מקום

1

לעולם אותו לילה ויום של שבת וראשון, עשרים ואחד במרס, שנת אלף תשע מאות ארבעים ושלוש. החורף היה ארוך וקשה, האביב בושש להגיע. תשעה חודשים גוננה עליו במחבואו כבין כפות ידיה וברגע כשלה. לפנות בוקר התעוררה משנתה. גשם נקש על הזגוגית. היינריך, משכה את השמיכה על פניה, באביב הקודם עוד טיילנו בסָרְפָתִיפארק, ורדים האדימו בצדי השבילים. היית חיוור ונסער. אל תדאג, שילבתי זרועי בזרועך, דבר אינו נמשך לנצח. קורי עייפות ועצב עטפו אותה, והיא שקעה בענן פוך צחור; הסירה התערסלה במים הצלולים, ענני נוצה ריחפו בתכלת השקופה, היא התמתחה בעצלות, מתמסרת לשמש החמימה שליטפה פניה ולרוח שפרעה שערה. לאורך הגדה חגגו משפחות את האביב: ילדים התיזו זה על זה במים הרדודים, צוחקים. אוהבים השעינו אופניהם על הבוקיצות הגבוהות. שמיכות משובצות נפרשו, סלי קש נפתחו, יין נמזג לכוסות. ממקומו בירכתיים, מוט ההגה בידו, שלח אליה היינריך מבט אוהב. חיוכה קפא: דמות עטופה שחורים, עוטה מסכה, עלתה חרש מהמים, כנפי גלימתה השחורה מסתירות את החוף, גחלי עיניה רושפות מוות, וכשהתרוממה ונעלמה מעבר לצמרות, התקדרו השמים וסופה שאגה. היא ניסתה לאסוף את המפרש, אבל המנור השתולל סביב התורן. גלים שהתנפצו אל הירכתיים איימו להפוך את הסירה הקטנה. גדת הנחל התרוקנה במהירות. כלבים נבחו בטירוף. היא נאחזה בבהלה בדופן, מהטלטולים כמעט הקיאה. היינריך נופף אליה מהגדה המתרחקת. בייאוש ניסתה לנווט את הסירה לעברו, אבל מוט ההגה נשבר והסירה טסה במים הגועשים עד שדמותו לא נראתה עוד; בפתח הנמל התרוממה המשחתת הגרמנית מעל ראשה כבניין שחור, ענק, והיא צנחה חסרת אונים אל ענן אפור, מחושמל. צעדים כבדים הרעימו מתוך הערפל. מישהו תופף בפראות מעל לראשה. היא קברה פניה בכרית וחפרה נואשות במזרן. היינריך, מילמלה, חכה רק עוד רגע, אני כבר באה.

״לפתוח. משטרה. תכף ומיד.״

בדממה הכבדה נשמעה גלישת הגשם במרזב. מנוע מכונית טירטר תחת חלון חדרה. ושוב החריד גל מהלומות את חדר המדרגות. ״לפתוח תכף ומיד, או שנשבור את הדלת. יודעים שאתם שם.״

מארטי התעטפה בחלוק ומשכה עצמה אל החלון. הבחילה היתה איומה; אם לא תאכל משהו, תקיא את נשמתה. הפחד שיתק את גופה. המכונית השחורה חנתה מול הכניסה, דלתותיה האחוריות פתוחות. בלש גבוה, ג׳ינג׳י, נשען על הגדר ועישן סיגריה.

דלת נפתחה במעלה המדרגות; קריאת אישה חנוקה נקטעה בגערה זועפת. טריקת הדלת הידהדה בחדר המדרגות. דממה מעיקה ירדה על הבניין. מעבר לשמשה היה ראשו של הבלש כה קרוב, עד שיכלה לשמוע את נשימותיו. הבלש מעך את בדל הסיגריה בעקבו והחל לצעוד הלוך וחזור לפני הכניסה, מעביר מבטו על פני חלונות הבניין. בבהלה נרתעה מהחלון וצנחה לכורסה. גופה היה זר לה. נשימתה היתה כבדה. מיום ליום הפכה אמסטרדם זרה ועוינת. היא עצמה עיניה וניסתה להסיט את מחשבותיה. בילדותה, בראשית האביב, אהבה ללכת עם אמה לשוק הפרחים; הן שבו עם סל עמוס, אמה שתלה את הפרחים בגינה מאחורי הבית, ובשעה שהשקתה אותם פיזמה בעליזות, ״הִזְדָּרְזוּ, יַקִּירַי הַפְּעוּטִים," שרה להם, "הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מַמְתִּין לִפְרִיחַתְכֶם הַמַּרְהִיבָה, מִשְׁתּוֹקֵק לְרֵיחֲכֶם הַמְּשַׁכֵּר.״ עכשיו נזכרה כיצד חלמה שהיינריך בא לבקרה; הם יצאו לגינה, חפרו גומה באדמה הלחה ושתלו פרח קטנטן; אחר כך צפו בו בגאווה כששלח שורשים זעירים, כשעָלֶה הנץ במעלה הגבעול. ואז התקדרו השמים, היינריך נעלם, והיא נותרה לשמור לבדה על הפרח; אבל גבעולו הדק טולטל ברוח הפראית ונשבר; כשהתעוררה היו עיניה נפוחות, כאילו בכתה שעות. בימים האחרונים החלומות אינם מרפים, והיא שאלה עצמה אם נכון מה שאומרים, שחלומות הם רק חלומות. אבל עיניה היו כבדות ועייפות בימים האחרונים, ואמה כבר שאלה אותה אם היא מרגישה בסדר.

בקומה העליונה שוב נפתחה הדלת. המון רגליים זרמו במורד המדרגות. יבבה חרישית נקטעה בגערה. מישהו דחק באנשים למהר. לבה הלם כמטורף. היינריך. היא אספה עצמה וניגשה לחלון. מעולם לא ראתה את האנשים שיצאו מחדר המדרגות. פניהם היו נפחדות, נבוכות; בראש צעד בלש בלונדיני, נמוך וחסון, שנופף באקדחו, ואחריו גבר שנשא תרמיל על גבו ובידו אחז מזוודה, האישה שנשענה עליו חבקה את בטנה כאילו ניסתה לרכוס מעיל תפוח; בעקבותיה נשרך נער צנום כבן שתים־עשרה, תרמילו תלוי על כתפיו הכחושות, בגדיו גדולים ממידותיו, כומתתו המשובצת כיסתה את מחצית מצחו, אוחז ביד אישה קשישה שדידתה לצדו, מייבבת חרישית, גוררת אחריה מזוודה חומה קשורה ברצועת עור. הבלונדיני עצר, וכשעברו לידו הדף אותם קדימה בגסות. הבחור התמיר שהלך במאסף, תרמיל על כתפיו ושמיכה מגולגלת תחת זרועו, נראה לה מוכר: ברור. הנס שולנקלפר. למד שנה מעליה בפוֹסִיֵיס. היא זכרה את פניו הנאות ואת שערו הבהיר, זקוף על דוכן המנצחים בתחרות הספורט השנתית של הגימנסיה, מרכין ראשו כשאדון ביננדייק תלה על צווארו מדליה מוזהבת קשורה בסרט אדום. ולאחר לחיצת היד החגיגית הניף הנער זרועותיו, ולקול תשואות התלמידים הקיף את המגרש בריצה אטית; מעולם לא העלתה על דעתה שהוא יהודי.

שוב געשה הבחילה במעלה בטנה, והאדמה נעה תחת רגליה בגלים ארוכים, שמנוניים. ומה אם ברגע זה ממש עוצרת מכונית שחורה בפינת פרנס האלסטראאט. היא הרגישה שהיא נחנקת. אל תזוז, לחשה. פיה היה יבש. ואם ידפקו על הדלת, שב על המיטה ואל תפתח. אבל בדמיונה ראתה אותו מציץ מבעד לקפל הווילון במבט המובס שהיה לו באותו הערב, כשנכנס נוטף מים, רועד מקור. האם גם מול עיניו חולפות עכשיו ארבע השנים שלהם. אילו רק יכלה לאסוף את המחשבות שהתרוצצו בראשה למקום קטן בקצה נפשה, להשליך פנימה, לסגור את הגולל.

מעבר לפינה, נינוחים בבגדי יום ראשון שלהם, שבו אדון ון־זוולן ואשתו מטיול הבוקר שלהם. עוד מרחוק נשמע קולו המשתומם, ״אמרי לי בבקשה, הינדה, אילו אנשים עושים עבודה שכזו."

״הוצאת את המילים מפי, פרנק,״ אשתו זקרה סנטרה בזעף, ״באמת חייבים לברר זאת פעם,״ ובפנותה לעבר הצמד הפטירה, ״באמת, עבודה יפה מצאתם לכם.״

פניו של הג׳ינג׳י הגבוה האדימו. הוא הפנה גבו לגברת ון־זוולן והאיץ באנשים. הבלונדיני הירהר רגע לפני שהפטיר, ספק בהתנצלות, ספק בכעס, ״גם לנו יש משפחות להאכיל, גברתי."

אילו נתבקשה לנחש מי בבניין הזה מסתיר יהודים, על הדוקטור ון־זוולן ואשתו היתה חושבת. פה ושם שמעה לחשושים על ארגון התנגדות מסתורי, אבל מעולם לא נתקלה בחבריו. חיי היינריך תלויים רק בה ובדוד תיאו.

פניה של הגברת ון־זוולן הביעו זלזול ותיעוב. ״אם זו עבודתך, בחור,״ סיננה, ״מוטב לך למות ברעב.״ ולאחר שחככה בדעתה התיזה, ״ושתתבייש לך,״ ובתנועה הפגנתית שילבה זרועה בזרוע בעלה, שצפה, ספק נבוך, ספק משועשע, ברוח הקרב שאחזה באשתו, ״בוא, פרנק, אין לנו מה לעשות כאן עוד,״ ובצעד גאה נעלמו השניים בחדר המדרגות.

אבל השיירה עצרה בינתיים, והזקנה, שלא פסקה מלייבב, נתקלה בגבר שהלך לפניה, מזוודתה נשמטה ופקעה, וכל מה שהיה בה — בגדים צרורים זה בזה, גביע כסף משובץ אבנים כחולות, סכו״ם כסף קשור בסרט שחור, תמונה במסגרת מתכת, ספר בכריכת עור חומה מוטבעת בזהב — התפזר על הכביש הרטוב. הג׳ינג׳י הרים את גביע הכסף, ריחרח במבט חשדני ותחב לכיס מעילו, וכשהוא נועץ בקשישה מבט מאיים, בעט בתיעוב בחבילת הבגדים. כתונת לילה צחורה התגלגלה לכביש והוכתמה בבוץ העכור.

״זקנה טיפשה,״ רטן הג׳ינג׳י ובעט את הספר אל תעלת הניקוז.

״עזוב את זה,״ אמר הבלונדיני בזעף. ״יש לנו עוד הרבה עבודה.״

הנס שולנקלפר הטה ראשו לאחור וקפץ אגרופיו. פני הבלונדיני, שראשו הגיע בקושי עד כתפו של הצעיר החסון, התקשחו; בדמיונה כבר ראתה כיצד הבחור חובט בפרצופו של הבלש ונעלם במהירות בין הבתים. אבל הבחור רק אמר, ״בבקשה, אל תצעק על סבתא,״ תחב את השמיכה המגולגלת לידי הג׳ינג׳י, ולנוכח מבטו ההמום הרים את הספר, ניקה בשרוולו והניח במזוודה, ואחריו ניער בעדינות את כתונת הלילה המרופשת, קיפל בתשומת לב והניח מעל לספר, סידר גם את שאר הבגדים, ואז קשר את המזוודה בחבל העור והניח ביד הקשישה, ליטף ראשה העטוף במטפחת כחולה בעדינות. ״בבקשה, סבתא, אל תבכי," חיבק את כתפה, והוא נטל את ידו של הנער והוליך את שניהם לעבר המכונית, סייע לקשישה להיכנס, הניח את המזוודה על ברכיה וסידר עליה את ידיה הרועדות, עזר גם לנער לעלות ונכנס אחריו. הבלונדיני הדף את בני הזוג הקפואים פנימה למכונית והתיישב מאחורי ההגה, והג׳ינג׳י, אחרי שטרק את הדלת אחריהם, התיז סילון רוק צהבהב אל המדרכה, התיישב ליד חברו, והמכונית הגדולה פנתה לעבר לינאוסטראאט ונעלמה.

התנועות העצבניות של הבלשים, הגסות שבה נהגו באנשים, החיפזון שבו מיהרו להסתלק, העצימו את הבהלה. האם המלכודת אכן הולכת ונסגרת. ידיה רעדו. פיה היה צחיח. היא נכנסה חרש לחדר האמבטיה. הבחילה געשה ותססה, וכשלא יכלה להכילה עוד, תחבה ראשה לאסלה והקיאה את נשמתה.

נקישה עדינה על הדלת. ״את צריכה עזרה, חמודה?״

אמה נשמעה מודאגת.

״כבר יוצאת,״ אמרה בקול חלוש. ההקאה הזאת הבהילה אותה. גם אתמול בבוקר הקיאה. האם זה קשור למחזור שלה שמתעכב. ומה אם אמה תחשוד שמשהו קורה. היא לא תשאל שאלות, אבל גם לא תסתיר את חששה. היא ידעה שתוכל לסמוך על אמה שלא תחטט בסודותיה ושתעזור היכן שתוכל. אבל היו לה די טרדות גם כך.

היא שטפה פניה הלוהטות בשפע מים קרים, אחר כך התיישבה על מכסה האסלה, כבשה ראשה בין כפות ידיה וניסתה להרגיע את הסערה.

כשיצאה מצאה את אמה בפינת האוכל, משוחחת עם השכנה מהקומה העליונה.

״שלום, גברת דן־בוש,״ אמרה מארטי. ״מה שלום אנה?״

״בסדר, יקירה.״ חלוקה הכחול של השכנה היה פרום ומתחתיו נראתה פיג׳מה ורודה. מן הסתם הופתעה הבוקר, שכן שערה היה סתור, פניה סמוקות, כולה נסערת ונאנחת.

״הכול בסדר?״ בחנה אותה אמה.

״כן,״ ענתה. אבל הכול לא היה בסדר. ללא הצלחה ניסתה להכניס סדר במחשבותיה; האנשים שנלקחו. התכונה באוויר. ונוכחות הגברת דן־בוש במטבחן. והיינריך. והבחילה. והסחרחורת.

״שבי קצת,״ הציעה לה אמה כיסא. ״אני מכינה תה. כדאי שתשתי משהו. את חיוורת.״

״תודה, אימא.״ היא התקפלה לתוך הכיסא ואספה ברכיה. אחר כך תדבר עמה. בטח יהיה לה רעיון.

״את חולה, חמודה?״ התעניינה השכנה.

״אני בסדר,״ ענתה. איך היא קופצת לה לביקור שכנים, הגברת דן־בוש, ככה, כאילו דבר לא קרה.

״מרגריט בדיוק מספרת על מה שעבר עליה קודם,״ אמרה אמה. ״אולי כוס תה, מרגריט. בדיוק אפיתי לנו קצת בּוֹטֶרקוּאְק,״ חייכה לעבר מארטי. ריח החמאה האפויה והשקדים עורר בה מחדש את הבחילה.

״תודה, קטינקה,״ אמרה השכנה. ״תמיד אפשר לסמוך עלייך. ומהבית שלך עולה תמיד ריח עוגות ומאכלים.״

״ואת תמיד מוזמנת, מרגריט,״ אמרה אמה. ״הרבה זמן לא יצא לנו לשבת ככה שתינו ולדבר.״

״אהה, אילו רק היית יודעת מה עבר עלי בחודשים האחרונים, קטינקה,״ נאנחה האישה. עיניה האדומות נתמלאו דמעות. ״באמת שרציתי לעזור להם. הכרתי את האישה מביינקורף. היא ובעלה היו מורים, וכשפוטרו מצאה אצלנו עבודה בחנות. ובוקר אחד לקחה אותי הצידה, הראתה לי את המכתב שקיבלה ושאלה אם אני יכולה לעזור. כי אם לא ימצאו מקום בתוך שלושה ימים, יבואו וייקחו אותם. רק לכמה ימים, ביקשה. תגידי את, קטינקה, מה יכולתי לומר לה. מה כל אחד היה אומר. היית צריכה לראות את העצב שלה. נורא. נורא. מי יסרב במצב כזה.״

״אני מאמינה לך, מרגריט,״ אמרה אמה. ובעודה מעמידה את הקומקום על האש, שלחה לעברה חיוך מעודד. ״ואז מה קרה?״

״מי ידע שמלבד בעלה, תביא גם את אחיה,״ נאנחה מרגריט, ״ואת אמה, ואת הבן של אחותה שנשאר אצלם אחרי שהוריו נשלחו. וככה מופיעה אצלי כל החבורה. ואת הרי מכירה אותי, קטינקה, ואת הלב הטוב שלי, איך יכולתי לומר להם ללכת,״ וכשאמה של מארטי לא הגיבה, הוסיפה, ״ורק ביקשתי תוספת קטנה בגלל ההוצאות, והם אמרו שבסדר, שהם מבינים, ושיש להם.״

״אני בטוחה שלא היה לכם קל,״ עודדה אותה אמה של מארטי, ״כולם ביחד, בדירה שלך.״

״בהתחלה היה בסדר,״ המשיכה השכנה, ״צפוף, אבל הרגשתי שאני עוזרת. אנשים מאבדים הכול, קטינקה, צריך לעזור. מישהו משלהם אירגן להם כרטיסי קיצוב, הזקנה עזרה קצת במטבח, הבעל והבחור ניקו את הדירה, האישה כיבסה לכולנו, ואניצ׳קה שלי אהבה לעזור עם הילד. אף פעם לא היה לה אח, המסכנה. בסך הכול היו נחמדים, וגם הכסף עזר. עד שבוקר אחד אני מגלה שהאישה בהיריון,״ הפך קולה דרמטי, ״איך נכנסו להיריון בכלל שם בחדר, עם עוד שלושה. היריון, זה מה שהיה חסר להם,״ העבירה מבטה ממארטי לאמה, אבל שתיהן שתקו.

״וככה, בכל בוקר, האישה מסתגרת באמבטיה, וכולם שומעים,״ המשיכה, ״וכשאני מתעניינת, תגידי, ביאטה, מה זה שאת כל כך חיוורת, ומה קורה שם באמבטיה, ביאטה, האישה אומרת רק, ׳תודה, גברת דן־בוש, הכול בסדר, גברת דן־בוש, שום דבר רציני, גברת דן־בוש.׳ תגידי, קטינקה,״ זקרה השכנה סנטרה, ״אני נראית לך טיפשה?״

אמה של מארטי המשיכה לייבש את הכלים ולסדרם בארון. ״טוב, קורה לפעמים,״ אמרה לבסוף, ״יש נשים שמתקשות קצת בהתחלה, אבל בדרך כלל הכול עובר אחרי שלושה חודשים,״ ליכסנה מבט לעבר מארטי, ״לכל היותר, תה משורש זנגוויל, תמצית מנתה להרחה, טיפות ולריאן, יעשו פלאים. חבל שלא התייעצת איתי.״

מארטי הרגישה שהיא שוקעת בדחיסות אפלה; וכדי לא להקיא, עצמה עיניים ונשמה עמוק.

״אז לה זה לא עבר כל כך מהר,״ אמרה השכנה, ״אבל אנשים מתרגלים לכל דבר, וגם אנחנו התרגלנו.״

המים רתחו. אמה של מארטי כיבתה את האש, נטלה קופסת התה וסידרה בתיון עלים שחורים.

״האנשים ההם,״ נאנחה האישה, ״בסוף כבר לא סבלתי אותם. השקט הכבד שלהם, האנחות בלילה, הבכי של הזקנה על הבת שלה. אין לך מושג, קטינקה, בוקר וצהריים וערב, ימים ושבועות וחודשים ולא רואים את הסוף.״

״זה בטח היה קשה, מרגריט,״ סידרה אמה קוביות סוכר בצלוחית, ומהמדף הורידה כוסות זכוכית ותחתיות.

״אין לי מילים, קטינקה,״ נאנחה האישה. ״הזקנה בכתה מכל דבר. כל דבר הזכיר לה את הבת שלה. והילד צעק בלילה מתוך שינה, וכולם התנפלו עליו בלחישות.״ האישה השתתקה לרגע, ״אני לא יודעת אם את יכולה לתאר לעצמך, קטינקה, הנשימות הכבדות, ההתלחשויות, השיעולים החנוקים, היבבות של הזקנה.״ האישה בחנה את אצבעותיה. ״וגם כששתקו סוף־סוף, אז השתיקה שלהם. אצלי בבית, משהו אפל, גדול, איום, שעוד רגע בולע אותך.״

״כן,״ אמרה אמה. היא מילאה את התיון במים רותחים, בחשה מעט את העלים השחורים, מזגה לכוס הזכוכית והגישה לשכנה הנסערת. השכנה הניחה קוביית סוכר בין שפתיה, ודרכה לגמה מהתה החם.

״משיב נפש, קטינקה,״ עצמה האישה עיניה ונאנחה. ״מה הייתי עושה בלי שכנה טובה כמוך.״

״בשמחה, מרגריט,״ אמה פרסה מהעוגה, ״בכל עת.״

״וככה, קטינקה,״ המשיכה האישה, ״עובר חודש, ועוברים חודשיים, וצריך לדאוג לכרטיסי קיצוב חדשים, ושואלים אותך שאלות, וצריך לשקר, וסכנת חיים, וצריך לקנות אוכל לשבעה אנשים, ולסחוב בכל יום מהשוק, ובמדרגות, ולאט־לאט נגמר להם הכסף, ולי הכוחות, ופתאום הבנתי שהם הולכים להישאר אצלי ככה לתמיד.״

אמה הניחה את העוגה לפני השכנה והתיישבה מולה. היא קירבה את הכוס לשפתיה והקשיבה בשתיקה.

״אני שואלת אותך, קטינקה,״ המשיכה הגברת דן־בוש, ״עד מתי הייתי צריכה להחזיק אותם. ואני אישה לבד. הרגשתי שאני משתגעת. ויש לי בת, קטינקה, ומי ידאג לה אם משהו יקרה לי. בתור התחלה נעלתי אותם בחדר. פעם ביום שירותים. פעמיים בשבוע מקלחת, שלא יסריחו. היו רגעים שרציתי לתלוש את השיער ולצרוח מהחלון.״

אבל האם רק סובבה את הכפית בתוך כוס התה שלה.

״את לא חושבת כמוני, קטינקה,״ העבירה האישה מבטה בין מארטי לאמה. ״מתנצלת שאת צריכה לשמוע את כל זה, חמודה,״ פנתה למארטי, ״הלוואי שכל זה לא היה קורה. איפה החיים שהיו לנו פעם,״ נאנחה.

״זה בסדר, גברת דן־בוש,״ אמרה מארטי וחשבה על היינריך. לבדו במקום המסתור. לפחות כל זה נחסך ממנו. ושוב נזכרה במכונית השחורה ובבלשים שמיהרו לדרכם. ומה אם יגיעו גם אליו הבוקר. כבר אחרי תשע. השכנה תכף תלך. הבחילה תחלוף. היא תתארגן במהירות ותצא לשאוף אוויר. האוויר הנקי יקל את הבחילה. היא תטייל וכמו במקרה תגיע עד אליו ותבדוק מה שלומו. למרות שהיא אמורה לבוא אליו רק מחר, תעבור ברחוב ותעיף מבט לקומה השנייה. תתגנב במעלה חדר המדרגות. רק לוודא שהכול בסדר. אולי אפילו תישאר לזמן קצר. העיקר שתראה אותו, רק תניח ראשה על כתפו לרגע, ועדיין לא תספר לו דבר עד שלא תהיה בטוחה. היא חייבת להתייעץ קודם עם אמה. רק שהשכנה המאוסה נזכרה להיתקע אצלן בזמן הכי פחות מתאים. חבל שלאמה יש סבלנות לכל העולם. אף פעם לא סבלה לא את השכנה הזאת ולא את בתה המפונקת, שכשהיו קטנות, נעלבה ובכתה מכל שטות. אמה הסבירה לה פעם שאניקה רגישה בגלל שהיא בת יחידה, ופעם שמעה את אמה מספרת לאביה שהגברת דן־בוש הפילה כשאניקה היתה בת שנתיים ומאז איננה יכולה ללדת. ומאז שדולף, בעלה של מרגריט, נשלח עם אביה לעבודות בגרמניה, היתה אמה סבלנית אליה אף יותר. מתי תסיים את התה והעוגה ותסתלק כבר.

״אני באמת לא יודעת, מרגי,״ אמרה אמה ברוך. ״מעולם לא הייתי במצבך.״

אצבעותיה של השכנה רעדו כשבחשה בתה. ״תודה, קטינקה.״

״ומה יהיה עכשיו, מרגי?״

״כלום,״ קטמה השכנה פינה מהעוגה והכניסה לפיה, ״עוגה מצוינת, קטינקה,״ הוסיפה בפה מלא.

״תודה, מרגי,״ אמרה אמה. ״אמרו מה יהיה איתכן, שהסתרתן אנשים?״

״אני חושבת שלא,״ נטלה האישה פיסת עוגה נוספת, ״בדרך החוצה הבלש לקח אותי הצידה, דיבר איתי קצת, הראה לי מה שכתב בפנקס, ״Die Arierin hat die Juden selbst gemeldet,״ [הארית דיווחה על היהודים בעצמה], אמר שטוב עשיתי, שממילא היו מגיעים אליהם, שבסוף הם מגיעים לכל אחד, שיש להם רשימות, שאנשים מטלפנים ושולחים מכתבים, וככה מוצאים את כולם.״

השכנה נעצה במארטי מבט ארוך. האם היא יודעת על היינריך? ברור שלא. אמה בקושי יודעת. ובכל זאת, הרגישה כיצד דם מציף את פניה. האישה הזאת עשתה משהו איום. למה לא הזהירה אותם לפחות. היתה יכולה להניח להם להסתלק באין רואים. לעזור להם למצוא מקום אחר. אבל מי יסתכן ויחזיק חמישה אנשים, שאחת מהם בהיריון, ואחד ילד שבוכה בלילות, ועוד זקנה שבוכה בימים, ואחד שסתם לא מוציא מילה.

״את לא חושבת שעשיתי נכון, קטינקה?״ אמרה השכנה בטון מפציר.

״אני לא יודעת, מרגריט,״ השיבה אמה, ״אני באמת לא יודעת.״

השכנה השתתקה. אצבעותיה מוללו את מה שנותר מהפרוסה. אחר כך סידרה את הפירורים בשורה בצלחת.

״וזה הכול,״ שאלה אמה. ״ככה זה נגמר?״

״כן,״ אמרה השכנה, ״בערך.״

״בערך?״

״הבלש אמר,״ החלה האישה לבכות, ״׳תני לי רק כמה כתובות, ונשכח מהכול. אבל אם לא, נחזור ונשלח גם אותך לעבוד קצת בפולין,׳״ ייבבה השכנה. ״׳והרבה זמן יעבור עד שתחזרי,׳ במילים האלה, ׳הרבה מאוד זמן.׳״

אמה של מארטי הביטה באישה המבוהלת בחמלה. היא נטלה את ידה וחיבקה את הכתפיים הרועדות עד שהאישה נרגעה מעט. ״ומאיפה אביא לו שמות, קטינקה, וכתובות,״ אמרה בייאוש, ואז, כנזכרת במשהו, ניערה ראשה והזדקפה. ״לך בטוח יש משהו, קטינקה, את עובדת בבית חולים, את מדברת עם אנשים. עוברים אצלך אנשים.״

אמה נרתעה.

״את חייבת לעזור לי, קטינקה,״ לפתה השכנה את זרועה של אמה, ״אני נשבעת לך, בחיי אניצ׳קה, אף אחד לא ידע שהגיע ממך. לעולם לא. והבלש הינטינק הבטיח לי שמי שימסור שמות, אפילו שם אחד, אבל אמיתי, לא ייפגע.״

״אני צריכה לחשוב על זה, מרגריט,״ אמרה אמה, ״זה לא כל כך פשוט.״

״אני חייבת את זה,״ לא הרפתה האישה. היא הרימה את הכוס ולגמה את טיפות התה האחרונות.

האם רק הביטה בשכנה. אחר כך קמה ואספה את הספלים והצלוחיות. ״את צריכה ללכת עכשיו, מרגריט,״ אמרה. ״יש לי דברים לעשות. אולי אעטוף פרוסת עוגה גם לאניצ׳קה?״

״האנשים האלה,״ ניסתה השכנה במאמץ אחרון, ״היהודים, ממילא תופסים את כולם. לא יותר טוב שניתן לבלשים איזה שם? למה דווקא אנחנו צריכות לסבול? לא מספיק שלקחו לנו את הבעלים והשאירו אותנו לבד?״

אמה הניחה את הכלים בכיור. ״אני באמת לא יודעת אם זו הדרך,״ אמרה. היא עטפה שתי פרוסות עוגה בנייר לבן והגישה לשכנה. ״קחי, מרגי, אחת לאניצ׳קה, היא בטח נסערת, ואחת בשבילך, לאחר כך.״

אחרי שליוותה את השכנה הבוכייה לדלת התיישבה מול מארטי, נטלה את כפות ידיה אל חיקה ואמרה, ״ילדתי האהובה.״

״איזו אישה איומה,״ אמרה מארטי. ״לא מבינה איך את סובלת אותה.״

האם לא ענתה. ״לא לנו לשפוט אנשים בחולשתם,״ אמרה לבסוף.

הן ישבו עוד קצת בדממה. התה והעוגה שיככו את הבחילה, והיא שאלה עצמה מה תוכל לספר.

״ועכשיו תורך, ילדתי,״ אמרה אמה, ״ספרי, מה קורה איתך.״

האם אמה נמנעה בכוונה מלהזכיר את שמו של היינריך? ״אין כל כך מה לספר,״ אמרה מארטי. היא מיעטה לשתף אותה בקורות אהובה. בוודאי לא מאז ירד למחתרת. צוללים, קראו לאנשים האלה. אוֹנְדֵּרדָּאוּקֵרס. ישנם דברים שעדיף לא לדעת. אמה מעולם לא שאלה מדוע יום אחד הפסיק לבוא לביתן. אולי תיארה לעצמה שמישהו עשה משהו, שנמצא לו מסתור, שבינתיים הכול בסדר איתו, עד כמה שדברים יכולים להיות בסדר בעולם שבו אנשים נעלמים לפתע. אמה אהבה את היינריך. היה מגיע בכל שישי בערב, ביחד הכינו ארוחה ממצרכים שנחסכו לאורך השבוע, אחר כך ישבו בחדר המגורים, שתו שרי, שיחקו בקלפים, שוחחו במשך שעות. ולאחר שהעוצר הוטל, באופן טבעי כבר נשאר לישון; אמה סמכה עליה שלא תסתבך בעניינים שבחורה נבונה יודעת להיזהר בהם. ובכלל, באופייה מיעטה לתחוב אפה לענייני אחרים. "ישנם די עניינים לעסוק בהם," נהגה לומר, "ומי אנחנו שנשפוט את זולתנו." היא בחרה במקצוע האחות, היתה אומרת, כדי לעזור לאנשים, לכולם, תמיד. אילו רצתה לשפוט אנשים, היתה לומדת משפטים. ואביה, האם לא נלחם כל חייו את מלחמת פועלי המספנה? האם לא נשלח לעבודה בגרמניה כעונש על חלקו בשביתה הגדולה של פברואר, כשהתחילו לאסור את היהודים, ומאז כמעט שלא שמעו ממנו?

״את קצת חיוורת,״ אמרה אמה. ״את בטוחה שאת מרגישה כרגיל?״

מארטי לא ענתה. רעב קל כירסם בבטנה. אבל היא פחדה שתקיא כל מה שתכניס לפיה. אמה קראה כנראה מחשבותיה, שכן קמה ובצעה מהלחם שאפתה, ועל הלחם הניחה פרוסת גבינה ומזגה גם תה שהמתיקה בכפית דבש, ואת הכול הניחה לפניה, ובשעה שמארטי אכלה, עקבה אחריה בדאגה ובאהבה.

״אם יהיה לך משהו לספר לי, אם תצטרכי את עזרתי, או שתרצי להתייעץ עם רופא, אל תתביישי,״ אמרה לבסוף. ״אהבה איננה עניין להתבייש בו. ויש לנו רופאים מצוינים במחלקה, את יודעת.״

״תודה, אימא,״ אמרה מארטי. הדאגה להיינריך לא הניחה לה. היתה תכונה באוויר. מכיוון לינאוססטראאט נשמעו ללא הרף המכוניות שחצו את השדרה בסערה. היא לא תוכל להמשיך לשבת בבית בלי לעשות דבר. ״אני מאוד מעריכה את הדאגה שלך. אבל הכול באמת בסדר.״

״טוב,״ ויתרה האם, ״את כבר ילדה גדולה. אני כאן, אם תרצי.״

״אני חושבת שאצא,״ אמרה מארטי. ״לנשום אוויר, לחלץ עצמות.״

״יום יפה היום,״ הסכימה אמה. ״אני במשמרת הערב, בינתיים חשבתי לצאת קצת, לבקר את אחותי. תרצי להצטרף? יכול להיות נחמד.״

״אולי אחר כך,״ התחמקה מארטי, ״עכשיו אני חושבת שאלך קצת לבד, לחשוב על כל מיני דברים.״

״טוב,״ ויתרה האם, ״אבל שמרי על עצמך. יש משהו באוויר, לא מוצא חן בעיני.״