המסע הלילי הארוך הביתה

עתליה

א

איך יהיה בי כוח, מחר? והרי אני כבר לא צעירה. פתאום אני כבר לא צעירה. היא נחרדת פתאום, ביומה האחרון כאן, כשהיא מגיעה לעניין הזה. פתאום יש לה בת בוגרת, שעושה בחייה מה שהיא רוצה ולא צריכה אותה יותר. אצל האחרים זה לא מכה בבת אחת, פתאום. רק לאט-לאט; עם השנים העוברות; ככה, "בשׁופי", כמו שנהגו פעם לומר. האחרים, האחרות, כאילו שמחים על אובדן הנעורים, על זקנתם המתקרבת. טיפשים, היא מתקוממת, מה יש לשמוח על זה? מה יש לשמוח על זה? זיכרונות, גם היפים ביותר, מביאים כאב. הצפוי והלא צפוי מביאים פחד. בכולם טמונים איכשהו הכאב והפחד. לא היא. היא תתייצב, תמיד, ותמיד לבדה, עם כל החרדה, מול היתכנות הרע ביותר. ואילו הזקן הזה, מקס אַס, שמח בנכדתו המתבגרת כאילו אינה מקרבת משנה לשנה את סופו. "נטי זֵם בּאֵלה, הַכִין יוֹמְפַם מְבקִיבּוּמְץ," אמר ואור בעיניו הכחולות. נטע חצתה אז את חדר האוכל בשבת בצהריים, בחופשתה מן הצבא; כל תשע עשרה שנותיה בגוף דק, בבגד ים זעיר, רטוב, נוצץ; בשער זולף מים; שחומה כל כך, כאביה; אדישה לעיניים הצורבות האלה של החברים; נוטה סנטר בבוז, כאמהּ; איבריה נאים כל כך. אישה, כבר. ובה, באמהּ, נחרד אז משהו, אנוכיי לגמרי.

אישה כבר, פתאום. חוצה את חדר האוכל בשוויון נפש כזה, בשייכות מובנת מאליה כזאת, שבי לא היו מעולם. נטע רוכנת אל סבה היושב לשולחן האחר עם חווקה ומאשה, כ"ץ ויוּסוּפּ, נושקת לשיבתו וממשיכה הלאה, אל שולחן הצעירים. נסיכה. זריחה כחולה בעיני הזקן: "נטי זם הכין יומפם מבקיבומץ," הוא אומר בפה בלי שיניים לשולחן וגם לה, בשולחן הסמוך. והיא, הנה, נחרדת. בתה הצומחת מביאה עליה את זקנתה.

במופגן אינה נזקקת עוד לאמה. כבר לפני שנתיים כמעט, כשחזרה עתליה מהמגהצה שמעה את שִׁמעונהוברטי ליד מסחטת הבגדים, ובבואה קטעו את שיחתן, נבוכות, מצחקקות. ומיד עלתה בה חמתה. תפסה בחבילת הבגדים שיבשו, חצתה במגפי הגומי את שלולית מי הסבון, יצאה ונעמדה מאחורי הדלת, אש בלחייה, להאזין. "נתתי לנבלות האלה על הראש," סיפרה לבתה בערב, לפני הסרט. שתיהן עומדות מולה, נרתעות; נפחדות קצת. הילה של כמעט מטורפת נקשרה לראשה במשק. הן מביטות זו בזו, משפילות את עיניהן מעיניה; עוינות וחוששות. והיא, אמא דוגרת, מכנפת את גוזלה, נטוית מקור. "הלו, מה אני, אפרוח שלך?" התיזה בתה, מכוונת למחשבתה. גם בלחייה של נטע עלתה אש. בת אמהּ. לא? "פתאום התחלת להגן עלי? אני לא צריכה את זה. מה זה, אני ילדה קטנה?"

והיא התגוננה בזעף, לא כאשמה: "מה את רוצה, שאני אתן להן להשחיר את הבת שלי?" החירות הזאת שאנשים לוקחים לעצמם במקום הקטן והארור הזה להתעסק בענייניהם של אחרים. "החופש הזה, בבִּיצה הזאת, בקיבוץ המחורבן הזה, שכל אחד דוחף את האף, זה מרתיח אותי," התריסה. בתה נתנה בה עיניים צוננות: "את גם לא תתרגלי לזה אף פעם, עתליה." אמא שלך אני, לעזאזל, נטי. כשהיית בת שנתיים עוד פישתנת לי על הברכיים כשישבנו אצל דרורה, אל תתרחקי בקור כזה. "תני להם שידברו. אל תעשי בושות. אם לי לא אכפת, מה אכפת לך?!" בתה פוגעת בה יותר מאחרות. "אני עושה בושות?" הכתה, לפגוע בחזרה. אפילו בנטי. "את יודעת מה? לפי מה שהן אומרות, זו את שעושה בושות!" ונטע משכה בכתפיה בשוויון נפש מוחלט: "אמרתי לך. לא אכפת לי מהן. אני מסתדרת. בסדר?! אני מסתדרת. אני לא צריכה שתילחמי בשבילי. בסדר?! אני מסתדרת בכוחות עצמי, ברוך השם." ושום מילת גנאי לנבלות ההן. ושום מילה של הצטדקות. אישה, פתאום, במכנסיים קצרים, הדוקים; בחולצת טריקו, בלי חזייה. אישה. "זאת אומרת," אמרה לבתה בקור ובחרדה, "שכל מה שאמרו זה נכון?" שתיקה אפלה. "מה... מה, את לא... את לא מתביישת?!" בתה שתקה, השתעשעה בכף רגל יחפה בדשא, נושאת עיניים מצפות לעבר חבורת הצעירים שהתקבצה בפתח האולם. "את לא מתביישת? זה... בשביל..." נסערת, חיפשה בקדחתנות מילים, "עשית את זה עם נוּני בשביל התערבות? בשביל התערבות?..." אך בתה, ללא מבוכה, ללא חרטה; לא נפגעת, לא חוששת, נותנת בה עיניים שקוטעות את קצפה: "תראי, עתליה. אמרתי לך פעם - את בעניינייך ואני בענייני, וזהו." רצתה לסטור לה בחמת זעם, בכעס צורב, אך נטע הקדימה אותה: "וחוץ מזה, את שלא תטיפי לי מוסר, כן?! לא את!"

ולא הוסיפה דבר. והפנתה לאמה את עורפה. והלכה. והיא נשארה לבדה. כמו עכשיו. עתליה אַס. בת ארבעים וחודשיים, בדיוק. יום חמישי, 22 ביולי 1976. נכלמת, זועמת להשחית, כואבת; לבדה. תמיד לבדה. היא שונאת, חסרת אונים, את בתה שבגרה ואינה; היא שונאת את השתיים ההן. את כולם. את הקיבוץ כולו. את הזקן שלה. את הארץ המפלצתית הזאת, את האנשים, את הנופים, את האקלים. את כל אהוביה, שהיו ושלא היו, היא שונאת. ואת בעלת המת. "לאן אני אלך עכשיו?" היא שואלת אותו, בתוכחה. והנה בתה שוב אתה, ביומה האחרון כאן. באה לשבת אתה. אולי לנחם. דברים רבים לומר לא היו לה. אוצר המילים שלה דל, כמו של אביה. "זה בלגן נוראי כאן, עתליה," היא אומרת. "אף פעם לא תלמדי לסדר לך חדר כמו שצריך?" עתליה מושכת בכתפיה, שיממון בעיניה: "מה זה כבר משנה?" והיא קמה ויוצאת למדשאה הקטנה שבחזית הבית.

"מה את רצה כבר החוצה?" ממהרת בתה להוכיח אותה. "תשבי בחדר ואני אעשה תה או משהו." אך עתליה קובעת את מושבה במדשאה הקטנה, קבל הקיבוץ כולו, על כיסא הקש הרעוע בשמש של אחר הצהריים. "מה יש לי להסתיר? אני לא מתביישת מאף אחד." עכשיו נטע כועסת: "לא אמרתי שיש לך מה להסתיר - אבל גם להציג את זה לראווה לא צריך." צריך. שיתפקע הקיבוץ כולו. כוס אמם. היא יושבת לה במכנסי הג'ינס שלה, בת ארבעים וחודשיים, סרבנית כנערה, שולחת רגליים יחפות אל העשב הגס, המתפרע, פותחת את הכפתור הראשון בחולצה ואת הכפתור הראשון במכנסיים. פצעיה בוערים על גופה והיא מביטה בעולם הסובב אותה בעיניים מצומצמות. החברים, בשביל המוליך לחדר האוכל, מנידים ראש לרגע ומיד מפנים ממנה את עיניהם וממהרים לדרכם. "הם מתביישים להסתכל לי בעיניים," היא מודיעה לבתה, שמסדרת סדרים בחדר; בקול רם הודיעה לה; שישמעו. "אף אחד לא מתבייש להסתכל לך בעיניים," משיבה לה נטע. "הם טובים מדי. כן, כן. הם לא כאלה ששמחים לאיד. אחרת הרי היו עומדים וצוחקים לך בפרצוף."

ואז שוקעת הגאווה ודכדוך גדול עולה בה. היא אוספת את רגליה וחובקת את עצמה. כולם, היא אומרת בלי קול, זונות בני זונות. כולם כלבים. וכלב נושך כלב. ואני לא מתחרטת, היא אומרת למתי ולבר-כוכבא שאינם ולנטע שאינה שומעת ולאביה. את כל הקיבוץ שלכם הייתי שורפת, מקום כל כך מיותר. מקום מנוּון כזה, מבייש כזה. מסביב הכול צומח וגדל ורץ קדימה, וכאן הכול נשאר כמו שהיה. מהדרך לכביש הראשי, לצד המתבן הישן והמוסך, ועד לדרך שיורדת לים ולצריף הישן של מתי. קיבוץ מסריח שקפא על שמריו. קירות הבתים גונם מצהיב, לח; המדשאות פרועות ומצהיבות; שבילי הבטון המוליכים מארבע הרוחות אל לב העולם - חדר האוכל - נבקעו, ועשבים שוטים עלו גם בהם, גסים וצהובים. הקזוארינות אפורות-צהובות, מאובקות לנצח, וגם ההרדופים המכוערים שצמחו כמו מעצמם בצדי השבילים, אבד להם גונם הירוק כהה בצהיבות העכורה הזאת. הלולים אותם לולים מאז שהייתי ילדה כאן, היא אומרת לעצמה, ואותם שיחי קיקיון מסתתרים לצדם. ברפתות אותן פרות זקנות. ברכות הדגים יבשו מזמן. הסירות במעגן נסדקו ונרקבו ובמחצבה החלידו מרזבי המגרסה. הכול נקרש בשיממון צהוב, דהוי כזה, כמו שיירי תבשיל העדשים בכל יום שלישי בצהריים; כמו העתקי הצבע הישנים מציוריו של גרגורי מוצקין על קירות חדר התרבות. הכול שחון כזה, מקולל, חסר חיים, חסר תנועה; חסר ממשות. שיר ילדים ישן עולה בה עכשיו, לאיד: עַל כֶּתֶף הַר פּוֹרֵחַ / כְּפָרִי זֶה הַקָּטָן. / לְמֶרְחַקִּים שׁוֹלֵחַ / פַּרְדֵּס, שָׂדֶה וָגָן. / רָחוֹק מִשְּׁאוֹן עָרִים הוּא / עַל פְּנֵי כָּל הַמֶּרְחָב / יָרֹק דִּגְלוֹ יָרִים הוּא / עִם נְקֻדּוֹת זָהָב...

יומה האחרון בקיבוץ. במתבן, בקצה האחר של הקיבוץ, מול הדרך הנפתחת באבק אל הכביש הראשי, בוודאי עמלים עכשיו לתקן את מה שעוללה. שיזיעו. שידבק האפר בעורם. שיכעסו עליה, שיקללו אותה. אכפת לי? היא אומרת לעצמה. אני לא מצטערת על כלום. המקום הזה נועד להישרף.

כשצפו ועלו בה בפעם הראשונה הדברים האלה, הביאו אתם פחד גדול. אני באמת מטורפת כמו שאומרים עלי, איזה מחשבות רצות לי בראש. מיום ליום אני נטרפת יותר, אני טובעת, אלוהים, טובעת ואין לי אף אחד להיאחז בו. אבל עכשיו אני לא מפחדת. שיהיה ככה. מטורפת. המטורפים רואים יותר, מבינים יותר, אוהבים ושונאים יותר. הם שיירשו עולם אחר, מרהיב. הכול יאבד, הכול יישרף - ומן האפר יבצבצו הדשא הירוק ומעיינות המים. אך לא. המשק הזה עדיין עומד על מקומו, והיום הוא יומה האחרון כאן. לאן תלך מכאן?

בתה, מרוחקת, צוננת, שקולה; לעולם אינה מתרגשת, לעולם אינה מרימה את קולה; דמות אביה בגוף אמה; בתה זו מגישה לה תה. "תשתי ונשב לדבר, בסדר?" והיא עומדת עליה וצופה בה בזמן שהיא גומעת את התה הזה בגמיעות תכופות, צורבות, בוכיות - ועיניה שלוחות אל השביל, כאורבת. והנה יוסופּ עובר שם, נסמך על הליכון, גורר את עצמו לאט ובסבלנות אין קץ אל חדר האוכל. זקן עיקש. יכול לקבל את ארוחותיו בחדרו כמו הזקנים האחרים - אבל הוא, בייסורים רבים, ימשיך לגרור כך את עצמו; רק להמשיך לנוע, בכל מחיר. רק כך תיעצר הזקנה המנַוולת.

הוא נעצר, מיוזע, רוטט ממאמץ, נשען על סובך האלומיניום, עיניו אליה. עיני נשר לו. נד הוא לה בראשו, כסופד, כאומר איי-איי-איי. קרבה הוא חש אליה בשל ידידות הזקנים שלו עם אביה. ואולי אינו יודע? לא. הוא יודע. הכול. תמיד. "נו, בשביל מה זה היה צריך, עתליה?" הוא שואל בתמימות של זקנים. "באמת. ככה יעשה אדם על הבית שלו?" היא מתכעסת, אך אינה מוצאת מילים לענות לו. את גווה היא מותחת ומיישירה אליו מבט ושותקת. בתה נושפת בלי סבלנות: "מה גם הוא מבלבל את המוח, הסניל הזה? באמת." יוסופּ נד בראשו: "חבל על האבא. מה הוא יעשה עכשיו, ככה?" והוא ממשיך לקרטע הלאה, לאט-לאט, במעלה השביל.

הדכדוך הזה, הרפיון הרע הזה, הנה הם חוזרים וזוחלים בתוכה. מספיק שאיש זקן נד לך בראשו בתוכחה עצובה וכבר את מדוכאת. מה הזקן יעשה עכשיו? מה אני אעשה עכשיו? סנטרה רועד. מלח צורב בעיניה. לא. אני לא גיבורה. היא חושקת שפתיים וקמה על רגליה ורוכסת ביד רועדת את הכפתורים בכותונתה ובמכנסיה. עצוב לי. "בואי ניכנס," היא אומרת לבתה בקול צרוד. פתאום אני כבר לא צעירה. ואני לבד כל כך. עצוב לי. וכל כך קשה לי להיות לבד. לעולם לא אצליח להתרגל לכך. לעולם.

בערב תלך אל הזקן, כמו לקבל ממנו ברכת פרדה. הוא לא ינזוף בה. בוודאי אינו מבין מה פשר ההחלטה שאושרה באספה הכללית. חווקה בטח לא סיפרה לו, שלא להעכיר את רוחו. ואיך בכלל אפשר להעכיר את רוחו? עברו הרי מאחוריו - ועברו נורא הוד ואימה, לצדם של עושי ההיסטוריה. אילו תהפוכות הוא כבר יכול למצוא בבִיצה הנקרשת הזאת? כל כעסיו ופחדיו וסערותיו ואהבותיו וסודותיו - הרחק מאחוריו. לעולם אינו נוזף בה או בנכדתו; אף פעם אינו כועס באמת - וכשהוא מגדף בקולו הרם, הצרוד, בכל לשונות העולם, היא יודעת להבחין בנימה של בדיחות דעת.

עכשיו היא מניחה את הכוס בכיור ויוצאת מהמטבחון הזעיר ונכנסת לחדר ומשתטחת על המיטה. "את רוצה לדבר על זה?" שואלת נטע ישירות, כמו שעשה מבורך כשהיתה יושבת מולו. היא מושכת בכתפיה. אין טעם. גם אם בתה תהיה לה לאם והיא לה לבת, לא תגלה את צפונותיה לא לה ולא לאף אחד אחר. "תראי," אומרת נטע, "דיברתי עם איתן וולף. הכול מסודר בעצם. את תהיי אצל מלכה בתל אביב בינתיים. הגזברות תעביר לך שבע מאות לירות כל חודש." היא בוחנת את אמה המפורקדת. "את עוקבת אחרי, עתליה? את שומעת מה שאני אומרת לך? הוא אומר שאם תהיי בסדר, בַּץ יעזור לך למצוא איזו עבודה או משהו." שוב היא משתהה, ואחר כך, בתוקף: "תגידי, את שוב פעם מרחפת לך?" השתהות. "מה עם הדוקטור מבורך? תתחילי שוב ללכת אליו?"

עתליה אינה עונה. עיניה בקיר, רחמיה גואים בה על עצמה. לעזאזל, כמה שומם הכול, כמה עצוב. "הוי, עתליה, כמה שאת מטומטמת," אמרה לה בתה ארבעה ימים קודם לכן במרפאה כשמאשה מרחה את כוויותיה הטריות במשחות. "מתי תפסיקי לעזאזל עם ההצגות המחורבנות שלך?" ובדלת שוטמים אותה במבטיהם טוביה, עזרי וחנן תימור, שהביאו אותה מן הלהבות. "את יודעת מה?" ענתה לבתה, "בסדר! אז אני עושה הצגה. בסדר?!" ילדי בית הספר, נפחדים קצת, הציצו בה מעבר לחלון. שיפחדו. שיפחד פעם אחת כל הקיבוץ הזה. שיֵצאו סוף-סוף משלוותם המטומטמת. גם בתה התעוררה משלוותה הנצחית וגם היא עוינת אותה: "בשביל מה זה היה טוב, תגידי לי?" פצעיה פרחו באש והיא חשקה את שיניה מן הכאב. מה תגיד לה? שהכול בא והתפרץ במתבן בחמש לפנות בוקר? שמרגע שקמה ממיטתה בשתיים אחרי חצות, סבבה יחפה, רק כותונתה לעורה, בשבילים הנסדקים, בין ההרדופים ספוגי הטל, בחושך הדק, והלכה כמטורפת? שלא יכלה להכיל עוד את הכאב הזה, את המשא הזה, את המחשבות המתהפכות במוחה.

היא מצליבה את ידיה במִפתח כותונתה ושותקת. עכשיו, בחרדתה, גואים בה רחמיה. על עצמה היא מרחמת: "אם אני מטורפת, אם אני מטורפת," היא ממלמלת, "אם אני מטורפת - אז למה לא עוזרים לי? למה לא מושיטים לי יד? למה לא מושיטים לי יד?" ארשת תימהון על פני בתה. הבינה? לא הבינה? "מה את אומרת?" שואלת נטע ומתקרבת אליה. והיא מרוחקת ושותקת. "תפסיקי להכניס לך לראש שטויות כאלה, עתליה, באמת." האם נמסכה בקולה, ולו רק ברמז, מין רכות? "את מתחילה בעצמך להאמין בזה. זהו." לא. בתה אישה קשה. "ומי שלח אותך לדוקטור מבורך אם לא המשק? ומי בלע את כל ה... ביזיונות שלך?! את יודעת שאם היית רוצה, היו עוזרים לך כמה שרק אפשר. אז באמת, תפסיקי עם זה..."

המלח שוב צורב בעיניה ופניה לקיר. "את מדברת בכלל?" היא אומרת לבתה, "אפילו אמא לא קראת לי אף פעם! מה את מדברת בכלל?" והיא מתחילה לבכות. אין היא יכולה לשלוט עוד בתחושות הפולחות את גופה, את מוחה, בלי סדר, בלי היגיון. לפעמים היא שמחה כל כך, בלי סיבה, ואושר לא מובן, קודח, מציף אותה עד כאב. לפעמים, בלי שתדע על מה, היא מדוכדכת כל כך, שוקעת פתאום אל תוך עצמה, ולפעמים היא מתמלאת זעם נורא, מוכנה לקרוע, להשמיד ולאבד הכול, או שהיא פורצת בבכי מר, ללא תכלית, כמו ילדה על סף נעוריה. את יוצאת מדעתך, חולפת בה מחשבה. את כבר לא יכולה לכוון דברים, לעצור; לחשב דברים מחדש. הרגשות שולטים בך.

וככה היא בוכה בלי מעצור ובתה מביטה בה ממעל קפוצת לב. "טוב. אני אבוא אחר כך, כשתירגעי," אומרת נטע וכבר אינה בחדר.