מריר בפה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מריר בפה
הוספה למועדפים

מריר בפה

כוכב אחד (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: איריס ברעם
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2013
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 298 עמ' מודפסים

מוניק טרואונג

מוֹניק טְרוּאוֹנג נולדה בסייגון ב-1968 ועברה לארצות הברית בגיל שש. היא בוגרת אוניברסיטת ייל ובית הספר למשפטים של אוניברסיטת קולומביה. מתגוררת בברוקלין, ניו יורק. "ספר המלח" הוא רומן הביכורים שלה. עם צאתו לאור הוא הפך לרב-מכר, ועד כה תורגם ל-7 שפות.

תקציר

לינדה ניחנה בתכונה מיוחדת – היא טועמת מילים. שמה של אהוב נעוריה מעלה בפיה טעם של סורבה תפוזים, שמה שלה – טעם מנטה, למילה אמא טעם של שוקולד חלב. וזה לא הדבר היחיד שמבדיל אותה מכל הסובבים אותה בעיירה הקטנה בצפון קרוליינה שבה גדלה, בהם בני משפחתה וחברתה הטובה קלי, היחידה שיודעת את סודה.

טעמי המילים מלווים את לינדה בילדותה ובנעוריה בשנות ה-70 וה-80, בלימודי המשפטים בייל, וכשהיא חוזרת הביתה כדי להיפרד מדודה האהוב. אז גם יתלכדו הרמזים, חצאי האמיתות וקרעי הזיכרונות לסיפור אחד והערפל שעוטף את חייה יתחיל להתפזר.

"כולנו זקוקים לסיפור שמתאר מנין באנו ואיך הגענו לכאן. אחרת, איך נוכל להכות שורש ולהישאר," כותבת לינדה. מריר בפה הוא הסיפור שלה. סיפור על ילדות והתבגרות, על הרצון להבין ולהיות מובן, על הצורך לאהוב ולהיות נאהב.

מוֹניק טרוּאוֹנג נולדה ב-1968 בסייגון, וייטנאם, וחיה בברוקלין, ניו יורק. "מריר בפה" הוא ספרה השני, אחרי "ספר המלח", שזיכה אותה בפרסים רבים. טרואונג היא גם עורכת דין לענייני זכויות יוצרים וכותבת הבלוג Ravenous  על אוכל ומסעות.

פרק ראשון

פרק 1

 

 

התאהבתי בדוד־רבא שלי הארפֶּר כי הוא לימד אותי לרקוד. הוא אמר שכדי לחוש את הקצב עליך לאפשר לעצמך להרגיש את הדם זורם בתוך הגוף. הוא אמר לי לעצום עיניים ולשכוח את הגוף שלי. עשיתי את זה, ושנינו הקפצנו את הגוף שאין לנו מעלה־מטה ומצד אל צד. הוא אהב אותי כי הייתי ילדה שקטה. הוא הראה לי תצלומים של עצמו כילד. הוא נהג לדבר על עצמו בגוף שלישי. זה, כאן, הוא הארפֶּר אֶוון בֶּרץ', כך נהג לומר. הילד שבתצלומים האלה היה גם הוא ילד שקט. ידעתי את זה לפי הידיים שלו, שתמיד נחו לצדי הגוף, אף פעם לא על המותניים ולא פשוטות למעלה, לעבר שמי צפון קרוליינה. שנינו היינו קומפקטיים, ותמיד התקפלנו עד שנהיינו עוד יותר קטנים. שנינו אהבנו מוזיקה, כי המוזיקה הייתה נהר שעל חופו התפשטנו, זינקנו אל מימיו וחבטנו בהם בזרועותינו. השנה הייתה 1975, והמים שסביבנו נצצו באורות דיסקו. ואולם דודי־רבא הארפר ואני רקדנו לצלילי אלביס פרסלי, ג'רי לי לואיס ופאטְס דוֹמינוֹ. רקדנו טוויסט, רקדנו את ריקוד תפוח האדמה המעוך, וקרצנו זה לזה בכל פעם שפקחנו עיניים. דודי־רבא הארפר היה אהבתי הראשונה - הייתי בת שבע. בחברתו צחקתי בקול רם.

אודה ולא אבוש - ניסיתי למצוא אותו בכל גוף של גבר שנח לצדי במיטה, ועכשיו אני רואה אותו רק בחושך. עניבת הפרפר שלו פרומה, תלויה סביב צווארון חולצתו, שהיה עשוי ממשולשים שווי שוקיים קטנים בהשוואה למה שהיה אופנתי באותם ימים, מכנסיו מקומטים ומקופלים, שערו המאפיר מסופר באותה התספורת כמו כשהיה ילד, קווצה אחת שמוטה על אחת מעיניו, ועינו השנייה כאגם כחול מנומר באור השמש.

לא תכננתי להתחיל את סיפורי דווקא בדודי־רבא הארפר, אבל סיפור על משפחה צריך להתחיל באהבה. היות שהוא היה אהבתי הראשונה, נחסכה ממני ההתנסות העצובה ביותר בחייהם של מרבית האנשים. למזלי, האהבה הראשונה ושיברון הלב הראשון באו לי משני אנשים שונים. הזיכרונות הקשורים בשני סוגי הרגש - האחד כשהלב מלא עד גדותיו, והשני כשהלב מתרוקן - הופרדו ושוכּנו בגופים נפרדים. אני עדיין זוכרת את ההרגשה שהציפה אותי כשדודי־רבא הניח בפעם הראשונה את מחט הפטפון על התקליטון שהסתובב במהירות של 45 סיבובים לדקה. זה קרה מיד. הרגשתי שכל מה שהיה חבוי עמוק בתוך גופי עולה למעלה אל פני השטח, שעורי הולך ונעשה דק יותר, ושאני עלולה להתפרק. אולי זה נשמע כואב, אבל זה לא כאב. זה מה שהאהבה עשתה לגופי, היא שינתה אותו. הייתי מתפרקת כמו תצוגת זיקוקין די נור, פֶּרץ של אור שמתרחב ומזדהר, וגורם למי שנמצא מתחתי לומר "אה!". אני זוכרת שאמרתי בקול רם את שמו של דודי־רבא. הזיכרון הזה של אהבתי הראשונה היה שמור ומוגן אז מפני הבאות.

אספר לכם תחילה את הדברים הקלים. אכתוב במשפטים פשוטים. משפטים שעניינם עובדות ואין בהם כל רגש, והם ינחתו בינינו כמו קלפי משחק שנוחתים על השולחן. שמי לינדה האמֶריק. גדלתי בבּוֹילינג ספּרינגס,* צפון קרוליינה. הורי נקראו תומאס ודי־אן. לחברתי הטובה ביותר קראו קֶלי. אני הייתי הטום־בוי של אבי. הייתי נושאת שרביט המצעדים של אמי. הייתי הנואמת בחגיגת סיום התיכון של המחזור שלי. למדתי במכללה ובבית ספר למשפטים הרחק מעיירת הולדתי. עכשיו אני גרה בניו־יורק סיטי. אני מתגעגעת לדודי־רבא הארפר.

[* עיירה במחוז קליבלנד, שנקראת על שם המעיינות החמים הנובעים בתחומה.]

אבל ברגע שנזרקו הקלפים על השולחן, מן ההכרח שיתערבבו וייצרו עיוותים; ראשה של מלכת עלה על גופו של מלך תלתן ורגליו המעוקלות של הג'וֹקֶר מתחת לשדה של לבבות: גדלתי ב(תומאס וקלי). הורי נקראים (הנואמת ונושאת שרביט המצעדים). חברתי הטובה ביותר נקראה (הארפר). הייתי ה(ניו־יורק סיטי) של אבי. הייתי נושאת (המכללה ובית הספר למשפטים) של אמי. הייתי ה(טום־בוי) בתיכון. למדתי הרחק מ(תומאס ודי־אן). עכשיו אני גרה ב(בוילינג ספרינגס). אני מתגעגעת ל(לינדה האמֶריק). הדרך היחידה לברר מהי האמת היא לאסוף את הקלפים שזרקתי, לאט, ולבחון אותם כל אחד בנפרד.

 

***

 

סבתי אַייריס בֶּרץ' ווֹטלי נפטרה ב־14 בפברואר 1987. היא לא הוציאה שקר אחד מפיה כל ימי חייה, והפחד שהטילה עלינו משום כך גרם לנו, בני המשפחה המידלדלת, לדבוק זה בזה. כשבריאותה החלה לבגוד בה התחיל כל אחד מאתנו לחשוף את טיבו האמיתי, וכאשר היא מתה פרחנו כולנו כאותם הוורדים שאחר כך דוהים ומתפרקים. אייריס הייתה אמה של אמי ואחותו הגדולה של דודי־רבא הארפר. לגבי אישה השוכבת על ערש דווי, סבתי אייריס נראתה ממש מצוין. גבותיה היו מצוירות תמיד בקפידה, שפתיה צבועות בשפתון בצבע אלמוג בוהק, שערה האפור מסורק לפקעת אבל בגרסה מודרנית. אחות רחמנייה באה לטפל בה, ובאה גם קוסמטיקאית. אלה היו כמה מהפינוקים שהתלוו לגסיסה בבית.

"מה שאני יודעת עלייך, ילדה קטנה, היה שובר אותך לשניים." אלה היו הדברים האחרונים שאמרה לי סבתי.

כלבה, עניתי לה בקול שקט ושלֵו, כאילו שאלה אותי מה השעה ואני, בעודי עומדת ליד מיטתה, כאילו עניתי: צהריים.

דודי־רבא הארפר השמיע קול שיהוק כדי להסוות צחקוק. עיניה הכחולות־חלביות של סבתי נעצמו ולא נפקחו שוב, לדברי דודי־רבא, אלא כעבור דקה תמימה. די־אן (כך קראתי אז לאמי) לחשה בזמן הזה "תשתקי, לינדה". אחר כך היא הצביעה בכעס על הדלת, ואני טרקתי אותה כשיצאתי מהחדר.

לגבי אמי היו חילופי הדברים האלה הדוגמה המכאיבה האחרונה לתכונה שהייתה משותפת לאמה בת השבעים וארבע ולבתה בת התשע־עשרה. סבתי אייריס ואני היינו שתינו דוברות אמת מושבעות, ודי־אן לא יכלה לשאת את זה.

די־אן הזעיקה אותי מהמכללה כדי להיפרד מסבתי:

"עלי על מטוס, לינדה. בשם אלוהים, אל תיסעי שוב באוטובוס."

"את בטוחה הפעם? יש לי שלושה מבחנים בשבוע הבא -"

"אני אשלם על הכרטיס."

"בסדר."

זו הייתה השיחה הארוכה ביותר שדי־אן ואני ניהלנו במשך חודשים. אהבתי את אמי מגיל שבע עד אחת־עשרה. היו לנו ארבע שנים טובות ביחד, שזה יותר ממה שרוב הזוגות הנשואים זוכים לו. את הסטטיסטיקה הזו למדתי בשנה השנייה שלי באוניברסיטה, בחוג לפסיכולוגיה, בקורס "המשפחה האמֶריקאית בשלהי המאה העשרים: תפקוד לקוי, תפקוד לקוי, מה תפקידך?" בארבע שנותי ביֵיל נמשכתי לקורסים שהצירוף "תפקוד לקוי" כיכב בכותרת שלהם, או שלפחות הופיע כמה פעמים בתיאור הקורס. גם הצטערתי בכל בכל מאודי שאבי כבר נפטר ואינני יכולה לחלוק אתו את מה שלמדתי.

כשאבי מת (הוא הקדים את אייריס, לצערי הרב), הוא ודי־אן כבר היו נשואים כמעט עשרים וחמש שנים, מהן שנים רבות של נישואין מאושרים. הם היו "מאושרים" - לפי הדיווח של דודי־רבא הארפר. אני עצמי ראיתי רק את הצדדים האחרים של הקשר ביניהם. לא היו אלימות או בכי או השפלות, הייתה רק אומללות. לא היו לי אחים ואחיות גדולים שיספרו לי על תקופות טובות יותר: שאבא ואמא נהגו להתנשק בין ה"בוקר" ל"טוב"; שאבא נהג ללבוש סינר בכל יום ראשון בערב והיה מכין לכולם טוסט גבינה ומרק עגבניות מקופסת שימורים; שאמא נהגה לשבת אתו בערבים האלה במטבח ולדפדף במגזינים. אם דברים כאלה היו, אני כנראה החמצתי אותם.

אני לא יודעת להסביר למה, אבל ידעתי שאבי יעזוב אותי מוקדם מדי. לכן התגעגעתי אליו אפילו כשהיה בחיים. בכל פעם שנסע מהעיר לרגל עסקיו, בדרך כלל נסע לראלי* ללילה אחד, הייתי מצטננת. כשהוא היה חוזר, הייתי מבריאה. אבי, מצדו, לא העלה בדעתו להתגעגע אלי מעולם. אבל מובן שהוא חי די זמן כדי לראות אותי מסיימת את לימודי בתיכון, ללמוד בעצמו באוניברסיטה, לעסוק במקצוע מספק ולחיות בעיר שנהג לספר לי עליה בערבים במקום סיפור ערש.

[* עיר הבירה של צפון קרוליינה]

 

הלווייתה של סבתי אייריס נדחתה בשבוע בגלל הפרחים. לאחר התקף הלב השני הודיעה לנו אייריס שהיא רוצה שישימו פרחי מַגנוֹליה על ארון הקבורה שלה. שהיא רוצה המון ענפי מגנוליה, מפלים של עלים ירוקים נוצצים שכתמי חום־זמש מציצים מצדם התחתון וביניהם צפים פרחים לבנים ענקיים, כמו קערות מרק. אייריס לא טרחה לפרט עד כדי כך, אבל כך דמיין דודי־רבא הארפר את הפרחים כשאחותו הודיעה לו שזה מה שהיא רוצה. אלא שבאמצע פברואר לא ניתן היה להשיג פרחי מגנוליה, לא בבּוֹילינג ספּרינגס ולא בשום מקום אחר במדינת צפון קרוליינה. המוכר בחנות הפרחים בעיירה הסמוכה שֶלבּי נאלץ להזמין אותם במיוחד מסיטונאי בניו־יורק, שחיכה למשלוח שיגיע באמצע השבוע מאיזה מקום בדרום אמריקה, ועוד באותו הלילה שלח את הענפים לבוילינג ספרינגס בקופסה שהייתה גדולה כמעט כמו ארון הקבורה עצמו. בייבי הארפר (כך קראה סבתי לאחיה הקטן מאז שנולד, שישים ושלוש שנים קודם לכן) דאג לכל סידורי ההלוויה, והוא לא היסס להודות שהפרחים היו החלק הכי קשה ומאתגר בכל המשימה. הוא רשם המון רשימות של עשֵׂה ואל תעשה, לשימוש כשיבוא יומו:

 

* יש לערוך את טקס שימור המת בבית ההלוויות על שם סֶסיל טי בּרנדון למנוחת עולמים; לבקש את חבילת "פטירה מכובדת".

* אין לבזבז כסף על פרחים אמיתיים; יצור מת אחד מספיק.

* יש להזמין הסעדה מאשוויל; ראו תיקייה עם הכותרת "ספקי מזון", יש שם כתובות ומספרי טלפון.

* אין להזמין ביצים קשות ממולאות; הן אמנם טעימות, אבל הזקנים יפליצו בגללן.

 

דודי־רבא הכניס את רשימותיו לתיקייה, הראה לי אותה, ושם אותה בארונית התיקיות הפרטיות שלו באות ס', לציון "סוף".

עד שיצא לגמלאות היה דודי־רבא הארפר ספרן במכללה הבַּפּטיסטית גארדנר־וֶבּ, המרכז האינטלקטואלי של בוילינג ספרינגס. במכללה הייתה שיטת העבודה שלו שמרנית ויעילה, אבל לא בבית. גם בבית היו הספרים ערוכים לפי סדר הא"ב, אבל לא לפי שמות הספרים. האות א' סימנה שהספר "ארסי", האות ב' - "בחינה נוספת", ג' - "גרוע", האות ד' - "דפוק לגמרי", ה' - "המלצה", ו' - "ועוד עותק למתנה", ז' - "זר" (שמשמעו שדודי־רבא התקשה להזדהות עם הדמויות בספר, ולא שהסופר מארץ אחרת) וכו'. הוא טרח והסביר לי את השיטה ונתן לי רשימה מודפסת של כל הקטגוריות. הרשימה הזו ותיקיית "סוף" הם המסמך הכי קרוב לצוואה שבייבי הארפר (הוא הודה בפני לפני זמן רב שהוא נהנה שקוראים לו כך אפילו שלא בנוכחותה של אייריס אחותו) היה עתיד להפיק. עד למותה של אייריס לא יצא דודי־רבא מגבולות ארצות הברית, וקניית המגנוליות לארון הקבורה שלה עוררה בו מחשבות על מקומות בעולם שנמצאים דרומה עוד יותר מעיירת הולדתו ומקום מגוריו. בעקבות ההרהורים הללו הוא נכנס לחנות הספרים וקנה כמה מדריכי תיור ועותק של "מאה שנים של בדידות". את הספרים האלה מיקם בייבי הארפר במדף באות ב'.

 

סבתי אייריס הייתה מה שהרופא שלה כינה חולת סוכרת "קופצנית". בכל יום היו רמות הסוכר בדמה מטפסות לגבהים וצונחות למצולות. התנודות הפרועות האלה הכבידו מאוד על פעולת איבריה הפנימיים, בעיקר הלב. היה לה מזל שהיא חיה כל כך הרבה זמן למרות המחלה. הסוכרת אובחנה אצלה ביום השנה החמישי למות בעלה, ווֹלטֶר וֶנדל ווֹטלי. את סבי, שתושבי המחוז הכירוהו כשופט ווֹטלי, אני לא זוכרת בכלל. סבתי אייריס התגוררה בבוילינג ספרינגס חמש־עשרה שנים נוספות לאחר מותו. בתום עשר שנים בגפה אמרה לי שהיא לא מרגישה בת מזל על שנשארה בחיים זמן רב כל כך. היא ידעה שאני היחידה במשפחה שמסוגלת לסבול את הכנות המוחלטת שלה.

העצב היכה את סבתי בנקודת התורפה שלה - הפה. היא אהבה את בעלה, אבל השתגעה ממש על ממתקים. בזמן שוולטר וֶנדל היה בחיים היא התנזרה מדברי מתיקה, בעיקר מהסוג המטוגן והאפוי, כדי שלא יוריד את עיניו ממנה. מידת שמלתה, מידה 40 המכובדת, ותסרוקתה, מנופחת באורך הכתפיים, שהצריכה שני ביקורים בשבוע ב"סלון היופי" של מיס קוֹרָה, לא השתנו מהיום שבו פגשה את וולטר וֶנדל. ברגע שנפטר לא הייתה לה סיבה לשמור עליהן. היא קיצרה את שערה וסלסלה אותו בעצמה, אלא אם כן היה אירוע מיוחד. היא זללה סופגניות עם ריבה, עוגות תפוחים, מאפי קינמון וופלים מצופים בשוקולד. הסניף הקרוב ביותר של קונדיטוריית "קריספּי קְרֶם" - היא אהבה לצאת לקניות לחנות אחת בכל פעם - היה מעֵבֶר לגבול בספַּרטנברג, דרום קרוליינה. דודי־רבא הארפר סיפר לי שבשנה הראשונה לאחר מות סבי, כשאייריס התגוררה לבדה בבית הקולוניאלי ירוק התריסים ברחוב פּידמוֹנט, היא עברה את המרחק בין בוילינג ספרינגס לספַּרטנברג - כשישים קילומטרים - לעתים קרובות כל כך, שכבר הייתה מסוגלת לנהוג לשם בחשכה שלפני עלות השחר בעיניים עצומות ולחלום בדרך על וולטר ונדל.

כמרבית המכורים, גם סבתי אייריס אהבה לחלוק את התמכרותה עם אחרים. היא זו שנתנה לי את הבקבוק הראשון של "דוקטור פֶּפֶּר", ישר מהמקרר, בלי לטרוח להוציא כוס מהארון. הייתי אז בת שבע (וכבר רקדתי עם דודי־רבא הארפר) וחשבתי שזו תחילתו של קשר מופלא ביני לבין סבתי. אייריס הוציאה מהמקרר בקבוק נוסף לעצמה, ובשלוש גמיעות רוקנה את הנוזל בצבע הדִבשָה עד הטיפה האחרונה.

"אל תספרי לאף אחד," אמרה כשמחתה את זוויות פיה במפית נייר.

"על דוקטור פֶּפֶּר?" שאלתי.

"לא, קנרית קטנה שכמוך," השיבה, "שנתתי לך לשתות ישר מהבקבוק."

אני זוכרת שהסתכלתי למטה אל מה שצינן את ידַי. על בקבוק הזכוכית התגלגלו אגלי כפור קטנים, ממש כמו בפרסומות בטלוויזיה. הבקבוק היה כמעט מלא. הטעימה הראשונה מהמשקה המוגז צרבה את לשוני והפעם ניסיתי ללגום מהבקבוק לאט. הודות לסבתי אייריס למדתי שיעור חשוב: ההבדל בין עובדה לסוד טמון במשפט הערמומי: "אל תספרי לאף אחד". התחשק לי לשפוך את המשקה לכיור. יצאתי אל החצר האחורית של בית סבתי והשקיתי בו את עץ הדוֹגווּד שבגינה.

הרופא של סבתי המליץ שהיא תימנע ממשקאות קלים. משקאות קלים יהרגו אותך אפילו יותר מהר מהסופגניות האלה, הזהיר אותה. לאחר האזהרה הזו נהגה סבתי להתלוצץ ולומר שהיא מעדיפה את דוקטור פֶּפֶּר על פּיטֶרמן. היא הכירה את דוקטור פיטרמן עוד מהימים שבהם היה אַרטי פיטרמן הקטן, שלמד בכיתה יחד עם בתה די־אן בבית הספר היסודי. כבר אז הוא היה חכם שחושב שהוא יודע הכול, סיפרה לי אייריס, אבל הוא גם היה מחטט באף ומרטיב במיטה. שום תואר מפואר ברפואה לא יכול לשנות את העובדות האלה, הכריזה סבתי. כך נלמד שיעור חשוב נוסף על החיים: העבר הוא מחלה חשוכת מרפא.

הייתי בת ארבע־עשרה כשסבתי לקתה בהתקף הלב הראשון. ההתקף השני התרחש שבוע לאחר שהתחלתי ללמוד במכללה. זו הייתה הפעם שבה נסעתי הביתה באוטובוס. ארזתי תיק ליומיים והלכתי לתחנה, אבל לא הצלחתי להכריח את עצמי לעלות לאוטובוס. חזרתי לתחנה בכל יום, עד שהצלחתי להושיט לנהג את כרטיס הנסיעה. די־אן לא האמינה למראה עיניה כשהופעתי בחדר של סבתי בבית החולים שבוע שלם לאחר שדיברנו בטלפון. נכנסתי לחדר שהיה מואר בניאון וזמזם בהמוני מוניטורים וגם אני לא האמנתי למראה עיני. סבתי אייריס הייתה עדיין בחיים.

"באותה המידה יכולת ללכת ברגל," אמרה לי די־אן בקול כבוש. לאחר שבירכתי אותה לשלום בהרמת סנטר אדישה היא הליטה את פניה בידיה - יד שמאל אחזה את ההקלה ויד ימין את הייאוש.

"בפעם הבאה," אמרתי.

מבט חטוף בחולה הספיק כדי להיווכח שתהיה לי הזדמנות נוספת לאכזב את די־אן. באותם ימים לבשה סבתי אייריס מידה 48, וידעתי שהיא לא מתכוונת להגיע לגן עדן כל עוד היא לובשת בגדים במידה הזאת. בעלה, וולטר ונדל, לא יזהה אותה ואז כל המהומה סביב המוות תהיה לחינם.

בשיאה הגיעה סבתי למידה 52 (מידה 50 באסם השמלות בבֶּלווּד), אבל בשנה שלאחר מכן החלה להוריד במשקל בעקביות. דוקטור פיטרמן חשב שהוא הצליח סוף־סוף לשכנע את המטופלת שלו לנהוג כעצתו, אבל אני ידעתי שהיא לא משילה קילוגרמים ממשקלה כדי להשתלט על הסוכרת שלה, או כדי להקל על לבה. היא אמרה לי שהיא לא צריכה את ארטי פיטרמן הקטן כדי לדעת שזלילת ממתקים בכמות שוות ערך לחצי קילוגרם סוכר ביום במשך עשר שנים גורמת לנזק בלתי הפיך. סבתי אייריס פשוט החלה להתכונן לשלב הבא בחייה, כמו שרוב הכלות מתכוננות ליום כלולותיהן.

 

כעבור חמישה חודשים התכנסו שרידי משפחתנו בחדר האוכל של סבתי, ששימש לה גם חדר שינה לאחר שכבר לא הייתה מסוגלת לעלות במדרגות. הפעם היה המפגש לפני התקף הלב, ולא לאחריו. אייריס הרגישה שההתקף השלישי והאחרון ממשמש ובא. היא לא הלכה להתייעץ עם דוקטור פיטרמן. היא רק הודיעה לבתה, די־אן.

די־אן הייתה שקועה אז בקריאת ספר הדרכה עצמית שכותרתו "אימהוּת לאימהות שמתקשות לתפקד" ונותרו לה עוד כמה עמודים עד לפרק "הזדקנות וההתפתחות הבלתי נמנעת של טוב לב". לאחר ששמעה את האבחנה של אמה על מצב בריאותה, עלתה בוודאי די־אן לאמבטיה שבקומה השנייה של בית ילדותה, פתחה את הברזים ובכתה (אני הכרתי היטב את המנהג של די־אן להתייפח באמבטיה במחשבה שזרם המים מסווה את קולות צערה). שיחת הטלפון שבה הורתה לי לעלות על מטוס הביתה נערכה לאחר מכן.

מצאתי את ספרה של די־אן - לפי הקיפול בפינת הדף ידעתי איפה הפסיקה לקרוא - בפח האשפה שבמטבח. (הכרתי גם את ההרגל של די־אן לזרוק דברים לפח האשפה מתוך מחשבה שכך אפשר להעלים אותם.) הספר היה ספוג מים, ונראה כאילו די־אן ניסתה להטביע אותו. אולי באמת ניסתה. או אולי שמטה אותו בצערה מידיה לתוך הכיור המלא. ידעתי שהיא מתביישת שקנתה בכלל את הספר. אבי היה אומר לה שהספר הזה הוא זבל מוחלט. "אף אחד לא יכול להגיד לך איך לחיות את החיים שלך, די־אן!" אחריות אישית הייתה בגדר דת אצל אבא שלי. הכנסייה הבַּפּטיסטית של הדרום הייתה לגביו מעגל חברתי בלבד. כשאבא שלי נפטר, דודי־רבא הארפר ואני חשבנו שדי־אן תהפוך לאייריס מספר שתיים. אבל עד כה לא ראינו שינויים בתסרוקת או במשקל. מבחוץ נראתה די־אן כפי שנראתה תמיד.

בבוקר נאה בחודש פברואר עמדתי עם די־אן ובייבי הארפר ליד מיטת סבתי. זה הכול? כך בוודאי שאלה סבתי את אלוהים כשראתה את שלושתנו. די־אן האלמנה - לבד. בייבי הארפר שמעולם לא התחתן - לבד. לינדה... וזה היה הרגע שבו אמרה סבתי את המילים האחרונות לי, נכדתה היחידה. הדברים שאייריס אמרה לי - מה שאני יודעת עלייך, ילדה קטנה, היה שובר אותך לשניים - נפלטו מפיה ללא שליטה וללא מעצור, מבעד לאותו פתח שבו נכנסו כל אותן חתיכות בצק מטוגנות.

סבתי מתה בבוקר למחרת. לגבינו, שני בני האמֶריק והבֶּרץ' האחד שנותרו, יום האהבה לעולם לא יהיה כפי שהיה. כריות הלב האדומות שמקשטות את חלונות הראווה של החנויות ואת כרטיסי הברכה תמיד יזכירו לנו את הלב שכשל. לגבינו, ה־14 בפברואר היה עתיד להיות יום אייריס, והיא אפילו לא הייתה קדושה.

 

כחודש לאחר הלוויית סבתי, בסמינר לספרות שנושאו "תפקוד לקוי: נובלות על בני נוער מהדרום שהידרדרו וההקשר החברתי שלהן, מ־1945 ועד ימינו", כאשר ניסיתי להתרכז בדיון על המסרים הלסביים הסמויים בטקסט של הנובלה של קַרסון מק'קאלֶרס "חברות בחתונה", זלגו פתאום הדמעות מעיני. לא בכיתי כי התחרטתי על מה שאמרתי לסבתי, אלא משום שלא נשארתי זמן רב יותר ליד מיטתה של האישה הגוועת. עוד דקה, ועפעפיה היו נפקחים ופיה היה נפתח גם כן. עוד דקה, ומַפתח קטן בצורת שלד היה נופל מפיה, כשהגוף היה מחליט להיפטר ממה שלא רצה לקחת אתו אֱלֵי קבר. אבל עכשיו, כמה אמוֹת של עפר הארץ של קרוליינה וארון קבורה אטום הפכו את הדקה הזאת למשהו אינסופי.

התנצלתי ויצאתי מחדר הלימוד. החדר הזה נראה כמו כלוב עופות ושכן בתוך מגדל בסגנון דמוי גוֹתי, דוגמה אחת מני רבות לאדריכלות היומרנית שמילאה את הקמפוס של אוניברסיטת ייל ושיוותה לו אווירה היסטורית. אחת־עשרה התלמידות האחרות והמרצה האורחת ראו כולן את פני שטופי הדמעות, ואני ידעתי שהן שואלות את עצמן מי גרם לבכי הזה. להביא מישהו לידי בכי באמצעות הערה קולעת או פוגעת במיוחד היה מעשה שעורר כבוד והערצה אצלנו בקמפוס. אחד מחוקי המשחק היה שאין מקום לשבח עצמי. את ההערכה וההכרה על ההישג היה צריך לקבל ממישהו מהנוכחים, והדבר התבצע בדרך כלל באמצעות הרמת סנטר קלה.

בזמן שירדתי במדרגות האבן הלולייניות מהמגדל אל הקומה המרכזית שהתהדרה בתקרות גבוהות מקושתות, הרהרתי באבי, שגם הוא עלה וירד באותן המדרגות. לפני תומאס למדו בייל שני דורות של גברים ממשפחת האמֶריק, ועכשיו הייתי אני נציגת המשפחה - נציגה מודרנית ושונה מעט מקודמי.

 

הדפתי את שתי כנפות דלת העץ הכבדה ואת פני קיבל מזג האוויר של חודש מרץ בניו־הֵייבן, קוֹנֶטיקֶט. ראשי צנח קדימה וצווארי נסוג אל תוך צווארון המעיל ומתחת לצעיף. סבתי אייריס אמרה לי שהאקלים בצפון ישבור את רוחי. היא אמרה שבחורף ארגיש כאילו אני לובשת מעיל צמר רטוב, ובשאר העונות ארגיש כאילו נקלעתי למרחץ טורקי. ידעתי שהיא לא ביקרה מימיה בניו־הייבן, מעולם לא לבשה מעיל צמר רטוב, ומעודה לא ראתה מרחץ טורקי. אבל אייריס בֶּּרץ' ווֹטלי לא שיקרה כמובן. סבתי אמרה לי גם שלא אוכל לנטוש את משפחתי כמו שמשליכים זוג נעליים ישנות. למה שלא תלכי למכללת גארדנר־וֶבּ הבַּפּטיסטית? שאלה. אני זוכרת ששמעתי שיהוק לאחר ששאלה אותי את השאלה הזו, אבל אני לא זוכרת שדודי־רבא הארפר היה נוכח.

הלכתי לחדרי שבקמפוס הישן ונכנסתי למיטה. כיסיתי את ראשי בסדין ובשמיכה. השעה הייתה רק שלוש וחצי אחר הצהריים. בחשכה המלאכותית שיצרתי לי אמרתי לעצמי מילה אחת בשקט. משכתי את ההברה "האמ", התעכבתי על ה"מ", וריככתי את הסיומת "ריק". חזרתי על המילה ובכל פעם ששלוש ההברות התחברו לאט, טעמתי בפי את הטעם המבעבע של שוּש מתוק וטעם נלווה קל של עשן מדורות. לגימה דמיונית מבקבוק של דוקטור פֶּפֶּר. זה לכבודך, אייריס. עצמתי את עיני ונפרדתי לשלום מסבתי, שלרגע נדמה שאיננה רחוקה כל כך.

מוניק טרואונג

מוֹניק טְרוּאוֹנג נולדה בסייגון ב-1968 ועברה לארצות הברית בגיל שש. היא בוגרת אוניברסיטת ייל ובית הספר למשפטים של אוניברסיטת קולומביה. מתגוררת בברוקלין, ניו יורק. "ספר המלח" הוא רומן הביכורים שלה. עם צאתו לאור הוא הפך לרב-מכר, ועד כה תורגם ל-7 שפות.

עוד על הספר

  • תרגום: איריס ברעם
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2013
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 298 עמ' מודפסים
מריר בפה מוניק טרואונג

פרק 1

 

 

התאהבתי בדוד־רבא שלי הארפֶּר כי הוא לימד אותי לרקוד. הוא אמר שכדי לחוש את הקצב עליך לאפשר לעצמך להרגיש את הדם זורם בתוך הגוף. הוא אמר לי לעצום עיניים ולשכוח את הגוף שלי. עשיתי את זה, ושנינו הקפצנו את הגוף שאין לנו מעלה־מטה ומצד אל צד. הוא אהב אותי כי הייתי ילדה שקטה. הוא הראה לי תצלומים של עצמו כילד. הוא נהג לדבר על עצמו בגוף שלישי. זה, כאן, הוא הארפֶּר אֶוון בֶּרץ', כך נהג לומר. הילד שבתצלומים האלה היה גם הוא ילד שקט. ידעתי את זה לפי הידיים שלו, שתמיד נחו לצדי הגוף, אף פעם לא על המותניים ולא פשוטות למעלה, לעבר שמי צפון קרוליינה. שנינו היינו קומפקטיים, ותמיד התקפלנו עד שנהיינו עוד יותר קטנים. שנינו אהבנו מוזיקה, כי המוזיקה הייתה נהר שעל חופו התפשטנו, זינקנו אל מימיו וחבטנו בהם בזרועותינו. השנה הייתה 1975, והמים שסביבנו נצצו באורות דיסקו. ואולם דודי־רבא הארפר ואני רקדנו לצלילי אלביס פרסלי, ג'רי לי לואיס ופאטְס דוֹמינוֹ. רקדנו טוויסט, רקדנו את ריקוד תפוח האדמה המעוך, וקרצנו זה לזה בכל פעם שפקחנו עיניים. דודי־רבא הארפר היה אהבתי הראשונה - הייתי בת שבע. בחברתו צחקתי בקול רם.

אודה ולא אבוש - ניסיתי למצוא אותו בכל גוף של גבר שנח לצדי במיטה, ועכשיו אני רואה אותו רק בחושך. עניבת הפרפר שלו פרומה, תלויה סביב צווארון חולצתו, שהיה עשוי ממשולשים שווי שוקיים קטנים בהשוואה למה שהיה אופנתי באותם ימים, מכנסיו מקומטים ומקופלים, שערו המאפיר מסופר באותה התספורת כמו כשהיה ילד, קווצה אחת שמוטה על אחת מעיניו, ועינו השנייה כאגם כחול מנומר באור השמש.

לא תכננתי להתחיל את סיפורי דווקא בדודי־רבא הארפר, אבל סיפור על משפחה צריך להתחיל באהבה. היות שהוא היה אהבתי הראשונה, נחסכה ממני ההתנסות העצובה ביותר בחייהם של מרבית האנשים. למזלי, האהבה הראשונה ושיברון הלב הראשון באו לי משני אנשים שונים. הזיכרונות הקשורים בשני סוגי הרגש - האחד כשהלב מלא עד גדותיו, והשני כשהלב מתרוקן - הופרדו ושוכּנו בגופים נפרדים. אני עדיין זוכרת את ההרגשה שהציפה אותי כשדודי־רבא הניח בפעם הראשונה את מחט הפטפון על התקליטון שהסתובב במהירות של 45 סיבובים לדקה. זה קרה מיד. הרגשתי שכל מה שהיה חבוי עמוק בתוך גופי עולה למעלה אל פני השטח, שעורי הולך ונעשה דק יותר, ושאני עלולה להתפרק. אולי זה נשמע כואב, אבל זה לא כאב. זה מה שהאהבה עשתה לגופי, היא שינתה אותו. הייתי מתפרקת כמו תצוגת זיקוקין די נור, פֶּרץ של אור שמתרחב ומזדהר, וגורם למי שנמצא מתחתי לומר "אה!". אני זוכרת שאמרתי בקול רם את שמו של דודי־רבא. הזיכרון הזה של אהבתי הראשונה היה שמור ומוגן אז מפני הבאות.

אספר לכם תחילה את הדברים הקלים. אכתוב במשפטים פשוטים. משפטים שעניינם עובדות ואין בהם כל רגש, והם ינחתו בינינו כמו קלפי משחק שנוחתים על השולחן. שמי לינדה האמֶריק. גדלתי בבּוֹילינג ספּרינגס,* צפון קרוליינה. הורי נקראו תומאס ודי־אן. לחברתי הטובה ביותר קראו קֶלי. אני הייתי הטום־בוי של אבי. הייתי נושאת שרביט המצעדים של אמי. הייתי הנואמת בחגיגת סיום התיכון של המחזור שלי. למדתי במכללה ובבית ספר למשפטים הרחק מעיירת הולדתי. עכשיו אני גרה בניו־יורק סיטי. אני מתגעגעת לדודי־רבא הארפר.

[* עיירה במחוז קליבלנד, שנקראת על שם המעיינות החמים הנובעים בתחומה.]

אבל ברגע שנזרקו הקלפים על השולחן, מן ההכרח שיתערבבו וייצרו עיוותים; ראשה של מלכת עלה על גופו של מלך תלתן ורגליו המעוקלות של הג'וֹקֶר מתחת לשדה של לבבות: גדלתי ב(תומאס וקלי). הורי נקראים (הנואמת ונושאת שרביט המצעדים). חברתי הטובה ביותר נקראה (הארפר). הייתי ה(ניו־יורק סיטי) של אבי. הייתי נושאת (המכללה ובית הספר למשפטים) של אמי. הייתי ה(טום־בוי) בתיכון. למדתי הרחק מ(תומאס ודי־אן). עכשיו אני גרה ב(בוילינג ספרינגס). אני מתגעגעת ל(לינדה האמֶריק). הדרך היחידה לברר מהי האמת היא לאסוף את הקלפים שזרקתי, לאט, ולבחון אותם כל אחד בנפרד.

 

***

 

סבתי אַייריס בֶּרץ' ווֹטלי נפטרה ב־14 בפברואר 1987. היא לא הוציאה שקר אחד מפיה כל ימי חייה, והפחד שהטילה עלינו משום כך גרם לנו, בני המשפחה המידלדלת, לדבוק זה בזה. כשבריאותה החלה לבגוד בה התחיל כל אחד מאתנו לחשוף את טיבו האמיתי, וכאשר היא מתה פרחנו כולנו כאותם הוורדים שאחר כך דוהים ומתפרקים. אייריס הייתה אמה של אמי ואחותו הגדולה של דודי־רבא הארפר. לגבי אישה השוכבת על ערש דווי, סבתי אייריס נראתה ממש מצוין. גבותיה היו מצוירות תמיד בקפידה, שפתיה צבועות בשפתון בצבע אלמוג בוהק, שערה האפור מסורק לפקעת אבל בגרסה מודרנית. אחות רחמנייה באה לטפל בה, ובאה גם קוסמטיקאית. אלה היו כמה מהפינוקים שהתלוו לגסיסה בבית.

"מה שאני יודעת עלייך, ילדה קטנה, היה שובר אותך לשניים." אלה היו הדברים האחרונים שאמרה לי סבתי.

כלבה, עניתי לה בקול שקט ושלֵו, כאילו שאלה אותי מה השעה ואני, בעודי עומדת ליד מיטתה, כאילו עניתי: צהריים.

דודי־רבא הארפר השמיע קול שיהוק כדי להסוות צחקוק. עיניה הכחולות־חלביות של סבתי נעצמו ולא נפקחו שוב, לדברי דודי־רבא, אלא כעבור דקה תמימה. די־אן (כך קראתי אז לאמי) לחשה בזמן הזה "תשתקי, לינדה". אחר כך היא הצביעה בכעס על הדלת, ואני טרקתי אותה כשיצאתי מהחדר.

לגבי אמי היו חילופי הדברים האלה הדוגמה המכאיבה האחרונה לתכונה שהייתה משותפת לאמה בת השבעים וארבע ולבתה בת התשע־עשרה. סבתי אייריס ואני היינו שתינו דוברות אמת מושבעות, ודי־אן לא יכלה לשאת את זה.

די־אן הזעיקה אותי מהמכללה כדי להיפרד מסבתי:

"עלי על מטוס, לינדה. בשם אלוהים, אל תיסעי שוב באוטובוס."

"את בטוחה הפעם? יש לי שלושה מבחנים בשבוע הבא -"

"אני אשלם על הכרטיס."

"בסדר."

זו הייתה השיחה הארוכה ביותר שדי־אן ואני ניהלנו במשך חודשים. אהבתי את אמי מגיל שבע עד אחת־עשרה. היו לנו ארבע שנים טובות ביחד, שזה יותר ממה שרוב הזוגות הנשואים זוכים לו. את הסטטיסטיקה הזו למדתי בשנה השנייה שלי באוניברסיטה, בחוג לפסיכולוגיה, בקורס "המשפחה האמֶריקאית בשלהי המאה העשרים: תפקוד לקוי, תפקוד לקוי, מה תפקידך?" בארבע שנותי ביֵיל נמשכתי לקורסים שהצירוף "תפקוד לקוי" כיכב בכותרת שלהם, או שלפחות הופיע כמה פעמים בתיאור הקורס. גם הצטערתי בכל בכל מאודי שאבי כבר נפטר ואינני יכולה לחלוק אתו את מה שלמדתי.

כשאבי מת (הוא הקדים את אייריס, לצערי הרב), הוא ודי־אן כבר היו נשואים כמעט עשרים וחמש שנים, מהן שנים רבות של נישואין מאושרים. הם היו "מאושרים" - לפי הדיווח של דודי־רבא הארפר. אני עצמי ראיתי רק את הצדדים האחרים של הקשר ביניהם. לא היו אלימות או בכי או השפלות, הייתה רק אומללות. לא היו לי אחים ואחיות גדולים שיספרו לי על תקופות טובות יותר: שאבא ואמא נהגו להתנשק בין ה"בוקר" ל"טוב"; שאבא נהג ללבוש סינר בכל יום ראשון בערב והיה מכין לכולם טוסט גבינה ומרק עגבניות מקופסת שימורים; שאמא נהגה לשבת אתו בערבים האלה במטבח ולדפדף במגזינים. אם דברים כאלה היו, אני כנראה החמצתי אותם.

אני לא יודעת להסביר למה, אבל ידעתי שאבי יעזוב אותי מוקדם מדי. לכן התגעגעתי אליו אפילו כשהיה בחיים. בכל פעם שנסע מהעיר לרגל עסקיו, בדרך כלל נסע לראלי* ללילה אחד, הייתי מצטננת. כשהוא היה חוזר, הייתי מבריאה. אבי, מצדו, לא העלה בדעתו להתגעגע אלי מעולם. אבל מובן שהוא חי די זמן כדי לראות אותי מסיימת את לימודי בתיכון, ללמוד בעצמו באוניברסיטה, לעסוק במקצוע מספק ולחיות בעיר שנהג לספר לי עליה בערבים במקום סיפור ערש.

[* עיר הבירה של צפון קרוליינה]

 

הלווייתה של סבתי אייריס נדחתה בשבוע בגלל הפרחים. לאחר התקף הלב השני הודיעה לנו אייריס שהיא רוצה שישימו פרחי מַגנוֹליה על ארון הקבורה שלה. שהיא רוצה המון ענפי מגנוליה, מפלים של עלים ירוקים נוצצים שכתמי חום־זמש מציצים מצדם התחתון וביניהם צפים פרחים לבנים ענקיים, כמו קערות מרק. אייריס לא טרחה לפרט עד כדי כך, אבל כך דמיין דודי־רבא הארפר את הפרחים כשאחותו הודיעה לו שזה מה שהיא רוצה. אלא שבאמצע פברואר לא ניתן היה להשיג פרחי מגנוליה, לא בבּוֹילינג ספּרינגס ולא בשום מקום אחר במדינת צפון קרוליינה. המוכר בחנות הפרחים בעיירה הסמוכה שֶלבּי נאלץ להזמין אותם במיוחד מסיטונאי בניו־יורק, שחיכה למשלוח שיגיע באמצע השבוע מאיזה מקום בדרום אמריקה, ועוד באותו הלילה שלח את הענפים לבוילינג ספרינגס בקופסה שהייתה גדולה כמעט כמו ארון הקבורה עצמו. בייבי הארפר (כך קראה סבתי לאחיה הקטן מאז שנולד, שישים ושלוש שנים קודם לכן) דאג לכל סידורי ההלוויה, והוא לא היסס להודות שהפרחים היו החלק הכי קשה ומאתגר בכל המשימה. הוא רשם המון רשימות של עשֵׂה ואל תעשה, לשימוש כשיבוא יומו:

 

* יש לערוך את טקס שימור המת בבית ההלוויות על שם סֶסיל טי בּרנדון למנוחת עולמים; לבקש את חבילת "פטירה מכובדת".

* אין לבזבז כסף על פרחים אמיתיים; יצור מת אחד מספיק.

* יש להזמין הסעדה מאשוויל; ראו תיקייה עם הכותרת "ספקי מזון", יש שם כתובות ומספרי טלפון.

* אין להזמין ביצים קשות ממולאות; הן אמנם טעימות, אבל הזקנים יפליצו בגללן.

 

דודי־רבא הכניס את רשימותיו לתיקייה, הראה לי אותה, ושם אותה בארונית התיקיות הפרטיות שלו באות ס', לציון "סוף".

עד שיצא לגמלאות היה דודי־רבא הארפר ספרן במכללה הבַּפּטיסטית גארדנר־וֶבּ, המרכז האינטלקטואלי של בוילינג ספרינגס. במכללה הייתה שיטת העבודה שלו שמרנית ויעילה, אבל לא בבית. גם בבית היו הספרים ערוכים לפי סדר הא"ב, אבל לא לפי שמות הספרים. האות א' סימנה שהספר "ארסי", האות ב' - "בחינה נוספת", ג' - "גרוע", האות ד' - "דפוק לגמרי", ה' - "המלצה", ו' - "ועוד עותק למתנה", ז' - "זר" (שמשמעו שדודי־רבא התקשה להזדהות עם הדמויות בספר, ולא שהסופר מארץ אחרת) וכו'. הוא טרח והסביר לי את השיטה ונתן לי רשימה מודפסת של כל הקטגוריות. הרשימה הזו ותיקיית "סוף" הם המסמך הכי קרוב לצוואה שבייבי הארפר (הוא הודה בפני לפני זמן רב שהוא נהנה שקוראים לו כך אפילו שלא בנוכחותה של אייריס אחותו) היה עתיד להפיק. עד למותה של אייריס לא יצא דודי־רבא מגבולות ארצות הברית, וקניית המגנוליות לארון הקבורה שלה עוררה בו מחשבות על מקומות בעולם שנמצאים דרומה עוד יותר מעיירת הולדתו ומקום מגוריו. בעקבות ההרהורים הללו הוא נכנס לחנות הספרים וקנה כמה מדריכי תיור ועותק של "מאה שנים של בדידות". את הספרים האלה מיקם בייבי הארפר במדף באות ב'.

 

סבתי אייריס הייתה מה שהרופא שלה כינה חולת סוכרת "קופצנית". בכל יום היו רמות הסוכר בדמה מטפסות לגבהים וצונחות למצולות. התנודות הפרועות האלה הכבידו מאוד על פעולת איבריה הפנימיים, בעיקר הלב. היה לה מזל שהיא חיה כל כך הרבה זמן למרות המחלה. הסוכרת אובחנה אצלה ביום השנה החמישי למות בעלה, ווֹלטֶר וֶנדל ווֹטלי. את סבי, שתושבי המחוז הכירוהו כשופט ווֹטלי, אני לא זוכרת בכלל. סבתי אייריס התגוררה בבוילינג ספרינגס חמש־עשרה שנים נוספות לאחר מותו. בתום עשר שנים בגפה אמרה לי שהיא לא מרגישה בת מזל על שנשארה בחיים זמן רב כל כך. היא ידעה שאני היחידה במשפחה שמסוגלת לסבול את הכנות המוחלטת שלה.

העצב היכה את סבתי בנקודת התורפה שלה - הפה. היא אהבה את בעלה, אבל השתגעה ממש על ממתקים. בזמן שוולטר וֶנדל היה בחיים היא התנזרה מדברי מתיקה, בעיקר מהסוג המטוגן והאפוי, כדי שלא יוריד את עיניו ממנה. מידת שמלתה, מידה 40 המכובדת, ותסרוקתה, מנופחת באורך הכתפיים, שהצריכה שני ביקורים בשבוע ב"סלון היופי" של מיס קוֹרָה, לא השתנו מהיום שבו פגשה את וולטר וֶנדל. ברגע שנפטר לא הייתה לה סיבה לשמור עליהן. היא קיצרה את שערה וסלסלה אותו בעצמה, אלא אם כן היה אירוע מיוחד. היא זללה סופגניות עם ריבה, עוגות תפוחים, מאפי קינמון וופלים מצופים בשוקולד. הסניף הקרוב ביותר של קונדיטוריית "קריספּי קְרֶם" - היא אהבה לצאת לקניות לחנות אחת בכל פעם - היה מעֵבֶר לגבול בספַּרטנברג, דרום קרוליינה. דודי־רבא הארפר סיפר לי שבשנה הראשונה לאחר מות סבי, כשאייריס התגוררה לבדה בבית הקולוניאלי ירוק התריסים ברחוב פּידמוֹנט, היא עברה את המרחק בין בוילינג ספרינגס לספַּרטנברג - כשישים קילומטרים - לעתים קרובות כל כך, שכבר הייתה מסוגלת לנהוג לשם בחשכה שלפני עלות השחר בעיניים עצומות ולחלום בדרך על וולטר ונדל.

כמרבית המכורים, גם סבתי אייריס אהבה לחלוק את התמכרותה עם אחרים. היא זו שנתנה לי את הבקבוק הראשון של "דוקטור פֶּפֶּר", ישר מהמקרר, בלי לטרוח להוציא כוס מהארון. הייתי אז בת שבע (וכבר רקדתי עם דודי־רבא הארפר) וחשבתי שזו תחילתו של קשר מופלא ביני לבין סבתי. אייריס הוציאה מהמקרר בקבוק נוסף לעצמה, ובשלוש גמיעות רוקנה את הנוזל בצבע הדִבשָה עד הטיפה האחרונה.

"אל תספרי לאף אחד," אמרה כשמחתה את זוויות פיה במפית נייר.

"על דוקטור פֶּפֶּר?" שאלתי.

"לא, קנרית קטנה שכמוך," השיבה, "שנתתי לך לשתות ישר מהבקבוק."

אני זוכרת שהסתכלתי למטה אל מה שצינן את ידַי. על בקבוק הזכוכית התגלגלו אגלי כפור קטנים, ממש כמו בפרסומות בטלוויזיה. הבקבוק היה כמעט מלא. הטעימה הראשונה מהמשקה המוגז צרבה את לשוני והפעם ניסיתי ללגום מהבקבוק לאט. הודות לסבתי אייריס למדתי שיעור חשוב: ההבדל בין עובדה לסוד טמון במשפט הערמומי: "אל תספרי לאף אחד". התחשק לי לשפוך את המשקה לכיור. יצאתי אל החצר האחורית של בית סבתי והשקיתי בו את עץ הדוֹגווּד שבגינה.

הרופא של סבתי המליץ שהיא תימנע ממשקאות קלים. משקאות קלים יהרגו אותך אפילו יותר מהר מהסופגניות האלה, הזהיר אותה. לאחר האזהרה הזו נהגה סבתי להתלוצץ ולומר שהיא מעדיפה את דוקטור פֶּפֶּר על פּיטֶרמן. היא הכירה את דוקטור פיטרמן עוד מהימים שבהם היה אַרטי פיטרמן הקטן, שלמד בכיתה יחד עם בתה די־אן בבית הספר היסודי. כבר אז הוא היה חכם שחושב שהוא יודע הכול, סיפרה לי אייריס, אבל הוא גם היה מחטט באף ומרטיב במיטה. שום תואר מפואר ברפואה לא יכול לשנות את העובדות האלה, הכריזה סבתי. כך נלמד שיעור חשוב נוסף על החיים: העבר הוא מחלה חשוכת מרפא.

הייתי בת ארבע־עשרה כשסבתי לקתה בהתקף הלב הראשון. ההתקף השני התרחש שבוע לאחר שהתחלתי ללמוד במכללה. זו הייתה הפעם שבה נסעתי הביתה באוטובוס. ארזתי תיק ליומיים והלכתי לתחנה, אבל לא הצלחתי להכריח את עצמי לעלות לאוטובוס. חזרתי לתחנה בכל יום, עד שהצלחתי להושיט לנהג את כרטיס הנסיעה. די־אן לא האמינה למראה עיניה כשהופעתי בחדר של סבתי בבית החולים שבוע שלם לאחר שדיברנו בטלפון. נכנסתי לחדר שהיה מואר בניאון וזמזם בהמוני מוניטורים וגם אני לא האמנתי למראה עיני. סבתי אייריס הייתה עדיין בחיים.

"באותה המידה יכולת ללכת ברגל," אמרה לי די־אן בקול כבוש. לאחר שבירכתי אותה לשלום בהרמת סנטר אדישה היא הליטה את פניה בידיה - יד שמאל אחזה את ההקלה ויד ימין את הייאוש.

"בפעם הבאה," אמרתי.

מבט חטוף בחולה הספיק כדי להיווכח שתהיה לי הזדמנות נוספת לאכזב את די־אן. באותם ימים לבשה סבתי אייריס מידה 48, וידעתי שהיא לא מתכוונת להגיע לגן עדן כל עוד היא לובשת בגדים במידה הזאת. בעלה, וולטר ונדל, לא יזהה אותה ואז כל המהומה סביב המוות תהיה לחינם.

בשיאה הגיעה סבתי למידה 52 (מידה 50 באסם השמלות בבֶּלווּד), אבל בשנה שלאחר מכן החלה להוריד במשקל בעקביות. דוקטור פיטרמן חשב שהוא הצליח סוף־סוף לשכנע את המטופלת שלו לנהוג כעצתו, אבל אני ידעתי שהיא לא משילה קילוגרמים ממשקלה כדי להשתלט על הסוכרת שלה, או כדי להקל על לבה. היא אמרה לי שהיא לא צריכה את ארטי פיטרמן הקטן כדי לדעת שזלילת ממתקים בכמות שוות ערך לחצי קילוגרם סוכר ביום במשך עשר שנים גורמת לנזק בלתי הפיך. סבתי אייריס פשוט החלה להתכונן לשלב הבא בחייה, כמו שרוב הכלות מתכוננות ליום כלולותיהן.

 

כעבור חמישה חודשים התכנסו שרידי משפחתנו בחדר האוכל של סבתי, ששימש לה גם חדר שינה לאחר שכבר לא הייתה מסוגלת לעלות במדרגות. הפעם היה המפגש לפני התקף הלב, ולא לאחריו. אייריס הרגישה שההתקף השלישי והאחרון ממשמש ובא. היא לא הלכה להתייעץ עם דוקטור פיטרמן. היא רק הודיעה לבתה, די־אן.

די־אן הייתה שקועה אז בקריאת ספר הדרכה עצמית שכותרתו "אימהוּת לאימהות שמתקשות לתפקד" ונותרו לה עוד כמה עמודים עד לפרק "הזדקנות וההתפתחות הבלתי נמנעת של טוב לב". לאחר ששמעה את האבחנה של אמה על מצב בריאותה, עלתה בוודאי די־אן לאמבטיה שבקומה השנייה של בית ילדותה, פתחה את הברזים ובכתה (אני הכרתי היטב את המנהג של די־אן להתייפח באמבטיה במחשבה שזרם המים מסווה את קולות צערה). שיחת הטלפון שבה הורתה לי לעלות על מטוס הביתה נערכה לאחר מכן.

מצאתי את ספרה של די־אן - לפי הקיפול בפינת הדף ידעתי איפה הפסיקה לקרוא - בפח האשפה שבמטבח. (הכרתי גם את ההרגל של די־אן לזרוק דברים לפח האשפה מתוך מחשבה שכך אפשר להעלים אותם.) הספר היה ספוג מים, ונראה כאילו די־אן ניסתה להטביע אותו. אולי באמת ניסתה. או אולי שמטה אותו בצערה מידיה לתוך הכיור המלא. ידעתי שהיא מתביישת שקנתה בכלל את הספר. אבי היה אומר לה שהספר הזה הוא זבל מוחלט. "אף אחד לא יכול להגיד לך איך לחיות את החיים שלך, די־אן!" אחריות אישית הייתה בגדר דת אצל אבא שלי. הכנסייה הבַּפּטיסטית של הדרום הייתה לגביו מעגל חברתי בלבד. כשאבא שלי נפטר, דודי־רבא הארפר ואני חשבנו שדי־אן תהפוך לאייריס מספר שתיים. אבל עד כה לא ראינו שינויים בתסרוקת או במשקל. מבחוץ נראתה די־אן כפי שנראתה תמיד.

בבוקר נאה בחודש פברואר עמדתי עם די־אן ובייבי הארפר ליד מיטת סבתי. זה הכול? כך בוודאי שאלה סבתי את אלוהים כשראתה את שלושתנו. די־אן האלמנה - לבד. בייבי הארפר שמעולם לא התחתן - לבד. לינדה... וזה היה הרגע שבו אמרה סבתי את המילים האחרונות לי, נכדתה היחידה. הדברים שאייריס אמרה לי - מה שאני יודעת עלייך, ילדה קטנה, היה שובר אותך לשניים - נפלטו מפיה ללא שליטה וללא מעצור, מבעד לאותו פתח שבו נכנסו כל אותן חתיכות בצק מטוגנות.

סבתי מתה בבוקר למחרת. לגבינו, שני בני האמֶריק והבֶּרץ' האחד שנותרו, יום האהבה לעולם לא יהיה כפי שהיה. כריות הלב האדומות שמקשטות את חלונות הראווה של החנויות ואת כרטיסי הברכה תמיד יזכירו לנו את הלב שכשל. לגבינו, ה־14 בפברואר היה עתיד להיות יום אייריס, והיא אפילו לא הייתה קדושה.

 

כחודש לאחר הלוויית סבתי, בסמינר לספרות שנושאו "תפקוד לקוי: נובלות על בני נוער מהדרום שהידרדרו וההקשר החברתי שלהן, מ־1945 ועד ימינו", כאשר ניסיתי להתרכז בדיון על המסרים הלסביים הסמויים בטקסט של הנובלה של קַרסון מק'קאלֶרס "חברות בחתונה", זלגו פתאום הדמעות מעיני. לא בכיתי כי התחרטתי על מה שאמרתי לסבתי, אלא משום שלא נשארתי זמן רב יותר ליד מיטתה של האישה הגוועת. עוד דקה, ועפעפיה היו נפקחים ופיה היה נפתח גם כן. עוד דקה, ומַפתח קטן בצורת שלד היה נופל מפיה, כשהגוף היה מחליט להיפטר ממה שלא רצה לקחת אתו אֱלֵי קבר. אבל עכשיו, כמה אמוֹת של עפר הארץ של קרוליינה וארון קבורה אטום הפכו את הדקה הזאת למשהו אינסופי.

התנצלתי ויצאתי מחדר הלימוד. החדר הזה נראה כמו כלוב עופות ושכן בתוך מגדל בסגנון דמוי גוֹתי, דוגמה אחת מני רבות לאדריכלות היומרנית שמילאה את הקמפוס של אוניברסיטת ייל ושיוותה לו אווירה היסטורית. אחת־עשרה התלמידות האחרות והמרצה האורחת ראו כולן את פני שטופי הדמעות, ואני ידעתי שהן שואלות את עצמן מי גרם לבכי הזה. להביא מישהו לידי בכי באמצעות הערה קולעת או פוגעת במיוחד היה מעשה שעורר כבוד והערצה אצלנו בקמפוס. אחד מחוקי המשחק היה שאין מקום לשבח עצמי. את ההערכה וההכרה על ההישג היה צריך לקבל ממישהו מהנוכחים, והדבר התבצע בדרך כלל באמצעות הרמת סנטר קלה.

בזמן שירדתי במדרגות האבן הלולייניות מהמגדל אל הקומה המרכזית שהתהדרה בתקרות גבוהות מקושתות, הרהרתי באבי, שגם הוא עלה וירד באותן המדרגות. לפני תומאס למדו בייל שני דורות של גברים ממשפחת האמֶריק, ועכשיו הייתי אני נציגת המשפחה - נציגה מודרנית ושונה מעט מקודמי.

 

הדפתי את שתי כנפות דלת העץ הכבדה ואת פני קיבל מזג האוויר של חודש מרץ בניו־הֵייבן, קוֹנֶטיקֶט. ראשי צנח קדימה וצווארי נסוג אל תוך צווארון המעיל ומתחת לצעיף. סבתי אייריס אמרה לי שהאקלים בצפון ישבור את רוחי. היא אמרה שבחורף ארגיש כאילו אני לובשת מעיל צמר רטוב, ובשאר העונות ארגיש כאילו נקלעתי למרחץ טורקי. ידעתי שהיא לא ביקרה מימיה בניו־הייבן, מעולם לא לבשה מעיל צמר רטוב, ומעודה לא ראתה מרחץ טורקי. אבל אייריס בֶּּרץ' ווֹטלי לא שיקרה כמובן. סבתי אמרה לי גם שלא אוכל לנטוש את משפחתי כמו שמשליכים זוג נעליים ישנות. למה שלא תלכי למכללת גארדנר־וֶבּ הבַּפּטיסטית? שאלה. אני זוכרת ששמעתי שיהוק לאחר ששאלה אותי את השאלה הזו, אבל אני לא זוכרת שדודי־רבא הארפר היה נוכח.

הלכתי לחדרי שבקמפוס הישן ונכנסתי למיטה. כיסיתי את ראשי בסדין ובשמיכה. השעה הייתה רק שלוש וחצי אחר הצהריים. בחשכה המלאכותית שיצרתי לי אמרתי לעצמי מילה אחת בשקט. משכתי את ההברה "האמ", התעכבתי על ה"מ", וריככתי את הסיומת "ריק". חזרתי על המילה ובכל פעם ששלוש ההברות התחברו לאט, טעמתי בפי את הטעם המבעבע של שוּש מתוק וטעם נלווה קל של עשן מדורות. לגימה דמיונית מבקבוק של דוקטור פֶּפֶּר. זה לכבודך, אייריס. עצמתי את עיני ונפרדתי לשלום מסבתי, שלרגע נדמה שאיננה רחוקה כל כך.