האישיות הקולאז'ית

פרק 1

האישיות הקולאז'ית

ראשי פרקים

* ריבוי אישיויות (Multiple Personality) הוא מאפיין נורמטיבי ונורמלי בהוויה הטבעית של האדם.

* סיבות אטיולוגיות, הן גנטיות והן התפתחותיות, משפיעות באופן הטרוגני על עיצוב אישיותו של האדם ויוצרות דפוסי זהות פנימיים של פסיפס קולאז'י.

* כל אדם מכיל זהויות עבר, מן הזיכרון האבולוציוני, ומגוון זהויות שנחרתו בו בשלבי התפתחותו הפסיכולוגית. כל אדם יודע לשנות את התנהגותו ואת הפָסדה שלו ולהתאימן לנסיבות חברתיות משתנות.

* אפיון האדם כרב-זהויות מתבסס על תתי-הטיפוסים המרכיבים את אישיותו.

* הפרעות האישיות כהגדרתן בפסיכיאטריה הקלאסית הן, לטענתי, טיפוסי אישיות המייצגים ארגון הרמוני של תפקודי הנפש שיש להם היגיון פנימי משלהם ועל פיו הם מתקיימים באיזון אופטימלי ונורמטיבי.

* האישיות הקולאז'ית היא תרכובת של חלקי הפרעות אישיות. כל הפרעת אישיות שוכנת באחד מתפקודי הנפש: במזג, ביצר, ברגש, ברצון או בחשיבה.

תורת האישיות המוצגת בספר זה היא תורת האישיות הקולאז'ית־הסינרגטית. הנחת העבודה היא שכל אדם הוא פסיפס של תתי־טיפוסים שכולם יחדיו יוצרים סינרגיה תפקודית. בטרם נכיר את התהליך הדינמי שבו הסינרגיה נוצרת, ננסה להבין את המהות הקולאז'ית של האישיות. כאמור, טענתי היא שבאופן נורמטיבי ונורמלי, לכל אדם יש אישיות הטרוגנית, כלומר ריבוי של אישיויות. ריבוי אישיויות עשוי ליצור סינרגיה נורמטיבית או פתולוגית, הן בהיבט קליני־נוירוטי והן בהיבט פסיכוטי.

השאלה הראשונה הנשאלת היא: מדוע בכל אדם קיים פסיפס של תתי־טיפוסים, כלומר מדוע לכל אדם יש אישיות קולאז'ית?

מנקודת מבט גנטית והתפתחותית, כל אדם מושפע הן מהפרֵה־דיספוזיציה הביולוגית שלו והן משלבי ההתפתחות הפסיכולוגית שהוא עובר מלידה ועד בגרות. השפעות אלה הן מגוונות ואף מנוגדות, והן בונות את אישיותו של האדם. לאישיות כסטרוקטורה יש אוטונומיה פונקציונלית שבאמצעותה היא מנסה להשליט סדר ותיאום בקרב פרטי המידע המרובים שהאורגניזם האישיותי סופג באופן רב־שלבי, מבחינה גנטית ומבחינת ההתפתחות הפסיכולוגית גם יחד. חשוב להדגיש שבדרך כלל המידע הביופסיכולוגי המתנקז לתוך האישיות אינו הומוגני ותואם אלא הטרוגני. לדוגמה, אדם נולד עם מטען תורשתי אימפולסיבי והיפר־אקטיבי, אך מקבל חינוך כפייתי, נוקשה וממושטר. במצב שכזה הגנטיקה תשפיע לכיוון של התנהגות אימפולסיבית, ואילו החינוך ישפיע לכיוון של התנהגות מבוקרת ומרוסנת. הגנטיקה והחינוך הם שני מקורות מידע המייצגים היבט חלקי וראשוני של המבנה הקולאז'י באישיות האדם. האישיות כאורגניזם סטרוקטורלי מנסה להשליט סדר ותיאום בין שתי מגמות מנוגדות אלה; היא מנסה ליצור סינתזה בין שני מקורות המידע הקונפליקטואליים כדי ליצור קואורדינציה ותיאום תפקודי שיניבו תוצר התנהגותי בתנאים קיימים.

החידוש בתורת האישיות הקולאז'ית־הסינרגטית הוא בטענה שהאישיות מורכבת מתתי־טיפוסים, שהם הפרעות האישיות לסוגיהן. בעבר הוצגו תיאוריות שונות על אודות האישיות הבנויה מריבוי של "עצמי", או ריבוי של "אניים". ואולם תיאוריות אלה לא הציגו את התוכן של ריבוי העצמי. גם התפיסות הבודהיסטיות, אשר הניחו את אפשרות קיומה של מגמת איוּן האישיות לעבר העצמי האוניברסלי, לא תיארו את מבנה האישיות לפני תהליך האיון ואחריו. המגמה בספר זה היא להציג את התוכן ואת המבנה הפסיכודינמי של כל תתי־הטיפוסים הבונים את האישיות, ובד בבד להציג את התוצר הפנומנולוגי וההתנהגותי כפי שהוא בא לידי ביטוי ברשות הרבים, בהסתגלות הפרט לסביבתו.

אפשר להראות שהאישיות היא קולאז'ית על סמך מקורות השפעה הנובעים מארבעת ההיבטים האלה: ההיבט הפילוגנטי; ההיבט האונטוגנטי; ההיבט המגדרי; ההיבט ההסתגלותי־החברתי.

ההיבט הפילוגנטי: מוח האדם בנוי בצורה אבולוציונית והיררכית, שכבה על גבי שכבה, וכל אדם מכיל שרידים של שלבי האבולוציה. אנו יודעים על קיומם של כמה סוגי מוח: המוח הזוחלי, המוח הלימבי־הרגשי והמוח הקוגניטיבי המתקדם. במהלך יחסי הגומלין הפסיכופיזיים באדם, אישיות המבוססת על פעילות המוח נוהגת בהשפעת זיכרון קדום מתקופת הזוחלים ואילך (כלפי מעלה בהיררכיה ההתפתחותית). לא לחינם נאמר שהקוף, הדג והזוחל מובלעים באדם. לעתים מתרחש מצב של אטביזם, משמע רגרסיה נוירופסיכולוגית לעבר זיכרון קדום שבא לידי ביטוי בהתנהגות פרימיטיבית ההולמת שלבים מוקדמים אלה של התפתחות המוח.

ההיבט האונטוגנטי: בכל אדם מצוי זיכרון מודחק המשפיע על התנהגותן היומיומית של הדמויות שבו - התינוק, הילד, המתבגר, הבוגר והמזדקן - בתואם עם הגיל הכרונולוגי של האדם. התינוק שבאדם מייחל לספק את צרכיו הראשוניים והבסיסיים כגון מזון, מגע, ליטוף וחום. הילד שבאדם מייחל לתחושת ביטחון של השתייכות לסביבתו, אהבה והערכה. המתבגר שבאדם מבקש למרוד ולבצע היפרדות (דיפרנציאציה) למען עצמאות ואינדיבידואציה. הבוגר שבאדם מחפש אחר ביטחון ויציבות כלכליים וזוגיים, וכיוצא באלה.

ההיבט המגדרי: זהותו של כל אדם מצויה על רצף שבין שני קטבים - נשיות לעומת גבריות - במסגרת מדרג של כמה רמות: גנטית, הורמונלית, מורפולוגית (בצורת הגוף והפנים), פסיכולוגית (אנימה ואנימוס) וסוציולוגית.

ההיבט ההסתגלותי־החברתי: בתהליך הסתגלותו הפסיכוסוציולוגית, כל אדם חובש מסכה משתנה כדי להתאים את עצמו, בפרסונה ובפסדה, לסביבה חברתית נתונה. התנהגותו משתנה באופן תכליתי ופונקציונלי כאשר הוא מצוי עם עצמו בלבד, בחברת קרוביו או עם גורמי חוץ בגזרות קיום שונות. האישיות הקולאז'ית ניחנה בסתגלנות של זיקית, המאפשרת לה לשנות את הפֶנוֹטִיפּ ההתנהגותי או להמציא זהויות פנוטיפיות המותאמות לנורמות מקובלות ולצורכי חוץ.

מחקר משדה הביולוגיה מעיד על הפוטנציאל להתנהגות רבגונית בנסיבות שונות. חוקרים בדקו דם של עכברה שזה עתה המליטה את גוריה. הדם נלקח מהעכברה ברגע הלידה והוזרק לעכבר זכר. התברר שהדם העביר הורמונים מסוימים, שיש להם השפעה על דפוסי התנהגות המצויים באופן לטנטי במוח והם באים לידי ביטוי רק בהשפעת הטריגר ההורמונלי. ואכן הזכר התנהג על פי אותם דפוסי התנהגות אימהיים המאפיינים את הנקבה, כגון: ליקוק הוולד, השלת רקמה העוטפת את גופו, הנחתו בקרן זווית וכיסויו בקש, לשם הגנה. מדוגמה זו אפשר להסיק שהמוח מכיל בפוטנציה, באופן לטנטי, דפוסי התנהגות מרובים ומגֻוונים, ואלה משתחררים ובאים לידי ביטוי רק כאשר גורם הורמונלי מאיץ את המעבר מן הכוח אל הפועל ומשחרר את הדפוס ההתנהגותי המסוים.

האדם מורגל לחוות את עצמו באופן נורמלי כישות אחת, בעלת זהות אחת. ואולם במצבים של שסע נפשי כגון מחלת הסכיזופרניה, האדם חווה תהליכים של דה־פרסונליזציה. במצב הפתולוגי של התפרקות ושסע תפקודי משתחררים ובאים לידי ביטוי דפוסי זהות והתנהגות הטרוגניים שקודם לכן היו חבויים ומעוכבים באישיות האינטגרטיבית. מעניין לציין שהשסע הראשוני המצוי בכל אדם באופן נורמטיבי ונורמלי מתבטא בפיצול בין האישיות לבין התודעה העצמית. אמנם התודעה העצמית אינה נוצרת ואינה מתקיימת בחלל ריק, והיא אכן מושפעת מן האישיות, אך בו־זמנית יש בה אוטונומיה חידתית של דרגות חופש המאפשרות לה גם להיות מודעת לעצמה וגם להשפיע על האישיות במגמות התנהגותיות שונות הנובעות מחופש הרצון. אם כן, כמו שחקן על במה, האדם יכול - בלי להידרדר לשסע סכיזופרני ולתהליך של דה־פרסונליזציה - לנהוג באופנים שונים ולנקוט התנהגות תכליתית ורצונית.

קיים מחקר המוכיח שעכבר שלימדו אותו לצאת ממבוך בהיותו בהשפעת סם מסוים, אינו זוכר את הלמידה כאשר הסם מתרוקן מגופו. רק כאשר מחזירים את הסם לגופו של העכבר, הזיכרון שהופנם קם לתחייה. בהקבלה הוכח שלאישיות יש מקורות אוטונומיה הטרוגניים ומרובים. ההנחה היא שבכל אדם יש ריבוי של מערכות בקרה אוטונומיות, ולא מערכת בקרה אוטונומית אחת בלבד, והמערכות האלה מתפקדות בנסיבות פיזיולוגיות ופסיכולוגיות משתנות.

נחזור לדיון באישיות הקולאז'ית. השפעות של זיכרון הטרוגני, מההיבט הגנטי והפסיכולוגי גם יחד, מתנקזות באישיותו של האדם. השאלה הנשאלת היא: מדוע זיכרונות העבר מתארגנים, כפי שטענתי לעיל, כהפרעות אישיות? ההנחה היא שהפרעות האישיות אינן רק הפרעות נפש, כפי שנוטים לאפיין אותן. הפרעות האישיות מייצגות קואורדינציה תפקודית ולכן הן מאופיינות - כל הפרעת אישיות בפני עצמה - בשיווי משקל הרמוני ובהיגיון תפקודי פנימי משלהן. הטענה היא אפוא שהפרעות האישיות הן קואורדינטות חלופיות שבהן האישיות יכולה להתארגן על פי מקורות ההשפעה השונים. כך לדוגמה, אם יש לאדם נטייה גנטית לאימפולסיביות, אזי תהיה מגמה לחפש את הגשטאלט הטוב, שהוא הפרעת האישיות האימפולסיבית, ויתגלה לחץ נפשי להיסגר לתבנית הטובה על בסיס אותה הפרעה. לעומת זאת אם אדם עבר חוויה של נטישה ובדידות, הזיכרון החווייתי שנצרב בזיכרונו הנפשי יבקש להשתבץ בגשטאלט הטוב של הפרעת האישיות הסכיזואידית. כלומר, המקורות ההטרונומיים המתנקזים באישיות עוברים רה־ארגון באמצעות כוח האישיות כדי לפעול באוטונומיה פונקציונלית. בהקשר זה רה־ארגון משמעו: תפקודי הנפש השונים, המתפקדים בצורה בדידה ואטומיסטית, עוברים תהליך של השתייכות להפרעת האישיות המצויה בפוטנציה, כאידיאה אפריורית ארגונית ורגולטיבית, וזו מתממשת בפועל בעקבות לחץ של אחד התפקודים להיסגר לעבר אותה תבנית טובה.

הפרעות האישיות מאופיינות אפוא כטיפוסי אישיות, וטיפוסי האישיות מאופיינים כסגנונות הסתגלות. הפרעות האישיות מתפקדות כטיפוסים אידיאליים. ההנחה היא שאין מדובר בטיפוס אידיאלי ככלי מתודולוגי אבחוני בלבד, אלא שתפקוד הפרעות האישיות כטיפוסים אידיאליים מתרחש, הלכה למעשה, ברמה האונטולוגית באישיותו של האדם. הטענה היא שהפרעות האישיות מייצגות אידיאות אפלטוניות. ואולם בניגוד לאפלטון, שהאמין שהאידיאות קיימות כישות אוטונומית, ללא קשר לחומר, טענתי היא שהאידיאות מצויות בפוטנציה בצורה אפריורית, על פי תורת האינפורמציה, אך הן מתממשות בפועל רק באינטראקציה עם החומר. כלומר, אין קיום ללא מהות ואין מהות ללא קיום. יש תהליך הכרחי של אינטראקציה. נושאים מורכבים אלה יידונו בהרחבה בהמשך, בפרקים הרלוונטיים. בשלב זה די להבין את הנחת העבודה בתורת האישיות המוצגת בספר זה, ולפיה האדם מאופיין כריבוי של אישיויות, כלומר כאישיות קולאז'ית המורכבת מפסיפס של תתי־טיפוסים שהם, למעשה, הפרעות אישיות. בנוסף יש להבין שהאישיות מנסה לבצע אינטגרציה לעבר "אני" שלם אחד, באמצעות דינמיקה השואפת לגרום לסינרגיה בין תתי־הטיפוסים. ואכן, על פי תורת האישיות המוצגת בעבודה זו, האישיות נעה כמטוטלת בין כאוס לסדר ובין סדר לכאוס. הכאוס בא לידי ביטוי באישיות הקולאז'ית; הסדר בא לידי ביטוי בניסיון לבצע אינטגרציה סינרגטית בין תתי־הטיפוסים, וחוזר חלילה. במעבר מכאוס לסדר מתרחש תהליך גשטאלטי שבמהלכו תתי־הטיפוסים מתארגנים תחילה בקואליציות ובאופוזיציות. אחר כך מתקיים תהליך של ניפוי ויצירת דמות ורקע, שבו תתי־טיפוסים דומיננטיים הם הדמות, הם המושלים בכיפה ויוצרים תחושת אינטגרציה זהותית, ולעומתם תתי־טיפוסים אחרים מצויים ברקע ומשפיעים בדרכם מאחורי הקלעים. לתהליך הפסיכודינמי הזה יש תוצר התנהגותי מגֻוון המותאם לתסמונת של כל הפרעת אישיות בפני עצמה.

אם כן, באופן נורמטיבי ונורמלי האישיות היא ריבוי של אישיויות, כלומר אישיות קולאז'ית. הזהות העכשווית של כל אדם משתנה עם הזמן עקב נסיבות חיצוניות ופנימיות גם יחד. עם זאת בכל רגע מתרחשת אינטגרציה סינרגטית אפשרית מתוך הפסיפס הטיפולוגי האופייני והייחודי לכל אדם.

נשאלת השאלה: לְמה מתכוונים כאשר אומרים שהאישיות בנויה מתתי־טיפוסים? מתי טיפוס הוא שלם ומתי הוא חלקי? התשובה לכך מבוססת על ההבחנה בין שני צירים. בציר אחד אנו מאפיינים את האישיות על סמך מדרג התפקודים שלה כגון: המזג, היצר, הרגש, הדימוי העצמי, הרצון, החשיבה והרוח. אפשר לתאר דירוג של תפקודי הנפש באופן מצומצם יותר, על בסיס החלוקה שהציג פרויד: האִיד, הסופר־אגו והאגו במדרג העילי. אל מול הציר של תפקודי האישיות קיים הציר המייצג את הטיפוס כתסמונת של כלל התפקודים. אילו כל תפקודי האישיות היו פועלים על פי פרופיל טיפולוגי אחד, אזי היינו קובעים שהאדם הוא בעל אישיות טיפוסית אחת ולא קולאז'ית. ואולם במציאות רוב בני האדם מאופיינים באופן הטרוגני בריבוי של תתי־טיפוסים, כאשר תפקוד אחד מאפיין טיפוס מסוים ותפקוד אחר משויך לטיפוס אחר. לדוגמה, אפשר לתאר אדם היפותטי שהאיד שלו מייצג טיפוס מאני, הסופר־אגו שלו מייצג טיפוס סכיזואידי והאגו - טיפוס רציונלי. אדם היפותטי זה הוא בעל זהות קולאז'ית שמתקיימים בה שלושה תתי־טיפוסים, כאשר כל טיפוס משויך לאחד התפקודים הספציפיים. בזהותו של אותו אדם היפותטי מתקיימת תשלובת חידתית סינרגטית, שבה השלם הוא יותר מסכום חלקיו. את התשלובת הזו נתאר בפרק הבא, כאשר נדון בסינרגיה הקולאז'ית של האישיות.

כדי ליצור סרגל שמי אחיד, אציג להלן את שמותיהן של הפרעות האישיות כמקובל בספרות הפסיכיאטרית, ואציין את המקבילה הרלוונטית להן בשמות של תשעת הטיפוסים שיוצגו ויידונו בספר זה.

הפרעת האישיות הסכיזואידית: נכנה אותה הטיפוס הסכיזואידי.

הפרעת האישיות הגבולית: נכנה אותה הטיפוס הגבולי.

הפרעת האישיות הפרנואידית: נכנה אותה הטיפוס הרציונלי. טיפוס זה נוטה לפרנויה וֶרָה, כלומר פרנויה אמיתית. אין לו הלוצינציות, הוא חושב הגיונית, האקסיומות שלו נורמטיביות ביותר, ועם זאת - בגלל נטייה לנוקשות חשיבתית סביב הסקת מסקנות לוגיות, ובנוסף גם שמירה על ריחוק טקטי מן החוץ החברתי - הוא נגרר לגישה של "כבדהו וחשדהו", שבתוספת מזערית של הטיפוס הסכיזואידי או הגבולי הוא מייצר תוצר פרנואידי.

הפרעת האישיות החרדתית: על פי התיאוריה המוצגת כאן, אין הפרעת אישיות חרדתית. החרדה כתסמין (סימפטום) עלולה להיווצר בנסיבות קונפליקטואליות בין הפרעות אישיות שונות.

הפרעת האישיות ההימנעותית: על פי התיאוריה המוצגת כאן, אין הפרעת אישיות הימנעותית אלא מדובר בתוצר התנהגותי, בעיקר של הפרעת האישיות הכפייתית.

הפרעת האישיות הסיעודית: נכנה אותה הטיפוס הרפיוני־דפרסיבי.

הפרעת האישיות של פסיביות־אגרסיביות: על פי התיאוריה המוצגת כאן, אין הפרעת אישיות כזאת אלא מדובר בתוצר פנומנולוגי־התנהגותי של הפרעת האישיות הכפייתית.

הפרעת האישיות האימפולסיבית: נכנה אותה הטיפוס המאני.

הפרעת האישיות הציקלותימית: נכנה אותה הטיפוס הפרגמטי.

הפרעת האישיות הנרקיסיסטית: נכנה אותה הטיפוס הנרקיסיסטי.

הפרעת האישיות הכפייתית: נכנה אותה הטיפוס הכפייתי.

הפרעת האישיות ההיסטריונית: נכנה אותה הטיפוס ההיסטריוני.

כדי לתאר את טיפוסי האישיות אציג את העקרונות המתודולוגיים שעל בסיסם אבנה את תיאור מכלול תשעת הטיפוסים.

העיקרון הראשון: תפקוד נפשי או תכונה אינם קיימים כשלעצמם בלבד. כל תפקוד נפשי וכל תכונה תלויים בתסמונת הכוללת של יתר תפקודי האישיות.

העיקרון השני: קיומו של טיפוס בדיד אינו אפשרי. כל טיפוס הוא חלק ממטמורפוזה של טיפוסים אחרים המצויים בתוך מעגל סגור, ובמסגרת זו מתחוללת טרנספורמציה של התהוות רציפה בין טיפוס אחד למשנהו.

העיקרון השלישי: כל טיפוס שיש לו תסמונת הומוגנית של תכונות מכיל את התכונה הדומיננטית שעל פיה יתר התפקודים מתארגנים. התכונה הדומיננטית מוגדרת כעיקרון הסינרגטי המבצע אינטגרציה ורגולציה של מכלול הטיפוס. העיקרון הרביעי: בין העיקרון הסינרגטי של התכונה הדומיננטית, המשפיעה על מכלול הסדר בטיפוס, לבין התכונה המשלימה אותה באופן מנוגד, נוצרת השלמה קומפלמנטרית.

העיקרון החמישי: לכל טיפוס יש טיפוס קומפלמנטרי שהוא אחד מתשעת הטיפוסים בתוך המעגל הסגור של כל הטיפוסים.

תשעת הטיפוסים מתוארים על רצף, מימין לשמאל, ובמקביל - כמעגל סגור, כאשר שני הקצוות נפגשים. התיאור של הרצף הוא כדלהלן:

הרפיוני־הנרקיסיסטי־המאני־ הפרגמטי־הרציונלי־הכפייתי־ ההיסטריוני־הגבולי־הסכיזואידי.

העיקרון הסינרגטי של התכונה הדומיננטית בטיפוס אל מול העיקרון הקומפלמנטרי המשלים אותו הוא כדלהלן:

הרפיוני: הצורך להימצא ברפיון מוחלט אגב השתעבדות ללחץ החיצוני באופן סביל.

הנרקיסיסטי: הצורך לאהוב כדי להיות נאהב עד אין קץ.

המאני: הצורך להימצא בהשתנות ובתנועה מתמדת, במקסימום של דרגות חופש ואינדיבידואליזם, כאשר ההשתנות גורמת לפלואידיות של הזהות עד כדי מסמוסה.

הפרגמטי: הצורך להתמקד ב־Doing(פעולה, פרקטיקה, עשייה) על חשבון ה־Being(ההוויה הפנימית, המהות הפנימית).

הרציונלי: סוף מעשה במחשבה תחילה. שליטת השכל וההיגיון על המעשה בהסתמך על ערכים אוניברסליים המובילים למעורבות הומנית, מצד אחד, ולבררנות ביחסי קרבה עם אנשים, מצד אחר.

הכפייתי: הצורך בשליטה לצורך קיומו של סדר מקסימלי, הקושי להחליט, להסתגל ולהיות גמיש אל מול מציאות חוץ משתנה.

ההיסטריוני: האמביוולנטיות בין רצייה לבין איסור, בין עקרון העונג לעקרון המציאות.

הגבולי: הימצאות במצב של מלחמה עם החוץ כדי לפצות על השסע והפירוק הפנימי.

הסכיזואידי: הצורך בחיי נצח אל מול הצורך באיון האישיות. הצורך בחיי נצח המחייב את מות העצמי.

האישיות הקולאז'ית נבנית משילוב של שני צירים. האחד הוא הציר האנכי, המייצג את מדרג התפקודים הנפשיים: האיד, הסופר־אגו והאגו, או ביתר פירוט: מזג, יצר, רגש, רצון, יחסי אנוש, ניהול, חשיבה, משמעות וערכים. הציר השני הוא הציר האופקי, המייצג את תשעת הטיפוסים הפסיכולוגיים המאפיינים תשע הפרעות אישיות. לכל תפקוד נפשי יש מאפיין פסיכולוגי משלו על בסיס אחד מתשעת הטיפוסים. לכן תיתכן אפשרות שזהותו של אדם תתפצל למגוון רחב של טיפוסים על פי כל תפקוד פסיכולוגי בנפרד. בהמשך נראה כיצד האישיות מבצעת את התהליך הסינרגטי לשם ארגון עצמי הומוגני ובעל איזון אופטימלי ביחס לפיצול ולפסיפס הקולאז'י של תתי־הטיפוסים באישיות.

אחד מסממניה של האישיות הקולאז'ית הוא פיצול הטרוגני על בסיס תתי־הטיפוסים. סממן אחר שלה הוא אינטגרציה הומוגנית על בסיס הווקטור הסינרגטי המנסה לבצע רגולציה ואינטגרציה בין הטיפוסים. בפועל האדם משתנה ללא הרף עקב שינויים בהתמקדות של תפקודי האישיות, כלומר אותה זהות אישיותית מתפקדת באופן שונה במצבים שונים. לדוגמה, כאשר הזהות האישיותית מתמודדת עם בעיה חשבונית, היא מתמקדת במחשבה אנליטית. ואולם כאשר היא מצויה במצב ריגושי או במצב של סערה יצרית, היא מתמקדת בתפקוד הרגשי והיצרי. כאשר אחד התפקודים הנפשיים נעשה דומיננטי, הוא משנה במידה מסוימת את זהותו של האדם ונותן את הבמה לתפקוד הפסיכולוגי השליט. יתר על כן, כל תפקוד פסיכולוגי מאופיין על פי אחד מתשעת הטיפוסים. לכן, האישיות מתפצלת ללא הפסק באופן קולאז'י בעקבות שינויים מנטליים, ובד בבד היא שואפת לאינטגרציה זהותית בסיסית.