דופק
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
דופק
הוספה למועדפים
4.3 כוכבים (8 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

יניב איצקוביץ'

יניב איצקוביץ' (נולד ב-2 במאי 1975) הוא סופר ופובליציסט מצליח ועטור פרסים ספרותיים.
הספר "דופק" זיכה אותו בפרס 'הארץ ספרים' לספר ביכורים, והרומן "אדם וסופי" הפך אותו לחתן פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים.
ספרו השלישי "תיקון אחר חצות", הביא לו את הפרס היוקרתי ע"ש ש"י עגנון, וגם מועמדות לרשימה הקצרה של פרס ספיר. 
בשנת 2020 ראה אור הרומן הרביעי שלו, "אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו" בהוצאת כתר.

תקציר

יונתן, רואה חשבון צעיר, משוכנע כי העוּבּר בבטנה של מירה אשתו, בן שבעה שבועות בלבד, מת. "עוד לא רואים דופק", אמר להם הרופא. עם הדאגה לעוּבּר אמור יונתן לטפל בהעברת הדירה שלו ושל מירה, מתל אביב למושב במרכז הארץ. אלא שאורחים לא צפויים המופיעים בביתו, כמו-גם מחלתו הפתאומית של אביו, משבשים את תוכניותיו. יהודית באה לבקר את אחיה, אביו של יונתן, ליד מיטת חוליו. היא פוגשת שם את מרסל, עובד זר מרומניה, שהפך לאח-מטפל. דרך מרסל מתגלים לה, באופן מפתיע וכמעט במקרה, פרטים חשובים שלא ידעה על בנה האהוב אודי, שנסע לטיול בהודו אחרי שירות צבאי בשטחים, וניתק כל קשר עם בני משפחתו.

דופק עוקב אחר יומיים יוצאי-דופן בחייהם של יונתן ברגר ושל דודתו יהודית. שניהם מוצאים את עצמם מיטלטלים במרחבים הגיאוגרפיים והתודעתיים-קיומיים שבין תל אביב לבין ראשון-לציון, ובין ג'נין לבין קאסוֹל שבהודו. הקשיים המתמשכים של כל אחד מהם להידבר עם עצמו ועם הקרובים לו נמסרים בתיווכו של קול מסַפֵּר נוכח-נפקד, שהוא אולי גיבורו השלישי, הסמוי, של הספר. באמצעות קול זה מיטיב יניב איצקוביץ' לתאר דמויות שסועות הנאבקות להתאים את עצמן לקוד הנורמליות הישראלי, ובתוך כך חושפות את עיוותיו של קוד זה ואת האלימות המובלעת בו.

יניב איצקוביץ' מתבונן בדמויותיו במבט אירוני ביקורתי ועם זאת רך ולא מנוּכּר. הרגישות החריפה שלו למצוקותיהן של דמויותיו והיכולת לכונן איתן זיקה אינטימית מעניקות לעולם הבדוי בספר ממשות ועומק. אלו הופכים את הקריאה ב'דופק', ספר הביכורים של יניב איצקוביץ, לחוויה משמעותית.

פרק ראשון

א
 
"תגיד לגו".
"לגו".
"יופי".
"עכשיו, רועי, תגיד לֵידָה".
"לֵידָה".
"מצוין. בוא ננסה מלה חדשה היום. מה אתה אומר, רועי?"
"בסדר".
"בוא ננסה להגיד לוליין".
"לוּ...אַיין".
"בוא ננסה שוב, טוב?"
 
תגיד למד, רועיקי, למד. כל־כך פשוט ואוורירי. למד. גלגל את הלשון פנימה, גע בעדינות בחֵך. דמיין שהלשון מקופלת כמו אגרוף ושחרר אותה בנשיפה. פתח את האגרוף, מאמי, אל תכווץ. תגיד למד.
 
"בוא נגיד לא".
"לא".
"יפה. עכשיו בוא שוב נגיד לידה".
"לידה".
"מעולה. עכשיו תגיד לבנדר".
"ל...בנדר".
"יופי. אני רואה שעבדתם יפה השבוע".
 
תסתכל עלי, רועיקי, אל תתבייש. אם אתה רוצה שנלך רק תגיד. מספיק שתסתכל עלי פעם אחת ותגיד, אמא, אני רוצה ללכת. תגיד שנמאס לך כבר מחנוך הקלינאי תקשורת. תגיד שמזמן אתה כבר יודע לדבר ולא צריך שילמדו אותך בגיל שתים־עשרה.
תגיד "ללכת", מאמי, תגיד "ללכת".
 
"תגיד לב, רועי".
"לב".
"נהדר".
 
אתה מחייך, רועיקי, אמרת "לב" בלמד מלאה ומשוחררת שהספיקה לעוף לפני שהפה נסגר על הבֵּית.
תן לו לומר "לב", שוב ושוב, שיתרגל לפחות ללמֶד אחת. הרי הסברת לי כמה הלמֶדים שונות זו מזו, ואיך סוג הלמֶד נקבע לפי מה שבא לפניה ואחריה.
 
"תגיד לוליין".
"לו...איין".
"תגיד לול".
"לוּא".
 
למה אתה עושה לו את זה? למה אתה מחליף את המלים כל־כך מהר? הרי בכל מלה זו ממש למד אחרת, והנה אתה מחליף ביניהן כמו להטוטן שמתרברב בפני קהל. למה לא נעצור על מלה אחת? למה לא נאמר אותה פעם אחר פעם? אתה הרי יודע שהכי קשה לו עם הלמדים בסוף מלה. אתה יודע כמה קשה לו להדביק את הלשון בשביל הלמד האחרונה.
 
"תגיד לול, רועי".
"לוּא".
"תגיד מנעול".
"מנעול".
"יופי. נהדר. ראית? קצת התאמנו וזה יצא".
 
עכשיו אתה צוחק ומסתכל עלי. אני מנסה בכל הכוח שהחיוך שלי יקיף אותך באהבה, שיחמם אותך מבפנים. אבל אתה שוב מרצין ברגע, כאילו נפגעת ממשהו.
תגיד שאתה סולח לי, רועיקי, תגיד שאתה סולח.
 
ב
 
עוד מעט היא תצא. תיתן בו מבט ארוך ומצפה. הוא לא יאמר דבר, אולי רק "מה?", והיא תגיד, "שום דבר, רק אל תשכח לתת למוזאיקה להתייבש, תארוז אותה בסוף".
"בסדר", הוא יאמר בנימה משתדלת, "אבל את הכלים אפשר כבר לארוז, לא?" ומיד יתקן את עצמו: "חוץ מהמברשות הרטובות כמובן". "זה כבר לא משנה, תסדר איך שאתה רוצה".
והיא אוספת את הכלים בעצמה ומכניסה אותם לתוך אחד הארגזים שהשאירו המובילים, במין סדר שברור רק לה. קודם מגלגלת את רשת הלולים, אורזת את שקיות החול ואוטמת את קופסאות הדבק. אחר־כך מצמידה באיזוֹלירבַּנְד את הצבת והפטיש ואת חותך הזכוכית. ולבסוף מקבצת את חלוקי הנחל, את החצץ, את החרוזים ואת שברי הצדפים לערמה אחת, כאילו היו שאריות של צלחת ענקית שהתנפצה זה עתה לרסיסים ברעש מחריש־אוזניים.
"תעזבי, אני אעשה את זה, את תאחרי להסעה".
היא מסכימה שבאמת מתחיל להיות לה קצת לחוץ בזמן, אבל בכל־זאת ממשיכה לארוז בדייקנות מחושבת. בניסיון נוסף לפייס הוא מגיש לה את אחד הסרגלים ששכחה, והיא מבקשת שבינתיים יסדר בתיקייה את התווים של שוברט.
"הם ממוספרים", קולה קוצב את הזמן בדחיפות, "רק צריך לדחוף לקלסר".
הוא מפלס לעצמו דרך בין הארגזים בסלון אל המרפסת, שחסומה כולה על־ידי פסנתר הכנף שרופד בשמיכות ישנות והוכן להובלה, ורק צמרות הבניינים האפורים של תל־אביב נשקפות מעליו, מנוקדות במאווררים של מזגנים, אשר משַׁווים לבניינים מראה של מפלצות מרובות עיניים. התווים מונחים על אחד הארגזים בפתח המרפסת, ובעודו מסדר אותם הוא קורא מן הדפים מלים שלא אומרות לו דבר: האנדנטה בדו מז'ור, הסונטה בלה מינור, ה-Valses Nobles וה-Valses Sentimentales, פנטזיית הנודד.
ולפתע הוא שם לב שהיא מביטה בו שוב, מרוככת מעט, והוא יודע שזה הזמן שלו. עכשיו. בלי לחכות. פשוט לחבק אותה ולומר שיהיה בסדר. שהם חזקים מהכל. אבל מבלי להתכוון הוא אומר: "מה?" ואחר־כך, "מה עשיתי עכשיו?" ולבסוף גם, "מה את מסתכלת ככה?" והחיוך המרוכז שלה נמהל באנחה קצרה, שבסופה היא פולטת: "שום דבר, כבר אסור להסתכל?"
וכבר היא נעלמת בין הארגזים בסלון, והוא הולך אחריה ומתעקש: "נו, תגידי משהו". אבל היא ממשיכה במסדרון ונכנסת לחדר־האמבטיה ונעמדת מול המראה. והוא בפתח, מבחין בבבואתה האומרת שאין מה להגיד, רואה איך היא מרימה את שערה ואוספת אותו לקוקו, כמו שהוא הכי פחות אוהב, וקושרת בגומייה עבה מקטיפה שחורה. בשתי אצבעות היא מגהצת את הקמט שבין עיניה, ובמקומו מיד נבקע חריץ עמוק יותר. אחר־כך היא מהדקת את הכתפיות של החזייה מבעד לשמלה ומצמידה את שדיה הרחוקים זה מזה.
"הבית־שחי שלי נראה זוועה", היא אומרת, אבל מחליטה לא לגלח אותו. עכשיו היא מחזיקה את בטנה מול המראה וממששת אותה ללא הרף במעגלים חוזרים־ונשנים.
הוא מסיר את המבט, גם ממירה וגם ממירה־שבמראה, לכאורה סופר את אריחי הקרמיקה שמפרידים בינן לבינו, אך למעשה מרגיש אותן כאילו מתוכו: בוא תיגע, תניח יד על הבטן, תרגיש אותנו, שים ראש, אולי אפילו תוכל להרגיש את התינוק. והוא ממשיך לעמוד מולן, קפוא ומבויש, ורק כשהסירו את ידיהן מבטנן שב להביט בהן עוד דקה ארוכה, איך הן מפזרות את השיער ושוב אוספות לקוקו, כמו שהוא הכי פחות אוהב, מורחות אַיי־ליינֶר דק ומטשטשות עם צמר־גפן מגולגל, מושחות שפתון אדום ומשאירות על חתיכת נייר טואלט טביעות שפתיים, שאינן שפתיים חושניות אלא נראות יותר כמו שני כתמים דהויים חסרי־צורה, כתמי עגבניה או סלק. תמיד רצה לשאול אותה אם לשים אודם ולמחות אותו מיד אחר־כך זה לא בדיוק כמו לא לשים אודם מלכתחילה, אבל ידע שעכשיו זה לא הזמן המתאים.
ואחרי כל הסידורים האלה היא יוצאת מחדר־האמבטיה לסלון, עכשיו המבט שהיא נותנת בו קצר וחסר־פשרות, תובע את שלו בפעם האחרונה. והוא, שרק צריך להרים כלפיה את עיניו, מורח את מבטו על הארגזים הרבים שלמרגלותיה, ובזווית הלב מרגיש איך העיניים שלה מזדגגות ממנו באיטיות, נעלבות וכועסות.
והנה היא עוברת דרכו מבלי להסתכל ואוספת את התיקייה עם התווים. נעצרת במטבח ופותחת את המקרר מתוך הרגל, מעיפה מבט ומסננת, "אין כלום בבית", וסוגרת. לבסוף היא חוזרת ונעמדת קרוב אליו ואומרת שהיא תשתדל להתקשר כמה שיותר, ובינתיים כדאי שינוח קצת אחרי הבוקר המטורף הזה בַּבית־חולים, ובכלל, לא יקרה כלום אם הוא יחזור לבקר את אבא שלו רק בערב.
היא מרפרפת בשפתיה על לחיו, הוא יודע שזה הניסיון האחרון שלה לפלות רוך מהזיפים הדוקרים שלא הספיק לגלח, מחבקת אותו ומשעינה את הראש על החזה שלו. איכשהו, כשהתחבקו, תמיד היו אצבעותיה מגיעות לצווארון שלו. הוא כל־כך אהב את זה, אפילו לא ידע למה. לפעמים חש איך היא מפוררת את הכעס שלו בין האצבעות שלה. וגם עכשיו, מתוך הרגל, היא ממוללת את צווארון חולצתו, אלא שהפעם, ככל שאבה להתפייס, הלב שלו נסגר.
"שניהם יהיו בסדר", היא אומרת, "אל תדאג, עוד כמה ימים הכל יסתדר".
היא משתהה רגע, מקווה שאולי הידיים שלו ייכָּרכו סביבה, אולם זרועותיו נשארות תלויות לצדי גופו, תפורות בחוטים רופפים לכתפיו. והיא נסוגה ממנו והולכת להביט במראה שבכניסה, מפזרת את השיער, מוחה כליל את השפתון בלשונה ובאצבעה, ויוצאת.

יניב איצקוביץ'

יניב איצקוביץ' (נולד ב-2 במאי 1975) הוא סופר ופובליציסט מצליח ועטור פרסים ספרותיים.
הספר "דופק" זיכה אותו בפרס 'הארץ ספרים' לספר ביכורים, והרומן "אדם וסופי" הפך אותו לחתן פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים.
ספרו השלישי "תיקון אחר חצות", הביא לו את הפרס היוקרתי ע"ש ש"י עגנון, וגם מועמדות לרשימה הקצרה של פרס ספיר. 
בשנת 2020 ראה אור הרומן הרביעי שלו, "אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו" בהוצאת כתר.

עוד על הספר

דופק יניב איצקוביץ'
א
 
"תגיד לגו".
"לגו".
"יופי".
"עכשיו, רועי, תגיד לֵידָה".
"לֵידָה".
"מצוין. בוא ננסה מלה חדשה היום. מה אתה אומר, רועי?"
"בסדר".
"בוא ננסה להגיד לוליין".
"לוּ...אַיין".
"בוא ננסה שוב, טוב?"
 
תגיד למד, רועיקי, למד. כל־כך פשוט ואוורירי. למד. גלגל את הלשון פנימה, גע בעדינות בחֵך. דמיין שהלשון מקופלת כמו אגרוף ושחרר אותה בנשיפה. פתח את האגרוף, מאמי, אל תכווץ. תגיד למד.
 
"בוא נגיד לא".
"לא".
"יפה. עכשיו בוא שוב נגיד לידה".
"לידה".
"מעולה. עכשיו תגיד לבנדר".
"ל...בנדר".
"יופי. אני רואה שעבדתם יפה השבוע".
 
תסתכל עלי, רועיקי, אל תתבייש. אם אתה רוצה שנלך רק תגיד. מספיק שתסתכל עלי פעם אחת ותגיד, אמא, אני רוצה ללכת. תגיד שנמאס לך כבר מחנוך הקלינאי תקשורת. תגיד שמזמן אתה כבר יודע לדבר ולא צריך שילמדו אותך בגיל שתים־עשרה.
תגיד "ללכת", מאמי, תגיד "ללכת".
 
"תגיד לב, רועי".
"לב".
"נהדר".
 
אתה מחייך, רועיקי, אמרת "לב" בלמד מלאה ומשוחררת שהספיקה לעוף לפני שהפה נסגר על הבֵּית.
תן לו לומר "לב", שוב ושוב, שיתרגל לפחות ללמֶד אחת. הרי הסברת לי כמה הלמֶדים שונות זו מזו, ואיך סוג הלמֶד נקבע לפי מה שבא לפניה ואחריה.
 
"תגיד לוליין".
"לו...איין".
"תגיד לול".
"לוּא".
 
למה אתה עושה לו את זה? למה אתה מחליף את המלים כל־כך מהר? הרי בכל מלה זו ממש למד אחרת, והנה אתה מחליף ביניהן כמו להטוטן שמתרברב בפני קהל. למה לא נעצור על מלה אחת? למה לא נאמר אותה פעם אחר פעם? אתה הרי יודע שהכי קשה לו עם הלמדים בסוף מלה. אתה יודע כמה קשה לו להדביק את הלשון בשביל הלמד האחרונה.
 
"תגיד לול, רועי".
"לוּא".
"תגיד מנעול".
"מנעול".
"יופי. נהדר. ראית? קצת התאמנו וזה יצא".
 
עכשיו אתה צוחק ומסתכל עלי. אני מנסה בכל הכוח שהחיוך שלי יקיף אותך באהבה, שיחמם אותך מבפנים. אבל אתה שוב מרצין ברגע, כאילו נפגעת ממשהו.
תגיד שאתה סולח לי, רועיקי, תגיד שאתה סולח.
 
ב
 
עוד מעט היא תצא. תיתן בו מבט ארוך ומצפה. הוא לא יאמר דבר, אולי רק "מה?", והיא תגיד, "שום דבר, רק אל תשכח לתת למוזאיקה להתייבש, תארוז אותה בסוף".
"בסדר", הוא יאמר בנימה משתדלת, "אבל את הכלים אפשר כבר לארוז, לא?" ומיד יתקן את עצמו: "חוץ מהמברשות הרטובות כמובן". "זה כבר לא משנה, תסדר איך שאתה רוצה".
והיא אוספת את הכלים בעצמה ומכניסה אותם לתוך אחד הארגזים שהשאירו המובילים, במין סדר שברור רק לה. קודם מגלגלת את רשת הלולים, אורזת את שקיות החול ואוטמת את קופסאות הדבק. אחר־כך מצמידה באיזוֹלירבַּנְד את הצבת והפטיש ואת חותך הזכוכית. ולבסוף מקבצת את חלוקי הנחל, את החצץ, את החרוזים ואת שברי הצדפים לערמה אחת, כאילו היו שאריות של צלחת ענקית שהתנפצה זה עתה לרסיסים ברעש מחריש־אוזניים.
"תעזבי, אני אעשה את זה, את תאחרי להסעה".
היא מסכימה שבאמת מתחיל להיות לה קצת לחוץ בזמן, אבל בכל־זאת ממשיכה לארוז בדייקנות מחושבת. בניסיון נוסף לפייס הוא מגיש לה את אחד הסרגלים ששכחה, והיא מבקשת שבינתיים יסדר בתיקייה את התווים של שוברט.
"הם ממוספרים", קולה קוצב את הזמן בדחיפות, "רק צריך לדחוף לקלסר".
הוא מפלס לעצמו דרך בין הארגזים בסלון אל המרפסת, שחסומה כולה על־ידי פסנתר הכנף שרופד בשמיכות ישנות והוכן להובלה, ורק צמרות הבניינים האפורים של תל־אביב נשקפות מעליו, מנוקדות במאווררים של מזגנים, אשר משַׁווים לבניינים מראה של מפלצות מרובות עיניים. התווים מונחים על אחד הארגזים בפתח המרפסת, ובעודו מסדר אותם הוא קורא מן הדפים מלים שלא אומרות לו דבר: האנדנטה בדו מז'ור, הסונטה בלה מינור, ה-Valses Nobles וה-Valses Sentimentales, פנטזיית הנודד.
ולפתע הוא שם לב שהיא מביטה בו שוב, מרוככת מעט, והוא יודע שזה הזמן שלו. עכשיו. בלי לחכות. פשוט לחבק אותה ולומר שיהיה בסדר. שהם חזקים מהכל. אבל מבלי להתכוון הוא אומר: "מה?" ואחר־כך, "מה עשיתי עכשיו?" ולבסוף גם, "מה את מסתכלת ככה?" והחיוך המרוכז שלה נמהל באנחה קצרה, שבסופה היא פולטת: "שום דבר, כבר אסור להסתכל?"
וכבר היא נעלמת בין הארגזים בסלון, והוא הולך אחריה ומתעקש: "נו, תגידי משהו". אבל היא ממשיכה במסדרון ונכנסת לחדר־האמבטיה ונעמדת מול המראה. והוא בפתח, מבחין בבבואתה האומרת שאין מה להגיד, רואה איך היא מרימה את שערה ואוספת אותו לקוקו, כמו שהוא הכי פחות אוהב, וקושרת בגומייה עבה מקטיפה שחורה. בשתי אצבעות היא מגהצת את הקמט שבין עיניה, ובמקומו מיד נבקע חריץ עמוק יותר. אחר־כך היא מהדקת את הכתפיות של החזייה מבעד לשמלה ומצמידה את שדיה הרחוקים זה מזה.
"הבית־שחי שלי נראה זוועה", היא אומרת, אבל מחליטה לא לגלח אותו. עכשיו היא מחזיקה את בטנה מול המראה וממששת אותה ללא הרף במעגלים חוזרים־ונשנים.
הוא מסיר את המבט, גם ממירה וגם ממירה־שבמראה, לכאורה סופר את אריחי הקרמיקה שמפרידים בינן לבינו, אך למעשה מרגיש אותן כאילו מתוכו: בוא תיגע, תניח יד על הבטן, תרגיש אותנו, שים ראש, אולי אפילו תוכל להרגיש את התינוק. והוא ממשיך לעמוד מולן, קפוא ומבויש, ורק כשהסירו את ידיהן מבטנן שב להביט בהן עוד דקה ארוכה, איך הן מפזרות את השיער ושוב אוספות לקוקו, כמו שהוא הכי פחות אוהב, מורחות אַיי־ליינֶר דק ומטשטשות עם צמר־גפן מגולגל, מושחות שפתון אדום ומשאירות על חתיכת נייר טואלט טביעות שפתיים, שאינן שפתיים חושניות אלא נראות יותר כמו שני כתמים דהויים חסרי־צורה, כתמי עגבניה או סלק. תמיד רצה לשאול אותה אם לשים אודם ולמחות אותו מיד אחר־כך זה לא בדיוק כמו לא לשים אודם מלכתחילה, אבל ידע שעכשיו זה לא הזמן המתאים.
ואחרי כל הסידורים האלה היא יוצאת מחדר־האמבטיה לסלון, עכשיו המבט שהיא נותנת בו קצר וחסר־פשרות, תובע את שלו בפעם האחרונה. והוא, שרק צריך להרים כלפיה את עיניו, מורח את מבטו על הארגזים הרבים שלמרגלותיה, ובזווית הלב מרגיש איך העיניים שלה מזדגגות ממנו באיטיות, נעלבות וכועסות.
והנה היא עוברת דרכו מבלי להסתכל ואוספת את התיקייה עם התווים. נעצרת במטבח ופותחת את המקרר מתוך הרגל, מעיפה מבט ומסננת, "אין כלום בבית", וסוגרת. לבסוף היא חוזרת ונעמדת קרוב אליו ואומרת שהיא תשתדל להתקשר כמה שיותר, ובינתיים כדאי שינוח קצת אחרי הבוקר המטורף הזה בַּבית־חולים, ובכלל, לא יקרה כלום אם הוא יחזור לבקר את אבא שלו רק בערב.
היא מרפרפת בשפתיה על לחיו, הוא יודע שזה הניסיון האחרון שלה לפלות רוך מהזיפים הדוקרים שלא הספיק לגלח, מחבקת אותו ומשעינה את הראש על החזה שלו. איכשהו, כשהתחבקו, תמיד היו אצבעותיה מגיעות לצווארון שלו. הוא כל־כך אהב את זה, אפילו לא ידע למה. לפעמים חש איך היא מפוררת את הכעס שלו בין האצבעות שלה. וגם עכשיו, מתוך הרגל, היא ממוללת את צווארון חולצתו, אלא שהפעם, ככל שאבה להתפייס, הלב שלו נסגר.
"שניהם יהיו בסדר", היא אומרת, "אל תדאג, עוד כמה ימים הכל יסתדר".
היא משתהה רגע, מקווה שאולי הידיים שלו ייכָּרכו סביבה, אולם זרועותיו נשארות תלויות לצדי גופו, תפורות בחוטים רופפים לכתפיו. והיא נסוגה ממנו והולכת להביט במראה שבכניסה, מפזרת את השיער, מוחה כליל את השפתון בלשונה ובאצבעה, ויוצאת.