התשובות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
התשובות
מכר
מאות
עותקים
התשובות
מכר
מאות
עותקים

התשובות

3.8 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • שם במקור: The Answers
  • תרגום: מאיה אנדריץ'-פלדמן
  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: מאי 2021
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 84 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 24 דק'

קת'רין לייסי

קת'רין לייסי היא סופרת אמריקנית. היא נולדה במיסיסיפי ב-1985 ומתגוררת בשיקגו. לייסי פרסמה עד כה חמישה ספרים, בהם קובץ סיפורים ושלושה רומנים, והשתתפה בכתיבת מדריך מאויר לאהבות ושנאות בעולם האמנות של המאה העשרים. ב-2017 בחר בה מגזין גרנטה לאחת הסופרות הצעירות הטובות ביותר בארצות הברית.

תקציר

"לפעמים נדמה שיש לי רק שאלות, שאשאל את אותן שאלות כל חיי. אני לא בטוחה שאני בכלל רוצה תשובות, אני לא חושבת שיהיה לי שימוש בשבילן, אבל אני כן יודעת שאני מוכנה לתת הכול כדי להיות אדם אחר – כל אחד אחר – אפילו ליום אחד, לשעה אחת."

מרי, צעירה שנמלטה מאב דתי קנאי ומצאה לה חיים חדשים בניו יורק.
בעקבות מחלה מסתורית ושקיעה בחובות היא מצטרפת לניסוי ביוטכנולוגי חדשני בבני אדם, שנערך בביתו של כוכב קולנוע. מטרת הניסוי: פיצוח סוד ההתאהבות ויצירת מערכת יחסים זוגית מושלמת. אלא שבינתיים נדמה כי דמותו האקסצנטרית של השחקן משתלטת על חייה, ובין השניים מתפתח קשר קרוב – האם זאת אהבה? בו בזמן מתגלה שבניסוי המשונה משמשים אמצעים לא מוסריים, וחוקיותו מוטלת בספק.

התשובות, אחד הרומנים המקוריים והמהוללים של השנים האחרונות, הוא סָטירה מבריקה על עידן הביג דאטה ועל גברים עשירים שיכורי כוח, ובד בבד הוא רומן רוחני שדורש במופלא. קת׳רין לייסי סוחפת את הקוראים למסע חקר של יחסי גוף ונפש, לבחינה עמוקה ורגישה של המרחק בין פנים לחוץ ולחיפוש תשובות לשאלות היסוד שמטרידות את כולנו – מהי זהות? מה זאת אהבה? האם אפשר באמת להכיר אדם אחר?

פרק ראשון

לפחות בוקר אחד הייתי בטוחה לחלוטין, אם כי רק לכמה שעות, שכל מה שבאמת יכול לקרות לי אי־פעם כבר קרה לי. התעוררתי באלכסון במיטה, לא היה לי לאן ללכת, לא היו לי שום צרכים מידיים לספק, שום אורח לצפות לו או טלפונים לעשות. צפיתי בתה אדום שנחלט במים חמים. הספל חימם את כפות ידיי. האמנתי שזה נגמר.

הרמתי את התריסים וראיתי אותה עומדת באמצע הרחוב, נועצת את עיניה בחלון שלי בקומה השנייה כאילו היא יודעת בדיוק איפה אני, כאילו חיכתה לרגע הזה. מבטינו הצטלבו — אשלי.

הספל החליק והתנפץ, והתה צרב את כפות רגליי.

אני מנסה לא להיות בטוחה כל כך יותר.

1


לא נותרו לי ברירות. ככה הדברים האלה קורים בדרך כלל, במוקדם או במאוחר אישה מפקידה את תקוותיה האחרונות בידי זר בתקווה שמה שאותו זר יעשה לה הוא מה שהייתה צריכה שיעשו לה.

כל כך הרבה זמן הייתי אישה שצריכה שאנשים אחרים יעשו לה דברים, וכל כך הרבה זמן אף אחד לא עשה לי את הדבר הנכון, אבל אני מתקדמת מהר מדי. אומרים שזאת אחת הבעיות שלי, שאני מתקדמת מהר מדי, אז אני מנסה לא להתקדם, להתנהל כמו שהתנהל אד, בשקט ובאיטיות. מובן שזה לא תמיד הולך לי, אני לא יכולה להיות בדיוק מי שאד היה בשבילי.

יש דברים שרק אנשים אחרים יכולים לעשות לך.

"קינסתזה פנאומטית אדפטיבית", קַפָּ"אוּת — הדבר שאד עושה לאנשים — דורשת שאדם אחד ידע ואדם אחר (אני, במקרה הזה), פשוט ישכב שם בלי לדעת. האמת היא שאני עדיין לא יודעת בדיוק מה זאת "קינסתזה פנאומטית אדפטיבית", חוץ מהעובדה שהיא גרמה לי (או שנדמה לי שהיא גרמה לי) להבריא. בטיפולים שלנו נהג אד להעביר לפעמים את כפות הידיים שלו מעל הגוף שלי, לזמרר או להמהם או לשתוק בעודו מארגן מחדש או מרפא לכאורה איברים לא נראים בגופי. הוא הניח אבנים וקריסטלים על פניי, על ידיי, לפעמים לחץ או פיתל איבר כלשהו בגוף שלי בדרכים מענגות ומכאיבות, ואפילו שלא הבנתי איך כל זה יכול לסלק מגופי את שלל המחלות, עם הקלה אי אפשר להתווכח.

שנה שלמה סבלתי כמעט בכל חלק בגוף ממחלות בלתי ניתנות לאבחון, אבל אחרי טיפול אחד בלבד אצל אד, בסך הכול תשעים דקות שבמהלכן הוא בקושי נגע בי, כמעט הצלחתי לשכוח שאני גוף. כאלה מותרות היו לי, לא להיכנע לריקבון.

צ'נדרה הציעה קפ"אות, היא כינתה את זה "פנג שווי לגוף האנרגטי, לוחמַת גרילה נגד אנרגיות שליליות." ואף על פי שלא פעם פקפקתי בדיבור של צ'נדרה על "אנרגיות", הפעם הייתי מוכרחה להאמין לה. זמן רב כל כך הייתי חולה שכמעט לא האמנתי עוד שאוכל להבריא וחששתי ממה שיחליף את האמונה הזאת אם תיעלם כליל.

"טכנית," הסבירה צ'נדרה, "קפ"אות היא מעין שיטת ריפוי ידנית באמצעות צ'י נירו־פיזיולוגי, טכניקה מעורפלת יחסית שממוקמת בשולי החזית הטיפולית, או בשולי השוליים שלה, תלוי את מי את שואלת."

הבעיה, כמו תמיד, הייתה שקופה. הבעיה הייתה כסף.

כדי להשלים סדרת קפ"אות נזקקתי לשלושים וחמישה טיפולים לפחות, כל אחד במחיר מאתיים עשרים וחמישה דולר, ופירוש הדבר שטיפול מלא יעלה לי כמו שכר דירה של חצי שנה בדירת שני החדרים החשוכה בעלת המבנה המשונה שגרתי בה כבר שנים (לא משום שהתאימה לי — תיעבתי אותה — אלא מפני שכולם אמרו שזאת מציאה שאסור לוותר עליה). ואמנם הרווחתי משכורת לא רעה בסוכנות הנסיעות, אבל תקרת האשראי, ההחזרים על הלוואת הסטודנטים והחשבונות הרפואיים ששחטו אותי בשנה האחרונה צמצמו את חשבון הבנק שלי לסנטים ספורים ואפילו למינוס בכל חודש, ואילו החוב כמדומה גדל בהתמדה.

בוקר נורא אחד, מורעבת ונטולת מזומנים, אכלתי את מה שנותר במזווה שלי לארוחת בוקר (דגי אנשובי שלא מזמן פג תוקפם מעורבבים בקופסת רסק עגבניות), ולעיתים קרובות הלכתי להרא קרישנה לארוחת ערב, משאירה את הנעליים ואת הכבוד העצמי בכניסה ומהללת את קרישנה (למיטב הבנתי, האל של מזון הקפטריה הצמחוני והמזמורים המשוגעים). אחרי "סעודת האהבה" הרביעית או החמישית, כשטילאקה לבנה ושמנונית מרוחה לי על המצח ופסטה מתנועעת בצלחת המתכת שלי כאילו יש לה חיים משלה, הבנתי שאהבתו חסרת הגבולות של קרישנה לעולם לא תספיק לי — כל כמה שאהיה רעבה, מרוששת או מבולבלת. מענה למודעה על "חוויה מייצרת הכנסות" שהוצמדה ללוח מודעות בחנות למזון בריאות, נראה לי כעבור כמה ימים כמו הברירה היחידה שנותרה, כאילו איכשהו ויתור על שארית חיי העלובים עשוי להיות הדרך הטובה ביותר להשיב לעצמי חיים אמיתיים.

שנה שלמה לא היו לי חיים, רק תסמינים. בהתחלה רגילים — כאבי ראש עקשניים, כאב גב, כאבי בטן בלתי פוסקים — אבל כעבור כמה חודשים הם נהיו משונים יותר ויותר. יובש תמידי בפה וחוסר תחושה בלשון. פריחה בכל הגוף. הרגליים שלי נרדמו כל הזמן, תקעו אותי במשרד או באמבטיה או בתחנת אוטובוס, בעוד קו אֵם-5 בא ונוסע, נוסע ובא. מתישהו סדקתי איכשהו צלע מתוך שינה. גבשושיות משונות הופיעו לי על העור ונעלמו, כמו ראשי צבים שצצים ושוקעים באגם. מכיוון שלא הצלחתי לישון יותר משלוש או ארבע שעות בלילה, ניסיתי — בימים שלא היה לי תור לרופא — לנמנם בהפסקת הצהריים; מצח על השולחן. נמנעתי ממראות ומקשר עין. הפסקתי לתכנן תוכניות ליותר משבוע מראש.

עשיתי בדיקות דם ועוד בדיקות דם, סקירות וביופסיות. הלכתי לשבעה מומחים, שלושה גינקולוגים, חמישה רופאים כלליים, פסיכיאטרית אחת וכירופרקט אחד לַפְתָן. צ'נדרה לקחה אותי למדקרת מפורסמת, למנתחת רוחנית ולבחור שמכר אבקות מסריחות בחדר אחורי של חנות דגים בצ'יינטאון. היו בדיקות ומעקב והקאות וכן הלאה.

"זה פשוט מתח," אמר מישהו, אבל הם לא יכלו לשלול סרטן או כשל חיסוני נדיר או התקף פסיכוטי או נירוזה, הכול בראש שלי — "פשוט אל תדאגי כל כך — נסי לא לחשוב על זה."

רופא אחד אמר: "מה יהיה הסוף עם הגוף הזה, אה?" ונאנח וטפח לי על הכתף, כאילו כולנו שותפים לבדיחה.

אבל לא רציתי שורת מחץ. רציתי הסבר. עצרתי בהיסוס מול חלונות ראווה של קוראים בכף היד ומדיומים. נתתי לצ'נדרה לקרוא לי בקלפי טארוט כמה פעמים, אבל תמיד קיבלתי חדשות רעות — חרבות ופגיונות ושדים ומלאך המוות. "אני חדשה בזה," היא אמרה, אפילו שידעתי שזה לא נכון. הצמדתי את רגליי המתעוותות לחזה, הנחתי את הסנטר על הברכיים והרגשתי כמו ילדה, מתגמדת לעומת כל מה שהיא לא יודעת.

כמה פעמים כמעט התפללתי, אבל הרגשתי ששום דבר ממילא לא נענה, ולא רציתי להוסיף עוד מסגרת לשתיקה.

אפשר היה לטעון בהיגיון שזה משהו בגנים, או תוצאה של בחירות שגויות, אבל באותה מידה יכול להיות שזה פשוט היה רצף חסר משמעות של ביש מזל, אולי קארמה שלילית שהרווחתי איכשהו. ההורים שלי היו אומרים שזה פשוט חלק מ"התוכנית שלו", אבל בעיניהם הכול כמובן היה חלק מ"התוכנית שלו". עכשיו אני יודעת שכל אחד יכול להסביר אסונות איך שהוא רוצה — זה לא חשוב. כשהכול חרא, לא משנה מי המנוול האחראי.

 

 

קת'רין לייסי

קת'רין לייסי היא סופרת אמריקנית. היא נולדה במיסיסיפי ב-1985 ומתגוררת בשיקגו. לייסי פרסמה עד כה חמישה ספרים, בהם קובץ סיפורים ושלושה רומנים, והשתתפה בכתיבת מדריך מאויר לאהבות ושנאות בעולם האמנות של המאה העשרים. ב-2017 בחר בה מגזין גרנטה לאחת הסופרות הצעירות הטובות ביותר בארצות הברית.

סקירות וביקורות

מבוא לניו-אייג' ספרה השני של קת'רין לייסי, מהסופרות הטובות בדורה, מתחיל מבטיח אבל מידרדר לקלישאות

מיזם עתידני ושאפתני. מתוך ‭ The One‬ של ג'ון מארס

מרי פרסונס היא בת ‭ ,30‬בת למשפחה דתית קנאית שגידלה אותה ללא שום גישה לתרבות או לחברה. בעזרת דודתה היא נחלצה מביתה, למדה ועברה לניו-יורק. העיר הגדולה אינה מבשרת גאולה: מרי תקועה בעבודה מחורבנת, שקועה בחובות, וזה כמה שנים גם סובלת משלל סימפטומים רפואיים תמוהים ואיומים. היא בודדה, כמעט מאוינת ("לא רציתי להפסיק לא להתקיים"), ענייה, מקוששת ארוחות חינם בסניף של הרא קרישנה והופכת ל"שק עור מלא בעיות". לאחר שהרפואה המערבית כשלה מלהושיע, פונה מרי לטיפול בקפ"אות - קינסתזיה פנאומטית אדפטיבית: שילוב של רייקי, אבנים חמות והמהום, או "פנג שווי לגוף האנרגטי, לוחמת גרילה נגד אנרגיות שליליות", או "שיטת ריפוי ידנית באמצעות צ'י נירו-פיזיולוגי". מה  שנשמע כמו טרלול שרלטני, עובד. אבל כמו כל הטיפולים האלטרנטיביים, העלות שלו אינה רוחנית כלל אלא דומה מאוד לשכר דירה.

כדי לממן את הטיפול מרי עונה למודעת דרושים מסתורית. אחרי סדרה של ראיונות היא מתקבלת לעבודה בנס"ח - "ניסוי החברה": מיזם עתידתני ושאפתני של שחקן פופולרי ורדוף בשם קורט סקיי, שמטרתו "להמציא שיטה מדעית מוכחת ליצירת זיווג אנושי מושלם ומספק יותר". במסגרת הנס"ח מלוהקות נשים שונות למלא פנים שונות של מערכת יחסים: החברה האימהית, החברה המינית, החברה הכועסת וכו'. מרי מלוהקת לתפקיד המחייב של החברה הרגשית, והחוזה שלה כולל שורות כמו: "בתום תקופה של חודשיים עד ארבעה חודשים, תידרשי להיות מסוגלת לבכות לפני קורט... אין לבכות או לומר לקורט שאת אוהבת אותו בטרם עברו חודשיים, והפרה של סעיף זה עלולה להביא לפיטורים".

'התשובות' הוא ספרה השני של קת'רין לייסי, ילידת ‭ ,1985‬שספרה הראשון היה הבטחה גדולה. במידה רבה זהו רומן של העת הזאת - נדרש איפוק כדי לא לומר "מילניאלי" - על שלל מרכיביה הפופולריים: דיסטופיה פמיניסטית, כמעט "מעשה השפחה" גרסת הדייטינג; קורבני, אנטי-גברי במידה לא מעטה (גברים שבוחנים את גופה של מרי בחולשתה מתוארים כ"תערובת של פדופיל וערפד" - דימוי כל כך...  אסור לומר מילניאלי!) מתוארת בו תקיפה מינית ["הגוף שלו דחף חלק ממנו לתוך הפה שלה (ומהו פה ומהו גוף?)"] ויש בו גם רמז לפודיזם. העלילה מעוגנת, אמנם באופן ביקורתי, בתפיסת האדם ורגשותיו כמערכת הניתנת להסבר מדעי מלא ("ידעתי שטכנית אהבה מהסוג הזה היא בסך הכל קוקטייל של מוליכים עצביים"), ויש בו נהירה - שכלתנית ומיושבת - אחר אפיקים ניו-אייג'יים כאנטיתזה לתפיסה הזאת. למען השם - יש בו אפילו פסקה על שוגייזינג! הרכיבים האלו אינם, כמובן, ערובה לספרות טובה, אבל הם מבטיחים את הרטט המענג של קריאת ההווה.

רעיונות, על פי רוב, הם רעיון רע, כשמדובר בספרות או באמנות בכלל, ו'התשובות' הוא במיטבו לפני שלב הפרמוט והגימיק, שדומה לרבים אחרים (למשל ל-‭THE ONE‬ של ג'ון מארס, שגם עובד  לסדרה קיקיונית בנטפליקס). דיסטופיה מסוג זה היא למעשה הרומנטית שבסוגות, בכך שהיא מעלה על הדעת ועל הכתב את ביטול הגורם האנושי, את אפשרות פענוחו המוחלט על ידי אלגוריתמים, ואז מכשילה את הפתרונות האלו, שמשוכללים ככל שיהיו, אינם יכולים למסתרי הנפש. זהו מעין מחזה מוסר הומניסטי, שמטרתו להאדיר שוב ושוב את האדם ולעיתים גם להעניש את החוטאים בהיבריס הטכנולוגי. המסרים הופכים כמעט תמיד לפשטניים - "אנחנו מתכוונים ליצור טיפול שיאפשר לאנשים להרגיש מה שהם רוצים להרגיש ולא רגשות שלא מועילים להם" - שכן לא ניתן לכתוב את המיכון האנושי באופן מחוכם ולא ברור אם הבעיה נעוצה בכך שהטיפשות והרידוד הם מהותו של המיכון, כשהשפה רק חושפת את העובדה הזאת, או שבדיוק ההפך: שאנשי השפה אינם יכולים להעביר את העומק ואת המורכבות השגיבה של המכונה.

לייסי היא סופרת מחוננת, מהטובות בדורה, היא ניחנה בעין ביונית, ברגישות תרבותית, בהומור ובייאוש במידה הנכונה, וכמובן ביכולת לתרגם את כל אלו למשפטים רבי-יופי. אך כידוע לכל אחד שכבר עבר כמה שנים עם עוגות בחושות: כשהתנור חם מדי, העוגה נופלת באמצע (קוראי המדור מוזמנים להכניס כאן אנלוגיית אפייה לבחירתם: למשל, "כשחומרי ההתפחה רבים מדי, העוגה מתייבשת"). הקלוז'ר של הרומן מפוקפק למדי, וככל שנוקפים הדפים, מתרבות הקלישאות והניו-אייג' גובר על ההומור. משפטים כמו: "חשבתי על כל מיליארדי הלבבות שפועמים שם בחוץ, מנסים למצוא אהבה או לקיים אותה", או "ומי החדיר בנו... את הפחד משינוי בשעה שאנחנו כל הזמן משתנים?" לא צריכים לצאת את מקלדתה של סופרת כה מוצלחת.

שרון קנטור
מיזם עתידני ושאפתני. מתוך ‭ The One‬ של ג'ון מארס

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

שרון קנטור 7 לילות 18/06/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
מה הייתה השאלה? רן בן נון ביקורת העורך 11/10/2024 לקריאת הסקירה המלאה >
הזהו אדם? צליל ניב מעלה 01/09/2021 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • שם במקור: The Answers
  • תרגום: מאיה אנדריץ'-פלדמן
  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: מאי 2021
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 84 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 24 דק'

סקירות וביקורות

מבוא לניו-אייג' ספרה השני של קת'רין לייסי, מהסופרות הטובות בדורה, מתחיל מבטיח אבל מידרדר לקלישאות

מיזם עתידני ושאפתני. מתוך ‭ The One‬ של ג'ון מארס

מרי פרסונס היא בת ‭ ,30‬בת למשפחה דתית קנאית שגידלה אותה ללא שום גישה לתרבות או לחברה. בעזרת דודתה היא נחלצה מביתה, למדה ועברה לניו-יורק. העיר הגדולה אינה מבשרת גאולה: מרי תקועה בעבודה מחורבנת, שקועה בחובות, וזה כמה שנים גם סובלת משלל סימפטומים רפואיים תמוהים ואיומים. היא בודדה, כמעט מאוינת ("לא רציתי להפסיק לא להתקיים"), ענייה, מקוששת ארוחות חינם בסניף של הרא קרישנה והופכת ל"שק עור מלא בעיות". לאחר שהרפואה המערבית כשלה מלהושיע, פונה מרי לטיפול בקפ"אות - קינסתזיה פנאומטית אדפטיבית: שילוב של רייקי, אבנים חמות והמהום, או "פנג שווי לגוף האנרגטי, לוחמת גרילה נגד אנרגיות שליליות", או "שיטת ריפוי ידנית באמצעות צ'י נירו-פיזיולוגי". מה  שנשמע כמו טרלול שרלטני, עובד. אבל כמו כל הטיפולים האלטרנטיביים, העלות שלו אינה רוחנית כלל אלא דומה מאוד לשכר דירה.

כדי לממן את הטיפול מרי עונה למודעת דרושים מסתורית. אחרי סדרה של ראיונות היא מתקבלת לעבודה בנס"ח - "ניסוי החברה": מיזם עתידתני ושאפתני של שחקן פופולרי ורדוף בשם קורט סקיי, שמטרתו "להמציא שיטה מדעית מוכחת ליצירת זיווג אנושי מושלם ומספק יותר". במסגרת הנס"ח מלוהקות נשים שונות למלא פנים שונות של מערכת יחסים: החברה האימהית, החברה המינית, החברה הכועסת וכו'. מרי מלוהקת לתפקיד המחייב של החברה הרגשית, והחוזה שלה כולל שורות כמו: "בתום תקופה של חודשיים עד ארבעה חודשים, תידרשי להיות מסוגלת לבכות לפני קורט... אין לבכות או לומר לקורט שאת אוהבת אותו בטרם עברו חודשיים, והפרה של סעיף זה עלולה להביא לפיטורים".

'התשובות' הוא ספרה השני של קת'רין לייסי, ילידת ‭ ,1985‬שספרה הראשון היה הבטחה גדולה. במידה רבה זהו רומן של העת הזאת - נדרש איפוק כדי לא לומר "מילניאלי" - על שלל מרכיביה הפופולריים: דיסטופיה פמיניסטית, כמעט "מעשה השפחה" גרסת הדייטינג; קורבני, אנטי-גברי במידה לא מעטה (גברים שבוחנים את גופה של מרי בחולשתה מתוארים כ"תערובת של פדופיל וערפד" - דימוי כל כך...  אסור לומר מילניאלי!) מתוארת בו תקיפה מינית ["הגוף שלו דחף חלק ממנו לתוך הפה שלה (ומהו פה ומהו גוף?)"] ויש בו גם רמז לפודיזם. העלילה מעוגנת, אמנם באופן ביקורתי, בתפיסת האדם ורגשותיו כמערכת הניתנת להסבר מדעי מלא ("ידעתי שטכנית אהבה מהסוג הזה היא בסך הכל קוקטייל של מוליכים עצביים"), ויש בו נהירה - שכלתנית ומיושבת - אחר אפיקים ניו-אייג'יים כאנטיתזה לתפיסה הזאת. למען השם - יש בו אפילו פסקה על שוגייזינג! הרכיבים האלו אינם, כמובן, ערובה לספרות טובה, אבל הם מבטיחים את הרטט המענג של קריאת ההווה.

רעיונות, על פי רוב, הם רעיון רע, כשמדובר בספרות או באמנות בכלל, ו'התשובות' הוא במיטבו לפני שלב הפרמוט והגימיק, שדומה לרבים אחרים (למשל ל-‭THE ONE‬ של ג'ון מארס, שגם עובד  לסדרה קיקיונית בנטפליקס). דיסטופיה מסוג זה היא למעשה הרומנטית שבסוגות, בכך שהיא מעלה על הדעת ועל הכתב את ביטול הגורם האנושי, את אפשרות פענוחו המוחלט על ידי אלגוריתמים, ואז מכשילה את הפתרונות האלו, שמשוכללים ככל שיהיו, אינם יכולים למסתרי הנפש. זהו מעין מחזה מוסר הומניסטי, שמטרתו להאדיר שוב ושוב את האדם ולעיתים גם להעניש את החוטאים בהיבריס הטכנולוגי. המסרים הופכים כמעט תמיד לפשטניים - "אנחנו מתכוונים ליצור טיפול שיאפשר לאנשים להרגיש מה שהם רוצים להרגיש ולא רגשות שלא מועילים להם" - שכן לא ניתן לכתוב את המיכון האנושי באופן מחוכם ולא ברור אם הבעיה נעוצה בכך שהטיפשות והרידוד הם מהותו של המיכון, כשהשפה רק חושפת את העובדה הזאת, או שבדיוק ההפך: שאנשי השפה אינם יכולים להעביר את העומק ואת המורכבות השגיבה של המכונה.

לייסי היא סופרת מחוננת, מהטובות בדורה, היא ניחנה בעין ביונית, ברגישות תרבותית, בהומור ובייאוש במידה הנכונה, וכמובן ביכולת לתרגם את כל אלו למשפטים רבי-יופי. אך כידוע לכל אחד שכבר עבר כמה שנים עם עוגות בחושות: כשהתנור חם מדי, העוגה נופלת באמצע (קוראי המדור מוזמנים להכניס כאן אנלוגיית אפייה לבחירתם: למשל, "כשחומרי ההתפחה רבים מדי, העוגה מתייבשת"). הקלוז'ר של הרומן מפוקפק למדי, וככל שנוקפים הדפים, מתרבות הקלישאות והניו-אייג' גובר על ההומור. משפטים כמו: "חשבתי על כל מיליארדי הלבבות שפועמים שם בחוץ, מנסים למצוא אהבה או לקיים אותה", או "ומי החדיר בנו... את הפחד משינוי בשעה שאנחנו כל הזמן משתנים?" לא צריכים לצאת את מקלדתה של סופרת כה מוצלחת.

שרון קנטור
מיזם עתידני ושאפתני. מתוך ‭ The One‬ של ג'ון מארס

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

שרון קנטור 7 לילות 18/06/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
מה הייתה השאלה? רן בן נון ביקורת העורך 11/10/2024 לקריאת הביקורת המלאה >
הזהו אדם? צליל ניב מעלה 01/09/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
התשובות קת'רין לייסי

לפחות בוקר אחד הייתי בטוחה לחלוטין, אם כי רק לכמה שעות, שכל מה שבאמת יכול לקרות לי אי־פעם כבר קרה לי. התעוררתי באלכסון במיטה, לא היה לי לאן ללכת, לא היו לי שום צרכים מידיים לספק, שום אורח לצפות לו או טלפונים לעשות. צפיתי בתה אדום שנחלט במים חמים. הספל חימם את כפות ידיי. האמנתי שזה נגמר.

הרמתי את התריסים וראיתי אותה עומדת באמצע הרחוב, נועצת את עיניה בחלון שלי בקומה השנייה כאילו היא יודעת בדיוק איפה אני, כאילו חיכתה לרגע הזה. מבטינו הצטלבו — אשלי.

הספל החליק והתנפץ, והתה צרב את כפות רגליי.

אני מנסה לא להיות בטוחה כל כך יותר.

1


לא נותרו לי ברירות. ככה הדברים האלה קורים בדרך כלל, במוקדם או במאוחר אישה מפקידה את תקוותיה האחרונות בידי זר בתקווה שמה שאותו זר יעשה לה הוא מה שהייתה צריכה שיעשו לה.

כל כך הרבה זמן הייתי אישה שצריכה שאנשים אחרים יעשו לה דברים, וכל כך הרבה זמן אף אחד לא עשה לי את הדבר הנכון, אבל אני מתקדמת מהר מדי. אומרים שזאת אחת הבעיות שלי, שאני מתקדמת מהר מדי, אז אני מנסה לא להתקדם, להתנהל כמו שהתנהל אד, בשקט ובאיטיות. מובן שזה לא תמיד הולך לי, אני לא יכולה להיות בדיוק מי שאד היה בשבילי.

יש דברים שרק אנשים אחרים יכולים לעשות לך.

"קינסתזה פנאומטית אדפטיבית", קַפָּ"אוּת — הדבר שאד עושה לאנשים — דורשת שאדם אחד ידע ואדם אחר (אני, במקרה הזה), פשוט ישכב שם בלי לדעת. האמת היא שאני עדיין לא יודעת בדיוק מה זאת "קינסתזה פנאומטית אדפטיבית", חוץ מהעובדה שהיא גרמה לי (או שנדמה לי שהיא גרמה לי) להבריא. בטיפולים שלנו נהג אד להעביר לפעמים את כפות הידיים שלו מעל הגוף שלי, לזמרר או להמהם או לשתוק בעודו מארגן מחדש או מרפא לכאורה איברים לא נראים בגופי. הוא הניח אבנים וקריסטלים על פניי, על ידיי, לפעמים לחץ או פיתל איבר כלשהו בגוף שלי בדרכים מענגות ומכאיבות, ואפילו שלא הבנתי איך כל זה יכול לסלק מגופי את שלל המחלות, עם הקלה אי אפשר להתווכח.

שנה שלמה סבלתי כמעט בכל חלק בגוף ממחלות בלתי ניתנות לאבחון, אבל אחרי טיפול אחד בלבד אצל אד, בסך הכול תשעים דקות שבמהלכן הוא בקושי נגע בי, כמעט הצלחתי לשכוח שאני גוף. כאלה מותרות היו לי, לא להיכנע לריקבון.

צ'נדרה הציעה קפ"אות, היא כינתה את זה "פנג שווי לגוף האנרגטי, לוחמַת גרילה נגד אנרגיות שליליות." ואף על פי שלא פעם פקפקתי בדיבור של צ'נדרה על "אנרגיות", הפעם הייתי מוכרחה להאמין לה. זמן רב כל כך הייתי חולה שכמעט לא האמנתי עוד שאוכל להבריא וחששתי ממה שיחליף את האמונה הזאת אם תיעלם כליל.

"טכנית," הסבירה צ'נדרה, "קפ"אות היא מעין שיטת ריפוי ידנית באמצעות צ'י נירו־פיזיולוגי, טכניקה מעורפלת יחסית שממוקמת בשולי החזית הטיפולית, או בשולי השוליים שלה, תלוי את מי את שואלת."

הבעיה, כמו תמיד, הייתה שקופה. הבעיה הייתה כסף.

כדי להשלים סדרת קפ"אות נזקקתי לשלושים וחמישה טיפולים לפחות, כל אחד במחיר מאתיים עשרים וחמישה דולר, ופירוש הדבר שטיפול מלא יעלה לי כמו שכר דירה של חצי שנה בדירת שני החדרים החשוכה בעלת המבנה המשונה שגרתי בה כבר שנים (לא משום שהתאימה לי — תיעבתי אותה — אלא מפני שכולם אמרו שזאת מציאה שאסור לוותר עליה). ואמנם הרווחתי משכורת לא רעה בסוכנות הנסיעות, אבל תקרת האשראי, ההחזרים על הלוואת הסטודנטים והחשבונות הרפואיים ששחטו אותי בשנה האחרונה צמצמו את חשבון הבנק שלי לסנטים ספורים ואפילו למינוס בכל חודש, ואילו החוב כמדומה גדל בהתמדה.

בוקר נורא אחד, מורעבת ונטולת מזומנים, אכלתי את מה שנותר במזווה שלי לארוחת בוקר (דגי אנשובי שלא מזמן פג תוקפם מעורבבים בקופסת רסק עגבניות), ולעיתים קרובות הלכתי להרא קרישנה לארוחת ערב, משאירה את הנעליים ואת הכבוד העצמי בכניסה ומהללת את קרישנה (למיטב הבנתי, האל של מזון הקפטריה הצמחוני והמזמורים המשוגעים). אחרי "סעודת האהבה" הרביעית או החמישית, כשטילאקה לבנה ושמנונית מרוחה לי על המצח ופסטה מתנועעת בצלחת המתכת שלי כאילו יש לה חיים משלה, הבנתי שאהבתו חסרת הגבולות של קרישנה לעולם לא תספיק לי — כל כמה שאהיה רעבה, מרוששת או מבולבלת. מענה למודעה על "חוויה מייצרת הכנסות" שהוצמדה ללוח מודעות בחנות למזון בריאות, נראה לי כעבור כמה ימים כמו הברירה היחידה שנותרה, כאילו איכשהו ויתור על שארית חיי העלובים עשוי להיות הדרך הטובה ביותר להשיב לעצמי חיים אמיתיים.

שנה שלמה לא היו לי חיים, רק תסמינים. בהתחלה רגילים — כאבי ראש עקשניים, כאב גב, כאבי בטן בלתי פוסקים — אבל כעבור כמה חודשים הם נהיו משונים יותר ויותר. יובש תמידי בפה וחוסר תחושה בלשון. פריחה בכל הגוף. הרגליים שלי נרדמו כל הזמן, תקעו אותי במשרד או באמבטיה או בתחנת אוטובוס, בעוד קו אֵם-5 בא ונוסע, נוסע ובא. מתישהו סדקתי איכשהו צלע מתוך שינה. גבשושיות משונות הופיעו לי על העור ונעלמו, כמו ראשי צבים שצצים ושוקעים באגם. מכיוון שלא הצלחתי לישון יותר משלוש או ארבע שעות בלילה, ניסיתי — בימים שלא היה לי תור לרופא — לנמנם בהפסקת הצהריים; מצח על השולחן. נמנעתי ממראות ומקשר עין. הפסקתי לתכנן תוכניות ליותר משבוע מראש.

עשיתי בדיקות דם ועוד בדיקות דם, סקירות וביופסיות. הלכתי לשבעה מומחים, שלושה גינקולוגים, חמישה רופאים כלליים, פסיכיאטרית אחת וכירופרקט אחד לַפְתָן. צ'נדרה לקחה אותי למדקרת מפורסמת, למנתחת רוחנית ולבחור שמכר אבקות מסריחות בחדר אחורי של חנות דגים בצ'יינטאון. היו בדיקות ומעקב והקאות וכן הלאה.

"זה פשוט מתח," אמר מישהו, אבל הם לא יכלו לשלול סרטן או כשל חיסוני נדיר או התקף פסיכוטי או נירוזה, הכול בראש שלי — "פשוט אל תדאגי כל כך — נסי לא לחשוב על זה."

רופא אחד אמר: "מה יהיה הסוף עם הגוף הזה, אה?" ונאנח וטפח לי על הכתף, כאילו כולנו שותפים לבדיחה.

אבל לא רציתי שורת מחץ. רציתי הסבר. עצרתי בהיסוס מול חלונות ראווה של קוראים בכף היד ומדיומים. נתתי לצ'נדרה לקרוא לי בקלפי טארוט כמה פעמים, אבל תמיד קיבלתי חדשות רעות — חרבות ופגיונות ושדים ומלאך המוות. "אני חדשה בזה," היא אמרה, אפילו שידעתי שזה לא נכון. הצמדתי את רגליי המתעוותות לחזה, הנחתי את הסנטר על הברכיים והרגשתי כמו ילדה, מתגמדת לעומת כל מה שהיא לא יודעת.

כמה פעמים כמעט התפללתי, אבל הרגשתי ששום דבר ממילא לא נענה, ולא רציתי להוסיף עוד מסגרת לשתיקה.

אפשר היה לטעון בהיגיון שזה משהו בגנים, או תוצאה של בחירות שגויות, אבל באותה מידה יכול להיות שזה פשוט היה רצף חסר משמעות של ביש מזל, אולי קארמה שלילית שהרווחתי איכשהו. ההורים שלי היו אומרים שזה פשוט חלק מ"התוכנית שלו", אבל בעיניהם הכול כמובן היה חלק מ"התוכנית שלו". עכשיו אני יודעת שכל אחד יכול להסביר אסונות איך שהוא רוצה — זה לא חשוב. כשהכול חרא, לא משנה מי המנוול האחראי.