ורד הכלב

פרק ראשון

הארייט שו ויבר, פעילה פוליטית ופמיניסטית בריטית, נולדה ב־1 בספטמבר 1786. אחותה מוד אמרה עליה שלא היה לה עניין בבני המין השני אלא רק בבני האדם, ושמעולם לא היה בה ולו ניצוץ של פלירטוט עם איש. לא לחינם כונתה "הנזירה היפה".

"לנישואין היו יתרונות מסחריים מסוימים. הגבר מבטיח בהם את זכותו הבלעדית על גופה של האישה, והאישה מחייבת את הגבר לתמוך בה לשאר ימי חייה... מעולם לא נחתמה עסקה מחפירה יותר."

~~~

"וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה". משלי כ"ד, ל'

לפי רוב המפרשים, העצלות בעבודת האדמה היא משל לעצלות בעבודת הנפש.

משך חיי הכרתי לא מעט אנשים – בהם חברים קרובים – שבגדו בבני זוגם. חלקם התגברו על המשבר; אחרים קיבלו זאת בלית ברירה כדרך התנהלות זוגית. בין כך ובין כך, כולם המשיכו בדרכם גם אם התגרשו מעילה זאת. יש מי שטרח להעניש, כמו חברה קרובה שלא סלחה לבעלה, אך נשארה עימו כדי שיסבול אותה ואת כעסה – עונש כבד שנמשך עד היום.

ישבתי על מדרגות המרפסת עם כוס קפה חזק בידי וידעתי בדיוק באיזו קטגוריה אני נופלת. בהיתי בגינה שאפשרתי לה להפוך לשממת קוצים ועשבים לאחר שפיטרתי את הגנן, אולי כדי שתתאים לי ולחוסר המעש שהייתי שרויה בו. תהיתי איך אגדיר את הטעות (וטלנובלה היא מחמאה למה שקרה) ששינתה את חיי, וחייכתי לרגע. המילה "סטוץ" נשמעת זולה. מסתבר ש"סטוץ" באה משיבוש ביידיש "עס טוט זי", כלומר, משהו קורה, משהו לא ברור. מה לזה ולסקס מזדמן? עברתי לאנגלית שאולי יכולה לבטא טוב יותר את הפרשייה. אולי "Affair"? לא. רומן חולף או פרשת אהבים היו לשון יפה ורצינית מדי למה שהתרחש. חזרתי להתחבט בסוגיית השפה ובהתרחשות הסקסית. "One night stand"? לא – לא פעם אחת, ובוודאי שלא בלילה. "Fling" נשמעה לי מתאימה, מילה המתנדנדת בין רצינות לקלילות. לגמתי מהקפה ונשמתי לרווחה כשהגעתי לפתרון שסיבר את אוזני, תוך שאני חושבת לעצמי שאני עוסקת בזוטות של החיים במקום לחיות אותם, ומה זה אומר עליי.

לפני חצי שנה, חודש לפני שפרשתי לגמלאות, הרגשתי משועממת משיחות בטלות, מעבודה, משגרה של שנים. קובי בעלי עמד לסיים את עבודתו כרופא, ומשמעות הדבר הייתה שנעבור לכפר, לבית שהוא ירש מדודיו. נחרדתי מעצם המחשבה שרגע אחר רגע אצטרך לחוות את חיי הנישואים הריקניים שלנו, חנוקה בשממה הנידחת, בלי המוצא של בריחות לפגישות בתי קפה ולקניות עם חברות. הוא לא היה אדם חברותי – חוץ מקשרים של עבודה, ואילו אני לא יכולתי לחיות בלי אנשים סביבי. אני נוהגת לקרוא – לא הרבה, ורק ביוגרפיות של נשים באנגלית, תוך כדי שתיית קפה ושמיעת מוזיקת רקע – הרגל שהפריע לו מאוד ולכן הייתי קוראת רק כששהיתי לבד בבית, כי היה בלתי אפשרי לשבת איתו בסלון – היה חלל פתוח בין המטבח, הסלון ופינת המחשב – כשהוא רובץ בכורסת הטלוויזיה הקדושה שלו וצופה בתוכניות, מפהק מדי פעם ונרדם. התחביב היחיד שלו היה משחק שחמט אינטרנטי עם זרים: היה יושב מול המחשב ומדבר לעצמו; לפעמים היה מרים את קולו כשחשב שיש מהלך שגוי מצד יריבו. המחשבה על ההנאה מהקריאה ומזמן האיכות לעצמי שייגרעו ממני כשנעבור להררי החושך החרידה אותי, ואפילו הידיעה שהוא מתכנן ביקורים לעיתים קרובות אצל בתנו המתגוררת בארצות הברית לא ניחמה אותי. משום מה העדיף שאצטרף אליו לכל נסיעה, בין פרטית ובין מקצועית.

המנהל שלי חש בחוסר המנוחה ובחוסר הסיפוק שלי מחיי האישיים ופיתה אותי. בעצם, אין זה הוגן להטיל עליו את האחריות. מדי פעם היה רומז על רצונו שנעמיק את היכרותנו, ולא נעניתי: כמו הארייט שו ויבר לא פלירטתי איתו, אף לא עם גבר אחר. אך בניגוד לה, לא היה לי שום עניין בהקשבה לאחרים, אך היה לי עניין בבני המין השני. השתטיתי ונכנעתי בשמחה. הוא היה גבר מושך, גבה קומה, שערו המאפיר הוסיף לו חן, ועיניו הכהות נראו כאילו בוחנות את כל סביבתו. הוא לא היה מרוחק מעובדיו, תמיד הקשיב לזולת, תמיד במצב רוח טוב, והשנים שהכרתי אותו היטיבו עימו ועם חוש ההומור שלו. בעלי, גבוה כמוהו, גם הוא היה יפה תואר בימי צעירותו, לא שמר על כושר אפילו שהיה רופא, ולא הקפיד על תזונתו – וכשבישל לא אכלתי את האוכל עתיר השומן והפחמימות שהכין – ונראה רופס לגילו: זקן במקצת.

אחרי אחד מהמופלאים והמהנים באותם אחר צוהריימים שהיו לי, התחילו המפגשים לחזור על עצמם. נהנינו מהסקס ומהשיחות בינינו, והרומן החל לצאת משליטה, והפך להיות מסוכן. התקשינו להסתיר את רגשותינו במקום העבודה, בעיקר בגלל זחיחות דעתי: שמחתי שמישהו התאהב בי בגילי, ומצאתי פינה של אושר פרטי. כמו מתבגרת הייתי מקבלת ממנו מסרונים, ועונה לו אפילו כשישבתי מול הטלוויזיה לצד הכורסה שבעלי רבץ עליה. הוא היה כותב לי איך הוא רואה את חיינו המשותפים בעתיד, ואני הייתי מפנטזת על התענוג להזדקן עם אדם נבון, משעשע ורגיש כמוהו ועונה בטקסטים מלהיבים, מבלי להיות כנה איתו: בלי להרחיק לכת עד כדי תכנון גירושים. נהניתי מההרפתקה הסודית, ולמה צריך לסבך אותה?

כשהתקרב מועד הפרישה שלי, אמר בהקלה – תוך שאנו מתגפפים ומתנשפים – שהיא מתוזמנת להפליא; בכל ההיסטוריה הארוכה שלו כמנהל, לא נוצרו קשרים בינו ובין כפיפה לו, עוד מעט נוכל להיפגש בלי שיהיו לו ייסורי מצפון. ומה עם אשתך – אין לך רגשות אשם? רציתי לשאול אך שתקתי. למה לקלקל את הקסם? הרהור שנצנץ בירכתי מוחי רמז לי שגם אני צריכה להרגיש בוגדת, אשמה, רמאית, אבל מִייד כיביתי אותו.

בעבודה ערכו לי מסיבת פרידה, ולהפתעתי גם קובי בעלי הוזמן. משך עשרות השנים שעבדתי שם מעולם לא התלווה אליי לאירועים שלנו, ומעולם זה לא הפריע לי. התקיימה בינינו הפרדה ברורה: אני האישה הייצוגית בעבודתו החשובה, והוא לא מתערב בשלי. הוא נענה להזמנה, אולי כי חישב שעליו לנכוח בנקודת הסיום של חלק זה של חיי שלא העריך – תמיד נתן לי להרגיש שיש משהו פסול בעבודה כמהנדסת במכון טיהור שפכים.

הצגתי בפניו כמה אנשים מאותם אלה לדעתי היכולים להיראות חשובים דיים בעיניו, ובעודו מלהג עימם, ניצלתי את ההזדמנות שלא כולם הגיעו עדיין וניגשתי לשירותים. כשיצאתי משם המתין לי מי שלא יהיה המנהל שלי מיום המחרת. התחמקנו לפינה חשוכה והתגפפנו בתשוקה רבה כאילו היינו בני עשרה. לפתע נדלק האור במסדרון, ואשתו – שעד היום אין לי מושג מה עשתה שם – החלה לצרוח ולבכות, וכולם, גם בעלי, הגיעו בריצה. המכות שהיכתה אותו, את המאהב המופלא, היו אירוע שלא יישכח לעולם. הוא התכופף והגן על פניו כשסטרה לו ובעטה בו. הוא התחנן על נפשו, והיה נדמה לי שזה קורה אצלם כדבר של שגרה. כולם עמדו סביבנו מוכי הלם; איש לא הגיב. אך כשעזבה אותו, והחלה להכות אותי, התעוררתי לפעולה. אני לא מוכנה שמישהו ירים עלי יד. צעקתי לה שתפסיק, אך היא המשיכה בשלה. הכיתי אותה חזרה. קובי עמד בצד מזועזע עד שנטש את המקום כשהוא לוחש בארסיות: "לא סתם עבדת בביבים". המסיבה שלי הסתיימה בתחנת המשטרה עוד לפני שהתחילה. נאלצתי להגיש נגדה תלונה על הכאה ברגע שהבנתי שהיא הזעיקה שוטרים לבניין באשמה שאני תקפתי אותה. לא היה סיכוי שבעלה־מאהבי יצא נגדה. כל זה נגמר בלא כלום, וכשיצאתי מהתחנה שמעתי את אחד השוטרים מתלוצץ: "סרט טורקי, בחיי, רק שהשחקנים זקנים..." התחלתי לצחוק בלי יכולת להפסיק, דבר שריכך את מילותיו של קובי שאותן סינן כשטלפן אליי אחרי שנעלם: "גירושין, ומייד. הסיוט שלך רק מתחיל. עוד תראי ותשמעי מעורכי הדין שלי."

סיימתי את הקפה ואת הרהורי הנפש כשנשמע קולו של דורי: "היי, דודה רוז!"

מייד חזרתי למציאות. הוא הצעיר בארבעת ילדיה של איריס, אחותי התאומה, הנשואה באושר ועושר. אין בי ציניות או קנאה כשאני מציינת את העובדה הזאת. היא המוצלחת משתינו, אולי כי אימנו חובבת הפרחים אהבה יותר איריסים מוורדים. איריסים וּורדים היו האהובים עליה מכל הפרחים, ואחרי שאחותי הגדולה ממני בשתי שניות זכתה בשם איריס – איריס ולא אירוס, מילה שנראתה לה תמוהה ובלתי אפשרית – החליטה לקרוא לי רוז. הסיבה הייתה, כך הסבירה לי בילדותי, טעות שלה. נראה היה לה שפרח הוורד נקרא בעברית שושנה, דבר שגרם לה חלחלה. היא עברה לצרפתית, שפת התרבות בעיניה, ואני נולדתי רוז. בכיתה אל"ף ניסתה המחנכת שלי נואשות לשכנע את אימי לעברת את שמי לוורד, ללא הצלחה כמובן. אחותי טענה שאימי העריצה את ז'אק ברל ואהבה את שירו "רוזָה", שבו הוא מטה את המילה "ורד" בלטינית. ככה זה עם מיתולוגיות משפחתיות שמתעלמות מהעובדות – ז'אק ברל שר אותו רק ב־1962, אך זה לא הפריע לאיריס לשיר לי כשהייתי צעירה: "רוזָה רוזָה רוזַם, רוזֶה רוזֶה רוזָה, רוזֶה רוזֶה רוזַס, רוזַרוּם רוזיס רוזיס."

"אתה קורא לי דודה ואתה עף מפה. תתחיל מחדש," איימתי כעת על בן אחותי. הוא ויותם בני נולדו באותו תאריך, ומגיל צעיר הכריזו על עצמם שהם בני דודים תאומים. הם דמו מאוד זה לזה: תמירים ונאים בעלי שיער בלונדיני ועיני תכלת, וזכו למנה גבוהה של אינטליגנציה. שניהם גדלו וצמחו יחד, בחרו במסלול מחשבים באותה אוניברסיטה והיו חברי נפש. אך בעוד שדורי היה פלרטטן וחברותי, יותם היה מופנם יותר ומסור למשפחתו.

תאומתי גנבה לי את השם דורי, שמו של החתיך מהתיכון שהיינו מאוהבות בו, שלא העיף מבט בי, שנחשבתי יפה, ולא בה, החכמה, אלא התאהב באחת עכברית, והוא חי עימה עד היום. לא נותר לי אלא לקרוא לבני יותם, על שמו של מושא האהבה השנייה שלנו בזמן הצבא שיצא איתי ובמקביל גם איתה, וגרם לנו לא לדבר חודש זו עם זו. "מה אתן רוצות?" התפלא אז. "אני רוצה את שתיכן, כי אתן משלימות אחת את השנייה לאישה מושלמת."

"צפרא טבא, רוזי תאומתה של אימא. מחשבות עמוקות?" הפריע לי דורי.

לא שיתפתי אותו בהרהורים המשפחתיים, והחלטתי לא להעיר לו על הביטויים הארכאיים שלדעתו אנשים בגילי משתמשים בהם. הוא העתיק את התכונה הזאת מאימו, שהצטיינה בספרות ובתנ"ך, ובשעות משבר נהגה לשלב אותם בשפת הדיבור. "היופי שלך היה לך לרועץ", היה אחד הביטויים השגורים על פִּיהָ מתוך ניסיון לשנות את התנהגותי.

"עדיף שתקרא לי ורד," ויתרתי, והוא חייך את חיוכו המקסים.

הוא התיישב לידי וסיפרתי לו על המילים שעסקתי בהן ועל נפתוליהן. מאז שעברתי לכאן היה מגיע לעיתים תכופות, כך שהתקרבנו יותר מתמיד. בשיחות שלנו הרגשתי לעיתים שדורי ואני בהיפוך תפקידים – הוא הבוגר הרגיש, הקשוב והמבין ובעל היכולת המדהימה לניתוח מצבים, ואני משתפת אותו בהתלבטויותיי ומתבכיינת.

"עברו הרבה מים בירדן מאז, ואת ממשיכה לטחון," צחק. "אז אולי במקום זה תטחני קפה, כדי שמשהו חיובי יצא מזה?"

קמתי באנחה. "בשבילך כמעט הכול ובטח קפה. עוגיות?"

"אפית?" כשעניתי שקניתי את האפוי ויתר. הכנתי את הקפה וקליתי לו פרוסות לחם – טוסט מרוח בחמאה ובריבת תפוזים היה המאכל האהוב עליו מאז שהיה ילד. תמיד היה קל לרצותו.

הגשתי לו את המגש. "מה עכשיו?" שאל כשראה את הבעת פניי.

"נזכרתי במשטרה שהגיעה למסיבת הסיום שלי."

הוא החל לצחוק. "נתת לחברים ולמשפחה משהו לדבר עליו. שנים יזכרו את זה."

"כן, אלא שההיא סלחה לו, ובעלי ברח."

"תפסיקי. ההוא רכרוכי, חתיך וחכם שעושה את עצמו גבר וזהו. ראיתי צילומים. ממילא לא היית מסתדרת איתו. ובעלך? תעשי לי טובה, כבר שנים שאין לך יחסים איתו. אימא אמרה לי."

"עדיף שאחותי תשמור לעצמה את השיחות ביני ובינה."

"היא בסך הכול ניסתה להצדיק אותך, אל תהיי רעה. את יודעת שאת האחות האהובה עליה..."

"והיחידה. מה עוד היא ריכלה עליי?"

"הדברים הרגילים." דורי לא היסס כשדיבר איתי. הוא לא ניסה להיות מתוחכם אלא ישיר וגלוי כפי שהיה מאז ילדותו. "כמו למשל, ששנים ניסתה להגיד לך שחיי הנישואים שלך לא היו טובים."

"לא מדויק. היא ניסתה לשכנע אותי לשפר אותם."

הוא לגם מהקפה וטרף את הטוסט. שמחתי שהכנתי שניים מכל דבר. "רואה? זה בדיוק העניין. היה צריך לשפר כי אין לאן לרדת כשנמצאים בתחתית החבית. היא אמרה שהרומן שהיה לך הוא רק קדימון לבאים..."

כזאת היא איריס. היא לא משוחחת על הנושאים האלה עם שאר ילדיה. הם לא מעוניינים בשיחות נפש כאלה, גם לא על עצמם. לא היה לי ספק שדורי גרר אותה לשיחה עליי. אמרתי לו פעם שהוא דמות היאכנע הקלאסית, והוא מִייד בדק מה הפירוש באינטרנט והגיב שהוא מעדיף לחשוב על עצמו כסקרן ואוהב דעת, ושאין בו רשעות רכילאית.

"לאן אתה נוסע?" דורי היה הייטקיסט, כמו יותם שהתגורר בלונדון. "עובדי מכרות מודרניים" קראתי להם.

"איך את יודעת שאני טס?"

"לא קשה לנחש. וזו טיסה לפחות לחודש, כי אתה תמיד בא לביקור לפני היעדרות ממושכת מהארץ." לרגע חשבתי על החיובי שצמח מהלבד שלי: ראיתי כעת את דורי ואת איריס יותר מבכל השנים האחרונות.

"נכון. אני נוסע לחודש, אבל יש לי הפתעה. את באה איתי. אני משאיר אותך אצל יותם לשבועיים ואז אני חוזר מאמריקה, ונסתובב שבוע באנגליה. אני זקוק לחופש, למרחבים. וגם את. אנגליה תמיד יפה, וצריך לברוח מהחום של הקיץ שלנו, כך שנהנה."

"תודה, אבל אין סיכוי."

"למה? מישהו שאני לא יודע עליו מחכה לך? הבת שלך ואבא שלה בניו־יורק, תודה לאל, וכל המשפחה של יותם מתה עלייך."

"הייתי שם לא מזמן. שבועיים? אצא מדעתי. וחוץ מזה אם ארצה אסע לבד. אני לא כזאת מסכנה שצריך לדאוג לה."

"את האחרונה שארחם עליה. בחייך, יש לי כרטיס חינם, ואני לא נותן אותו לאקסית שלי. שתיחנק. הכרטיס מתבזבז, את מתבזבזת. קדימה, תגידי שכן. יותם דיבר עם החברה שלך בלונדון שהייתה מאושרת לשמוע שתגיעי."

זו הצרה כשהמשפחה מעורבת ויודעת עליי יותר מדי. נאנחתי חצי אנחה. כוונתו הייתה טובה. ליותם היה חדר שינה עם שירותים צמודים בנפרד משאר חלקי הבית, ושם נהגתי לשהות כשהייתי מבקרת בלי להרגיש שאני חודרת לפרטיות שלהם ועם זאת זוכה לשקט שלי. עם איימי, חברתי מאז הצבא, אהבתי להיפגש ולדבר בכל מקום וזמן ואוכל להתמקם אצלה במשך חצי מזמן החופשה, בלי שיותם ויעלה ייעלבו. שמה האמיתי של איימי היה עמליה, אך ברגע שעברה לגור בלונדון עם הבריטי שנישאה לו החלה להתכנות איימי, כאילו זה קיצור שמה.

למה אני מהססת? דורי צדק. איש לא המתין לי, ואיש לא שאל לשלומי; אין לי התחייבויות לאיש ובטח לא לקוצים בגינה ולעשבי הבר שלה. הפנסיה נכנסת לבנק בתחילת כל חודש בלי שאצטרך להתאמץ עבורה. עבדתי מספיק כנראה עד כה, אמרתי לעצמי. מייד הרגשתי נקיפות מצפון, כאלה שגורמות לי להרגיש קצת בחילה מעצמי. הייתי עצלנית בעבודה – עשיתי את הנדרש ממני ולא יותר, והייתי עסוקה יותר ביחסים חברתיים. התעשתּי. לא מתאים לי לעשות חשבון נפש.

"טוב."

"את רצינית?! את מסכימה?! הרווחתי מאה דולר."

"התערבת עם יותם? אתה שפוי?!" הבן שלי דמה לי. שנינו לא יכולנו לעמוד בפני התערבות.

הוא נשק על לחיי ואמר שאני הדודה הכי שווה בעולם ושאתחיל לארוז.

בטיסת ההמשך מלונדון לארצות הברית הכיר דורי עלמת חמד. הוא טלפן אליי ביום שהיה אמור לטוס חזרה ללונדון וסיפר שהחליט לבלות עימה בשבועיים הקרובים במקום הטיול המרגיע שהיינו אמורים לחוות ברחבי אנגליה. אחרי שהתנצל נשבע שיפצה אותי וישלם מייד את כרטיס החזרה ארצה. שכנעתי אותו שאני לא מצטערת יותר מדי ושאבלה את הזמן בדרכי שלי.

"ממילא אתה תזזיתי מדי עבורי. ולמרות שהבטחת לי טיול בסתלבט ורק בערים גדולות, אני חושדת שלא היית יכול להתאפק, והטיול היה הופך לשיטוטים רגליים ארוכים ומאומצים ולמסלולים עמוסים, שבהחלט לא היו מסתדרים עם האופי הבטלני שלי."

בשבוע השלישי לשהותי המשכתי לנדוד בין יותם לבין איימי ונהניתי משני העולמות השונים. אני אוהבת את נועם נכדי כמובן, אבל החיים בביתם היו עמוסים מעט בעבורי. יותם היה טרוד בפרויקט בעבודה והגיע בשעות מאוחרות הביתה. בדרך כלל היה שתקן, אך כעת היה גם עייף; הדבר נתן את אותותיו במערכת היחסים הלחוצה עם יעלה אשתו. היא אדם נוח לבריות, ומשלימה אותו. שניהם אנשים שלווים ונבונים, אבל הרגשתי שהאיזון ביניהם מתערער. אחרי יומיים תמימים במחיצתה היא נפתחה. סיפרה לי על השהות בלונדון, על שלא הצליחה ליצור חברויות. היא ניסתה, אך לא התחברה לישראליות שם, ובטח לא לאנגליות. גם לא לאימהות של הילדים בגן של נועם. הימים שלה היו משמימים: היא כבר טיילה וביקרה בכל מקום תיירותי בלונדון והספיקה לראות רבות, אך נמאס לה. בערבים הם כמעט לא יוצאים. הם רוצים עוד ילד, אך היא לא מוכנה לגדל עוד תינוק בלי תמיכה של משפחתה בארץ. מה עוד שאינה עובדת כעת – גם זה מכביד עליה. היא אהבה את עבודתה, וכעת הרגישה תקועה בבית, בכלומניקיות. מייד התנצלה, כאילו היה בכך רמז על אורח חיי. הרגעתי אותה: אין לי בעיה עם העולם שלי, עדיין לא. הרגשתי במלכוד – היא הייתה צמאה לכל סוג של חברה, והסתדרנו היטב, אך אני הרגילה להיות אדון לעצמי, לסדר היום שלי, מעולם לא היו צרות בראש מעייניי: לא שלי ולא של אחרים. אחרי סוף שבוע עימם התנצלתי ועברתי לביתה של איימי לשבוע עד שאחזור ארצה.

לאיימי חברתי יש נטייה להשתלט על הזולת, קרי אני, בעוד שלי יש נטייה לפסיביות. לדעתה של איריס זה לא קשור לבטלנות ולפסיביות, אלא למה שהיא מכנה "נחל גרר", זורמת־נגררת. ניסיתי להתווכח שנחל גרר הוא בכלל שם של אזור כנעני לשעבר, משהו שזכרתי מהתיכון. אך איריס ענתה שאני סוטה מהנושא.

"הרי זו הסיבה שלמדת הנדסה בטכניון. לא כי נמשכת לנושא, אבל בגלל שהיית מאוהבת ב... נו, מה שמו? זה שעבר לחיפה ללמוד שם. אהה, כן, מוישה כזה."

"אריק. והוא היה שווה את המאמץ."

"בחייך. פינטזת שתגורו יחד, תאהבו ותישנו יחד, תקימו משפחה; אולי תצליחו ללמוד יחד. אפילו למדת לבשל, כדי שתשחקי בזוג נשוי. ואז מה? בשנה השנייה הוא עזב אותך למען דירה גדולה יותר עם מישהי עם חזה גדול יותר וכישורי בישול גדולים יותר ואהבה לנושא הלימודים שלה."

דברי תאומתי היו מדויקים. כשייללתי אז על כתפיה היא אמרה שאני מסרבת להכיר בכך שהייתי יותר מדי חדורת מטרה להתביית עליו, ונגררתי אחרי כל מה שאמר ורצה, ובסוף הוא ברח.

עם איריס קשה להתווכח, כי כתאומתי היא יודעת עליי הכול, והשתמשה בחוכמתה להשתיק אותי. כתאומה לא־זהה גם אופייה היה שונה משלי. מי שהיה מעיף בנו מבט היה מתקשה לראות בנו אחיות. היא תמירה ורזה ומלאת מרץ וחייה סובבים סביב המשפחה והעבודה לפי תוכניות מאורגנות. מעבר לכך לא מעניין אותה דבר. אין זה מקרה שבעלה והיא פתחו עסק לאירועים וכנסים, ושלושת ילדיהם, מלבד דורי, עובדים אצלם וגרים בדירות מפוארות באותו בניין. היא נוהגת לאכול מכל הבא ליד, ומקפידה עם זאת על ארוחות משפחתיות מדוגמות, בעוד שאני נאבקת לשמור על גזרתי בחדרי כושר, בספירת קלוריות, במכון הרזיה ופילאטיס. למרות ששנאתי את הפעילות הזאת, הייתי מוכנה להקדיש לה זמן כדי שאוכל להיכנס לבגדים במלתחתי, שכל אחד מהם נבחר בקפידה כדי שיתאימו לאותה גזרה ולצבעי הפסטל שלהם. באותה מידה הקדשתי זמן לטיפוח הגופני: אם התגלתה שערה לבנה בשערי הייתה זאת שערורייה. תאומתי נשאה בגאון את המלח־פלפל בשערה הקצוץ, התלבשה בלי תחכום, אך נראתה אלגנטית ומושלמת. במחשבה שנייה, לא יכולתי להתווכח עימה, לא רק כי ידעה עליי הכול וגברה עליי בשכלה, אלא כי חסה על הזמן והאנרגיה המיותרים שעליה להשקיע בלהג של "מלכת בִּיצת השטויות" כפי שכינתה אותי.

לעומתה רוויתי נחת בוויכוחים שלי עם איימי. שתינו אהבנו להתווכח על כל נושא ונושא. החל בירידה שלה מהארץ ("ממש לא, אני לא יורדת. הייתה לי הזדמנות עסקית, ואז התחתנתי עם מקומי ונתקעתי פה." "מה פתאום?" הייתי עונה, "קודם הכרת אותו ורק אחרי שהתחתנת יזמת את חברת הנדל"ן. חוץ מזה, הוא נפטר מזמן, ולמרות זאת לא חזרת ארצה." "נכון, אבל הייתי צריכה להחזיק את העסק, צריך להתפרנס, לא? ואת הפסדת בהתערבות שלא אחזיק כאן מעמד, זוכרת? ואם כבר מדברים על הנושא, הבת שלך שהתחתנה עם אמריקאי לא נחשבת יורדת?"), וכלה בפוליטיקה העולמית, ובעניין זה האם נכון להביא ילדים לעולם העכשווי – האם צריך או לא צריך דור המשך ("באמת? העולם מקום שכולו טוב? זו אכזריות להטיל ילד לעולמנו... כן, אני יודעת שיש לך שני ילדים ונכדים, ואני שלמה עם החלטתי לא להביא ילדים לעולם."). אך אחרי שנים רבות כל כך של חברות ושל שהות על כוכב הלכת שלנו, בסופו של דבר התמתנו והתווכחנו פחות. אהבנו להיפגש בלונדון או בתל אביב, לרכל, לנתח ולהיזכר, אך תמיד המשכנו להתערב על שטויות. בדרך כלל אני היא המפסידה, והיא זאת הזוכה בחופשת סקי, במגפי סוקופי מדהימים ויוצאי דופן, בכרטיס טיסה לארץ ובמעיל יפני שעדיין לא היה אז באופנה. הייתה לנו חברות שהרגשתי בה בטוחה להיות מי שאני באמת, למרות שהייתה נוזפת בי שאלמלא יותם היה גר בלונדון, לא הייתי מגיעה לבקרה. מה שנכון. עד כה הייתי נוסעת עם קובי לאן שהיה בוחר ולכמה זמן שהיה לו נוח, לפי הלחצים בעבודתו כקרדיולוג. נהניתי מערים גדולות – באתי מבית בעל רקע תרבותי מצד אבי, והתגנדרות מצד אימי ("קוקטיות" קראה לזה איימי). עיר גדולה יכולה הייתה לספק לי הנאות וקניות לזמן ממושך.

איימי גבוהה ממני, למרות שאינני נמוכה. היא בחורה מרשימה, אצילית. בכל מקום שנכנסנו אליו, אנשים היו ניגשים אליה לשרתה. היא אהבה שאני עוזרת לה לבחור את בגדיה ואת נעליה, כי לא היה לה חוש להתאמת צבעים, ולדעתי גם לא סבלנות. בכך היא דומה לאיריס. לספר הקבוע שלה נהגה לקבוע תור חצי שעה לפני פתיחת המקום כדי שלא תצטרך להמתין בתור, והוא היה נענה לה. זוהי איימי, אותה איימי מוכרת שאחרי יומיים נמאס לה מבטלה של בתי־קפה־קניות ותיאטרון.

"בואי נצא מלונדון, רק ליומיים. העיר מעיקה עליי עם התיירים שמציפים אותה ועם החום. מי אמר שאין קיץ באנגליה?" התלוננה. "ומגיע לך פיצוי על ביטול הטיול עם דורי."

"את יודעת שאני נלחצת ממרחבים פתוחים, ושטיולי טבע הם בהחלט לא הסגנון שלי."

היא הביטה בי במבט "איימי" נזפני, וטענה שאני מגזימה; שאני משתמשת באהבת העיר שלי כדי לא להכיר מקומות אחרים. "ברור לי שאת לא בנויה לטיולים רגליים, אז אני מבטיחה לך שלא נלך ברגל."

"זאת לא בדיוק הסיבה. יש משהו מרגיע איכשהו כשיש סביבי בתים ורחובות..."

"וחנויות, ובתי קפה," לא התאפקה מלהעיר לי.

"בארץ עוד איכשהו," המשכתי בלי להתייחס להערה שלה, "כל כמה דקות את רואה מקום יישוב."

"ובנגב?"

"מתי סיפרתי לך שהייתי לאחרונה בנגב? בעצם, אני בכלל לא מטיילת בארץ. רק מה שהכרתי בתיכון ובצבא."

היא שתקה לרגע. "את באמת נלחצת כשאת מחוץ לעיר? אולי רק המדבר והשממה גורמים לך את זה?"

הזכרתי לה את הפעם האחרונה שביקרנו, קובי ואני, את בתנו. כשהגענו לשם הסתבר שהיא ארגנה לכולנו חופשת הפתעה משפחתית לגרנד קניון, עם מגורים בקרוונים. זה היה סיוט. הקרוונים, הנסיעה עצמה והבועה המשפחתית ההדוקה במשך שבועיים היו בלתי אפשריים. שנאתי את כולם, ובעיקר את עצמי.

"זה ממש לא אותו דבר," ענתה בהחלטיות.

"נכון. שם הייתי בחרדה מתמדת: חיות טרף, החושך והכוכבים, החרקים. הפחד שאנו לבד שם בעולם. משהו כזה. הרי געש, מטאורים."

"לא סיפרת לי על כך אף פעם."

"לא היה צורך. קובי סבל לא פחות ממני בגלל דברים אחרים וקיטר כל הזמן. הוא צריך את מלונות חמשת הכוכבים שלו ומכבסה צמודה. לשמחתי רק טוב יצא מזה כי כך סיימנו עם המסעות והמחנאות שלנו. וכשהיה לו כנס באדינבורו, טסנו אחרי הביקור בלונדון ולא נסענו במכונית שכורה. מזל שבמאה ה־21 יש פתרונות לכל מצב."

"הבנתי. אז לאן תרצי לטייל בלי לטוס? יש די הרבה ערים במרחק סביר שאפשר להגיע אליהן כך שתצטרכי לסבול רק את הנסיעה לשם ואולי אפילו תיהני קצת. מבטיחה לך שלא נעצור בדרך. אוקספורד, למשל, או ברייטון. ניסע למקומות שדורי ואת תכננתם להגיע אליהם."

"את לא מבינה. אין לי בעיה בנסיעות כשיש מטרה עירונית בסופן. אני לא סובלת מהנופים; אני רק לא רוצה לטייל בהם. וממילא אנו מדברות כל הזמן, ולא ארגיש את הנסיעה."

"אז תחליטי לאן. משהו כמו יומיים."

נזכרתי בטיול מאורגן באנגליה "בעקבות סופרים" שאיריס השתתפה בו. לא שהתלהבתי מזה, אבל הייתי חייבת להראות לאיימי שאני משתפרת, שאני עוברת שינוי, שאני מכירה סופרים רציניים ולא רק ביוגרפיות על נשים וספרים על נושאים היסטוריים ועניתי שאשמח לבקר במקומות שבהם גרו ג'יין אוסטן ותומאס הארדי.

הבעת ההפתעה על פניה הייתה שווה לתעוזה שלי. עניתי לה באדישות לכאורה שקראתי כמה ספרים של שניהם שמצאו חן בעיניי, וכעת הסיכוי היחיד שאגיע לבתיהם הוא בזכותה. לבדי הרי לא אסע, כי אני לא מוכנה לנהוג בצד הלא נכון של הכביש, ועם ה"ילדים" – כך קראתי ליותם ויעלה – לא מתחשק לי.

איימי בחנה אותי בחשדנות. "הכול בסדר איתך?! את וסופרים?!"

"כן, אבל חכי עד שאספר על כך לאיריס. היא לא תאמין לי, כמו שאת לא מאמינה." התערבתי פעם עם איריס שאקרא ספר של כל אחד מהסופרים האנגלים האהובים עליה. קראתי את שמונת הספרים שהמליצה עליהם, ואז היא סירבה למלא את חלקה בהתערבות, בתואנה שהייתה זו התערבות חד־צדדית.

"אוקיי. אז רק אני נשארתי כדי להיות מדריך הטיולים שלך," אמרה איימי. "את מודעת לכך שמדובר באֲזורים כפריים?"

"כן, אבל זה לא משמעותי. הירוק של אנגליה יפה בעיניי, ואוכל לראותו בעיני הסופרים המהוללים האלה," שיקרתי במצח נחושה.

לאיימי היה דוקטורט בכימיה, בי.איי. בפילוסופיה ותואר במינהל עסקים, והיא בלעה את החיים. היה לי נוח כחברתה: כשהגעתי לביקור הייתה מארגנת הצגות, אופרות, קונצרטים וסרטים, אך היו אלה לעיתים די נדירות, כי התנאי היה שאבוא לבד. שררה איבה הדדית בינה ובין בעלי־גרושי, והטקטיקה שלי הייתה הימנעות. לכן היינו נפגשות יותר בארץ, כי יכולתי להתגמש כאן, עד שנזרקתי לבדי לכפר, עד שיותם קיבל עבודה לכמה שנים בלונדון. לכל מחילה תת־קרקעית, מסתבר, יש בקצהּ מוצא לאוויר העולם.

בשנים האחרונות הגינון הפך לתחביב העיקרי של איימי. היא טיפחה גינה קטנה בחצר ביתה, מרהיבה אפילו לדעתי. נוסף על כך הייתה לה חממת זכוכית קטנה שגידלה בה תבלינים בחורף וצמחים רגישים לקור. היא השתתפה בקביעות בחוג גינון והסבירה לי שטיפוח גינה איננו דבר פשוט כל כך כמו שזה נשמע: צריך לעבד את האדמה ולדשנה; לשתול פרחים ושתילים; לטמון פקעות בעונות הנכונות ולטפל בעציצים הרבים. כשלגלגתי עליה ואמרתי שקל יותר לקנות ירקות ופרחים בסופר הביטה בי במבט רציני ופלטה שלה לפחות יש משהו שהיא אוהבת שגורם לה סיפוק, ושהיא לפחות יוצרת משהו ולא בוהה במילים שמישהו אחר כתב על החיים שלו או של אחרים, ומי יודע אם הוא דובר אמת בכלל.

הודיתי בכך שהיא צודקת, אבל אני לא מרגישה רע משום שאני לא עושה כלום חוץ מלאהוב לקרוא.

"כן, אבל גם כאן את מצטמצמת. רק ביוגרפיות הקשורות לנשים. למה?! אף פעם לא הבנתי את זה."

"כי – ככה. אני אוהבת יותר לקרוא על חיים של בני אדם. ההיסטוריה רחבה מכדי שאכיל אותה. אני מתמקדת בפרטים, ולא במה שהאדם אומר על עצמו ומרכל ומי יודע מה בא מתוך הלב ומה מתוך השכל. ונשים עוד יותר מעניינות, לאן הן הצליחו להגיע בתקופות שלא היה להן צ'אנס לשרוד."

"דווקא מתאים לך – מצד אחד הזדהות עם דמות נשית, מצד שני מישהי שאת לא מכירה באופן אישי, אז הסיפור האישי שלה לא מעורר בך רגשות. כי אולי אין בך רצון להתעורר. את לא שמה לב שאת חיה דרך סיפורי הזולת?"

"אולי. אבל הם מה שמעניין אותי. גם את אוהבת סיפורים ורכילות, בדיוק כמוני. למשל, נתקלתי לפני שנסעתי לכאן בסיפור של אמיליה ארהארט. את יודעת, הטייסת הראשונה שחצתה את האוקיינוס האטלנטי בטיסת יחיד. אז בעקבות אמיליה הזאת קראתי במקרה על ביאטה אוּזֶה, שהייתה טייסת פעלולים בגרמניה בשנות השלושים. היא השתתפה במלחמה כטייסת תובלה, ולכן נאסר עליה לטוס אחרי המלחמה. ומה לדעתך עשתה?"

"ביאטה המבורכת?"

"מבורכת בשכל ולא בגורל. כדי להתפרנס פתחה את החנות הראשונה בעולם לאביזרי מין, וקיבלה בגללה יותר מאלפיים תביעות."

"אבל למה חנות מין?"

"היא הייתה סוכן נודד כזה, מכרה מדלת לדלת ולמדה על הצרות של הנשים. היה לה רקע בזה: אימה – שהייתה אחת מרופאות הנשים הראשונות בגרמניה – דיברה איתה בילדותה על נשים ומין, והיא החליטה לשפר את הנושא. קודם כול שיווקה חוברת הסברים בדואר, וגם מוצרים למניעת היריון, ומשם הראש העסקי שלה עבד... היא הייתה האישה הכי פעילה בתחום המיניות בגרמניה וקיבלה על זה פרס. אל תזלזלי בה. כשהייתה מבוגרת מאיתנו בהרבה קיבלה רישיון צלילה. עכשיו את מעזה עוד לומר שהסיפור שלה לא מרתק? בואי נתערב."

היא צחקה ואמרה שהיא מודה שאני צודקת בלי להתערב, אך שאזהר לא לתקוע את ראשי יותר מדי בחיי נשים חשובות או מפורסמות, ושלא אשקיע אנרגיה בזכירת הפרטים. היא הזכירה לי נשים ידועות לשמצה כמו מרי מאלון, היא "מרי טיפוס", או חואנה באראסה שרצחה למעלה מארבעים זקנות. עולמן של שני סוגי הנשים האלה אינו העולם המציאותי שלי.

"העולם המציאותי?! על מה את מדברת?! על כך שבגילי נשארתי לבד, תקועה בבית, באיזה כפר משעמם, שהדבר היחיד שטוב בו הוא שאפשר להגיע ממנו לתל אביב?!"

בהסכם חלוקת רכוש טען קובי שהוא נדיב איתי, כי הוא מאפשר לי לגור בבית עד יום מותי בלי תמורה, וכשאלך לעולמי הבית יעבור לילדים. הוא העניש אותי. הוא ידע שאני חיית עיר. הסעיף הבעייתי בהסכם הוא שאיני חייבת לגור בבית הזה, אך אסור לי להשכירו. לעומת זאת, כל עוד אגור בו, ישלם הוא את כל ההוצאות והחשבונות, גם שיפוצים אם יהיה צורך. בשלב הזה של חיי הסידור התאים לי כלכלית, נותן לי זמן לחשב את מעשיי בהמשך. יכולתי לסרב להסכם הגירושים הזה, אך הייתי עצלנית מדי להגן על זכויותיי וגם עייפתי מדיבורים אין־סופיים של דורשי טובתי ושל עורכי דין. תאומתי דרשה שאצא למאבק, אך דורי ויותם תמכו בי כמובן ואני בחרתי לעשות מה שנוח לי – לא לעשות; לקבל את הדין.

"מציאות?" חזרתי לנושא, "איזו מציאות נהדרת היא שהבן שלי ומשפחתו גרים בלונדון, ושהבת שלי – שתהיה בריאה – עדיין כועסת עליי כאילו זרקתי את אביה מהבית? היא יודעת שאביה הוא שדרש גירושים ונקם בי כשהשליך אותי לבית בכפר. תמיד הייתה אחת כזאת שהולכת לפי האג'נדה שלה. תמיד הסתדרה עם אביה ולא איתי."

איימי היססה רגע לפני שאמרה שהגירושים נבעו מהבגידה שלי.

"זה לא שאני מחבבת אותה. היא צבועה ומעוותת את הדברים. מזל שבעלה מבוגר ממנה ומעריץ אותה ואת הילדים שלהם," היא המשיכה. "אף אחד אחר לא היה סובל אותה."

למרות שדיברנו בגילוי לב על הכול, ומעולם לא נעלבתי ממנה, צרם לי קצת שכך היא חוותה את בתי – למרות הכעסים והאכזבות התעוררו בי מעט רגשות אימהיים. אבל שתקתי, כי היא צדקה.

"הלאה. הכול קשור בעבר, וכעת נחזור להווה עם תכנון הטיול. אני מקבלת ממך קארט בלאנש לגביו?"

"מה שתרצי. אחרת אשתגע ממך, מהגינה שלך ומהדיבורים האין־סופיים שלך על הצמחים שלך. עוד לא למדת שאין לך מה לדבר איתי עליהם?!"

לפני שיצאנו לדרך איימי השאירה הוראות אחרונות לדיוויד, בן זוגה, על הגינה. היא גרה בהאמסטד, וכשבעלה האנגלי נפטר, לאחר שהשאיר לה ירושה כושלת – את עסק הנדל"ן שלו, שלפה היא את יכולותיה וכישוריה מתחומים אחרים. לא ברור איך, אבל היא הצליחה להרים את העסק ולהקים משרד לתפארת. היא סירבה להצעות נישואין לא מעטות, ויצרה זוגיות משונה בעיניי עם דיוויד, חבר טוב שלהם. הם קנו שני בתים סמוכים וחיו בנפרד; לא היו כללים מי ישן אצל מי, ועם מי אם בכלל, עם מי יוצאים ואיפה אוכלים.

"בשבילי ממש כמו 'ללכת עם ולהרגיש בלי', או הפוך. אני לא רוצה לקום עם אף אחד לידי, רוצה בקרים שקטים. וכעת כשאני כמעט ולא עובדת, אני רוצה לנהל את סדר היום שלי. את היית רוצה להכיר מישהו, לגור איתו ולטפל בו, ולסבול את הנחירות שלו, שלא לדבר על מחלות ודברים אחרים? אנחנו לא בנות שמונה־עשרה, זוכרת?"

היה זה חודש החגים בארץ, ושמחתי שאני נמלטת מכל האירועים המשפחתיים. איריס לפעמים העיקה עם אירועי אירוח מרהיבים והמוניים שהייתה מארגנת כל חג. את ראש השנה חגגתי כמובן עם יותם, עם המשפחה שלו, עם עוד שתי משפחות ישראליות, והיה רעש רב ומעייף שהספיק לי לשנה תמימה. כך כשיצאנו, איימי ואני, לדרך נשמתי לרווחה. התרווחתי על המושב הנוח של המכונית כשאיימי נוהגת ושרה בקולי קולות עם אחינועם ניני. נראה שלא היה זמר או שיר ישראליים שלא הכירה. כשהתנגן אחרי כן "אין לי אהבה", והיא סלסלה קולה עם שימי תבורי, פרצתי בצחוק רם.

"תצחקי; תצחקי על מי שיש לו שמחה בלב, ומה לעשות בחייו," תקפה אותי.

"את לא הוגנת."

"נכון, אבל אני ישירה. תראי אותך. אישה כל כך מוכשרת ששוקעת בכלום. יש לך לפחות עוד עשרים שנה לחיות. על מה תבזבזי אותן? פעם ציירת, הלכת לריקודי עם."

"אז מה! גם סרגתי. גם עבדתי. הלכתי למכון כושר, פילאטיס, יוגה. זה לא אומר כלום."

"את מנסה להכיר מישהו?"

"אחרי התיאורים המזעזעים שלך על חיים משותפים עם מישהו לא מוכר בגילנו עבר לי החשק. וזה לא נכון שלא ניסיתי לעשות משהו עם חיי. הצטרפתי לחוגי צילום, ציור; לחוג קריאה, חוג כתיבה, הרצאות על היסטוריה..."

לרגע שקעתי בהרהורים. כל החוגים האלה לא התאימו לי, אך ניסיתי לרצות את תאומתי הפעילה בכל דבר אפשרי ולסכור את פִּיהָ.

"ו...?"

"זה לא אני. שרדתי מקסימום שני מפגשים בכל תחום."

"את מחוברת לעולם?"

הייתי. בערך. לקובי בעלי לשעבר היו כמה מעגלי חברויות בתחומים שונים. אחרי הגירושין נשארתי בקשר רק עם החבורה הקבועה של נשים, חלקן מהמכון שעבדתי בו; חלקן נשות קולגות של קובי, ששנים של מפגשים חיברו בינינו. הבילוי המשותף המרכזי שלנו היה יציאה לבתי קפה, צפייה בסרטים, ואחר כך שוב ישיבה בבית קפה, ריכול על כולם וקניות. מאז שעברתי לכפר הלכו המפגשים עימן והצטמצמו בהדרגה, אולי באשמתי. נמנעתי מלהגיע לקונצרטים ולהצגות בתל אביב, למרות המנוי שלי שהיה עדיין תקף. לא הייתי מסוגלת לשאת את מבטי חבריו או את התחמקות נשותיהם ממני. הגדילה לעשות המזכירה של המכון שעד הפרישה טיפחתי אותה ועזרתי לה בלי סוף. היא טלפנה והודיעה שרצוי שלא ניפגש יותר ושלא אצור עימה שוב קשר, אחרת אשתו של הבוס תדאג לפיטוריה. אחר כך נודע לי שהפכה לאשת סודה. קהות החושים שהייתי שרויה בה מנעה ממני להיעלב, וגרמה לי להסתגר עוד בדלת אמותיי.

שיתפתי את איימי במחשבותיי, והיא אמרה ברצינות שכנראה לא היו אלה חברות טובות; שהמאהב ואשתו סתם עלובי נפש; שהיא שמחה כי לפחות היה לי סקס טוב וקצת פנטזיות של בת נעורים. "וכעת תשכחי מהכול; את נמצאת איתי בחופש באנגליה היפה."

הייתה זו נסיעה ארוכה, כשאיימי מנסה כל הזמן לעניין אותי בנוף שעברנו, בגבעות הרכות, במרבדי העשב הירוק שמכסה אותן. הייתי עייפה אולי מהשקט מסביב, מהירוק שהרגיע יותר מדי, עד כי מפעם לפעם נמנמתי.

ביקרנו בצ'אטון, בביתה של ג'יין אוסטן. כהרגלי בקודש, התעניינתי יותר בתולדותיה מאשר ביצירותיה. הקוטג' שהתגוררה בו בשמונה השנים האחרונות לחייה עם אימה, אחותה קסנדרה וחברת משפחה נרכש בעבורן על ידי אחיה. לאחר מכן הפך לבית איכרים, וסופו כפאב שהתרחשו בו שני מקרי רצח. אין ספק שאגאתה כריסטי הייתה עושה מכך מטעמים.

למרות קנאה מסוימת מכך שלא כמוני, מיצתה היא את חייה בכפר מוקפת בבני משפחתה, משאירה אחריה יצירות אלמותיות, לא ראיתי עצמי גרה עם איריס ואיימי, למשל, בשנותיי האחרונות. שלא לדבר על בתי. התנחמתי מכך שבחודשי חייה האחרונים עברה ג'יין לגור ליד רופאהּ, כך שבסוף אנו מתים לבדנו, כמו תמיד. ומה יישאר אחריי? לא פסנתר מרובע מתוצרת קלֶמֶנטי, וברור שלא כוננית עם יצירות. האפסיות של קיומי הותירה בי הרגשה של טעם רע; סירבתי להסביר לאיימי את הלך רוחי.

בשתיקה נסענו לדורסט. איימי העירה בשקט לא אופייני לה שאם איני מסוגלת להתלהב ולו מעט מכרי הדשא ומהפסטורליות שאנו מצויות במרכזם, הרי אני מדאיגה אותה.

"אם תעצרי לקפה אוכל לראות," השבתי. רק כשהייתי עם עצמי נטושה שם בכפר למדתי על השתיקה, על האדישות שהיא גרמה לי. הנה אני בחופש, עם חברתי הטובה ביותר, ובמקום ליהנות אני בוכה בתוך תוכי על מר גורלי. אכן, אחרי הקפה הדחקתי את המרה השחורה, ובשארית הדרך התאמצתי לראות את יפי העצים שענפיהם המפותלים פוסלו על ידי הרוחות כקמטים המעידים על גילם ואת המרבדים הירוקים המשתרעים ביניהם.

כך הגענו לקוטג' של תומאס הארדי בבוקהאמפטון. הדרך מהחנייה עד ביתו עברה דרך יער, חשוך במקצת, מריח טחב ופטריות. איימי יצאה מדעתה מרוב שמחה. "את רואה למה הוא לא הסתדר בלונדון? למה כל הכתבים שלו נטועים בטבע? איך אפשר לא ליצור, לא לאהוב, לא להרגיש כשהטבע אופף אותנו?"

בבית שבנו סביו, ונותר על כנו כמעט כפי שהיה, בנוי מלבנים וגג תבן, כתב את יצירותיו הראשונות. אהבתו הראשונה הייתה נתונה לכתיבה, ועם זאת למד ארכיטקטורה ועסק בה שנים לא מועטות. איך ויתר עליה? איך אנו מוותרים על דבר כה מהותי בחיינו? לא הייתה לי תשובה על כך. אולי כי התשוקה שלי לא הייתה גדולה לשום דבר. אחרי סיבוב קצר בבית יצאנו. איימי הסבירה לי שהגן העוטף את הבית נקרא "גן קוטג' אנגלי". בניגוד לגן פורמלי המתוכנן בקפידה ומאורגן לפי כללים מסוימים, יש בגן קוטג' מִגוון גדול של פרחים, כולל פרחי בר, בגבהים שונים. הדגש הוא על צבעי העלים והפרחים, על הריחות, ועל שילוב של שיחים ותבלינים ומקומות ישיבה בין ערוגות הפרחים.

לי היה נדמה שזאת בכלל גינה טבעית, גינת בר, כאילו מישהו זרה ממעל זרעים שונים באופן אקראי, ומה שנבט גדל. הודיתי שהתוצאה הייתה יפה, בעיקר שנטל הגינון נפל על אחרים.

"לכאורה הגן נראה מקרי," העירה איימי, "אך הוא מתוכנן ליצור את ההרגשה האסתטית הזאת. פה הפריחה נמשכת זמן רב ואולי בארץ יהיה קשה ליישם גן כזה בגלל הקיץ החם."

"לא קשה בכלל. תראי את הקוצים, המקלות היבשים והעשבייה אצלי בגינה; הם מצליחים מצוין," אמרתי ברצינות והצחקתי את איימי שבדרך כלל אין לה חוש הומור.

וברגע שמצאנו אירוח בי־אנד־בי ברמה סבירה באזור דורצ'סטר, עצרנו. "כך תרגישי את עולמו של תומאס הארדי; את שכה שונאת את חיי הכפר; אולי תספגי קצת אווירה," אמרה איימי, בלי ציניות.

לא הגבתי והיא המשיכה: "אני לא רוצה להיכנס לעיר כדי לישון, אז נסתפק במקום הזה. אבל מחר נמשיך בדרך. זה יהיה היום שלי, ואת תצטרכי להיות סבלנית."

היא סירבה לענות על שאלותיי על מה מדובר, וממילא הרגשתי רוויָה דיי במראות ובמחשבות.

החדרים שלנו היו אנגליים כל כך שאי אפשר היה שלא ליהנות מהם: וילונות פרחים, כד עם פרחים, קנקן וכוסות תה פרחוניים. היינו עייפות אחרי יום ארוך ושיחות נפש לאורך המסלול עד כי בקושי הגענו לפאב המקומי, שהוגש לנו בו אוכל סביר, ולא יותר מכך. אך הוא השביע אותנו בלי שצריך היה להתאמץ בעבורו. כשעלינו לחדרינו נרדמתי בלי לקרוא אף מילה, וישנתי שנת ישרים ללא חלומות, או כך היה נדמה לי.

בבוקר הזמנו ארוחת בוקר מלאה אנגלית. בחצי השנה האחרונה כמעט לא בישלתי, כך שברגע שהגישו לי אוכל, כל נגיסה הייתה מחממת לי את הלב. לא הצלחתי להתאפק.

"מילא אני, אבל שאת תאכלי את זה? מה עם כולסטרול, עיכול, שומנים, צרבות?" הערתי לה בעוקצנות. שתינו אהבנו להתאפר, להיראות טוב, לשמור על הגזרה, להתלבש בבגדים יקרים שהיו תלויים בארון בלי צורך לצאת למסע קניות בגלל קילוגרם שהעלינו במשקל.

"למרות מה שאת חושבת עלי, אני לא פנאטית. אני בחופש עכשיו; אולי אשלם את המחיר אחר כך ואולי לא, אך תמיד אמצא מוצא לכל שטות שאני עושה, אז בואי נהנה ותפסיקי לבדוק כל שטות בפינצטה."

ננזפתי, והגיע לי. מצב הרוח שלנו חזר להיות מרומם אולי כי היינו מדושנות עונג מהאוכל, מפריצת גבול הסגפנות.

המשכנו בדרך, כשאיימי מסרבת לספר לי לאן פנינו מועדות. היא השמיעה את יהודה פוליקר, והפעם הצטרפתי לשירתה, שהופר מדי פעם בצחוק על הפנסיונריות היוצאות לטיול ומשתטות בו כמו נערות מטופשות מצחקקות. אחרי שלוש שעות נסיעה בערך – הדבר היחיד שהסקתי עליה הוא שאנו נוסעות מערבה – הגענו לשלט המצהיר על "פרויקט עדן". הקונוטציה היחידה שלי הייתה גן עדן, ואיימי אישרה שלא טעיתי. כבר עשר שנים שהיא מפנטזת להגיע לקורנוול רק כדי לבקר לכאן: עכשיו הרשתה לעצמה לקחת טרמפ על כיוון הנסיעה שלנו כדי להגשים את חלומה. הסבירה לי שזאת מחצבה ישנה וגדולה בעמק רחב ידיים שצורתו מכתש, ושאדריכל גאון המתמחה בבנייה ירוקה הסב את האזור לגנים בוטניים.

התמרדתי. "עבדת עלי. יכולת להגיד לי שאת סוחבת אותי לכאן."

"ואז מה? לא היית מסכימה. אני נגררתי איתך לסוֹפרים שלך, ואת מלווה אותי להגשים חלום. במקרה הגרוע תשבי בבית הקפה ותחכי לי. את יכולה לקנות איזה ספר בחנות שלהם."

"כן? בנושאי גינון?"

קולה התרכך, והיא הסבירה לי, כאילו הייתי ילדה קשת הבנה, שהמתחם רחב הידיים הוא מערכת אקולוגית, עם סוגים שונים של גנים בוטניים. המקום חינוכי, מחקרי ותיירותי; אפילו אדם כמוני יכול ליהנות שם, ניסתה לשכנע אותי.

"מעבר לגנים הבוטניים ולמגוון הרחב של צמחים, גולת הכותרת לדעתי היא הביומות."

"את מאבדת אותי, משעממת אותי, ואני רוצה הביתה," קיטרתי בילדותיות.

היא המשיכה בעקשנות: "לפחות תפתחי קצת את האוזניים והראש, בבקשה. שתי הביומות בפרויקט עדן הן מערכות אקולוגיות, מכוסות בכיפות גאודזיות. בתור מהנדסת את יודעת מה הן, לא?"

"במקרה כן."

"יופי, אז תוכלי להתחבר לפחות לפלא ההנדסי הזה. אחת מהן היא בִּיּוֹמָה טרופית בגודל של בערך חמישה־עשר דונם, כחמישים מטר גובה, עם מנגנון שמירה על הטמפרטורה והלחות שהצמחים הטרופיים הרבים שם זקוקים להן. השנייה היא ביומה ים תיכונית: גודלה הוא שליש מהביומה הטרופית וגובהה רק שלושים וחמישה מטר. שם יש צמחים המוכרים אפילו לך כמו זיתים וגפנים, ומה שקשור במדבר."

"לא באתי עד לכאן לראות צמחים, ובטח לא ים תיכוניים. אותם יש לי בבית," התלוננתי.

"די, תפסיקי. תלכי ותיהני מהתכנון ההנדסי והארכיטקטוני, ואל תפריעי לי."

שתקתי. כמה זמן ייקח לה להסתובב בגנים? חצי שעה? אמצא מה לעשות. "שלא תחשבי שאני אוהבת מה שקשור בהנדסה," מלמלתי.

"שמעתי אותך ואני יודעת. גם בזה את מבוזבזת. די לקשקש, הגענו."

את הכיפות הענקיות והמרשימות ראינו מאזור החנייה. השטח כולו היה מיוער, מגונן ומקושט בצבעי שלכת. שיחקתי את האדישה, למרות הנוף המרשים.

הבילוי היה שלה, והיא זאת שקבעה את הקצב. היה זה חוק לא כתוב ביחסים בינינו. התחלנו בישיבה במסעדה תחת כיפת הביומה הים תיכונית, כנראה כדי לרצות אותי ולחסוך ממני את ההלם הסביבתי.

"הצחקת אותי. באתי מישראל לאכול טאג'ין ופיצה?" אמרתי כשהתיישבנו לאכול, ואין לי מושג איך יכולנו להיות רעבות אחרי ארוחת הבוקר הענקית. אני לא מומחית באוכל, אבל אני יודעת לזהות שזה לא זה, וכך הרגשתי עם מה שהעמסנו על הצלחות, בעוד איימי יוצאת מגדרה מהתלהבות, ובין נגיסה אחת לשנייה לא מפסיקה לדבר על שמירת המינים הביולוגיים ועל אקולוגיה. הקשבתי לה בנימוס מעושה כשבראשי מהדהדת הקלישאה שאישה צריכה לעודד את חברתה ולתמוך בה, וחשתי צבועה. אבל אז נזכרתי איך עמדה לצידי כשהייתי אני במשבר גדול אז והשתדלתי להקשיב בכל ליבי. לפי עצתה – מסתבר שקראה חומר רב לפני נסיעתנו – התחלנו להסתובב בביומה הטרופית. היה זה סבל של ממש: לחות גבוהה, יותר מבארץ באמצע הקיץ התל אביבי. ועדיין הצלחתי לשתוק. נגררתי אחריה, ואחרי זעקות ההתפעלות שלה. מה שהציל את המצב היו עופות מצחיקים קטנים בירוק־אדום, טוֹטֶמים ומבנים שקיימים ביער טרופי ומצב רוחי השתפר. איימי חגגה, לא דילגה על שום שביל או כיתוב. כשהגענו לביומה הים תיכונית הרשיתי לעצמי להביט בעיקר בפסלים שהיו מוצבים בה כדי לא לצאת מדעתי.

כשיצאנו אל מחוץ לכיפות הגיאודזיות היה מזג האוויר מצוין, והאיזון הנפשי שלי חזר אליי. בכל רחבי עדן היו פזורים פסלים והתעמקתי באלה שאינם ירוקים, אך דבר לא השתווה לשבילים המתפתלים בהיקף המכתש. שם, ממעל, ניבט אלינו המתחם כולו, על צמחיו המציצים בין הסלעים ועל עציו הנטועים. דבורה ענקית קמה לתחייה, עמודי עץ אנושיים עמדו והציצו בנו. משב הרוח הקריר והנוף החזירו לי מקצת משמחת החיים המועטה שלי.

קינחנו בחנות המתחם. איימי קנתה זרעים מיוחדים במינם שקיימים רק שם לשֵם שימורם בעבור דיוויד, השותף לאהבתה לגינון.

"גלוריוזה לילי," קראתי בקול רם. "פרחים יפים דווקא, לפחות בתמונה. כל חלקי הצמח רעילים. ידעת?"

"אין לי חתולים, כלבים וילדים, תירגעי," ענתה. "ממתי את קוראת הסברים על שקיות זרעים?"

"מאז שאין לי מה לקרוא, ואני משתעממת. ויש לדיוויד כלב. לא מספיק לך הקיו גרדנס? הם קרובים יותר, לא?"

ברגע שאמרתי את המילים האלה הצטערתי. עד כה לא רבנו, לא התווכחנו. קולה של איימי הפך להיות קר וחד כסכין פלדה. כך היא מתנהגת כשרמת הכעס שלה מגיעה לזעם עצור.

"את," אמרה והצביעה עליי, "את בכלל אדם מבוזבז. סליחה שאני חוזרת על דבריי. שום דבר לא מעניין אותך ממש. את תמותי שם בבית בכפר לבד, משועממת, ואף אחד לא יידע שאת מתה. בעצם, את חי־מת שמהלך לו סתם בעולם שמתחיל להיות מיותר עבורך. את לא עושה שום דבר עם עצמך."

"מה את רוצה, שאצטרף לאיגוד הרפתנים? לכורמים? אין שם הרצאות או חבורות שאפשר להצטרף אליהן. כלום."

"תירוצים. את לא עושה ספורט, בשום צורה שהיא; את לא זזה לשום מקום. מתבטלת כל היום. ואל תספרי לי שוב על החוגים שהתחלת ולא התמדת בהם. זה אורח חיים לא בריא."

"הבדיקות שלי מצוינות."

"לא לאורך זמן. את מנוונת פיזית ושכלית ומנטאלית. ופסיכולוגית. את הופכת לטרחנית רדודה."

החלטתי לא להיעלב. מה עוד שהיא צדקה. נסענו משם, ושעתיים לא החלפנו בינינו מילה, דבר שמעולם לא קרה, גם בריבים גדולים שלנו. היא עצרה באיזו עיירה והצהירה שהיא זקוקה למשקה, אין לה כוח ומצב רוח להמשיך לנהוג. נכנסנו לפאב. הזמנתי תה, אך כשראיתי שהיא הזמינה בלאדי מרי הבנתי שהמצב רציני יותר ממה שאני מתארת לעצמי. אחרי שעתיים של שיחת נפש על מי אנחנו, מה מצפה לנו בשנות הזקנה, כבר היינו שתויות למדי. החלטנו להישאר עוד לילה בדרך. הברמן שלח אותנו לבי־אנד־בי בסביבה, ואחרי שאכלנו ארוחה קלה, צנחנו על המיטות לבושות בבגדינו, דבר שכבר עשרות שנים לא קרה לי. בטח לא עם קובי אקס־בעלי. איתו כל דבר היה מתוכנן ומאורגן למופת, ומעולם לא סטיתי מדרך הפשרה והנוחות, חוץ מאשר אותה פעם מפורסמת, זו שגרמה לי להיתקע בכפר. אך כשיעבור זעם, כאשר כולם ישכחו מה שהיה – הרי הזיכרון בגילנו הולך ונחלש – כשיגיע המועד שאוכל לפדות את קרן ההשתלמות שלי – אשכור דירה בתל אביב. אלה היו מחשבותיי כשקמתי בבוקר ובחוץ ירד גשם. התקלחתי ואז התעוררה איימי והחלה לצחוק.

"את והשטויות שלך, תראי לאן הגענו."

"באמת שאני לא יודעת איפה אנחנו, וגם לא אכפת לי," עניתי ובכל זאת הצצתי מהחלון. המבט שלי נח על החצר האחורית, על פחי הזבל והמחזור שבה. "כי אני מריחה את ארוחת הבוקר."

בזמן שאכלנו ניסתה איימי לדבר על ליבי שוב שיותר טוב שאעשה משהו עם עצמי, ואקח את עצמי בידיים. ניסיתי לחבק את עצמי בתגובה, אך היא לא צחקה.

"אני עצלנית," אמרתי. "אפילו לרומן אין לי כוח. התעמלות? לא מוכנה לשמוע על כך. אני צריכה לשמור את האנרגיה שלי לשַמר את עצמי. אני לא כמוך. אני לא מתכוננת לגדל משהו, או לשמוע הרצאות על הנושא, או לפגוש אנשים מכורים לגינה. זה לא אני: לא הקודמת ולא הנוכחית."

"את יכולה לצחוק על תחביב הגינון שלי, אבל הוא לא פשוט וקל כמו שנדמה."

"מה מסובך בו?"

היא הרהרה לרגע. "אני מוכנה להתערב איתך על כרטיס נסיעה לאן שתרצי שאין סיכוי שתצליחי לגדל משהו."

כפי שאיימי ידעה וניצלה זאת, התערבות היא דבר מאתגר עבורי מאז שנולדתי.

"לא מספיק מפתה."

"תקבעי את את המחיר."

"אם אני מצליחה, את לוקחת כלב," אמרתי ברשעות מה.

"אין סיכוי. מוותרת על ההתערבות."

היה לי ברור מראש מה תהיה התשובה. איימי היא מלכת האיסטניסיות. כל שערה שלה במקום; כל עלה של צמח גדל במקום המיוחד שייקבע לו. חשדתי בה שאחת הסיבות שסירבה שבן זוגה יגור אצלה הייתה שלא ילכלך, שלא יקמט את הסדין במיטה, שלא יפהק בזמן הלא נכון, שלא לדבר על נושאים אחרים. לכן הצעתי את הכלב.

"אוקיי, נחזור להתערבות. בלי כלב. זה היה אכזרי קצת מצידי בהיכרותי אותך. אם אני מנצחת, את ודיוויד נוסעים לחופשה ביחד במקום מבודד שאין בו גירויים תרבותיים, שתהיו בזוגיות ותו לא."

"אני מעדיפה כלב. אבל לא אקח כלב."

ארזנו את חפצינו המעטים ויצאנו לדרך. היות שהתעכבנו יום שלם, החלטנו להגיע ישירות לבית של יותם לארוחת סוכות, אחרת לא היינו מספיקים. עצרנו מדי פעם לקפה ושירותים, סנדוויצ'ים וסושי שאפשר היה לקנות באזורי השירות – מרקס אנד ספנסר החלו למכור אוכל מובחר לפיינשמייקרים כמונו כשהיינו במצב רוח מתאים. כל אותה נסיעה לא הפסקנו לנתח ולהתנצח. כך היינו.

"איך אקח את הדברים שלי שהשארתי אצלך? אולי שדיוויד יביא אותם ויחגוג איתנו?" אמרתי בפה מלא סושי, הוואסבי צובט באפי, ואני משתעלת.

"אולי תדברי ישירות ולא תתחכמי? מה את זוממת?"

"הוא יחסוך לי נסיעה אלייך, וזה ירגיל אותך: אולי יקרה נס, ותצאו יחד לחופשה."

"אם המאהב הדגול שלך היה מתקשר עכשיו ואומר לך שהוא מגיע אלייך ללונדון, היית נפגשת איתו?"

העליתי בדמיוני את דמותו. כל שנותר בזיכרוני לא היו שעות הסקס המופלאות, אלא התמונה שלו מסוכך על פניו ממכותיה של אשתו.

"לא. בשום פנים ואופן." התחלתי לצחוק. "ואת? תוכלי לעמוד בלהיות עם דיוויד לבד?"

היא היססה. "לא יודעת. אנו מסתדרים ככה מצוין. זה מתאים לשנינו. למה לשנות?"

"אז הנה הדיל: אני מגדלת צמחים, סליחה, צמח אחד. ואת עם דיוויד. וזה מתחיל היום, כשהוא מביא לכאן את הדברים שלי."

"בתנאי שמחר אנו קונות לך זרעים של ירקות. לא של פרחים."

שוחחנו והתווכחנו ופנטזנו עד שהגענו לבית של יותם. הוא בנה סוכה סמלית בחצר האחורית שלהם. היה קר, ובכל זאת ישבנו שם, מצטופפים איש אל רעהו. דורי הופיע עם הבחורה שהכיר בטיסה. אישה, נכון יותר. לא יודעת למה אני קוראת לנשים כבנות שלושים בחורות. כשבירכה אותנו הבנו שהיא ישראלית, ולמה העלנו על דעתנו שהיא אמריקאית לא היה לי מושג. דיוויד הגיע, נבוך מעט והחגיגה הייתה מושלמת. כשסיימנו לאכול הזמינה אותנו יעלה להיכנס פנימה לשתייה חמה ועוגה. פינינו את הכלים משולחן הסוכה, וכשעזרתי להם להעמיס את הכלים במדיח – כמוני, יעלה ויותם היו מעמיסים אותו בצלחות מלוכלכות – איימי השתבצה. היא נהגה לנקות את הכלים ביסודיות כזאת, לפני שמעמיסים אותם לתוך המדיח, בדיוק כמו קובי, ופעם כשהייתי אצלה השתמשתי בכלים שהוצאתי מהמדיח מתוך מחשבה שהם עברו רחצה. איימי טענה שאין לה מושג איך אני לא מקבלת צהבת.

אמרתי ליעלה בשעה שפרסה את העוגה שיותם נראה לי מצוברח.

"כי הוא צריך לדבר איתך ולא מעז," אמרה. "ואני לא הולכת לעשות את זה במקומו."

יעלה הייתה אישה פרקטית, אימא נפלאה לנועם. יותם לא היה מצליח יותר בזוגיות עם אישה אחרת. קראתי לו. הוא כמעט שנחנק עד שהיה צריך לשתות מים. "זה יושב לי בגרון, כל הערב," אמר.

"אז תקיא כבר את מה שמעיק עליך," הצעתי.

"אני אלך," אמרה איימי שעמדה בפתח המטבח.

"מה פתאום," קראתי. "אין לי סודות ממך."

"עדיף שהיא תהיה בכל מקרה," אמר והתחלתי לדאוג.

"מה קרה? אולי תספר כבר?"

הוא התחיל לגמגם, כמו בימים שהיה עדיין ילד, כל פעם שהיה שרוי במבוכה. "זה אבא. הוא מתחתן."

"באמת?" תמהתי. "עם מי?"

"עם אימא של רון." רון היה החתן שלי.

"מי היה מאמין! אימא של רון, מכל האנשים בעולם," התחלתי לצחוק. איימי ואשתו של יותם הצטרפו לצחוקי. אימו של החתן הייתה איומה, פשוטו כמשמעו. אמריקאית צעקנית, חסרת תרבות, פעילה בקהילה היהודית. מסכנים היהודים שם.

"מגיע לו," אמרה איימי בשלוות נפש, והסבירה לדיוויד שנכנס למטבח לחפש אותה מה קורה. "הדוקטור הסנוב הזה שלדעתו איש לא מגיע לקרסוליו ירד לשפל המדרגה..."

"אז למה יש פה בעיה, לדעתך?" הקשיתי.

"אין. בעיה אחת פתרנו. הנושא השני הוא שהציעו לי להישאר שנה נוספת בעבודה כאן."

"ו...?"

"את לבד שם בארץ, חיה לך באיזה כפר, בודדה..."

"יותם, אני בגיל שממילא מחכות לי רק בדידות וריקנות. אתה חושב שהתפקיד שלך הוא למלא את חיי בתוכן? בוודאי בסדר שתישאר פה."

"חוץ מזה היא תגיע ללונדון הרבה. עוד תראה," אמרה איימי בביטחון.

הוא נתן בה מבט שואל.

"אל תשאל כי לא תקבל תשובות. איפה הקפה והעוגות?"

ישבנו בסלון באווירה של רוח שטות שאחזה בנו. צחקנו משיבושי הלשון של נועם נכדי, מבדיחות ממוחזרות ומסיפורי איימי על אירועים משעשעים בחייה המקצועיים והחלטנו פה אחד שהיא יכלה להיות סטנדאפיסטית. דיוויד ישב לידה, חיבק אותה ולשם שינוי היא לא זזה. היה זה חידוש. קרצתי לה, והיא עיוותה את פניה והסירה את ידו.

למחרת נפגשתי עימה שוב בקיו גארדנס בניגוד לרצוני. "התערבות זו התערבות, ואני קונה לך זרעים," טענה כשקבענו. "אין מקום טוב יותר לזרעים משובחים. אולי רק בפרויקט עדן, אבל שם היית מעצבנת."

לפחות הגנים היו בקרבת מקום לביתו של יותם, והאוטובוס הגיע עד שער הכניסה, שם המתינה לי איימי.

כמובן שהיה לה כרטיס חבר לכניסה לגן. מסתבר שהכירה שם כמה בוטנאים, אך הבטיחה לי שבחברתי לא יהיו סיור או פגישות עם גננים או עם חוקרים או עם מכרים.

"סיבוב קצר? לפחות למטבחי הארמון של ג'ורג' השלישי המשוגע?"

סירבתי.

"קפה?"

הסכמתי. ישבנו במתחם רחב ידיים ולגמנו קפה שהיה דוחה למדי.

"את נראית מרוטה; לא אופייני לך," הערתי לה. היא לגמה בשתיקה. "לא תספרי לי?"

"את וההתערבויות שלך, ואני אשמה בזה כמוך. למה סיפרת ליותם על כך?"

"כי משעשע שזוג זקנות מתערבות ביניהן שמשהו יקרה."

"את זקנה. אני סתם מבוגרת," רטנה. "כנראה שהסיפור שלך כל כך שעשע את הבן שלך עד שסיפר את זה לדיוויד."

"אז?"

"דיוויד קפץ על המציאה, ואמר שצריך להתרגל להיות יותר ביחד, וכשחזרתי אתמול הביתה, בקושי הספקתי להתקלח, פתאום הוא הופיע בדלת. אמר שזו הזדמנות נדירה, ונשאר לישון אצלי."

"הגיע הזמן, לא? יש לך בן זוג שאת מעריכה ואוהבת, למה ההפרדה הזאת?"

עכשיו כבר ממש כעסה. כשאיימי כועסת, העולם נעצר דום. יכולה להפחיד אפילו את הדחליל שניצב בגינתה, זה שפניו שחורות, ועיניו לבנות ענקיות.

"את," אמרה בקול נוקב, "את לא נורמלית. יש לך ילדים ונכדים, היה לך בעל מפרנס שלא הפריע לך לעשות מה שרצית בחיים שלך. יכולת לקטוף את הירח. ובמקום זאת – הרסת את הכול עבור זיון מחורבן. אפילו לא היה לך שכל להישמר שלא יתפסו אתכם על חם. לא יכולת לעשות את זה בטימבקטו?"

"לא, כי לא נסעתי לשום מקום בלי שבעלי לקח אותי. עצלנית עד הסוף. בטלנית ופסיבית. וגם הזיון הזה – לא אני זאת שהולכתי אותו אליי בחבל. הוא בא מעצמו. חוץ מזה תפסו אותנו סך הכול על נשיקה."

"נשיקה לוהטת אם אני זוכרת את התיאורים שלך. ואני סולחת לך רק כי לא סבלתי את בעלך."

היא לא הפסיקה לסתור את עצמה, לחזור על משפטים. הבטתי בה בתמיהה.

"לא ישנתי כל הלילה, אם את רוצה לדעת. מישהו נושם לידי; פתאום מפסיק לנשום, ואני מפחדת שימות פתאום. הספיק לי מה שעברתי עם בעלי ז"ל."

"עכשיו את מבינה למה אני לא רוצה להכיר אף אחד?"

"את לא דוגמה לכלום. את גם לא יוצאת לבלות בתל אביב."

"כי אני מתביישת. די, מספיק עם הבכיינות הזקנתית הפתטית הזאת. בואי נטייל בגנים," אמרתי ולא האמנתי למשמע אוזניי.

"המצב נואש, כנראה. נלך."

טיילנו בשבילים, נכנסנו לחממות ולכיפות ולמטבחי הארמון ובהינו בפסלים, ולא סבלתי למרות עודף הצבעים הירוקים סביבי. בלב הדשא רחב הידיים עמד מבנה הנדסי ענק בלי שמץ של ירוק ונכנסתי פנימה. מה קורה לבריטים, חשבתי, שבכל גנים ענקיים יש פסלים ומבנים גאומטריים? לא היה לי מובן. היה זה מבנה המתנשא לגובה של שבעה־עשר מטר (כן, קראתי על כך) שמנסה לחקות מכוורת מדומה, ולכן המיקום שלו היה בינות פרחים ועצים. על התקרה זהרו נוריות שדימו תנודות דבורים בטבע סביב. קולות הזמזום שנשמעו כמו נחיל דבורים היו מרגיעים. איימי הצטרפה אליי לדקה ולא התרשמה. היא גררה אותי ל"קינוח כמו שהיה לנו בפרויקט עדן, אלא שהפעם הוא בשבילך" – לחנות הקיו גרדנס.

"אולי זרעים של פרחים? יש כאן כמה יפים," ניסיתי להימלט ממר גורלי, אך איימי סירבה. דיברנו על ירקות. היא בחרה למעלה מעשרים שקיות זרעים. הבטתי בהן בתדהמה.

"למה? בשביל מה כל זה?"

"שאם לא תצליחי אם משהו אחד, יהיה אחר."

"שני סוגי סלק? שני סוגי גזר?"

"ספטמבר ואוקטובר הם חודשים טובים להתחיל את ירקות החורף בארץ."

"אקנה זרעים בארץ, למה שאקנה פה?"

"כן? ואז תמציאי תירוצים שאת לא מוצאת איפה לקנות; שהם אזלו; שהם לא מוצלחים."

"אני מבטלת את ההתערבות."

"אבוד לך."

היה לנו כלל מהעבר שאם מסכימים להתערב לא נסוגים. התחלתי ליילל. שהיא מתעללת בי, שאין לי חשק בעצם לכלום, רק שיעזבו אותי במנוחה. היא חזרה ואמרה שמאוחר מדי; שעליי לעמוד בתנאים. עובדה שהיא אפשרה לדיוויד לישון אצלה. עובדה שהיא סבלה מחוסר פרטיות ובגלל זה כעת סובלת מחוסר שינה. שהיא שונאת את העולם ואת עצמה. כשאיימי מתחילה עם ההתבכיינות הרגשית שלה סימן שהמצב קשה.

שתינו עוד קפה, דבר שהתגלה כטעות גדולה. הקפה היה אחד הגרועים ששתיתי, ובגללו העצבים של שתינו הגיעו לסף בלתי אנושי. "אני נפרדת ממך עכשיו," אמרתי. "אין לי כוח לעצמי, ובטח לא לבעיות של אחרים. החיים שלי הם טעות אחת גדולה, ואני חוזרת לבית שלי, לשממה שלי, אבל להיות אני לעצמי."

"כן? לך יש ילדים ואחות ובני דודים. לי אין אף אחד."

"די. יש לך מיליון חוגי מכרים, חברים, דיוויד הוא גבר נהדר. יש לך אותי. יש לך משפחה גדולה. תמיד את יכולה לחזור ארצה. יותם ודורי אוהבים אותך כמו דודה. חוץ מזה, אני לא מגיעה למספר דאנבר, ואת כן."

"פירוש רש"י, בבקשה."

"דאנבר דיבר על מגבלה של מערכות יחסים חברתיות יציבות. אדם יכול לנהל בערך מאה חמישים מערכות כאלה, פחות או יותר, תלוי ביכולת ההכלה שלנו, הקוגניציה והזיכרון. כמות שהמוח שלנו יכול להכיל. פעם כשהייתי מקובלת וחברותית התקרבתי אולי למספר הזה. אבל התכוונתי למה שקיים; לא למה שהיה."

"ומה עם כל אנשי הקשר שיש לי – בפייסבוק? בוואטסאפ?"

"הם וירטואליים, לא? יש לך לייקים מכאלה שאין לך מושג מי הם. את רק נהנית מכמה גרופיס." וכדי שלא תתחיל להתלהב, סיפרתי לה שיש מחקרי נגד, וציטטתי עוד מחקרים התומכים במספר קטן יותר של מערכות חברים קרובים, וטוענים שמאה חמישים מערכות יחסים מוגבלות ליכולת לזהות את הזולת ותו לא. זה הגבול הקוגניטיבי.

איימי התעשתה פתאום, לא כי ניחמתי אותה על מצבה הטוב חברתית, אלא כי גילתה זרעים של ירקות מיוחדים במינם, לדבריה. השמות שלהם היו מוזרים לא פחות מהתמונות על השקיות: סַלסוֹלה, אפונת אספרגוס, צ'יקורי, קייל דרקוני, קוּקאמֶלון. עיניה ברקו, והכול נשכח. היא שילמה בקופה ושאלה אם אני רוצה גם ספר על גידול שתילים מזרעים. סירבתי. מה כבר יכול להיות קשה כל כך? כולם אוכלים ירקות כל הזמן; לכולם יש תבלינים במרפסת. חוץ מזה, אני צריכה להתמודד עם ההתערבות בכוחות עצמי.

בתוך תוכי פיללתי שהמזוודה שמכילה את הזרעים תלך לאיבוד, למרות שחבל היה לי על החולצה היקרה שקניתי ושעלתה לי מאה חמישים פאונד, ועדיין הייתה מקופלת כל כך יפה באריזתה המקורית.