המיועדת

1 

זאת היתה התקופה בשנה שבה מעטה כפור עדיין אופף את הזריחה. אבל החורף נסוג לאטו, הפרחים החלו ללבלב, והבטחה של עונה חדשה מילאה אותי ציפייה מתוקה.

"חלמתי על האביב," נאנחתי והבטתי מבעד לחלון בציפורים המתעופפות בנחישות על רקע השמים הכחולים. דיליה גרייס קשרה את השרוך האחרון בשמלת הערב שלי והובילה אותי אל המראה.

"גם אני," השיבה. "תחרויות. מדורות. יום ההכתרה באופק."

הנימה שלה הבהירה לי שאני אמורה להיות נלהבת יותר מהבחורה הממוצעת, אבל נותרתי מסויגת. "כן. נכון."

יכולתי להרגיש את הכעס שלה בתנועות ידיה. "הוליס, את עומדת להיות בת הזוג של הוד מלכותו וללוות אותו לכל החגיגות! אני לא מבינה איך את כל כך רגועה."

"מזל שהצלחנו השנה למשוך את תשומת לבו של המלך," אמרתי בנימה אגבית בזמן שקלעה קווצות שיער מהחלק הקדמי של ראשי. "אחרת היינו משתעממות למוות."

"את אומרת את זה כאילו החיזור אחרייך הוא משחק," העירה ונשמעה מופתעת.

"זה באמת משחק," התעקשתי. "מהר מאוד הוא ימשיך הלאה, אז אנחנו צריכות ליהנות מזה כל עוד אנחנו יכולות."

ראיתי במראה את דיליה גרייס לועסת את שפתה התחתונה מבלי להרים את עיניה ממלאכת הקליעה.

"הכול בסדר?" שאלתי.

היא הזדקפה מיד ואילצה את עצמה לחייך. "בסדר גמור. האדישות שלך כלפי המלך תמוהה בעיני. אני חושבת שהוא הרבה יותר רציני ממה שנדמה לך."

השפלתי מבט ותופפתי באצבעותי על שידת הטיפוח. חיבבתי את ג'יימסון. איך היה אפשר שלא? הוא היה יפה תואר ועשיר, והוא היה המלך, בשם אלוהים! הוא היה גם רקדן לא רע ואיש משעשע ביותר כל עוד מצב רוחו היה מרומם. אבל אני לא טיפשה. ראיתי איך הוא התעופף מבחורה לבחורה בחודשים האחרונים. היו לפחות שבע, ואני ביניהן — ואלה רק הנשים שכולם בחצר המלך ידעו עליהן. איהנה מזה כל זמן שאוכל ואז אקבל בהכנעה כל אידיוט שההורים שלי יבחרו בעבורי. לפחות אוכל להיזכר בימים האלה כשאהיה זקנה ומשועממת.

"הוא עדיין צעיר," השבתי לבסוף. "לא נראה לי שהוא יקשור את גורלו בגורלה של שום אישה לפני שימלוך כמה שנים טובות. חוץ מזה, אני בטוחה שמצופה ממנו לבחור כלה משיקולים פוליטיים. אין לי הרבה מה להציע בתחום הזה."

דפיקה נשמעה על הדלת, ודיליה גרייס ניגשה לפתוח אותה במבט מאוכזב. היא באמת חשבה שיש לי סיכוי, ומיד נתקפתי רגשות אשמה על כך שאני עקשנית כל כך. בעשר שנות החברות בינינו תמיד תמכנו זו בזו, אבל עכשיו המצב היה שונה.

כגבירות בחצר המלך היו למשפחותינו משרתות. אבל לאצילות ולבנות המלוכה היו בנות לוויה. הן היו לא רק משרתות אלא גם נשות סוד שדאגו לגבירתן והתלוו אליה לכל מקום; הן היו עולם ומלואו. דיליה גרייס קיבלה על עצמה תפקיד שעדיין לא היה קיים בשבילי משום שהיתה משוכנעת שבכל רגע הוא יהפוך לתפקיד אמיתי.

התקשיתי לתאר במילים את משמעות המחווה הזאת בעיני. לא ידעתי איך לעכל אותה. מהי חברה אם לא מישהי שמאמינה בך יותר מכפי שאת מאמינה בעצמך?

היא חזרה בעיניים נוצצות, ובידה מכתב. "יש על זה חותם מלכותי," אמרה בקול משועשע והפכה את המכתב. "אבל מכיוון שלא אכפת לנו איך המלך מרגיש כלפייך, אני מניחה שלא דחוף לך לפתוח את המעטפה."

"תני לי לראות." קמתי מהכיסא והושטתי יד, אבל היא מיד משכה את ידה לאחור בחיוך זדוני. "דיליה גרייס, מרשעת שכמוך, תני לי את זה!" היא צעדה צעד אחד לאחור ובתוך שבריר שנייה התחלתי לרדוף אחריה בין החדרים והתגלגלתי מצחוק. הצלחתי לדחוק אותה לפינה פעמיים, אבל בכל פעם מחדש היא היתה מהירה ממני ונחלצה לפני שהצלחתי לתפוס אותה. בקושי הצלחתי לנשום מרוב ריצה ופרצי צחוק, אבל בסופו של דבר תפסתי אותה במותניים. היא הרחיקה ממני את המכתב ככל שיכלה. ייתכן שהייתי מצליחה לחלץ אותו ממנה, אבל בדיוק כשמתחתי את ידי למעלה, נכנסה אמא שלי בסערה מבעד לדלת המחברת בין החדרים שלי לחדריה.

"הוליס ברייט, יצאת מדעתך?!" גערה בי.

דיליה גרייס ואני התרחקנו זו מזו, שילבנו ידיים מאחורי הגב ומיהרנו לקוד קידה לפניה.

"גם מהצד השני של הקיר אפשר לשמוע אתכן צועקות כמו חיות. איך נצליח למצוא לך מחזר ראוי כשאת מתעקשת להמשיך להתנהג ככה?"

"סליחה, אמא," מילמלתי בתחושת אשמה.

העזתי להרים את מבטי ולהציץ בה. היא עמדה שם ועל פניה אותה ארשת ייאוש שנהגה לעטות כשדיברה איתי.

"הבת של משפחת קופלנד התארסה רק בשבוע שעבר, ומשפחת דֵבוֹ עוד רגע מסכמת את תנאי האירוסים. ורק את עדיין מתנהגת כמו ילדה קטנה."

בלעתי רוק, אבל דיליה גרייס היא לא אחת שמסוגלת לשתוק. "את לא חושבת שעדיין מוקדם מדי לשדך את הוליס למישהו אחר? יש לה סיכוי לא רע לזכות בלבו של המלך."

אמא שלי התאמצה מאוד לכבוש את חיוכה הזחוח. "כולנו יודעים שהמלך נוטה לפזול לצדדים. והוליס הרי לא עשויה מחומר של מְלָכוֹת, נכון?" שאלה וזקרה גבה, כאילו היא מחכה לראות אם נעז להביע דעה אחרת. "ובכל מקרה," הוסיפה. "נראה לך שאת בכלל בעמדה שמאפשרת לך לדבר על פוטנציאל של אנשים אחרים?"

דיליה גרייס נשנקה ופניה קפאו. ראיתי אותה עוטה את המסיכה הזאת מיליון פעם.

"אז זהו זה," סיכמה אמא. אחרי שהבהירה לנו עד כמה היא מאוכזבת מאיתנו, היא הסתובבה ויצאה מהחדר.

נאנחתי ונפניתי אל דיליה גרייס. "מצטערת על זה."

"לא משהו שלא שמעתי כבר," אמרה והושיטה לי סוף־סוף את המעטפה. "וגם אני מצטערת. לא התכוונתי לסבך אותך בצרות."

לקחתי ממנה את המעטפה ושברתי את החותם. "זה לא משנה. אם זה לא היה זה, זה היה משהו אחר." הבעת פניה הבהירה לי שהיא מסכימה איתי. התחלתי לקרוא את המכתב. "אוי," אמרתי וטפחתי על שערי הפזור. "כנראה אצטרך לבקש שתעזרי לי שוב עם השיער."

"למה?"

חייכתי אליה ונופפתי במכתב כאילו היה דגל המתנופף ברוח. "כי הוד רוממותו מצפה לנו היום על הנהר."

"כמה אנשים יהיו שם, לדעתך?" שאלתי.

"מי יודע? הוא ללא ספק אוהב שיש הרבה אנשים סביבו."

חשקתי את שפתי. "נכון. הייתי רוצה אותו לעצמי לפחות פעם אחת."

"אומרת הבחורה שמתעקשת שכל זה רק משחק."

הסתכלתי עליה והשבתי לה חיוך. דיליה גרייס תמיד ידעה יותר ממה שהייתי מוכנה להודות בו.

יצאנו למסדרון וראינו שהדלתות כבר פתוחות ומקדמות בברכה את השמש של תחילת האביב. החסרתי פעימה למראה הגלימה האדומה בעלת שולי הפרווה שעטתה דמות צנומה אך חסונה בקצה האכסדרה. הוא אמנם עמד בגבו אלי, אבל די היה בנוכחותו כדי למלא את האוויר בתחושת עקצוץ חמימה.

קדתי קידה עמוקה. "הוד מלכותו."

וזוג נעליים שחורות מבריקות הסתובב לעברי.