. איש המקצוע הזה, שראה ושמע כמעט הכול ביותר מעשרים שנות ניסיון מקצועי, מצא את מעשיי מזעזעים.

עפר מזר הוא מוזיקאי, סופר ואיש שירות החוץ הישראלי ששירת בכמה נציגויות של ישראל ברחבי העולם. הוא אוחז בתואר דוקטור מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים. "רשעות וחמלה" הוא ספרו השישי. על כתיבתו שקד יותר מעשור. 
כמוזיקאי וגיטריסט הקים עפר עם השנים כמה הרכבי רוק אשר ביצעו חומר מקורי שכתב והלחין בשפות העברית והאנגלית ובהם "עפר מזר והזרים" ו"מוסררה בנד" 
.(mazarsband.com) Mazar's Band-ו (musraraband.co.il)

פרק ראשון

ליסה


הראש כבד. הרקות לוחצות. העפעפיים כבדות. העיניים ממאנות להיפקח. אני מתאמצת והן נפקחות קמעה. 
איפה אני? כאב מוכר תוקף את אזור הבטן התחתונה. אני גונחת. האור שבוקע מחריץ הווילון מאיר במעט את החדר ומאשר שבחוץ חוגגות להן שעות יום. התשישות מכריעה. 
אני פוקחת את עיניי. הן כואבות עתה פחות. גם הלחצים ברקות פחתו. הווילון הפתוח מאשר שבחוץ שולטות עתה השעות החשוכות. אפופה ודואבת, אני בוחנת את החדר. יש בו מכשור רפואי ושילוט של בתי-חולים או מרפאות. מה אני עושה כאן? איפה כולם? 
בעיני רוחי עולים קטעי חזיונות, רסיסי תמונות, שברי צלליות. תקרה מעוטרת בחדר בבית מלון. גשר אדום אדיר ממדים. עיניים חודרות של גבר צעיר ויפה-תואר שנוסכות בי ביטחון. לפתע פניו מתעוותות, והוא בוכה את ליבו. תחושת הביטחון נעלמת. אוחזת בי בהלה. ההבזקים נמשכים. שוטרים. אלימות. פניו של אבי מבשרות רעות. אני טובעת באוקיאנוס של חוסר אונים.
כאב הבטן ממאן להניח. אני נעה וזעה במיטה באי נוחות. המועקה מתפשטת. ההבנה שהתרחש בחיי משהו רע מטילה עליי אימה. בעודי נאבקת בכאבים ההולכים ומתגברים, מתאפס מוחי ומנחית עליי את מציאות חיי במגניטודה של פצצת אטום. 
מבוהלת, לחצתי על הכפתור שלצד המיטה. כעבור כמה רגעים הופיעה בחדרי אחות. היא סייעה לי להתיישב על המיטה, ואני בתמורה יריתי צרור של שאלות. 
"תירגעי מתוקה," ביקשה ברוך בעודה מחליפה את הבקבוק שהוביל נוזלים אל הווריד שבזרועי, "את בידיים טובות. אימך נמצאת בסביבה. היא כנראה יצאה לכמה דקות ותכף תשוב."
"ורוי? הוא נמצא כאן?" שאלתי. העולם החל שוב להסתחרר. 
"הישעני לאחור, מתוקה," ביקשה. עשיתי כמצוותה. היא סידרה את הכריות שלמראשותיי. 
"איפה רוי?" שאלתי שוב ובעודי נשכבת תקף אותי כאב חד באזור הבטן התחתונה. גנחתי.
"תנשמי ילדה יפה. זה תכף יעבור," האחות הרגיעה וליטפה את שערי. 
"רוי..." לחשתי, "אני צריכה את רוי..."
"אין כאן אף אחד העונה לשם הזה," השיבה, "אימך וודאי תדע לעדכנך." 
כמה דקות מאוחר יותר עשיתי את דרכי לחדר השירותים, דוחפת קדימה מתקן על גלגלים שנשא את בקבוק האינפוזיה. התקדמתי באיטיות שישה עשר צעדים שנמשכו לנצח. נעלתי מאחוריי את הדלת, הרמתי את החלוק והתיישבתי על מושב האסלה. שחרור השלפוחית מתכולתה עלה לי בכאבי תופת. כל הצינורות בגוף שרפו וצרבו. בעודי נאבקת בכאבים, שבו ותקפו אותי הבזקי התמונות מאירועי הבוקר. אחת מהן נתקעה בראשי ומיאנה לפנות עצמה לאחרות. היו אלה פניו הבוכות, מוכות האימה, של הנער שאהבתי. 
רוי היה נער רגיש שלא פעם הביע רגשותיו בדמעות. בימים האחרונים הזלנו יחד נהר של דמעות. כשנפרד ממני באותו הבוקר נתלתה על פניו הבעה שלא הכרתי, כזאת ששילבה ייאוש, אימה וכניעה. 
"ליסה, מיי בייבי," אימי קראה מצידה השני של הדלת וקטעה את מחשבותיי. "את בסדר?"
"לא. אני ממש לא בסדר," זעקתי, מנסה לקום על רגליי. העולם חג סביבי. הזדקפתי בקושי רב. התכופפתי להרים את התחתונים וכמעט שהתרסקתי אל הקרקע. פתחתי את הדלת ופסעתי היישר אל תוך זרועותיה הפתוחות לרווחה. 
"תינוקת של אימא," אימי התייפחה בעודה מחבקת, "אני כל-כך מצטערת." 
"אימא, כואב לי ורע לי," בכיתי בזרועותיה. 
"אני יודעת, עולמי. נטפל בך, ואת תבריאי," יבבה. 
"סליחה. אני מתביישת. אני חסרת אחריות וחלשת אופי... ומטומטמת... סליחה, אימא, סליחה." 
"לא, בייבי, זו לא אשמתך," בכתה עימי, "זו אשמתנו." 
ביליתי כמה דקות טובות על כתפה של אימי, מתייפחת מכאב ומבושה, מאפשרת לעצמי להיות הילדה הקטנה שפעם הייתי. 
"איפה רוי?" שאלתיה כשחיבוקנו נפרד. היא הביטה בי בעיניים עצובות ולא השיבה. "איפה רוי?" חזרתי ושאלתי. באותו הרגע שב עולמי והסתחרר. 
"ליסה, בייבי," שמעתי את אימי קוראת לי מתוך חלום. פקחתי את עיניי, מוצאת עצמי שרועה על המיטה, מכוסה בשתי שמיכות מכף רגל ועד ראש. "את בסדר עכשיו," קבעה בטון הסמכותי של הרופאה המנוסה שהיא. 
"אימא. יש משהו שאינך מספרת לי?" שאלתיה בעודי מתאמצת להתיישב. היא סייעה לי להתרומם והרימה את גב המיטה באמצעות הכפתור החשמלי. נשענתי לאחור על הכריות. באותו הרגע תקף אותי כאב מפלח באזור הבטן התחתונה. התקפלתי אל תוך עצמי, מנסה להדפו מעליי. אימי זימנה מיד את הרופא לחדרי, והשניים בילו את הדקות הבאות בהתייעצות מקצועית שבסופה החליטו להזריק לי את תחליף הסם 'מתדון'. הכאב נרגע. הם כנראה הזריקו גם חומר מרדים. 
יד קרה נגעה במצחי. פקחתי את עיניי. רופא בחלוק לבן בדק את לחץ הדם שלי. הבטתי סביבי. מחוגיו של שעון הקיר הראו 6:17 בבוקר והכיתוב שבתחתית הבהיר שהיום בשבוע הוא יום ראשון. עברו כארבעים ושמונה שעות מאז ביליתי לאחרונה במחיצתם של שני הגברים בחיי — שתי יממות שאת רובן ביליתי בשינה. 
"מישהו ביקרני במהלך הלילה?" שאלתי את האחות שנכנסה עם מגש ארוחת הבוקר. 
"לא שידוע לי," השיבה, "בתיאבון."
"אני לא רעבה." 
"את חייבת לאכול!" התעקשה. "התרופות אינן יעילות על קיבה ריקה." 
עברו כמעט ששים שעות מאז שרוי הכריח אותי לאכול כריך עם חמאת בוטנים. שתיתי מעט תה וקינחתי בעוגייה. יותר מזה לא הצלחתי להכניס אל פי. עתה המתנתי חסרת סבלנות ונרגנת להגעתם של הוריי. 
הם נכנסו לחדרי כשעה מאוחר יותר. אבי חיבק ונשק על מצחי. הוא עדכן שרוי שב אתמול ללוס-אנג'לס. לא היה כול טעם שיישאר בסן-פרנסיסקו עתה כשהוריי לצידי. זה עשה שכל. באחת עפו ופרחו להן כל המחשבות השליליות. התפניתי לנהל עם הוריי שיחה רגועה על מצבי בשעה זו. במהלך השיחה סיפרתי את האמת על הנסיבות שהחזירו אותי להרואין, מדגישה חזור והדגש שרוי לא ידע דבר וחצי דבר על כך. "האשמה נעוצה בי ורק בי," הצהרתי, "ואני נוטלת אחריות מלאה על מעשיי." הוריי הנהנו בעצב. 
"דובשנית," אבי אמר לאחר שתיקה ארוכה, "אינך אשמה במה שקרה. כהורייך, חובתנו להגן עלייך ולהכינך לחיים. נכשלנו במשימה הזאת לא פעם כי אם פעמיים." ניסיתי להעלות התנגדות לקביעתו, אך הוא ביטל זאת בתנועת-יד. "ליסה. אני רוצה שיהיה לך ברור שמהיום ועד לרגע שבו אשתכנע שאת מסוגלת לעמוד על שתי רגלייך אקבל אני את ההחלטות הנוגעות לחייך. יהיה עליך לשים בי את מבטחך וללמוד לחיות עם החלטותיי!" הנהנתי בהכנעה.
למוחרת הוטסתי ללוס-אנג'לס. בעודנו עושים את דרכנו באמבולנס למרפאת הגמילה תקפו אותי שוב כאבי בטן עזים וחום גופי האמיר. הרופא המלווה הבהיל אותי ישירות לחדר המיון של בית החולים האוניברסיטאי יו. סי. אל. איי. שם, קיבלתי מנה נוספת של 'מתדון' וזריקה של חומר שפעל מידית להוריד את חום גופי. בעצה אחת עם אימי, החליט הרופא המטפל להשאירני את הלילה להשגחה. 
"תקראו לרוי!" התחננתי בדמעות. 
"מחר," אבי קבע, "אינך במצב לקבל אורחים."
"הוא לא אורח. הוא הנשמה התאומה שלי. אימא, תקראי לרוי!" בכיתי בייאוש. "אני מרוסקת ואני זקוקה לו." 
"בייבי, את מותשת מהימים האחרונים וכבר מאוחר," אימי לחשה ואספה אותי אל לוח-ליבה. "את חייבת לישון כדי להתחזק." 
למוחרת בבוקר הועברתי מבית החולים למרכז גמילה בעיר סנטה-מוניקה. אח ואחות קיבלו אותי בלובי בסבר-פנים נעים וחייכני והובילוני ישובה בכיסא גלגלים לחדר פרטי שבקומה הרביעית. כשהסיטו את הווילונות נגלה מהחלונות הענקיים מראה פנורמי יפיפה של האוקיאנוס השקט. 
"היכן מכשיר הטלפון?" שאלתי את האחות לפני שעזבה את החדר. היא הביטה בי במבט מוזר. 
"קצין המבחן קבע שאינך מורשית לעזוב את שטח המרפאה או ליצור קשר עם העולם החיצון," הודיעה, מנחיתה אותי בעוצמה אל קרקע המציאות. "אני מצטערת, אבל את שוהה במרפאה בתנאי מעצר."
עברו שעתיים ורבע עד שאימי הואילה בטובה להיכנס לחדרי. המסכנה חטפה את כל הכעס והתסכול שהצטברו בתוכי עד לאותו הרגע, ואלו נמהלו בבכי היסטרי, ברעידות ובתחילתם של סדרת כאבים נוספת באזור הבטן התחתונה. "איפה רוי? מדוע לא הבאת אותו עימך?" התייפחתי בייאוש, "מדוע אתם מתעללים בי?"
היא חיבקה וליטפה את שערי. "אביך נמצא בבית המשפט כדי למצוא דרכים להקל על תנאי המבחן שהושתו עלייך, מיי בייבי. כשיחזור נדע יותר."
"מה זה קשור לרוי?" יבבתי. 
"הפרת את תנאי המבחן ואינך ברשות עצמך," הסבירה בפנים מרחמות, "את גם לא ברשות הורייך. בשלב זה אינך מורשית להיפגש עם אף אחד מחוץ למשפחתך הגרעינית."
"לא אכפת לי," התייפחתי, "אבא עורך דין. שימצא את הדרך!" 
אבי הגיע לקראת שעות הצוהריים. "אבא, איפה רוי?" שאלתי מיד עם כניסתו לחדר. פניו הרצינו ועיניה של אימי התמלאו שוב בדמעות. עורך הדין הידוע ג'ייקוב אפשטיין נאנח, תלה את מקטורנו על המתלה שמאחורי הדלת, קירב את הכיסא אל מיטת בתו והתיישב עליו. פניו לא בישרו טובות. "ליסה," אמר בפנים נחושות, "רוי כבר לא יהיה חלק מחייך."
העולם החל שוב להסתחרר והבכי ההיסטרי שתקף אותי נמהל בשיעול ובהתקפי בחילות. הקאתי את קרביי אל תוך הדלי שאימי הציבה לצד מיטתי. בעודי מקיאה קיוויתי שאני באמצעו של סיוט ושתכף אתעורר, אבל הכאבים בבטן התחתונה, שהתפרצו לפתע כמו הר געש ושרפו כמו הלבה שלו, הבהירו לי שאני חיה את מציאות חיי. 
"זו לא החלטה שלך," צרחתי כאשר הצלחתי סוף-סוף להשתלט על גופי. 
"ההחלטות בכול תחומי החיים נשללו ממך ברגע שחזרת לסמים," אבי הגיב מיד ובנחרצות, "את נרקומנית שחייה בסכנת חיים מתמדת ואת עבריינית מועדת. קצין המבחן שלך לא ירפה עד שיהיה בטוח שהשתקמת. רוי לא ישוב עוד לחייך כי הוא חלק מהבעיה. זו החלטתי והיא סופית. ואני, ליסה, לא את... אני הוא שמקבל מעתה את ההחלטות הנוגעות לחייך." 
"יש לך שעה בדיוק להביא את רוי לכאן או שאני שמה קץ לחיי," צרחתי, "שמעת?!" 
"תסתכלי על עצמך," אמר והביט בי באכזבה מופגנת, "תראי למה הפכת. את שבר כלי. רוי היה הדבר הכי קרוב אלייך בשנתיים האחרונות ותראי לאן היחסים עמו הובילו אותך. אני לא קונה לרגע את הסיפור שלך. איזה אידיוט ישן לילות שלמים לצידה של נרקומנית ולא חושד בדבר? הזהרתי אותו שאם יתקרב אלייך אדאג להפוך את חייו לגיהינום. הוא חטף אותך לסן-פרנסיסקו בניגוד לרצונך וזו עבירה פלילית. אם אגיש תלונה הוא יבלה שנים בבית הסוהר." 
"הוא הציל אותי, אבא," בכיתי חסרת אונים, "הוא עבר עימי תופת בימים האחרונים. הוא אוהב אותי." 
"אם זו אהבה אז היא הרסנית ואני שם לה סוף לפני שתשים סוף לחייך. את אוהבת אותו בצורה עיוורת ומטומטמת," הטיח בי באכזריות, "אני אביך. את באמת מצפה שאתבונן מהצד, כשאת הורגת את עצמך?"
"ג'ייק," אימי התערבה, "בוא נשקול מחדש את העניין."
"לא," נבח עליה בכעס, "שלוש שנים שאנו חיים בתוך סיוט. נכשלנו שוב ושוב במשימה הפשוטה שהורים לוקחים על עצמם להגן על ילדיהם. הילדה המסכנה הזאת נמצאת בסכנת חיים בגלל ההזנחה הפושעת שלי ושלך. אלוהים עדי שזה לא יקרה שוב." אימי פרצה בבכי. "אני תופס פיקוד. זה משהו שהייתי צריך לעשות מזמן. אדאג שהילדה שלך תצא מהתהליך הזה בריאה יותר בגוף ובנפש. לרוי אין יותר מקום בחיינו ושום דבר לא יגרום לי לחזור בי מהחלטתי."
"לא!" צרחתי, נתקפת בכאבי בטן חדים ומשתקים. "אימא," בכיתי, "כואב לי. תעזרי לי." היא לחצה מיד על הכפתור הירוק שזימן אל חדרי אחות ואספה אותי לחיקה. 
"ששש... מיי בייבי," ניסתה להרגיע, מלטפת את שערי, "תכף נקל על הכאב שלך. את לא לבד, מתוקה. אימך לצידך ולא תעזבך לעולם." באותם רגעים נכנסה אל החדר אחות. "קראי לרופא התורן בבקשה!" אימי ציוותה עליה. 
"אימא, תני לי למות," התחננתי, נוזלת מפי ומאפי, "אני לא רוצה את החיים האלה יותר. תזריקי לי משהו שיפטור אותי מהם."
במקום רעל הזריקו לי מנה נוספת של תחליף סם שהרגיעה את מכאוביי הפיזיים. 
בשעה שעקבה התכנסתי בתוך עצמי, מתאמצת להירגע — מנסה לחשוב. הכרתי היטב את עורך הדין הידוע ג'ייקוב אפשטיין וידעתי שיהיה עליי להכניס לדיון מרכיב שכלתני שישאיר את רוי בתמונת חיי. בשלב מסוים אזרתי כוחות נפש והסתובבתי אל הוריי. "רוי הוא אהבת חיי," הצהרתי. אימי, שישבה לצד מיטתי, הנהנה באמפתיה, "אם אתם חפצים שאחיה את חיי מאושרת החזירוהו אליי."
"את בחורה צעירה שלא באמת מבינה את משמעותם של האירועים האחרונים," אבי השיב בטון פייסני, "את תתגברי עליו."
עשיתי הכול באותם הרגעים כדי לשמור על איפוק. נטלתי מספר שאיפות עמוקות של אוויר ודחפתי מטה את הגוש שאיים להתפרץ מתוכי. התיישבתי על המיטה, תוקעת באבי מבט נחוש. "ג'ייקוב אפשטיין. בידיך לקבוע עתה כיצד יראו חיינו. אני אמצא את הדרך להחזיר את רוי לחיי, איכשהו, מתישהו, אבל אתה תאבד אותי לנצח." 
"ליסה..." ניסה להתערב בדבריי. 
"השיחה בינינו הסתיימה," קבעתי נחרצות, "אתה יוצא מהדלת הזאת בזה הרגע ומביא אליי את רוי! זה יקרה עוד היום! אם לא, תאבד את מקומך בחיי ואתייחס אליך כזר מוחלט. הבחירה בידיך." 
הסתובבתי לצד השני, מניחה את כפות ידיי על אוזניי, עוצמת את עיניי, מתנתקת מהאסון שהמיט עליי אבי מולידי. 

עפר מזר הצטרף למשרד החוץ ביוני 1990. אוחז בדרג דיפלומטי של שגריר בכיר. בוגר קורס הצוערים במגמת מנהל. אוחז בתואר שני מחקרי במדע המדינה ובתואר שלישי בלימודים אמריקאים מהאוניברסיטה העברית בירושלים. שירת בחו״ל כקצין מנהלה וקונסול בנציגויות ישראל בבנגקוק, אוסלו, רומא ולוס אנג'לס. כיום משרת כסגן חשב בכיר האחראי על התנהלותן הכספית של נציגויות משרד החוץ בחו״ל. זכה בפרס העובד המצטיין של המשרד לשנת 2008 וכן עובד מצטיין של שירות המדינה כולו. מוזיקאי שמאחוריו עשרה אלבומים של חומר מקורי וחבר במספר הרכבי רוק ובהם להקת ״מוסררה״ הירושלמית — המבצעת חומר מקורי שכתב והלחין. סופר שמאחוריו ארבעה ספרים — אחד אקדמי בשפה העברית ושלושה עלילתיים בשפה האנגלית.

עוד על הספר

רשעות וחמלה עפר מזר

ליסה


הראש כבד. הרקות לוחצות. העפעפיים כבדות. העיניים ממאנות להיפקח. אני מתאמצת והן נפקחות קמעה. 
איפה אני? כאב מוכר תוקף את אזור הבטן התחתונה. אני גונחת. האור שבוקע מחריץ הווילון מאיר במעט את החדר ומאשר שבחוץ חוגגות להן שעות יום. התשישות מכריעה. 
אני פוקחת את עיניי. הן כואבות עתה פחות. גם הלחצים ברקות פחתו. הווילון הפתוח מאשר שבחוץ שולטות עתה השעות החשוכות. אפופה ודואבת, אני בוחנת את החדר. יש בו מכשור רפואי ושילוט של בתי-חולים או מרפאות. מה אני עושה כאן? איפה כולם? 
בעיני רוחי עולים קטעי חזיונות, רסיסי תמונות, שברי צלליות. תקרה מעוטרת בחדר בבית מלון. גשר אדום אדיר ממדים. עיניים חודרות של גבר צעיר ויפה-תואר שנוסכות בי ביטחון. לפתע פניו מתעוותות, והוא בוכה את ליבו. תחושת הביטחון נעלמת. אוחזת בי בהלה. ההבזקים נמשכים. שוטרים. אלימות. פניו של אבי מבשרות רעות. אני טובעת באוקיאנוס של חוסר אונים.
כאב הבטן ממאן להניח. אני נעה וזעה במיטה באי נוחות. המועקה מתפשטת. ההבנה שהתרחש בחיי משהו רע מטילה עליי אימה. בעודי נאבקת בכאבים ההולכים ומתגברים, מתאפס מוחי ומנחית עליי את מציאות חיי במגניטודה של פצצת אטום. 
מבוהלת, לחצתי על הכפתור שלצד המיטה. כעבור כמה רגעים הופיעה בחדרי אחות. היא סייעה לי להתיישב על המיטה, ואני בתמורה יריתי צרור של שאלות. 
"תירגעי מתוקה," ביקשה ברוך בעודה מחליפה את הבקבוק שהוביל נוזלים אל הווריד שבזרועי, "את בידיים טובות. אימך נמצאת בסביבה. היא כנראה יצאה לכמה דקות ותכף תשוב."
"ורוי? הוא נמצא כאן?" שאלתי. העולם החל שוב להסתחרר. 
"הישעני לאחור, מתוקה," ביקשה. עשיתי כמצוותה. היא סידרה את הכריות שלמראשותיי. 
"איפה רוי?" שאלתי שוב ובעודי נשכבת תקף אותי כאב חד באזור הבטן התחתונה. גנחתי.
"תנשמי ילדה יפה. זה תכף יעבור," האחות הרגיעה וליטפה את שערי. 
"רוי..." לחשתי, "אני צריכה את רוי..."
"אין כאן אף אחד העונה לשם הזה," השיבה, "אימך וודאי תדע לעדכנך." 
כמה דקות מאוחר יותר עשיתי את דרכי לחדר השירותים, דוחפת קדימה מתקן על גלגלים שנשא את בקבוק האינפוזיה. התקדמתי באיטיות שישה עשר צעדים שנמשכו לנצח. נעלתי מאחוריי את הדלת, הרמתי את החלוק והתיישבתי על מושב האסלה. שחרור השלפוחית מתכולתה עלה לי בכאבי תופת. כל הצינורות בגוף שרפו וצרבו. בעודי נאבקת בכאבים, שבו ותקפו אותי הבזקי התמונות מאירועי הבוקר. אחת מהן נתקעה בראשי ומיאנה לפנות עצמה לאחרות. היו אלה פניו הבוכות, מוכות האימה, של הנער שאהבתי. 
רוי היה נער רגיש שלא פעם הביע רגשותיו בדמעות. בימים האחרונים הזלנו יחד נהר של דמעות. כשנפרד ממני באותו הבוקר נתלתה על פניו הבעה שלא הכרתי, כזאת ששילבה ייאוש, אימה וכניעה. 
"ליסה, מיי בייבי," אימי קראה מצידה השני של הדלת וקטעה את מחשבותיי. "את בסדר?"
"לא. אני ממש לא בסדר," זעקתי, מנסה לקום על רגליי. העולם חג סביבי. הזדקפתי בקושי רב. התכופפתי להרים את התחתונים וכמעט שהתרסקתי אל הקרקע. פתחתי את הדלת ופסעתי היישר אל תוך זרועותיה הפתוחות לרווחה. 
"תינוקת של אימא," אימי התייפחה בעודה מחבקת, "אני כל-כך מצטערת." 
"אימא, כואב לי ורע לי," בכיתי בזרועותיה. 
"אני יודעת, עולמי. נטפל בך, ואת תבריאי," יבבה. 
"סליחה. אני מתביישת. אני חסרת אחריות וחלשת אופי... ומטומטמת... סליחה, אימא, סליחה." 
"לא, בייבי, זו לא אשמתך," בכתה עימי, "זו אשמתנו." 
ביליתי כמה דקות טובות על כתפה של אימי, מתייפחת מכאב ומבושה, מאפשרת לעצמי להיות הילדה הקטנה שפעם הייתי. 
"איפה רוי?" שאלתיה כשחיבוקנו נפרד. היא הביטה בי בעיניים עצובות ולא השיבה. "איפה רוי?" חזרתי ושאלתי. באותו הרגע שב עולמי והסתחרר. 
"ליסה, בייבי," שמעתי את אימי קוראת לי מתוך חלום. פקחתי את עיניי, מוצאת עצמי שרועה על המיטה, מכוסה בשתי שמיכות מכף רגל ועד ראש. "את בסדר עכשיו," קבעה בטון הסמכותי של הרופאה המנוסה שהיא. 
"אימא. יש משהו שאינך מספרת לי?" שאלתיה בעודי מתאמצת להתיישב. היא סייעה לי להתרומם והרימה את גב המיטה באמצעות הכפתור החשמלי. נשענתי לאחור על הכריות. באותו הרגע תקף אותי כאב מפלח באזור הבטן התחתונה. התקפלתי אל תוך עצמי, מנסה להדפו מעליי. אימי זימנה מיד את הרופא לחדרי, והשניים בילו את הדקות הבאות בהתייעצות מקצועית שבסופה החליטו להזריק לי את תחליף הסם 'מתדון'. הכאב נרגע. הם כנראה הזריקו גם חומר מרדים. 
יד קרה נגעה במצחי. פקחתי את עיניי. רופא בחלוק לבן בדק את לחץ הדם שלי. הבטתי סביבי. מחוגיו של שעון הקיר הראו 6:17 בבוקר והכיתוב שבתחתית הבהיר שהיום בשבוע הוא יום ראשון. עברו כארבעים ושמונה שעות מאז ביליתי לאחרונה במחיצתם של שני הגברים בחיי — שתי יממות שאת רובן ביליתי בשינה. 
"מישהו ביקרני במהלך הלילה?" שאלתי את האחות שנכנסה עם מגש ארוחת הבוקר. 
"לא שידוע לי," השיבה, "בתיאבון."
"אני לא רעבה." 
"את חייבת לאכול!" התעקשה. "התרופות אינן יעילות על קיבה ריקה." 
עברו כמעט ששים שעות מאז שרוי הכריח אותי לאכול כריך עם חמאת בוטנים. שתיתי מעט תה וקינחתי בעוגייה. יותר מזה לא הצלחתי להכניס אל פי. עתה המתנתי חסרת סבלנות ונרגנת להגעתם של הוריי. 
הם נכנסו לחדרי כשעה מאוחר יותר. אבי חיבק ונשק על מצחי. הוא עדכן שרוי שב אתמול ללוס-אנג'לס. לא היה כול טעם שיישאר בסן-פרנסיסקו עתה כשהוריי לצידי. זה עשה שכל. באחת עפו ופרחו להן כל המחשבות השליליות. התפניתי לנהל עם הוריי שיחה רגועה על מצבי בשעה זו. במהלך השיחה סיפרתי את האמת על הנסיבות שהחזירו אותי להרואין, מדגישה חזור והדגש שרוי לא ידע דבר וחצי דבר על כך. "האשמה נעוצה בי ורק בי," הצהרתי, "ואני נוטלת אחריות מלאה על מעשיי." הוריי הנהנו בעצב. 
"דובשנית," אבי אמר לאחר שתיקה ארוכה, "אינך אשמה במה שקרה. כהורייך, חובתנו להגן עלייך ולהכינך לחיים. נכשלנו במשימה הזאת לא פעם כי אם פעמיים." ניסיתי להעלות התנגדות לקביעתו, אך הוא ביטל זאת בתנועת-יד. "ליסה. אני רוצה שיהיה לך ברור שמהיום ועד לרגע שבו אשתכנע שאת מסוגלת לעמוד על שתי רגלייך אקבל אני את ההחלטות הנוגעות לחייך. יהיה עליך לשים בי את מבטחך וללמוד לחיות עם החלטותיי!" הנהנתי בהכנעה.
למוחרת הוטסתי ללוס-אנג'לס. בעודנו עושים את דרכנו באמבולנס למרפאת הגמילה תקפו אותי שוב כאבי בטן עזים וחום גופי האמיר. הרופא המלווה הבהיל אותי ישירות לחדר המיון של בית החולים האוניברסיטאי יו. סי. אל. איי. שם, קיבלתי מנה נוספת של 'מתדון' וזריקה של חומר שפעל מידית להוריד את חום גופי. בעצה אחת עם אימי, החליט הרופא המטפל להשאירני את הלילה להשגחה. 
"תקראו לרוי!" התחננתי בדמעות. 
"מחר," אבי קבע, "אינך במצב לקבל אורחים."
"הוא לא אורח. הוא הנשמה התאומה שלי. אימא, תקראי לרוי!" בכיתי בייאוש. "אני מרוסקת ואני זקוקה לו." 
"בייבי, את מותשת מהימים האחרונים וכבר מאוחר," אימי לחשה ואספה אותי אל לוח-ליבה. "את חייבת לישון כדי להתחזק." 
למוחרת בבוקר הועברתי מבית החולים למרכז גמילה בעיר סנטה-מוניקה. אח ואחות קיבלו אותי בלובי בסבר-פנים נעים וחייכני והובילוני ישובה בכיסא גלגלים לחדר פרטי שבקומה הרביעית. כשהסיטו את הווילונות נגלה מהחלונות הענקיים מראה פנורמי יפיפה של האוקיאנוס השקט. 
"היכן מכשיר הטלפון?" שאלתי את האחות לפני שעזבה את החדר. היא הביטה בי במבט מוזר. 
"קצין המבחן קבע שאינך מורשית לעזוב את שטח המרפאה או ליצור קשר עם העולם החיצון," הודיעה, מנחיתה אותי בעוצמה אל קרקע המציאות. "אני מצטערת, אבל את שוהה במרפאה בתנאי מעצר."
עברו שעתיים ורבע עד שאימי הואילה בטובה להיכנס לחדרי. המסכנה חטפה את כל הכעס והתסכול שהצטברו בתוכי עד לאותו הרגע, ואלו נמהלו בבכי היסטרי, ברעידות ובתחילתם של סדרת כאבים נוספת באזור הבטן התחתונה. "איפה רוי? מדוע לא הבאת אותו עימך?" התייפחתי בייאוש, "מדוע אתם מתעללים בי?"
היא חיבקה וליטפה את שערי. "אביך נמצא בבית המשפט כדי למצוא דרכים להקל על תנאי המבחן שהושתו עלייך, מיי בייבי. כשיחזור נדע יותר."
"מה זה קשור לרוי?" יבבתי. 
"הפרת את תנאי המבחן ואינך ברשות עצמך," הסבירה בפנים מרחמות, "את גם לא ברשות הורייך. בשלב זה אינך מורשית להיפגש עם אף אחד מחוץ למשפחתך הגרעינית."
"לא אכפת לי," התייפחתי, "אבא עורך דין. שימצא את הדרך!" 
אבי הגיע לקראת שעות הצוהריים. "אבא, איפה רוי?" שאלתי מיד עם כניסתו לחדר. פניו הרצינו ועיניה של אימי התמלאו שוב בדמעות. עורך הדין הידוע ג'ייקוב אפשטיין נאנח, תלה את מקטורנו על המתלה שמאחורי הדלת, קירב את הכיסא אל מיטת בתו והתיישב עליו. פניו לא בישרו טובות. "ליסה," אמר בפנים נחושות, "רוי כבר לא יהיה חלק מחייך."
העולם החל שוב להסתחרר והבכי ההיסטרי שתקף אותי נמהל בשיעול ובהתקפי בחילות. הקאתי את קרביי אל תוך הדלי שאימי הציבה לצד מיטתי. בעודי מקיאה קיוויתי שאני באמצעו של סיוט ושתכף אתעורר, אבל הכאבים בבטן התחתונה, שהתפרצו לפתע כמו הר געש ושרפו כמו הלבה שלו, הבהירו לי שאני חיה את מציאות חיי. 
"זו לא החלטה שלך," צרחתי כאשר הצלחתי סוף-סוף להשתלט על גופי. 
"ההחלטות בכול תחומי החיים נשללו ממך ברגע שחזרת לסמים," אבי הגיב מיד ובנחרצות, "את נרקומנית שחייה בסכנת חיים מתמדת ואת עבריינית מועדת. קצין המבחן שלך לא ירפה עד שיהיה בטוח שהשתקמת. רוי לא ישוב עוד לחייך כי הוא חלק מהבעיה. זו החלטתי והיא סופית. ואני, ליסה, לא את... אני הוא שמקבל מעתה את ההחלטות הנוגעות לחייך." 
"יש לך שעה בדיוק להביא את רוי לכאן או שאני שמה קץ לחיי," צרחתי, "שמעת?!" 
"תסתכלי על עצמך," אמר והביט בי באכזבה מופגנת, "תראי למה הפכת. את שבר כלי. רוי היה הדבר הכי קרוב אלייך בשנתיים האחרונות ותראי לאן היחסים עמו הובילו אותך. אני לא קונה לרגע את הסיפור שלך. איזה אידיוט ישן לילות שלמים לצידה של נרקומנית ולא חושד בדבר? הזהרתי אותו שאם יתקרב אלייך אדאג להפוך את חייו לגיהינום. הוא חטף אותך לסן-פרנסיסקו בניגוד לרצונך וזו עבירה פלילית. אם אגיש תלונה הוא יבלה שנים בבית הסוהר." 
"הוא הציל אותי, אבא," בכיתי חסרת אונים, "הוא עבר עימי תופת בימים האחרונים. הוא אוהב אותי." 
"אם זו אהבה אז היא הרסנית ואני שם לה סוף לפני שתשים סוף לחייך. את אוהבת אותו בצורה עיוורת ומטומטמת," הטיח בי באכזריות, "אני אביך. את באמת מצפה שאתבונן מהצד, כשאת הורגת את עצמך?"
"ג'ייק," אימי התערבה, "בוא נשקול מחדש את העניין."
"לא," נבח עליה בכעס, "שלוש שנים שאנו חיים בתוך סיוט. נכשלנו שוב ושוב במשימה הפשוטה שהורים לוקחים על עצמם להגן על ילדיהם. הילדה המסכנה הזאת נמצאת בסכנת חיים בגלל ההזנחה הפושעת שלי ושלך. אלוהים עדי שזה לא יקרה שוב." אימי פרצה בבכי. "אני תופס פיקוד. זה משהו שהייתי צריך לעשות מזמן. אדאג שהילדה שלך תצא מהתהליך הזה בריאה יותר בגוף ובנפש. לרוי אין יותר מקום בחיינו ושום דבר לא יגרום לי לחזור בי מהחלטתי."
"לא!" צרחתי, נתקפת בכאבי בטן חדים ומשתקים. "אימא," בכיתי, "כואב לי. תעזרי לי." היא לחצה מיד על הכפתור הירוק שזימן אל חדרי אחות ואספה אותי לחיקה. 
"ששש... מיי בייבי," ניסתה להרגיע, מלטפת את שערי, "תכף נקל על הכאב שלך. את לא לבד, מתוקה. אימך לצידך ולא תעזבך לעולם." באותם רגעים נכנסה אל החדר אחות. "קראי לרופא התורן בבקשה!" אימי ציוותה עליה. 
"אימא, תני לי למות," התחננתי, נוזלת מפי ומאפי, "אני לא רוצה את החיים האלה יותר. תזריקי לי משהו שיפטור אותי מהם."
במקום רעל הזריקו לי מנה נוספת של תחליף סם שהרגיעה את מכאוביי הפיזיים. 
בשעה שעקבה התכנסתי בתוך עצמי, מתאמצת להירגע — מנסה לחשוב. הכרתי היטב את עורך הדין הידוע ג'ייקוב אפשטיין וידעתי שיהיה עליי להכניס לדיון מרכיב שכלתני שישאיר את רוי בתמונת חיי. בשלב מסוים אזרתי כוחות נפש והסתובבתי אל הוריי. "רוי הוא אהבת חיי," הצהרתי. אימי, שישבה לצד מיטתי, הנהנה באמפתיה, "אם אתם חפצים שאחיה את חיי מאושרת החזירוהו אליי."
"את בחורה צעירה שלא באמת מבינה את משמעותם של האירועים האחרונים," אבי השיב בטון פייסני, "את תתגברי עליו."
עשיתי הכול באותם הרגעים כדי לשמור על איפוק. נטלתי מספר שאיפות עמוקות של אוויר ודחפתי מטה את הגוש שאיים להתפרץ מתוכי. התיישבתי על המיטה, תוקעת באבי מבט נחוש. "ג'ייקוב אפשטיין. בידיך לקבוע עתה כיצד יראו חיינו. אני אמצא את הדרך להחזיר את רוי לחיי, איכשהו, מתישהו, אבל אתה תאבד אותי לנצח." 
"ליסה..." ניסה להתערב בדבריי. 
"השיחה בינינו הסתיימה," קבעתי נחרצות, "אתה יוצא מהדלת הזאת בזה הרגע ומביא אליי את רוי! זה יקרה עוד היום! אם לא, תאבד את מקומך בחיי ואתייחס אליך כזר מוחלט. הבחירה בידיך." 
הסתובבתי לצד השני, מניחה את כפות ידיי על אוזניי, עוצמת את עיניי, מתנתקת מהאסון שהמיט עליי אבי מולידי.