אמת או חובה 2 - סיבוב פרסה

פרק 1

רצנו, שי ואני, אל המסך השחור הגדול עם האותיות האנגליות באדום וחיפשנו את פרטי הטיסה. הבטנו בלוח בעיניים בורקות.

״כתוב שהטיסה נחתה לפני שעתיים, איפה היא?״ שי הסתכל מסביב וקפץ את אגרופיו בתסכול, ״פספסנו אותה?״

״איך ראית את זה? אני בכלל לא רואה את הטיסה מופיעה כאן.״

״הנה,״ הוא הצביע, כולו סמוק ומבולבל, על שורה מהבהבת באדום.

״זאת טיסה מלונדון,״ אמרתי לו, ״סבתא באה מאוסטרליה.״

״אבל אין טיסה ישירה משם ולכן סבתא טסה לאנגליה, החליפה מטוס ובאה מלונדון,״ קולו נשמע על סף בכי.

״מצחיקול, תראה מה ההתרגשות עשתה לנו,״ סובבתי את האצבע המורה בצידי הרקה שלי ברמיזה לכך שאנחנו שני מטורללים. ״הרי לפני שבוע סבתא הודיעה שהיא שינתה את חברת התעופה והיא באה משוויץ.״

התפוצצנו מצחוק ועיניו של שי חזרו לסרוק בחוסר סבלנות את המסך הדיגיטלי.

״יש פה שלוש טיסות משוויץ,״ סינן, ״איך נדע?״

״מה עושים?״ הרגשתי חסרת אונים. עד שסופסוף היא באה, לא בא לי דווקא עכשיו לפשל.

מישהו שעמד מאחורינו הציל את המצב ואמר שאנחנו צריכים לדעת את מספר הטיסה ולא רק את המדינה שממנה היא מגיעה. הוא גם הסביר לנו איך קוראים את זה על הלוח הדיגיטלי.

״מה קורה איתכם, צמד־חמד?״ שמענו פתאום את שירלי, אמא של שי, שלא הבינה למה אנחנו מתעכבים כל כך והתקרבה לראות מה קורה.

אחרי שהסברנו היא חיפשה את נתוני הטיסה בנייד שלה וקראה אותם בקול.

חזרנו להביט בלוח.

״נחתה לפני חמש דקות,״ אמר שי את מה שהבנתי בעצמי שנייה קודם לכן.

״וזה סופי!״ הוא התרגש.

״כן, ככה כתוב.״ הסכמתי איתו.

״וזה גם סופי שהיא סבתא של שנינו,״ הוא קרץ לי .

״זה לא סופי, זה התחלתי!״ חייכתי.

״את תתאהבי בה,״ הוא הבטיח.

אמא שלי סימנה לנו לבוא לכיוונה. גם היא לא הבינה למה לוקח לנו כל כך הרבה זמן לבדוק את שעת הנחיתה. שירלי הסבירה שבטח רק עכשיו פתחו את דלת המטוס ויקח זמן עד שהיא תרד ותעבור את ביקורת הדרכונים ואז תמתין למזוודות. הסכמנו כולנו שיש עוד חצי שעה לפחות.

כמו בסרט על חיים של מישהי אחרת, חלפו במחשבתי כל אירועי השנה שעברה. שנה אחת שחוויתי בה דברים שאנשים לא חווים בחיים שלמים. שנה ששינתה את חיי ואת חיי משפחתי, את חייו של שי ואת חייהן של חברותיי, מקצה לקצה. שנה שהחלה ביום הראשון של כיתה ז' כשהייתי בת יחידה לאמא יחידנית שלא הצליחה לאתר את אבי שעבר לחיות באוסטרליה מבלי שידע בכלל שיש לו בת ברחמה של החברה שהשאיר בארץ.

כשהשנה החלה ידעתי על עצמי רק חצי מהזהות השלמה שלי, והמחצית השנייה נסתרה מפניי, אותה המחצית שהייתה שייכת לאבי. בתחילת השנה הייתי שקופה בכיתה, אף אחד לא ראה אותי ומי שראה, הציק לי וכינה אותי בכינויי גנאי בגלל שאני ג'ינג'ית. התמודדתי לבד מול בריון אחד בשם אופיר שירד לחיי ואמלל אותי בלי סוף, ואחר כך הפך לחלק מהחבורה שלנו כשהציע לתומי חברות והיא הסכימה וכמעט שכחה עד כמה הוא מעצבן.

המשכתי לחשוב על השינויים שהשנה הראשונה בחטיבה הביאה לחיי. איך פעם חשבתי שהדבר הכי נורא בעולם זה להיות בכיתה אחרת מחברותיי, אבל כשנקלענו לפיגוע רצחני בירושלים, פיגוע ששינה את הכול, גם את השקפת עולמי, הבנתי שבעצם יש אסונות הרבה יותר גדולים מלהיות משובצת לכיתה ז'5.

חלפו בראשי התפילות שמיכלי תחיה, שהלילות בטיפול נמרץ בבית החולים הדסה עין כרם יעברו בשלום יחד עם הימים והלילות שבהם חיינו במתח נוראי, כי אף אחד לא ידע את חומרת פציעתה.

אחר כך הגיעה ההודעה שאורית המחנכת שלי שלחה לנו על מותו של מתן, אבא של שי, שהצטרף אלינו כהורה־מלווה לטיול, ולא יכולתי שלא להיזכר ביום ההוא בשבעה של מתן, כשאמא ראתה את תמונתו והבינה שמתן הוא אבי, שאותו היא חיפשה שנים רבות עד שהתייאשה וחדלה. היום שבו הבינה ששי ואני חצי אחים. נזכרתי בחיוורון פניה כשגילתה את זה, בדרך המגומגמת שהיא סיפרה לי את הסיפור ואיך ישבתי עם שי בחורשה וסיפרתי לו על הגילוי שהוא חצי אחי.

דמעות ירדו מעיניי בדיוק כפי שירדו אז, ביום הגורלי ההוא, שבחיבוק מצמרר הפכנו מסתם חברים טובים, לאחים. עמדתי ככה ליד שי ולא שמתי לב בכלל שהדמעות כבר נושרות מעיניי על חולצתי.

״גם אני מתרגש,״ אמר לי שי כשהבחין בסערת הרגשות שאחזה בי והחלטתי לא לספר לו שהדמעות הן לא רק בגלל הביקור של סבתא אלא בגלל שעכשיו אני מבינה שסבתא היא בעצם חתיכת הפאזל האחרונה שחסרה לי כדי לסגור ולהשלים את כל מה שקרה בשנה שעברה. דלתות הזכוכית האוטומטיות המשיכו להיפתח ולהיסגר ואנשים זרמו החוצה עם מזוודות שהיו מונחות על עגלות. הכרוז חזר והשמיע הודעת בעברית ובאנגלית, ובעיקר התבקשנו לבדוק שאין לידינו חפץ ללא דורש ושהציוד האישי שלנו לידינו. אנשים מחויכים יצאו מבעד לדלתות האוטומטיות, ומפניהם השזופות ניבטה רעננות ששמורה רק למי ששב זה עתה מחופשה מענגת ושבמזוודתו ממתינות חפיסות שוקולדים שניקנו בדיוטי פרי עם ריחות של חו״ל.

״זאת היא?״ הצבעתי על אישה מבוגרת בשמלה ורודה מגונדרת, ואודם סגול מבריק שנראה כאילו מרחו עליו טונות של ליפגלוס. קיוויתי שהיא התייפייפה לכבודי למרות הדרך הקשה והארוכה, ועוד יותר מכך, רציתי להיות הראשונה שמזהה אותה.

״מה פתאום, אלה, שכחת איך סבתא נראית?״ התפלא שי. הוא הראה לי כל כך הרבה תמונות שלה וגם דיברתי איתה בסקייפ כמה פעמים וגם בשיחות וידיאו בווטסאפ. השיחות האלו תפסו מקום חשוב בחיי מאז שצצה לי סבתא חדשה פתאום, בשנה שעברה.

״אבל היא נורא דומה לה,״ ספק התנצלתי, ספק התפנקתי.

״לא ממש. ותתפללי שלא אגלה לה שזה מה שאמרת.״

כססתי ציפורניים. האווירה המיוחדת של נתב״ג רק הוסיפה למתח הזה לקראת בואה.

״את זה אני חייב לתעד,״ שי הוציא את הטלפון הנייד מכיסו וצילם אותי ככה, כשיד אחת בתוך הפה והשנייה מחזיקה בבלון הלב הענק הוורוד־מתכתי שקניתי לה.

״דיייי,״ הוצאתי את היד מהפה וכיסיתי בה את פניי אך לא הספקתי כי הקליק של המצלמה כבר נשמע, וידעתי שהתמונה המביכה תעלה עוד מעט לקבוצת הווטסאפ של החמישייה הפותחת ותהווה קרקע פורייה לירידות עליי.

פתאום הכול הסתחרר סביבי. בלילות האחרונים מאז שחזרתי מהקיבוץ לא כל כך ישנתי, דמיינתי שוב ושוב איך אנחנו נפגשות. סבתא ונכדה. היא ואני. כל הגילויים המסעירים משנה שעברה שינו לי לגמרי את החיים. בלילות במיטה דמיינתי את המפגש עם סבתא בלי שי. רציתי שהיא תהיה רק שלי אבל פתאום כל כך שמחתי שהוא פה לידי וחולק איתי את הרגע הזה. רק הוא יכול לתת לי ביטחון. ניגבתי את היד בחצאית הג'ינס הקצרה שלבשתי והשחלתי אותה לתוך כף ידו של שי כאילו דרך כפות הידיים השלובות אצליח לשאוב את האוויר שהרגשתי שחסר לי בריאות.

״את ממש מזיעה,״ הוא העיר ועשה פרצוף שקצת פגע בי.

״חם,״ נשפתי.

״אמצע אוגוסט,״ הוא ענה. הוא כבר מכיר אותי כל כך טוב ויודע שכשכפות הידיים שלי מזיעות זה סימן שאני מאוד מתרגשת או נסערת.

״את כזאת ג'ינג'ית.״

ידעתי שהוא מתכוון להחמיא לי, זה הרי הסמל המשפחתי שלנו, כמו לוגו של כל משפחת דורון שעכשיו אני חלק ממנה, אבל עכשיו הייתי כל כך מתוחה ששום דבר לא עניין אותי.

״הנה היא,״ קראתי פתאום. התרגשתי ועכשיו היה לי ברור שאני לא טועה. אישה נמוכה לבושה בהידור, צעדה באיטיות לקראתנו. בידה האחת היא החזיקה עגלה עמוסת מזוודות ירוקות, ובשנייה נופפה לנו לשלום. רציתי לרוץ אליה אבל התביישתי. לעומתי, שי התקדם לעברה ולפתע פרש את זרועותיו לצדדים והצעקה, ״סבתושששששששששש!״ שיצאה מפיו בטבעיות, צמררה אותי. סוף־סוף היא כאן, הסבתוש שלנו, שלי ושלו.

שי נבלע בתוך זרועותיה, מתמסר כולו לחיבוק החם שלה ויחד הם התקדמו לעברנו. היא חיבקה את שירלי ואני הייתי הבאה בתור: ״נכדה שלי,״ היא חייכה וכרכה זרועותיה סביבי. הרחתי את הבושם שלה שעטף כל מילימטר פנוי באוויר, כמו שובל של ריח לא מוכר. בושם של סבתות, חשבתי בליבי בדיוק כשהיא אמרה, ״אין ספק שאת דומה כּוֹמוֹ בדיוק לאבא שלך,״ בעברית משובשת ומצחיקה, והוסיפה לפני שהספקתי להגיד משהו, ״דורונית אמיתית.״

כן, ככה היא אמרה לי: ״דורונית אמיתית״. חזרתי בלב על שתי המילים הנעימות הללו וניסיתי להתמודד עם העובדה שהסבתא החדשה שלי עומדת כאן מולי ופתאום היא לגמרי ממשית וקיימת. היא מחוץ לסקייפ ומחוץ למסך הווטסאפ שלי. באמת שרציתי לחבק אותה אבל התאבנתי, לא הצלחתי לזוז וגם לא לדבר, כאילו כוח נסתר הקפיא ומִסמר אותי לרצפה. הידיים לא זזו, גם לא הרגליים. הלשון שלי שכל כך מיומנת בדיבור־יתר - נתקעה לי בפה והרגשתי כמו איזה לוזרית שמאבדת את הכול והקול, דווקא ברגע הכי חשוב.

אמא נעמדה מאחוריי והנוכחות שלה לידי איפסה אותי, וככה הלכנו משפחה אחת גדולה אל עבר החניון. שי ושירלי דיברו ודיברו עם סבתא ואילו אני הלכתי קרובה לאמא ושתינו שתקנו. הצטערתי שלא יכולתי לקרוא את מחשבותיה של אמא ולדעת אם היא יותר מתרגשת, או נסערת, או מבולבלת, ואולי כמוני - גם וגם ו... גם. ״אני אעזור לך.״ מזל שהצלחתי להגיד לפחות את זה, אחרת מה סבתא הייתה חושבת על שתקנית שכמותי. ככה השתלטתי על העגלה עם המזוודות. קיוויתי שזה לא יעצבן את שי, ושסבתא לא תחשוב שאני מתחנפת או נדחפת. אמנם רציתי מאוד לעזור לה אבל בעיקר ניסיתי לשבור את המבוכה וזה היה הדבר היחיד שעלה על דעתי שאני יכולה לעשות עכשיו עם הידיים - פשוט להניח אותן על העגלה וללכת.

כשהגענו למכונית כולם עזרו להכניס את המזוודות לתא המטען.

״תמר, את לשבת במקדימה,״ ביקשה סבתא מאמא, ״ככה אני יכול לשבת עם שני נכדים שלי,״ היא תירצה, קרצה לי ושאלה את שירלי, ״איפה התינוקים?״ היא כמובן התכוונה לנויה ולליבי, האחיות התאומות של שי שנולדו לפני קצת יותר מחודש. גם הן חצי אחיות שלי, כמו שי, אלא שאותן כמעט שלא ראיתי, בגלל שיומיים אחרי שנולדו, נסעתי לדודה שלי ולבנות־דודתי ליה ויהלי, ונשארתי איתן בקיבוץ בית השיטה עד שלשום. לאורך כל השהייה שלי בקיבוץ חשבתי עליהן וקיוויתי שההתעסקות וההתרגשות של שי מאחיותיו התאומות שרק נולדו, לא ירחיקו בינינו. לא עבר יום מבלי ששי שלח לי תמונות שלו איתן וכך גם לא עבר יום שלא הרהרתי בפחדים שלי וגם בקנאה הבלתי נשלטת בשי - חצי אחי - שנולדו לו אחיות תאומות שהן אחיות מלאות שלו ורק חצי שלי.

נראה שהנחיתה של סבתא הצליחה להשכיח אותן ממחשבותיי לחלוטין ולקח לי כמה שניות להבין על מה או על מי היא מדברת.

״הן נשארו בבית,״ ענה שי.

״חם מדי להוציא אותן במזג אוויר כזה,״ הסבירה שירלי.

״מיכלי, חברה של אלה, שומרת עליהן,״ שי המשיך.

״מזל שיש אח גדול שיכולה עוזרת עם התוֹמוֹת או לבַקֶשֶת עזרה מחברים,״ אמרה סבתא לשירלי באנחה, ולמרות שהסכמתי איתה לחלוטין, קצת נעלבתי שהיא לא הזכירה גם אותי. הרי בדיוק לפני שנייה וחצי שי אמר לה שמיכלי היא חברה שלי.

התכנסתי בעצמי ולא אמרתי כלום. שתקתי בעלבון והתנתקתי מהשיחה שהמשיכה להתנהל במכונית הקטנה. הם דיברו ואני התבוננתי מהחלון. לא שהנוף בדרך מנתב״ג לפתח תקווה הוא משהו עוצר נשימה...

שקעתי במחשבות על התקופה החולפת, אפילו שנה לא חלפה מאז. ספרתי בלב אחד־עשר חודשים ומחצה מאז היום הראשון ללימודים בחטיבת ״קשת״ וקרו לי בזמן הזה דברים שאנשים אחרים עוברים חיים שלמים מבלי שקורים להם אפילו חצי מהחוויות שעברתי. זאת באמת הייתה השנה הסוערת בחיי, ניסיתי למתוח קו דמיוני שמתחיל ביום האחד בספטמבר, כשגיליתי שהופרדתי בכיתות מחברותיי הטובות מיכלי ותומי, קו ארוך ומתפתל שמסתיים היום, בפגישה עם הסבתא החדשה ש״נולדה״ לי ביום שמצאתי ואיבדתי את אבא שלי, ביום שקיבלתי במתנה את שי ואת סיפור חיי. בדמיונות שלי הקו הזה נראה כמו קווי מתאר של מדינה זרועת הרים גבוהי פסגות וחפורת גאיות נמוכים. ניסיתי לחשוב היכן אני עכשיו, האם אני יכולה לצייר את נקודת ההווה שלי ברגע זה על ראשו של אחד ההרים או שמא בעמק ואולי דווקא בטיפוס למעלה? או בדרך למטה בלב המדרון?

״הגענו!״ קולה של סבתא ניער אותי מהמחשבות, כשאמא של שי החנתה את המכונית בחנייה שלהם, הדרך חלפה מהר בזמן שהייתי עסוקה במחשבות. אמא ואני נפרדנו מכולם.

״אני מרגישה לב שלך דופקת,״ אמרה לי סבתא תוך כדי חיבוק והוסיפה בעברית במבטא אוסטרלי. ״גם אני מתרגשת, אני לשמוח להיות סבתא שלך.״ העברית המצחיקה והמשובשת שלה כל כך שעשעה ושימחה אותי.

שי ושירלי התכוונו לעלות עם סבתא לביתם ואני צהלתי בלב כשהיא אמרה שכשתתעורר מהשינה היא תצלצל ותזמין אותי לפגישה משפחתית אמיתית ולא כזאת ״על הדרך״.

״אני מחכה מכירה אותך עמוק־עמוק, נכדה יפה שלי. יש לנו יותר משלוש־עשר שנים שאת מספרת אותי את החיים שלך ואני מאוד סַקְרָנִיָיה,״ היא סיכמה, קשרה את הבלון הוורוד שהבאתי לה לזרועה כדי שלא יברח ועלתה עם שי ואמו לביתם כדי לפגוש את התאומות הקטנטנות ולשחרר את מיכלי מהשמרטפות.

״נחכה למיכלי?״ שאלה אמא כשהם נבלעו בלובי הבניין.

״ברור,״ עניתי לה. ״יותר מחודש שלא ראיתי את החברה הכי טובה שלי. אני מתגעגעת ולא זזה מפה בלעדיה.״

כשמיכלי ירדה רצתי אליה ותוך כדי חיבוק שמח לחשתי לה שיש לי מיליון דברים מרגשים לספר לה. היא לא הגיבה, כאילו לא אמרתי כלום, ורק אחרי שחזרתי על זה שוב והוספתי שאני מאוהבת בנבו ושוב זכיתי להתעלמות, נזכרתי שאני לוחשת למיכלי באוזן הלא־נכונה... באוזן שהיא לא שומעת בה כלום מאז אותו פיגוע. ניתקתי את החיבוק, הסתכלתי עליה ואמרתי לה בקול קצת יותר רם: ״חייבת לספר לך, אני מאוהבת.״ עיניה של מיכלי נצצו. היא הוציאה את הנייד מהכיס ובדקה את השעה וכך גילתה שהיא מאחרת לפיזיותרפיה שלה. נאלצתי לדחות את הסיפור שכל כך חיכיתי לספר לה וקבענו להיפגש אצלה בעוד שעתיים. עד אז אנסה להתאפק עם הסיפור הזה בבטן.

״בארבע אצל מיכלי,״ סימסתי לתומי, הצלע השלישית של החבורה שלנו.

״נו...? איך היה להיפגש עם הסבתא?״ היא ענתה בשאלה.

״בסדר, אבל עכשיו הלכה לנוח, ניפגש בערב או מחר, תלוי בקצב ההתאוששות שלה מהטיסה. היא כבר יותר מעשרים וארבע שעות בדרך,״ סימסתי לתומי שענתה מייד מתוך חוש שישי שיש רק לחברות אמיתיות:

״בסדר?! בסדר זאת מילה של אכזבה. קרה משהו?״

״לא קרה כלום. סתם נראה לי שהיא יותר שמחה לראות את שי מאשר אותי אבל אולי רק נדמה לי.״ סימסתי את תשובתי.

״לא לווטסאפ!״ מיהרה תומי להכריז וסיכמה את ההתכתבות בכך שהיא מתגעגעת אליי ומחכה לשמוע את המשך סיפורי הסבתא ובעיקר את כל מה שקרה בקיבוץ בחודש שלא הייתי כאן, כי כל מה שכתבתי להן בקבוצת אמת - מצריך הסברים ממשיים.

• • •

״את חמוצה או שנדמה לי?״ שאלה אמא כשנכנסנו הביתה.

״לא חמוצה.״

״אז?״ היא התעקשה.

״לא יודעת. כל כך חיכיתי לפגוש את סבתא וזה עבר נורא מהר ועכשיו היא הלכה לישון ואני נשארתי עם כל האנרגיות והרצון לדבר איתה ולשמוע ממנה על השורשים שלי.״ אמרתי באכזבה.

״שטויות, את מגזימה,״ ענתה לי אמא והגישה לי כוס מיץ ענבים שסחטה במיוחד בשבילי במכונה שקניתי לה בשנה שעברה ליום האם. ״היא כבר יומיים בדרך, עשרים וארבע שעות טיסה עם תחנות ביניים, ועצירות, והחלפת מטוסים. היא לא צעירה, הלכה לנוח. זאת דרך שקשה גם לצעירים. אל תשכחי, היא חצתה כבר את גיל שמונים.״

״שמונים זה ממש מבוגר ובכל זאת היא יפה, נכון?״ שאלתי. אמא חייכה וליטפה את ראשי.

נכנסתי לחדר והשתרעתי על המיטה. כל מה שתכננתי לספר לסבתא יחכה עד הערב או עד מחר, עצמתי עיניים ודמעות עלו בעיניי. ניגבתי אותן וניסיתי להסיט את מחשבותיי אל הקיבוץ ואל נבו וההידלקות שלי עליו. חשבתי שזה יעשה לי מצב רוח טוב יותר, אבל לא הצלחתי להילחם בזיכרונות משנה שעברה והמשכתי לחשוב על מיכלי שנפגעה בראש ואיבדה את השמיעה, על תומי שהייתה הכתף שלי להתמודדות עם כל הפחדים, על ד״ר ראשה ראניה שטיפלה במיכלי במסירות רבה והצליחה להחזיר לה את השמיעה באוזן אחת, ולבלבל את מחשבותיי בכך שהתקשיתי להבין איך ביום אחד מחבל מוסלמי הרס את חייה של מיכלי והרג את מתן וגרם לי לשנוא את כל הערבים שבעולם, וביום אחר רופאה מוסלמית הצליחה לעשות את הבלתי ייאמן, את מה שאחרים לא הצליחו, ובזכותה מיכלי שוב שומעת ואנחנו יכולות לדבר ולא צריכות להתכתב כדי לתקשר. רופאה ערבייה אחת שגרמה לי להבין שלא כולם רעים ושהשנאה שלי לא יכולה להיות כלפיי עַם אלא רק כלפי המחבל שהוא אדם רע שהזיק ופגע בכל כך הרבה אנשים חפים מפשע. חשבתי על מיכלי שלא זכרה כלום ממה שקרה בחטיבה ונזכרתי במחברת שכתבתי לה על החבורה שלנו, מחברת שקראתי לה ״אמת או חובה״ על שם חבורת אמת שלנו, הקבוצה שנוסדה בגלל חברוּת האמת שבנינו במשך השנים ועל החובה שלה לנצח ולהחלים, החובה של כולנו להעז ולהצליח. מיכלי קראה את המחברת והשלימה את כל הפערים, ועכשיו היא יודעת כל מה שקרה לפני הפציעה שלה ומה שקרה בימים שבהם הייתה בין חיים למוות. חייכתי כששחזרתי את התחושה שליוותה את סיום כתיבת המחברת שלי. איך התגברתי על השנאה הגדולה שלי לכתיבה. זה היה הניצחון שלי וזה מילא אותי בתחושת הגאווה שהצלחתי לדלג על הקושי הכי גדול שלי, ושאני מסוגלת לכל דבר כמעט.

זינקתי מהמיטה. אוי ואבוי, מההתרגשות שסבתא באה, שכחתי להוריד בבוקר, לחצי, החתול המתוק שאימצנו וגידלנו בחצר, גביע קוטג' או שימורים של טונה, והרי היום יום שני, ובימי שני זה התור שלי לדאוג לו לאוכל. רצתי למזווה, אבל אף קופסת טונה לא הייתה שם. פתחתי את המקרר והוצאתי גביע גבינה.

ירדתי למטה.

״חצי,״ קראתי לו. ״חצייייי.״ בדילוגים חתוליים הוא התייצב מייד, קימר את גבו ונצמד אל רגליי.

״התגעגעתי אליך, יללני,״ אמרתי לו. ״לא שכחתי אותך. נסעתי לשלי, ליהלי ולליה, לקיבוץ. אני רואה ששמנת. טוב לך כאן,״ אמרתי וליטפתי את ראשו. ״התגעגעתי.״ הוא גרגר מולי כאילו הבין כל מילה.

״אתה שומע?״ לחשתי לו בסוד, ״מיכלי קצת עסוקה ורק בארבע אפגוש אותה ואת תומי. את סבתא אראה רק בערב ואני כבר מתה לספר למישהו שאני מאוהבת בנבו. כשהיינו בקיבוץ, הוא אפילו ליטף אותי כמעט כמו שאני מלטפת אותך, חצי, אבל הוא לא יצר קשר בכלל היום, קצת מוזר לא?״ ככה מצאתי את עצמי חושפת את רגשותיי בפני חצי שגרגר וגרגר, ולא הצלחתי להבין אם הוא מקנא בנבו, או סתם שמח לפגוש אותי אחרי כל כך הרבה זמן. בדקתי את הנייד בפעם השלישית בחצי שעה האחרונה. עדיין אין שום הודעה מנבו. ״הוא הרי יודע שהלכתי לפגוש את סבתא, מה, לא מעניין אותו איך היה?״ שוב שיתפתי את חצי שכמובן לא הגיב אבל חיסל את הקוטג' בשיא המהירות. שיחקתי איתו עוד קצת ועליתי שוב הביתה.

• • •

בארבע בדיוק התייצבתי אצל מיכלי. תומי הגיעה שתי דקות אחריי. ״חבורת אמת בשלמותה,״ היא אמרה כשראתה אותי.

״אמת לאמיתה,״ חייכה מיכלי.

״נו...״ הן אמרו ביחד וציפו שמייד אספר להן את החוויות שלי מקיבוץ בית השיטה שבו ביליתי בחודש האחרון. כמו שתיארתי לעצמי, נבו היה הנושא שהכי עניין אותן מכל מה שהיה לי להגיד.

״האמת שאני לא יודעת במה להתחיל,״ אמרתי.

״בפעם הקודמת שאמרת לי משפט כזה,״ סיננה תומי, ״זה נגמר בסיפור הדרמטי על הגילוי הענק שלך, לגבי שי ומתן.״

״שום דרמה, הפעם זה לא דרמטי,״ עניתי לה.

״לא דרמטי אבל רומנטי,״ מיכלי הייתה צריכה להבליט את הכישרון שלה לחרוז חרוזים.

״אבל...״

״מה אבל?״ האיצה בי מיכלי והזכירה, ״ודברי בקול רם, אני לא רוצה לפספס אף מילה ולא בא לי לשאול ‘מה?' כל רגע.״

שתקתי.

״למה בכלל שלחו אותך לקיבוץ?״ שאלה תומי ומייד ענתה לעצמה, ״בטח אמא שלך רצתה קצת פרטיות עם הדן הזה שלה...״

שתיהן פרצו בצחוק. ״תמר ודן לנצח...״ הן אמרו כמעט ביחד, בטון שהיה לי ברור שהן דיברו על כך ביניהן כשלא הייתי כאן, ובאמת חשבו שנשלחתי לקיבוץ רק כדי שלאמא שלי יהיה קצת שקט ממני והמון זמן אהבה עם דן.

או שאני יותר מדי פגיעה בזמן האחרון או שזה באמת היה קצת מעליב, לא באמת יודעת, מזל שמיכלי הייתה מספיק רגישה לראות שנפגעתי. ״סתאםםם, צוחקות איתך,״ היא אמרה.

אבל תומי התעקשה: ״באמת אלולי, למה נסעת לכל כך הרבה זמן? לא נראה לך שהגזמת קצת עם הגעגועים שגרמת לנו להרגיש כלפייך?״ ומיכלי המשיכה, ״כשהתעוררתי מהפציעה הבטחתנו שאין יותר נתק כזה בינינו.״

״שנייה, לפני הכול, יש לי משהו להגיד,״ ניסיתי להישמע נחושה ונמרצת ופלטתי במהירות, ״אני כבר לא אלולי!״

״מה?״ הן אמרו ממש פה אחד. אם היו מחזיקות כוס ביד, היא בוודאי הייתה נופלת ומתנפצת במקום.

״מה לא ברור?״ היתממתי.

״מה זאת אומרת שאת לא אלולי? החלפת שם?״ הזדעזעה מיכלי.

״אלולי זה שם של תינוקת, לא מתאים לי יותר,״ הסמקתי למרות הנסיונות להרגיש נחושה.

״אלולי זה שם חמוד ביותר,״ התעקשה תומי. ״אל תגידי על החברה שלנו שהיא תינוקת.״

חייכתי ואמרתי, ״כמו שאת לא אוהבת שקוראים לך תומר ואנחנו מכבדות וקוראות לך תומי, כך גם אני החלטתי החלטה בקשר לשם שלי. אלולי נשמע לי ילדותי מדי.״ התעקשתי.

״אז רק אלה?״ תמהה מיכלי, ״ואיך תדעי שאנחנו אוהבות אותך?״

״תקראו לי אֵלי,״ הכרזתי. ״זה נשמע לי מספיק אוהב.״

״אלי?!״ הן שוב שאלו יחד כמו תאומות סיאמיות.

״בדיוק. פשוט אֵלי!״ הנהנתי נמרצות.

״ומאיפה זה בא?״ שאלה מיכלי.

״נבו המציא לי אותו, והתאהבתי.״

״רק בשם?״ הציקה לי תומי.

״מצחיקקק מאוד,״ עניתי, מתחמקת וסמוקה. ״אלי, וזהו! ובקשר לשאלה שלכן,״ החזרתי את השיחה למקום שבו היינו קודם, ״אז נסעתי לקיבוץ ממש לא בגלל אמא ודן שרצו שקט ממני. נהפוך הוא, אמא שאלה אותי אלף פעם אם אני בטוחה שאני רוצה לנסוע אבל אני הייתי סופר־בטוחה. ״נסעתי כי כשהגיע החופש הגדול נהיה לי שקט בראש, אחרי כל השנה הטעונה שעברנו. מין ריק שלא ידעתי איך להתמודד איתו. את,״ פניתי למיכלי, ״היית עסוקה בפיזיותרפיה ובשיקום וגם התחלת ללמוד את שפת הסימנים והשקעת בזה את כל־כולך, ובצדק, ואת -״ עכשיו הסתכלתי על תומי, ״לקחת ברצינות תהומית את תפקיד הקפטנית בנבחרת הכדורסל, ועוד יותר ברצינות, את אופיר. בכל פעם שבאתי אלייך הייתי צריכה לראות אותו מולי או לשמוע עליו סיפורים. לא שאני מתלוננת, אבל התעייפתי מזה. אמא של שי בדיוק ילדה את ליבי ונויה, ולמרות שהן חצי אחיות שלי, ושירלי נתנה לי תחושה שאני תמיד רצויה אצלם, שמתי לב ששי עסוק בהן כל הזמן. הוא לקח על עצמו את התפקיד של אבא שלו והתבגר מאוד. ושוב, אין לי שום תלונה, זה מובן לגמרי, אבל אם פעם הזמן הפנוי שלו נחלק בעיקר בין התיפוף לביני, ותמיד הרגשתי שאני הכי חשובה לו בעולם, פתאום כמעט שלא נותר לו זמן בשבילי והייתי בתוך רִיק ובתחושה של בדידות נוראה.״

הן הביטו בי ושתקו.

״אז אחרי כמה ימים כאלה שחיפשתי את עצמי בתוך השקט הזה, שהיה ההיפוך המוחלט של השנה שחלפה, אמא הציעה שאסע לקרן ולעודד, הדודים שלי שגרים בקיבוץ בית השיטה. היא אמרה שזאת הזדמנות נהדרת עבורי גם להירגע מכל מה שקרה במהלך השנה, להכיל ולעכל את כל מה שהשתנה, וגם להתחבר ולהתקרב אל בנות־הדודות שלי, שתמיד היו חלק חשוב בחיי ובגלל כל מה שקרה, כמעט שלא דיברנו והיינו חייבות כמה מפגשים מרוכזים כדי לחדש ולשקם את הקשר שהתרופף לו.״

עשיתי הפסקה בסיפור ונשמתי עמוק.

תומי ומיכל הסתכלו עליי ולפעמים המבט ברח להן לצדדים ולמעלה, כאילו הרגישו לא נוח. אבל אז תומי אמרה, ״טוב שנסעת. את באמת היית צריכה את זה. וסליחה אם כל אחת מאיתנו הייתה עסוקה. זה כל כך לא אישי נגדך. באמת עברנו תקופה מלאה באירועים מפתיעים וגם קשים.״ מיכלי הנהנה לאות שהיא מסכימה עם כל מילה.

״טוב, אז עכשיו ספרי על נבו, אבל לשם שינוי תתחילי הפעם מהסוף, נגוון קצת.״

״סוף טוב הכול טוב!״ אמרה מיכלי וכולנו צחקנו. שלפתי את הסלולרי שלי כדי להראות להן את התמונות של נבו, למרות שכבר שלחתי בזמן אמת המון סלפים שלי איתו וגם האינסטגרם שלי מפוצץ בתמונות זוגיות שלנו, אבל רציתי להראות להן דווקא את התמונה המהממת שצילמתי בבריכה, ועוד אחת בחדר האוכל של הקיבוץ ועל הדשא, ומתחת לעץ האורן הגדול. תוך כדי חיפוש בגלריה בדקתי בפעם השישית מהבוקר אם הוא כבר שלח לי הודעה היום. כפי שהלב ניבא לי - לא חיכתה לי הודעה ממנו.

היה לי ברור שמצאתי חן בעיניו, ראיתי שזה הדדי, במיוחד כשנפרדנו. הוא אפילו העז לחבק אותי והבטיח ש... שנשמור על קשר, שיבוא לבקר. אז איך ייתכן שאחרי שסיפרתי לו על סבתא הינדה, דווקא היום אני לא שומעת ממנו אפילו צליל קטן של התעניינות? חשש התגנב לליבי. אולי דמיינתי? אולי אני לא מבינה באהבה? אולי היכולת שלי לפרש מצבים חברתיים השתבשה לחלוטין מרוב שהתאהבתי ובלי קשר למציאות, החלטתי שהוא בעניין שלי כשבעצם מבחינתו רומן הקיץ הזה היה סתמי וחביב והוא לא התכוון לשום דבר מעבר לו? בלעתי את הרוק. החלטתי לא לשתף אותן בחשש הזה. עדיין קיוויתי שיש לו תירוץ משכנע.

״הנה,״ הכרזתי.

״איזו התלהבות,״ קראה מיכלי, ״תראי איך העיניים שלך מבריקות.״

לא ידעתי אם היא רואה בעיניי דמעות שניסיתי לבלוע או אהבה.

״כמו שהעיניים שלך היו פעם כשדיברת על אלון, ״ עקצה אותה תומי ובחנה את תגובתה.

״עדיין מוזר לי שאתן אומרות את זה. אלון מאוד חמוד אבל עד עכשיו קשה לי להאמין שהוא היה באמת חבר שלי,״ היא אמרה. ומשהו בקולה נסדק. הקול שלה תמיד נשמע סדוק כשהיא מדברת על אירועים או אנשים שהיא לא זוכרת כי הם נשאבו לתוך החור השחור שנפער בזיכרון שלה ביום של הפיגוע ההוא.

״ושהתנשקתם,״ הקנטתי אותה.

״ואתם?״ היא שאלה.

״התנשקתם?״ גם תומי התלהבה לשמוע תשובה חיובית ממני...

״הלוואי,״ אמרתי להן. ״הייתי מתה להתנשק איתו, תראו איזה חתיך. וזה עוד כלום לעומת חוש ההומור שלו, הוא כל הזמן הצחיק אותי,״ אמרתי והסתרתי בלב את התקווה שהאהבה הזאת לא עומדת להתפוצץ לה בבכי גדול. למה, לעזאזל, הוא לא מתקשר?

״אז אם לא התנשקתם, מה כן עשיתם?״ קטעה מיכלי את הרהוריי. ״רגע רגע , בעצם, ספרי קודם איך הכרת אותו. בן כמה הוא?״

״הוא נראה קצת יותר מבוגר מאיתנו,״ ענתה תומי למיכלי.

״אני שמחה שאתן מדברות ביניכן ואפילו לא מחכות לתשובות שלי,״ חייכתי. ״רוצות לשמוע?״

שתיהן הנהנו.

התחלתי לספר וקיוויתי שבזמן הזה הוא ישלח הודעה שאוכל להשוויץ בה.

״כמו שאתן יודעות, עם יהלי וליה יש לי קשר ממש טוב למרות שהן צעירות יותר ואילו שלי, אחותן, קצת יותר גדולה, אבל קצת מתנשאת כזאת ואף פעם לא באמת התחברה אליי.״

״נכון, עם שלי כמעט אין לך קשר, את תמיד אומרת שהיא שחצנית ושהיא בקושי מדברת איתך.״

״כך היה גם הפעם. היא הייתה עם החברות והחברים שלה מבוקר עד ערב ואני הייתי רוב הזמן עם יהלי וליה. זה היה מושלם. הן מדהימות ולא לחצו עליי לספר שום דבר ממה שקרה לנו, ממה שעבר עליי, רק היו בשוק שבגיל שלוש־עשרה פתאום גיליתי סבתא חדשה ושרק עכשיו, כשאני לקראת גיל ארבע־עשרה, אני הולכת לפגוש אותה בפעם הראשונה.״

״מי שלא מכיר אותך, אלולי - סליחה, אֵלי - יחשוב שהסיפור שלך על שנה שעברה הוא דמיוני לגמרי,״ אמרה תומי, ״לא רק הקטע עם הסבתא החדשה.״

״עדיין מוזר לי ששי ואני אחים,״ אמרתי ושמחתי בליבי שתומי זכרה לתקן את עצמה מאלולי, לאלי. תומי הוסיפה שכדאי שאזדרז עם הסיפור על נבו, כי היא קבעה עם אופיר ועוד מעט הוא יגיע ואז כבר לא תהיה לנו פרטיות. השם ״אופיר״ העביר בי צמרמורת. ציינתי לעצמי שאני חייבת לבדוק עם עצמי למה אני לא מסוגלת לסלוח לו על כך שקרא לי ג'ינג'ולה ובלודג'ינג'ית, וגם על כל מה שקרה בבחירות למועצת תלמידים בתחילת השנה. הרי הוא התנצל מכל הלב וגם השתנה מאוד מאז.

״יהלי וליה,״ התחלתי לספר, ״העבירו לי שלושה שבועות של כיף אמיתי. סיפרתי להן על הספר ״אורה הכפולה״ - ואמרתי להן שחברה שלי, מיכלי, אומרת לי תמיד שהן מזכירות לה את הדמויות הראשיות שבו. הן ממש התלהבו והחליטו לנסות להתנהג כמו לי ואורה. יום אחד יהלי הלכה בצמות וליה בשיער פזור וביום שלמחרת ליה הלכה בצמות ויהלי בשיער פזור, וככה הן שיגעו את כולם ואף אחד לא הצליח להבדיל ביניהן.

״ערב אחד הלכנו לסרט בבית התרבות של הקיבוץ. כשיצאנו החוצה פגשנו את שלי, שכרגיל, הייתה עם חבורת נערים ונערות מהכיתה שלה. לשם שינוי, הפעם היא הייתה נחמדה והזמינה אותנו להצטרף אליהם.״

״שלי? את בטוחה?״ תומי התקשתה להאמין.

״גם לי זה נשמע מוזר,״ מיכלי הסכימה.

״הכי מפתיע. גם אני הייתי המומה. התיישבנו על האדמה ושיחקנו ‘'אמת או חובה'," אמרתי והשתתקתי.

״נו... חובה עלייך להמשיך,״ דחקה בי מיכלי.

״הבקבוק הסתובב והסתובב והיו משימות מאוד מצחיקות לכל הילדים. פתאום נעצר לידינו ריינג'ר.״

״ריינג'ר? מה זה?״ מיכלי לא הבינה.

״ריינג'ר זה רכב שטח מכוער וקוּלי גם יחד. הוא דומה לטרקטור ולכן מכוער, אבל גם לג'יפ או טרקטורון מודרני וצעיר, לכן הוא משדר משהו מאוד אופנתי. לא נוהגים בו על הכביש, יש בו מקום לשני נוסעים והוא יחסית בטוח. יש כמה כלי רכב כאלה בקיבוץ והנערים והנערות נוסעים עליהם ממקום למקום, במקום באופניים, ואפשר לנסוע בו בזוגות. זה רכב ציבורי ששייך לכל הקיבוץ. הוא לא פרטי של מישהו ספציפי, אז כולם יכולים בכל רגע לעלות על ריינג'ר כשהוא פנוי וחונה באיזה שביל, ופשוט לנסוע.״

״באמת נשמע מגניב,״ תומי הסכימה איתי.

״וצריך רישיון כדי לנהוג עליו?״ מיכלי התעניינה.

״לא יודעת. מה זה כל השאלות האלו. אתן רוצות לשמוע או לא?״ התרגזתי.

״דברי דברי,״ זירזה אותי תומי, אולי כי גם הבינה שעוד מעט יגיע המעצבן הפרטי שלה ואז כבר לא אספר להן כלום בנוכחותו.

״בקיצור, גם אני לא ידעתי מה זה בדיוק ריינג'ר, אבל הוא עצר שם, מלוכלך מבוץ, ומתוכו יצא בחור ממש חמוד, לא גבוה ולא נמוך. לא נראה כמו אחד שעף על עצמו. הסתכלתי עליו בגלל שהריינג'ר עורר את סקרנותי, והוא שם לב וחייך אליי.״

״ו...?״ הסתקרנה מיכלי.

״ופתאום הרגשתי שקורה לי בלב, משהו שלא תכננתי שיקרה. משהו שלא קרה לי אף פעם. ליה לחשה לי שאני מסמיקה, ואז כנראה הסמקתי עוד יותר כי גם יהלי העירה על זה משהו. הלב שלי פעם בחוזקה ולא ידעתי מה לעשות אז פשוט הסתכלתי על הרצפה, ולא הספקתי להגיד להן שאני עייפה ושאולי כדאי שנלך לישון, ופתאום הוא ניצב מולי ועברה לי בשנייה כל העייפות. הייתי ערנית לחלוטין.״

״נדלקת עליו.״ אמרה תומי את המובן מאליו.

״הוא הצטרף למשחק ולמעגל,״ המשכתי, ״הבקבוק הסתובב ועצר כשהפתח מופנה כלפי מישהי שאני לא מכירה ותחתית הבקבוק - כלפיי. אני תמיד בוחרת באמת אבל בגלל שפחדתי שכולם ראו שהסמקתי ושאם אגיד אמת היא תשאל אותי אם נדלקתי על הנער הזה, שעדיין לא ידעתי את שמו, בחרתי בחובה מבלי לחשוב פעמיים. המשימה הייתה לנסוע עם אחד הבנים על הריינג'ר עד הצרכנייה וחזרה, מרחק של עשר דקות נסיעה.

״אתן מתארות לעצמכן מה קרה אחר כך, נכון?״ שאלתי.

״הוא התנדב להסיע אותך!״ אמרה תומי.

״טוב, זאת לא חוכמה, סיפרת לנו את זה בווטסאפ,״ אמרה מיכלי עוד לפני שהספקתי לענות.

״נכון, אתן מעודכנות,״ המשכתי. ״הוא התנדב לעזור לי במשימה ולקח אותי לסיבוב שהיה אמור להיות קצר אבל התארך כי הוא הציע להראות לי את כל הקיבוץ. כל הדרך הרגשתי שהאוזניים שלי בוערות ושהלב שלי מתפקע, בחיים לא התרגשתי ככה.״

״גם לא כשגילית שאת ושי אחים?״ שאלה תומי.

״זה משהו אחר,״ עניתי לה, ״איך אפשר להשוות? התרגשות מסוג שונה לגמרי,״ אמרתי והמשכתי. ״הוא כנראה חשב שאני מגיבה ככה בגלל שאני פוחדת מהנסיעה בריינג'ר והרגיע אותי. כל הדרך ניסיתי לחשוב על משהו מעניין או מתוחכם להגיד לו ולא הצלחתי לחשוב על כלום. המוח נאטם לי לגמרי.״ חייכתי.

״אבל בהמשך, כשהכרנו יותר, הוא היה מאוד רגיש כשסיפרתי לו שגיליתי מי אבא שלי בשנה האחרונה, ומה קרה לו. הוא ליטף לי את היד בעדינות כזאת שהעבירה צמרמורת בכל הגוף.״

״הופה,״ מיכלי לא התאפקה.

״מאוהבת,״ קרצה לי תומי.

״אין מצב שאתן מכירות את התחושה הזאת,״ שיתפתי אותן במה שהרגשתי והייתי בטוחה שאני היחידה בעולם שאי פעם הרגישה ככה. ״נדמה לי שרק אני חוויתי דבר כזה, לא יכול להיות שיש עוד מישהו בעולם שהרגיש את מה שאני הרגשתי כשנבו ליטף את כף ידי,״ חייכתי במבוכה והוספתי שכשהוא הסתכל עליי במבט שבחיים לא ראיתי וחייך חיוך רק אליי, הבנתי מה זה אומר 'מבט ממיס', ״ואז,״ המשכתי, ״כשהשפלתי את עיניי מרוב מבוכה, הוא הסיט לי את השיער אל מאחורי הכתף ואמר לי שאני יפה.״

כשסיפרתי להן את כל זה הרגשתי שוב את אותה חמימות של אושר, והתגעגעתי אליו בכל נשימה.

״לא יודעת מאיפה שאבתי את האומץ אבל ירדתי על הריינג'ר המלוכלך והוא הציע שנשטוף אותו יחד.״ המשכתי לספר איך נבו התלהב והביא צינור מים וחיבר אותו לברז והשתוללנו עם המים והקצף מהסבון שהשפרצנו גם על הריינג'ר וגם על עצמנו. נרטבנו לגמרי ולמרות שנראיתי כמו סמרטוט רצפה רטוב ומלא בבוץ וסבון גם יחד , ועמדתי שם כולי מטפטפת מים מלוכלכים, נבו אמר שהוא אף פעם לא פגש נערה מהממת כמוני. ושוב ליטף לי את השיער הרטוב ועם האצבע הרטובה שלו, ספר את הנמשים שעל פניי.״

תומי ומיכלי התרגשו מהסיפור שלי ותומי שאלה כמה נמשים הוא באמת ספר, ועניתי לה שאלף, למרות שנבו הפסיק הרבה לפני שהגיע לאלף. צחקנו.

לא הספקתי לסיים את הסיפור ופתאום הכול נקטע כי שתיהן היו צריכות ללכת. אופיר הגיע וקרא לתומי שתרד למטה וגם מיכלי אמרה שהיא מתחילה היום סדנה שהיא התגשמות כל חלומותיה, סדנת כתיבה מיוחדת המיועדת לבני נוער עם קשיים רפואיים שונים. ״אמיר המליץ לי על זה, ונרשמתי. היום הפגישה הראשונה ואני חייבת להתארגן ולטוס לאוטובוס.״

״על מה תכתבי?״ שאלתי אותה והיא ענתה שהיא מאוד רוצה לכתוב יומן שיקום. לתעד את הדרך שלה מרגע הפציעה ועד ההחלמה המלאה.

כיף למיכלי, הרהרתי, היא כל כולה אופטימיות מהלכת. היא באמת מאמינה שהיא תחלים לחלוטין ושיגיע הרגע שבו יחזרו אליה השמיעה והזיכרון. היא מלאה תקווה חיובית ולרגע לא נכנעת.

״ולמה את לומדת את שפת הסימנים? הרי את בכל זאת שומעת,״ העזתי בכל זאת לשאול שאלה אחרונה לפני שנפרדנו.

״לא רק שאני שומעת, ברור לי שגם באוזן השנייה השמיעה תחזור, אבל אני רוצה לעזור לחירשים. אני רוצה להתנדב למענם ואני חושבת שכל האוכלוסייה צריכה ללמוד את שפת הסימנים. עוד אעשה עם זה משהו. כרגע לא בטוחה מה בדיוק, אבל אתן תהיו הראשונות לדעת. אחרי אמיר. הוא כבר הבטיח להצטרף לגיוס הנוער לכל משימה שאחשוב עליה שכרוכה בעזרה לעולם החירשים.״ היא סיכמה בהחלטיות.

בדרך לדלת, ראיתי את אייל, אבא של מיכלי, שוכב על הספה בסלון וקורא ספר. הוא היה מאוד נחמד והתעניין בשלומי וכשהיינו ליד הדלת ביקשתי ממיכלי שתצא איתי רגע למעלית ולא התאפקתי מלשאול, ״ תגידי, ההורים שלך בסדר עכשיו?״

״ברור שבסדר,״ היא ענתה, ״אתן כל הזמן מספרות לי על מריבות בלתי פוסקות שהיו אצלי בבית, אבל מאז שהתעוררתי מהתרדמת אני רואה שההורים שלי מסתדרים יפה מאוד, הם לא צועקים ולא רבים, עד כדי כך שקשה לי להאמין שהסיפור שסיפרתן לי הוא אמת.״

״או שזה בגלל שאת שומעת רק באוזן אחת אז אולי המריבות פחות צעקניות בעינייך,״ אמרתי בצחוק.

״שמיעה סלקטיבית, את מתכוונת?״ היא צחקה והוסיפה, ״הם באמת לא רבים. רגוע פה.״

• • •

כשיצאתי מהמעלית התקבלה הודעה מסבתא הינדה.

״נכדה שלי,״ היא כתבה לי, ״הרגע הגדול שלנו להגיע סוף־סוף, אני לחכות לפגישה איתך. בתנור של שירלי יש כבר העוגיות המיוחדות שלי במיוחד בשבילך. עוגיות פרג שכל הנכדים שלי למתים עליהן. מתי את לבוא?״

אני שונאת פרג. אפילו בפורים אני אוכלת אוזני המן ממולאים בשוקולד או בתמרים ובחיים לא בפרג. הגרגירים האלה צובטים לי את הלשון וממלאים לי את הפה בטעם מגעיל, אבל שמחתי שסבתא סימסה לי והבטחתי לעצמי בלב שאטעם מהעוגיות אפילו שאני שונאת פרג. אני אפילו אשקר ואגיד שהעוגיות מעולות.

״אני באה עכשיו!״ כתבתי לה ונכנסתי הביתה רק כדי להחליף בגדים וקצת לדפוק הופעה. מותר לי. הרגשתי כמו לפני דייט ראשון עם סבתוש.

סבתא סימסה, ״איזה כיף!״

העפתי מבט חוזר בהודעות הווטסאפ שלי. לא הייתה שם שום הודעה חדשה מנבו.