מבוא
דלתות נפתחות
שעות אחדות לאחר שנכנסה לתוקפה הפסקת האש, בשעת חצות לילה, קיבל הרב יצחק דוד גרוסמן שיחת טלפון מיוֹני, אחד ממפקדי גדוד לוחמי צנחנים במילואים. "יצאנו מלבנון", הודיע, "עשרה ימים משוגעים עברו עלינו. אנחנו כרגע ליד מושב שתולה בסמוך לגבול. כל החיילים עייפים, מיוזעים ורוצים כבר לחזור הביתה. אבל אנחנו לא יכולים. הבטחנו לך, נדרנו נדר, ולכן נקיים. כולנו בדרך אליך. עוד שעתיים אנחנו במגדל העמק, בקריית 'מגדל אור'".
הרב גרוסמן לא ידע את נפשו מרוב התרגשות. הוא מיהר להתקשר לצוות המטבח. "קומו. מה אתם ישנים. החיילים מגיעים. הם צריכים סעודת הודיה". אחרי השיחה עם צוות המטבח החל לחפש אחר תקליטן. גם אם אמצע הלילה, מוזיקה ושמחה אמיתית יהיו גם יהיו. כך רצה. היחיד שענה לו בשעת לילה זו, השתומם. "השעה שתיים בלילה. מי הולך לרקוד בשעה כזו? האם הגיע המשיח ולא ידעתי?!"
"משיח לא הגיע. אבל יש שמחה גדולה. תבוא, זה חשוב. תקבל שכר מלא", ענה הרב לתקליטן.
בקיץ תשס"ו, 2006, תקפו פעילי חיזבאללה שני כלי רכב של צה"ל, פרצו את גדר המערכת, הרגו שלושה חיילים, חטפו שניים, את אהוד גולדווסר ואלדד רגב, ופצעו קשה שלושה חיילים נוספים. האירוע הביא לפריצת מלחמת לבנון השנייה, שארכה שלושים וארבעה ימים. עד היום ניטש הוויכוח אם אפשר להגדיר את תוצאות המלחמה כהצלחה או ככישלון. אלה הרואים בה הצלחה, מצביעים על השקט השורר בגבול הצפון שנים ארוכות לאחר המלחמה. הרואים בה כישלון, מצביעים בעיקר על המחיר הכבד, 122 חיילים ו-44 אזרחים הרוגים, ועל כך שלא הושגה הכנעה ברורה של החיזבאללה. להפך, מאז הוא התעצם והתחמש פי כמה וכמה. לאחר המלחמה קמו קולות מחאה, ביניהם של לוחמי מילואים שחשו כי זאת לוותה בשגיאות ומחדלים ונוהלה ללא חתירה להכרעה. בעקבות קולות המחאה, הוקמה ועדת בדיקה ממשלתית, ועדת וינוגרד, שתפקידה היה לברר את היערכותם והתנהלותם של הדרג המדיני ומערכת הביטחון לפני מלחמת לבנון השנייה ובמהלכה. במסקנותיה קבעה הוועדה כי היא אינה רואה במלחמה כישלון או תבוסה אלא החמצה. הייתה הזדמנות והיא פוספסה, בין השאר בגלל "חולשה בדבקות במשימה וחתירה לניצחון".1
אחד הביטויים המובהקים לתחושות הקשות של חיילי המילואים בזמן הלחימה היה פרק הזמן שעבר בין מועד גיוסם לבין הפעלתם ככוח לוחם. החיילים חשו הססנות בהפעלת כוחות הקרקע, ובראשם אנשי המילואים, ואי קביעת יעדים ברורים ללוחמים.
כשבועיים לפני ההודעה של הלוחמים מחיל הצנחנים שהם עומדים להגיע בשעת לילה מאוחרת למגדל העמק, קיבל הרב גרוסמן שיחת טלפון אחרת. הפעם ממכר ותיק, יוסי פאלוך שמו. בנו, לוחם מילואים, גויס בצו חירום, ושוהה כבר עשרה ימים במחסן צבאי גדול במחנה סירקין בפתח תקווה עם עוד כשבע־מאות חיילים. האב ביקר את בנו בהאנגר ולא התלהב ממה שראה.
בתחילה, סיפר האב לרב גרוסמן, נאמר לחיילים שישהו רק לילה אחד, לכל היותר שניים, במחסן הלוהט שנועד לאחסון ציוד וכלי רכב צבאיים. הם יתארגנו בזריזות ויעלו ללבנון. אבל הזמן חלף והם עדיין בהאנגר. במצבים מסוימים ההמתנה לפעולה וחוסר הוודאות יכולים להיות מורטי עצבים לא פחות מאשר הפעולה עצמה. כאַב, סיפר, הוא לא דואג רק לתנאים הגשמיים של החיילים ולכך שלא התקלחו כבר עשרה ימים. הוא פוחד שהמוטיבציה תדעך. שהחיילים ייאבדו ערנות וכשיוקפצו לא יהיו במצב מנטלי מתאים ללחימה.
הרב גרוסמן לא היסס לרגע. "מה השאלה, תביא אותם אלינו, לקריית החינוך מגדל אור. אנחנו נצופף קצת את תלמידי הפנימייה, נפנה להם מקום ונדאג לכל מה שיצטרכו".
שעות ספורות לאחר אותה שיחת טלפון, פרקו האוטובוסים מאות לוחמי צנחנים למול עיניו המשתאות של הרב. כשראה אותם צעק להם: "דבר ראשון תלכו לבריכה. היא מחכה לכם".
החיילים לא האמינו למראה עיניהם וודאי לא למשמע אוזנם. רב לבוש כחרדי עם זקן לבן ופאות מסתלסלות שולח אותם לבילוי בבריכה? לא לכך ציפו כשנאמר להם שהם עוברים להתארח אצל הרב של מגדל העמק.
בערב אירגן צוות מגדל אור מסיבת "על האש" לחיילים, בליווי מוזיקה חסידית קצבית. הטעם המוזיקלי ודאי לא עמד בראש סדר העדיפויות של חלק גדול מהלוחמים, שמגיעים מבתים לא דתיים. אבל האווירה הייתה כה מרוממת, בייחוד לאחר השהייה במחנה סירקין, והאירוח כה אדיב ומסביר פנים, כך שרבים נסחפו למעגלי ריקוד ושמחה, שרוממו את מצב הרוח והפיגו את מתח ההמתנה.
תוך כדי הריקודים, אחד החיילים קיבל שיחת טלפון מדודו המתגורר בצרפת. הדוד התפלא על רעשי הרקע. הוא היה בטוח שברקע ישמע מטחי אש ובמקומם שמע מוזיקה חסידית מתנגנת בקולי קולות. החייל הסביר לדוד מצרפת את הסיטואציה המיוחדת ותיאר את המקום שהם מתארחים בו. הדברים ריגשו את הדוד והוא ביקש לשוחח עם הרב גרוסמן ולהודות לו אישית.
"הזמנו מירושלים ספר תורה מהודר לקהילה שלנו בצרפת", סיפר לרב גרוסמן. "עכשיו, כשאני שומע על הדברים, גם אני רוצה להיות שותף בדרך כלשהי. אני רוצה שאתם תקבלו במתנה אליכם, לקריית מגדל אור, את ספר התורה, לזכות הלוחמים".
הרב גרוסמן ראה במתנה הזדמנות ובשורה חשובה. הוא מייד הכריז בפני החיילים שבזכותם הקריה זכתה בספר תורה ומי שירצה יוכל להשתתף במצווה חשובה - כתיבת אות בספר התורה. הוא התקשר לסופר שכתב את ספר התורה עבור הקהילה מצרפת וביקש ממנו להגיע דחוף למגדל העמק. למחרת, בשבע וחצי בבוקר, בעוד החיילים אוכלים ארוחת בוקר, נכנס הרב גרוסמן עם ספר התורה והסופר לחדר האוכל והזמין כל מי שרוצה לכתוב עם הסופר יחד אות בספר התורה כסגולה להצלחה.
הוא עצמו התפלא שבתוך רגעים ספורים הסתדר טור ארוך לפני ספר התורה. כמעט שלא היה מי מקרב החיילים שוויתר על ההזדמנות.
שלושה ימים שהו החיילים במגדל העמק עד שהוזעקו להיכנס ללבנון. לפני שעזבו את הקריה אסף הרב גרוסמן את החיילים. לכל אחד מהם נתן מטבע של שקל אחד עטוף בניילון. את השקל יהיה עליהם לתת לצדקה כשיחזרו מהמלחמה. כך, בעזרת השקל שיישאו בכיסם, הסביר להם הרב, הם יהפכו לשלוחי מצווה. ושלוחי מצווה, מבטיחים חכמים, אינם ניזוקים.2
"אני מברך אתכם", הוסיף, "שכולכם תחזרו בריאים ושלמים. אף אחד לא ייפגע ולא ייפצע. אתם עוד תזמינו אותי לחתונות, בריתות ובר המצוות של בניכם", אמר להם. "הברכה הזאת היא לא בכוחי", הוסיף ואמר, "היא בכוח כל אלפי התלמידים שלומדים במגדל אור ועיניהם נשואות אליכם. אבל יש לי בקשה אחת מכם. אם הברכה מתקיימת, אם כולם חוזרים בריאים ושלמים מהמערכה, אתם לא שבים הביתה לנשותיכם, ילדיכם והוריכם. אתם באים ישר לכאן. בכל שעה. יחד נודה על החסד הגדול, ואז תצאו איש איש למקומו".
הלוחמים נתנו לו את מילתם והצפינו לכיוון לבנון. בכל יום התקשר הרב לברר על אודות מצבם הפיזי והרוחני של חיילי הצנחנים. פעם אחת גם נסע לבקר אותם בשער הכניסה ללבנון. הוא רצה לשמוע ממקור ראשון על ההתמודדות שלהם ולחזק אותם במילים טובות ובציוד שביקשו. ציוד שצוות מגדל אור רכש עבורם בעשרות אלפי דולרים.
עשרה ימים מאוחר יותר, בשעה שתיים וחצי לפנות בוקר, החיילים חזרו. הם ירדו מהאוטובוסים ועליהם הציוד הרב שנשאו. הרב גרוסמן קיבל את פניהם בדמעות. בכל הימים האלה לא היה לו מנוח אף לא לרגע אחד. בכל יום התפלל, השתטח על קברות צדיקים והאמין בכל ליבו שאף אחד מהחיילים לא ייפגע. עתה לא היה מאושר ממנו. אחד אחרי השני הם עברו על פניו. הוא נישק אותם והם החזירו לו חיבוק חם חזרה, והמשיכו לחגיגה שאירגן. אחד החיילים אף סיפר על מקרה יוצא דופן, מקרה ניסי שחוו. מחבלי החיזבאללה זיהו את מקומם ושיגרו לעברם טיל. הטיל היה אמור לפגוע ישירות בקבוצת החיילים. באורח פלא נכנסו לתמונה שני סוסים, ספגו את מכת האש ונפגעו במקומם. החיילים ניצלו.
בסרטון שתיעד את המפגש הלילי נראה הרב גרוסמן רוקד עם קבוצה של לוחמים, כשהוא משוחרר ושמח. החיילים, דתיים וחילוניים, נראים נרגשים מהקשר המיוחד שנוצר ומחזירים לרב אהבה ומילים חמות.3
•••
אמנם ההבטחה הקולקטיבית שנתנו לוחמי הצנחנים לרב גרוסמן היא שהביאה אותם ליצור עמו קשר בשעת לילה מאוחרת, לוותר על החזרה הישירה לביתם אחרי תקופה מפרכת, ולעבור דרך מגדל העמק. אולם אפשר להעלות את השאלה איך הסכימו מלכתחילה לתנאי שכזה? מתוך מה פיתחו קשר חזק כל כך כלפי הרב שרק הכירו? כיצד הוא עצמו ניאות ללא היסוס ובתוך זמן מינימלי להכשיר את התנאים ולארגן את המשאבים לאירוח ודאגה למאות חיילים?
לעתים נראה שהמתח הדתי־חילוני מאיים לקרוע את החברה הישראלית. מאז הקמת מדינת ישראל מתנהל ויכוח ער על מקום היהדות בחיים הציבוריים. במקרים לא מעטים הוויכוח הזה הופך לשסע המלווה באנטגוניזם של הצדדים זה כנגד זה. הפוליטיקה והתקשורת מגבירות לא פעם את המתח בין הקבוצות עד שחלק מסוים מהציבור החילוני בישראל מביט בעין חשדנית על חרדים בכלל ורבנים בפרט. סטיגמות והטחות הדדיות מחליפות את השיח, מעצימות את השונות ומטשטשות את האחדות.
לכן מפתיע לגלות את ההערכה והאהדה העצומה שזוכה להן הרב יצחק דוד גרוסמן בקרב כל חלקי הציבור בישראל, לרבות זה שאינו מגדיר את עצמו כדתי. כבר בשנת תש"ם-1980 קיבל הרב גרוסמן את פרס "אבי האסירים" על שם רבי אריה לוין, על פעולותיו לשיקום אסירים. בשנת תשמ"ג-1983, הנשיא חיים הרצוג וראש הממשלה מנחם בגין העניקו לו את "פרס אהבת ישראל". גם שמעון פרס העניק לו בהיותו נשיא את אות עיטור הנשיא. בשנת תשס"ד-2004, הרב גרוסמן קיבל את "פרס ישראל" על מפעל חיים בגין תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. הוא זכה בתואר ד"ר לשם כבוד מאוניברסיטת בר אילן ומה"ישיבה יוניברסיטי". בשנת תשס"ח-2008 הדליק משואה בהר הרצל, ובשנת תשס"ט-2009 קיבל את הפרס היוקרתי - איש השנה ההומני של המוסד האמריקאי Caring Institute.
בנימוק להענקת פרס ישראל, צוות הפרס תיאר את פעילותו בתחום החינוך, הרווחה, קליטת עלייה ועידוד חיילי צה"ל והוסיף שלרב גרוסמן תרומה משמעותית וחשובה גם בנושא אחדות עם ישראל. "הרב פועל רבות לקיום דו־שיח של הבנה וסובלנות, לקירוב לבבות ולהסרת המחיצות בין דתיים וחילוניים...", נכתב. "במפעל חייו האדיר הרב גרוסמן יכול לשמש סמל ודוגמה ליכולת עשייה עקבית, ללא לאות".4
לפעילויותיו הענפות רותם הרב גרוסמן בהצלחה ידוענים, שחקנים, אנשי עסקים ופוליטיקאים מכל קצוות הקשת הפוליטית. רבים מהם מבקשים ממנו עצה, ברכה, חיזוק ומילה טובה, ובמקרים רבים גם מבקשים שיסדר להם או לבני משפחתם חופה וקידושין.
אפילו חבר הכנסת אביגדור ליברמן, שנתפס כפרסונה־נוֹן־גרטה ׁבחברה הדתית, שומר על יחסי ידידות עם הרב גרוסמן, והרב אף הגיע לחתן את בנו בעיצומו של המתח ששרר בין ליברמן לבין העולם החרדי. כשהסכים לחתן את הדוגמנית בר רפאלי עם איש העסקים עדי עזרא, עמד בפני ביקורת מצד גורמים בעולם החרדי, על שהוא מחתן את הידוענית.5 הרב גרוסמן לא התרגש מהביקורת. הוא גם סירב לקבל תשלום. "כבר חמישים שנה אני רב ומעולם לא לקחתי פרוטה - לא בהלוויה, לא בחתונה, למרות שדחפו לי מאות פעמים... אני תמיד דוחף בחזרה".6
בהזדמנות אחרת, כשנשאל על ידי עיתונאי אם הוא מיואש מחוסר ההצלחה שלו להפחית את עוצמת הלהבות בין ליברמן לבין הדתיים ענה: "התפקיד שלי הוא לא להתייאש. אלא להמשיך לדבר ולשכנע, עשיתי את זה ואמשיך לעשות את זה. בעיקר אנסה לשכנע לא לערבב בין האג'נדה שלו לבין שנאת חרדים, שהמצב לא יגרור מחלוקת בין דתיים לחילונים. כבר היה לנו מספיק מזה..."7
בתוכנית פרופיל, ששודרה בערוץ כאן חינוכית, בהנחיית רונן ברגמן ובהשתתפות חברי הפאנל פרופ' יובל אלבשן, מישל קישקה, הפסיכיאטר ד"ר אילן רבינוביץ והרב דוד לוין, ניתחו את דמותו של הרב גרוסמן. בפתיח, סיפר ברגמן כי חברי המערכת התווכחו ביניהם עד כמה הציבור הרחב יודע מיהו הרב ומכיר את פועלו. בסוף החליטו שאין זה משנה כלל ועיקר שכן "בדור שבו כל כוכב ריאליטי הופך בין לילה למגה סלב, חשוב לעצור רגע ולהגיד משהו על צדיק". במהלך התוכנית לא היה אפשר שלא להתרשם מהשבחים ומהיחס החם שהופגן כלפי הרב. גם כשעלו תהיות אם לא היה נכון שהמדינה היא שתיקח על עצמה את הסיוע לילדים ונוער במצוקה, וכך לא יהיה צורך בפרויקטים שהם בחלקם הגדול פילנטרופיים, וגם כשהמנחה תהה אם אכן הפעילות של הרב גרוסמן נטולה לגמרי ממאוויים לקידום תכנים אמוניים, הרוח הכללית הייתה של הערכה עצומה, בלתי נתפסת במונחים של השיח הישראלי הביקורתי.
בחברה הישראלית בפרט ובעולם בכלל יש לא מעט יוזמות פילנטרופיות, עמותות חסד, ארגוני סיוע ומפעלי צדקה. ספר זה מבקש לבחון מה הופך את הרב גרוסמן לייחודי כל כך בנוף הזה. מדוע חילוניים לא רק שאינם נבהלים ממנו אלא גם מבקשים להתחמם ולהתמלא מאורו; ילדים ונוער שואבים ממנו כוח להתגבר על תנאי חיים לא פשוטים; אסירים משתקמים בהשראתו; ואנשי עסקים, בנקים וארגונים גדולים מסירים הגנות טבעיות למולו ומתגייסים למפעלותיו. במילים אחרות, מה הופך אותו עצמו לסוג של מגדל אור, ולמי, כפי שקבעו מעניקי פרס ישראל, שמשפיע טוב, אחדות ואהבה על האווירה הכללית ומתוך שכך גם על הצדדים השונים בחברה.
חיי שליחות עוסק ברב גרוסמן ומנתח את קורות חייו והצלחת פעילותו לאורך השנים. עם זאת לא הרב גרוסמן הוא המטרה של הספר.
אחד הדיונים המרתקים בספרות היהודית הוא כיצד נכון לראות את העולם. האם זהו עולם שהרע בו גובר, ולכן יש בו מלחמות, תככים, פגעים ואסונות. או שהעולם הוא טוב במהותו, בפנימיותו, ורק צריך לגלות טוב זה.
בעל התניא, רבי שניאור זלמן מליאדי, מייסד חסידות חב"ד, מביא בשם האר"י, גדול המקובלים, שאכן כלפי חוץ העולם הזה נקרא "עולם הקליפות ולכן כל מעשי העולם הזה קשים ורעים והרשעים בו גוברים".8 ואולם העולם הזה הוא רע רק בחיצוניותו. הוא רק נראה רע. והאמת היא שבפנימיותו העולם הוא טוב.9 כדי לגלות את הטוב בעולם, כדי לחשוף את הפוטנציאל של העולם, על האדם להכיר את הטוב שבתוכו. במובן זה שליחותו העיקרית של האדם עלי אדמות היא לא לרפא עולם שבור, אלא לגלות שבפנימיותו העולם הוא מלכתחילה טוב ושלם והוא עצמו טוב ושלם. אם להמשיך את דבריו של רונן ברגמן, יש ערך לבחון את חייו ופעילותו של הרב גרוסמן לא כדי להאדיר את שמו או להצביע עליו כעל דמות אידיאלית, אלא כדי לבדוק מהם המרכיבים שהופכים אותו עצמו ל"מגדל אור", ואיזה מאותם מרכיבים כל אחד מאיתנו יכול לאמץ בחיי היומיום כדי להשפיע אור ואחדות בתוך החברה הישראלית ומחוצה לה. אילו מרכיבים יעזרו לנו לגלות את הטוב הפנימי של החברה ושל העולם כך שלא ניוותר רק עם מעטה החיצוניות.
במבט רחב על אישיותו, קורות חייו ומפעלותיו של הרב גרוסמן בולטים ארבעה מרכיבים יסודיים שהם אבני יסוד בפעילותו ובהשפעתו על סביבתו. את המרכיבים הללו אפשר לתאר כארבעה רגלי שולחן. לכל אחד מהמרכיבים יש ערך רב כשלעצמו, אבל ללא המרכיבים האחרים השולחן יתנודד וייטה לנפול. רבים מאמצים מרכיב אחד, שניים או שלושה, אולם השילוב של ארבעתם באישיותו של הרב גרוסמן הוא המפתח להצלחתו ולגילוי הטוב שבעולם ובאדם.
מהם אותם מרכיבים באישיותו ופעילותו של הרב גרוסמן שייבחנו לאורך ולעומק בספר זה?
אהבה וקבלה ללא תנאי
הספרות המחקרית שואלת מדוע מכול הצדיקים דווקא ר' לוי יצחק מברדיטשוב זכה להתקבע בזיכרון הקולקטיבי כ"סניגורן של ישראל", כמי שמגונן על ישראל אפילו בפני קונם. מדוע דווקא הוא, שכיהן כרב ומנהיג חסידי במזרח אירופה לפני יותר ממאתיים ועשר שנים, עדיין זוכה לתהילה אגדית ולפופולאריות כה רבה עד שנחשב ל"אהוב סיפורי העם החסידיים".10
ר' לוי יצחק היה ידוע בגדלותו בתורה, הן בנגלה והן בנסתר, ועל דבקותו, שהייתה לשם דבר, רבי נחמן מברסלב מספר שכשהיה אומר "הבורא", היו ניתזים רשפי אש ממצחו.11 ועם זאת הוא לא ייסד חצר חסידית ולא שושלת ארוכת ימים, הוא לא מת על קידוש השם ולא נאסר על ידי משטרת הצאר, אין לו ייחוס מהמדרגה הראשונה והוא גם לא היחיד שנרדף על ידי המתנגדים לחסידות.
התשובה, לדעתו של יוחנן פטרובסקי־שטרן, נעוצה בסביבה החברתית והתרבותית שבה פעל ר' לוי יצחק. החל משנות ה-80 של המאה השמונה־עשרה, ברדיטשוב הייתה המרכז המסחרי והכלכלי המפותח ביותר בפולין המזרחית, והייתה מפותחת כמו מרכזים מסחריים במרכז אירופה.12
האוכלוסייה היהודית בעיר הייתה רחוקה מלהיות מאוחדת ומגובשת. "כל גילדת חייטים או בנקאים וכל מניין או חברה של בעלי מלאכה שאפו להקים בית כנסת משלהם". אלא שבאופן מפתיע למרות הפיצולים והעדר ההומוגניות, ר' לוי יצחק זכה לתמיכה רחבה של כל בני הקהילה בברדיטשוב, חסידים, מתנגדים, מעמד העילית והמעמדות העניים יותר, גם כשנאלץ להגן על משרתו למול גורמים חיצוניים ועוינים ליהדות. לא זו בלבד אלא שלאחר שנפטר ר' לוי יצחק, הקהילה היהודית בברדיטשוב סירבה למנות תחתיו רב מחליף. הסיבה שיהודי ברדיטשוב הגנו על הרב שלהם היא אחת - הם החזירו לו על האהבה הגדולה שהפגין כלפיהם. גישתו הייתה על־מגזרית מובהקת. הוא היה מוכן להפשיל שרוולים בכל עת ולהיכנס לעימות אפילו עם הבורא, כדי לסנגר על העם היהודי בכלל ובני קהילתו בפרט. זו גם כנראה הסיבה שר' לוי יצחק חקוק בזיכרון היהודי עד היום.
יהודה שלזינגר שראיין את הרב גרוסמן למוסף שישישבת בעיתון "ישראל היום" כותב: "התמונות על קיר משרדו מראות עד כמה הצליח להישאר תמיד בקונצנזוס. חיבוקים חמים עם ביל קלינטון וקולין פאוול, עם בנימין נתניהו ואריאל שרון, וגם עם הרב אלישיב ובכירי האדמו"רים העומדים בראש חסידויות קיצוניות". במבט מעמיק נראה ששלזינגר לא דייק בניתוחו. הרב גרוסמן לא מבקש להיות בקונצנזוס. אחת התנועות הנפשיות הבולטות באישיותו, כפי שמספרים בוגרי מוסדות מגדל אור, היא גילוי של אהבה בלתי מתפשרת לכל יהודי ולכל אדם. היכולת שלו להעניק חיבוק חם, להתפנות תמיד לשיח מרומם, להפגין אהבה שאינה תלויה בדבר, לא במצב הכלכלי ולא במעמד של האדם שמולו, היא שמציבה אותו בקונצנזוס. כלומר הקונצנזוס איננו מטרה, אלא תוצאה.
התנועה הנפשית של אהבה וקבלה היא במקרים רבים לא פשוטה. כדי לגלות אותה יש להתגבר לא רק על נטייה טבעית לאגוצנטריות. אנשים עשויים להיות תובעניים, לא תמיד מכירי טובה, ולעתים הבעיות שלהם כה גדולות, עד שנראה כמעט בלתי אפשרי לעזור להם. לעתים גם מקומם לראות אנשים שאינם מוכנים לעזור לעצמם. הסכנה בכל המצבים האלה היא של שיפוטיות, קטלוג והרחקה שבוודאי אינם עולים בקנה אחד עם אהבה וקבלה ללא תנאי. אהבה שאינה מבטלת את השאיפה לתיקון ושינוי, אבל עומדת ביסוד המפגש והקשר שנוצר.
אין ספק שדמותו של הברדיצ'בר והתפיסה החסידית הבלתי מתפשרת של אהבת ישראל, הן בעלות השפעה גדולה על הרב גרוסמן ועל מאמציו להשכין אחדות ופיוס בין כל החלקים בעם. כמה פעמים ביקר הרב גרוסמן בציונו של ר' לוי יצחק בעיירה ברדיטשוב. בפעם האחרונה הגיע למקום לפני ראש השנה תש"פ-2019 עם קבוצת מחנכים. הם ידעו לספר כי על ציונו של ר' לוי יצחק השתטח גרוסמן בבכיות גדולות ודבקות עצומה. מרחוק נראה שהרב גרוסמן רואה בברדיצ'בר דמות מופת הראויה לחיקוי.
מהיכן ינק את האהבה הזאת לזולת? האם אהבה זו היא תכונה הטבועה באישיותו או שמא הטביע אותה בפעילותו מתוך עבודה פנימית עמוקה? כיצד מתבטאת אהבת ישראל בלתי תלויה ובלתי מותנית בפעילותו היומיומית?
כבר ממבט ראשון קל להבחין כי אהבה היא אמנם מרכיב משמעותי בהנהגתו של הרב גרוסמן. האהבה העצומה שלו לסובבים אותו מזמינה אהבה חזרה. אולם אהבה מולידה תנועה נפשית אחרת, עמוקה ומשמעותית אף יותר. ניכר שהרב גרוסמן מטמיע בסובבים אותו אמונה בעצמם. הוא מלמד אותם לאהוב את עצמם ולהאמין בכוחותיהם. להאמין שהם יכולים לפרוץ גבול, להתעלות ולהצליח.
חיים דן בלומקין, בן שלושים וחמש סך הכול, מנהל הפנימייה בכפר הנוער זוהרים, הוא דמות חינוכית מעוררת השראה בהקשר זה. כשהיה בן שנתיים וחצי, הוריו השאירו אותו ואת אחיו אצל השכנים ולא חזרו. הם נפגעו ונהרגו בתאונת דרכים קשה. הוא ואחיו נותרו לבד בעולם. בגיל ארבע־עשרה הוא עלה לארץ מאוקראינה והועבר ישירות למוסדות מגדל אור. הוא לא ידע את השפה ולא היה לו אף חבר או מכר. הזיכרון הראשון שלו בארץ, הוא של הרב גרוסמן מגיע לקבל את פניו ואת פני הצעירים האחרים שעלו איתו יחד. הוא זוכר את הרב גרוסמן בזקן לבן, כמו סבא חביב, עובר על פני כל ילד, מחבק ומנשק אותו בראשו, שואל לשלומו ומעודד אותו במילים טובות. חיים דן השלים את לימודיו במגדל אור והתגייס לצבא. אחרי עשר שנים סיים את שירותו כמפקד פלוגה ביחידה לוחמת. כשהשתחרר, נפתחה בפניו האפשרות לחזור לתחום ההוראה במוסדות שבהם למד. הוא ידע עד כמה משמעותית עבודה זו, עד כמה יש בה כדי לשנות חיים, וללא היסוס בחר ללכת בדרך זו. בתוך זמן קצר הוא התקדם וקיבל על עצמו את תפקיד מנהל הפנימייה בכפר הנוער זוהרים. בשירות המילואים התקדם לתפקיד סגן מפקד גדוד לוחמי חי"ר.
האהבה והחום האינסופיים שקיבל מהרב גרוסמן ואנשי הצוות השפיעו עליו לטובה. הם עזרו לו לפתוח דף חדש. אבל בלי האמונה שנסכו בו, שהוא יכול להגיע הכי רחוק שאפשר, שהוא מוכשר וייחודי, ספק אם היה מצליח לסיים את שירותו הצבאי כמפקד פלוגה ולהאמין שהוא מסוגל לנהל את הפנימייה.13
חיים דן הוא דמות ייחודית אבל הוא אינו מקרה יוצא דופן. רשת החינוך שהקים הרב גרוסמן מקיפה עשרות מוסדות. את כל אלה מתפעלים כשמונה־מאות עובדים. יותר מעשרים אלף בוגרי המוסדות הם עדות לתפיסה המעצימה שמנחיל הרב לצוות ולתלמידים. תפיסה לפיה בעזרת חום, אהבה ואמונה ביכולות של כל ילד וילדה, ניתן להוציא מהם את הטוב ביותר. עדות חזקה עוד יותר עולה מכך שמבין שמונה־מאות המחנכים והעובדים ברשת החינוך, כשמונים אחוז הינם בוגרי מוסדותיה.
כיצד פיתח הרב גרוסמן את גישתו החינוכית הייחודית? מהם מאפייניה? כיצד היא מוטמעת בשגרה החינוכית? מה קורה במצבי משבר ובמצבים שהתלמידים אינם מקבלים מרות?
המרכיב הראשון באישיותו ופעילותו של הרב גרוסמן הוא התנועה העוצמתית של אהבת הזולת, האמונה בכוחותיו של כל אדם והנכונות לעודד ולדחוף כדי לעזור לזולת לגלות את הכישורים הייחודיים לו.
פריצת גבולות ולמידה דידקטית
בתחילת שנות ה-70, רבים מתושבי מגדל העמק השתייכו לאשכול סוציואקונומי נמוך והתמודדו עם תנאים לא פשוטים. לנוכח המצוקה, בשנת 1972 הקים הרב את המוסד החינוכי הראשון. היה זה בית ספר קטנטן שהעניק מסגרת חינוכית לשמונה־עשר תלמידים סך הכול, בני אחת־עשרה עד שתים־עשרה, שבאו ממשפחות קשות־יום במגדל העמק והגליל.
כיום קריית החינוך של מוסדות מגדל אור במגדל העמק, משתרעת על פני שטח של מאה ושמונים דונם שמתוכם בנויים כמאה ושלושים אלף מטרים רבועים. הרשת שהקים הרב גרוסמן מקיפה עשרות מעונות יום, גני ילדים, בתי ספר יסודיים ועל־יסודיים, חטיבות ביניים, אולפנות ומדרשיות ובתי ספר מקצועיים ואקדמיים. המוסדות מצוידים במיטב עזרי הלימוד המודרניים וכוללים מעבדות משוכללות, מחשבים ותנאי פנימייה מעולים.
פעילות הרב התרחבה במהלך השנים לתחומי חינוך ורווחה נוספים ובהם קליטת מאות תלמידים ממדינות חבר העמים, אתיופיה ומדינות נוספות; פיתוח תוכנית לשיקום אסירים בבתי הכלא ברחבי הארץ; הקמת תנועת הנוער "אור ישראלי"; מבצעי חלוקת חבילות מזון לנזקקים, בייחוד לפני חגים; מעורבות בפיתוח ובניית הקמפוס החרדי למצוינות, שמאפשרת לבני ובנות החברה החרדית הזדמנות לרכוש תואר אקדמי ולהשתלב בעולם התעסוקה; אחזקת סלון כלות מושקע שמעניק, חינם כמובן, את כל הדרוש ליום החופה לכלות מאזור הצפון שנזקקות לסיוע.
במפעלות הרב גרוסמן משתתפים כל הבנקים בישראל, מגוון רחב של חברות מסחריות, רשתות קמעונאות ומזון הגדולות בישראל, רשתות בתחום האירוח ועוד ארגונים מוסדיים רבים לצד קרנות פילנטרופיות בחו"ל.14
אין ספק שלא די בתנועה נפשית גלויה של אהבה וקבלה בלתי מותנית על מנת להגיע להיקף פעילות שכזה ולבצע גם אינספור מעשי חסד יומיומיים. כדי לעמוד בראש מערכת כה מורכבת, שמשלמת שכר למאות עובדים, מבלי להיקלע לגירעונות וסכסוכים, יש צורך בהבנה רחבה בתחומים רבים ובהם: ניהול, שיווק, יחסי ציבור, גיוס כספים, בנקאות, התמודדות עם ביורוקרטיה ממשלתית ועירונית, בחירת עובדים ומנהלים מתאימים וכישרון להפעלה נכונה שתביא למימוש הפוטנציאל שלהם. ומעל כל אלה צריך חזון, אמונה עצמית ורצון לגדול, להתפתח, לקפוץ שלבים ומדרגות ונכונות לשלם את מחיר כאבי הגדילה.
הרב גרוסמן מעולם לא למד בבית ספר למנהל עסקים ולא השתלם בתחום השיווק, הגיוס או הבנקאות. למרות זאת המערכת האדירה שבנה נמצאת בתנופה מתמדת, תמיד עם חזון עתידי, שעיקרו כיצד לשפר את פני החברה הישראלית ולקדם את הפריפריה ושכבות המצוקה.
מהיכן רכש את הידע הזה? כיצד ביצע את קפיצת המדרגה מצעיר שגדל במאה שערים למי שעומד בראש מערכת שתקציבה הוא כמו של חברה עסקית גדולה? כיצד הוא מצליח לגייס תרומות לטובת קריית החינוך והצרכים הרבים של התלמידים בכל שנה ושנה? מדוע כל כך הרבה גופים עסקיים מפשילים שרוולים ומתגייסים בחדוה ליוזמותיו?
המרכיב השני בהפיכתו של הרב גרוסמן למגדל אור הוא יכולתו להפוך את התנועה הנפשית של אהבת ישראל ואת הרצון ליצור שינוי לפעילות אדירת ממדים.
תודעת שליחות
פעמיים היה יכול הרב גרוסמן להיבחר כרב ראשי לישראל. בהוראת אביו הוא נמנע מכך. "ברגע שהולכים להיות רב ראשי העבודה אחרת",15 הסביר את שיקוליו של אביו. בניגוד לרבים, הרב לא רואה את התחום החברתי כמקפצה לפוליטיקה או לתפקידים רשמיים מכובדים. הפעילות החברתית היא שליחות חייו, והוא אינו יכול או רשאי להחליפה באחרת.
גם כשנשאל אם יוצע לו הדבר, האם יסכים לכהן כנשיא מדינה, ענה ללא היסוס שלא יסכים. "נשיא המדינה לא יכול לדבר עם הילד שמחכה לי", נימק.16 נשיא יכול לעשות דברים גדולים, אבל לא בהתנהלות היומיומית. הנשיא ספון במשכנו, ואילו הוא נפגש יום־יום עם שכבות מצוקה. "יש משפחות וילדים שצריכים אותי. אני חי את הנושא של כל ילד וילדה. אני מבקר אנשים בבתי חולים. זו האחריות שלי".
בדברים אלה מבטא הרב גרוסמן את המרכיב השלישי שמאפיין את פעילותו: תודעת שליחות רבת עוצמה. ויקטור פראנקל, מחבר הספר "האדם מחפש משמעות" ורבי מכר נוספים,17 מעלה על נס את כוח המשמעות ככלי תרפויטי רב־ערך. המשמעות עוזרת לאדם למצוא את הטעם לחיים ולהתגבר על קשיים הנקרים בדרכו. היא מונעת מהאדם להיות עסוק בעצמו. ללא משמעות האדם חי חיים אנוכיים, נמוכים ונידון לאומללות.
רעיון המשמעות בלוגותרפיה הוא רב־עוצמה אך גם חמקמק.18 תורת החסידות משכללת את מושג המשמעות. היא מציבה במרכז את תודעת השליחות. שליחות היא תודעה של האדם, של כל אדם, שהעולם צריך אותו. יש לו תפקיד בכל רגע ורגע. שכן אם הרגע המסוים נברא, הוא נברא במיוחד עבורו.
על פי גישת החסידות השליחות איננה דבר ערטילאי או חמקמק. השליחות של האדם בחייו קשורה בגילוי הטוב בעולם. היציאה של האדם מעצמו נועדה לעזור לו לזהות את אותה שליחות. בכל רגע ורגע על האדם להרים את ראשו ולבחון כיצד הוא יכול להגשים את שליחותו. בתוך כך עליו ללמוד ולפענח מהו המסלול שהוא עתיד לממש בו את הפוטנציאל שלו, המסלול שבו הוא יגשים את שליחותו. המשמעות של המודעות לשליחות היא ערנות לכל מחשבה, דיבור ומעשה. השליחות ממקדת את החיים וצובעת אותם בצבעים עזים של התרגשות וחיוּת.19 כשאדם מגלה את שליחותו הוא מקבל אחריות על חייו. בעצם קבלת האחריות הוא מפסיק להיות קורבן של הנסיבות.
הרב גרוסמן הוא ללא ספק אדם עסוק שסדר יומו עמוס לעייפה. אולם מה שקובע את סדר יומו הוא שליחות חייו ולא רצונותיו או העדפותיו הפרטיים. בריאיון עם חיים דן, מנהל פנימיית זוהרים, הוא מדגיש כי למרות שלל עיסוקי הרב "לא יכול להיות שתבוא לרב גרוסמן ולא יהיה לו פנאי בשבילך וזמן לתת לך מה שאתה צריך".20
תודעת שליחות יוצרת נוכחות. ניכר על הרב שכשהוא נמצא עם הילדים, הוא עם הילדים ולא ידבר בטלפון למשל. וכך הוא מקפיד להיות נוכח, כל כולו מרוכז בכל אירוע. כמו כן, בכיסו הוא נושא תמיד פנקס קטן. בכל מקום שהוא נמצא בו, פונים אליו אנשים עם שלל בעיות ובקשות. לזוג הזה יש בעיה בשלום בית, לבחור ההוא דוד השמש התפוצץ, ויש כמובן בעיות פרנסה וחובות לרשויות. כל פנייה אליו הוא רושם גם בפנקס וגם בראשו ומנסה לעזור כמיטב יכולתו.
גיבוש תודעת שליחות היא משימה מאתגרת משום שהיא דורשת מאיתנו להזיז את ה"אני" האגוצנטרי. שליחות אינה סותרת צמיחה, פרנסה והצלחה. להפך. היא המפתח להם. הסיבה לכך היא ששליחות עוזרת לאדם לגלות את מלוא כוחותיו ולהבין מה העולם צריך ממנו.
כיצד פיתח הרב גרוסמן תודעת שליחות כה עוצמתית ובהירה? האם תודעה זו באמת בהירה כפי שהיא נראית כלפי חוץ? כיצד הוא אינו מתבלבל ואינו נותן לכבוד שהוא זוכה לו להסתיר לו את שליחותו?
חיבור לעצמיות
חיצוניות משמעה פנייה של הנפש כלפי חוץ. פנימיות משמעה פנייה כלפי מעלה. למשהו גבוה מהאדם עצמו. בז'רגון החסידי חיצוניות היא מילת גנאי. פנימיות היא תיאור לאדם בעל מעלה. אדם שעובד על עצמו.
אחד האתגרים הקשים בימינו, הניצבים בפני כל אדם שרואה ערך בעבודה פנימית, היא השאלה כיצד להשתמש בעולם הרשתות החברתיות, הפרסום והשיווק ועדיין להימנע מלהיות "חיצוני". כיצד להישאר מחובר לעצמי ובה בעת לקדם רעיון, מסר, מוצר בעולם החיצוני. כיצד אפשר לדחוף למימוש פוטנציאל מבלי להתגלות כגאוותן וזחוח. שהרי בכל פעם שאדם מספר סיפור, הוא מעמיד את עצמו במרכז ומסתכן בהבלטת החיצוניות.
הרב דב הכהן קוק הוא מקובל ידוע המתגורר בטבריה. בחורף תשע"ז-2007, הוא חש שלא בטוב. הרב גרוסמן הגיע אליו לעודד את רוחו. במשך כעשרים דקות הוא ישב לצדו, החזיק את ידו בחוזקה ותבע ממנו להיות בשמחה. הוא סיפר לו סיפורי השראה ואמונה, ניגן ניגונים, בירך אותו לבריאות שלמה וביקש ממנו ברכה.21
הרב גרוסמן רצה לשכנע את הרב קוק שבמידה רבה בריאותו תלויה בו, בכך שירצה לשמוח ולהבריא ושיאמץ תנועה של שמחה. יש לו כוח להביא בריאות לחייו ולרגליו הכואבות יותר ממה שהוא חושב, היה המסר של הרב גרוסמן. הוא סיפר שזמן קצר קודם לכן ביקר בפלורידה, בבית כנסת של חב"ד. במקום התקיים אירוע למאות קציני מילואים יהודים שמשרתים בצבא ארצות הברית. האמרגן החב"די שאירח את האירוע הזמין לצד הקצינים עשרות רבנים שיחזקו את המעמד. הרב גרוסמן הוזמן גם הוא לאירוע כדי לשאת דברים. אל הרב הצטרף בחור אברך, נחום שמו, שבכל פעם שגרוסמן מגיע לארצות הברית הוא מלווה אותו. אותו נחום אוהד סגולות. כל השנים הקפיד לקבל עלייה לתורה ב"פרשת המן". "פרשת המן" היא רצף פסוקים בספר שמות, המתארים כיצד בכל יום הוריד הבורא מָן מהשמים לעם ישראל במסעו במדבר. אותה סדרת פסוקים נחשבת כסגולה לפרנסה, בייחוד עבור מי שעולה לתורה בזמן שהפסוקים האלה נקראים בבית הכנסת.
אולם כאן המצב היה מורכב. בקהל היו עשרות רבנים, מאות קציני מילואים ואורחים נוספים. כיצד דווקא נחום, האברך, יקבל את העלייה השישית, המבוקשת, לתורה? והנה מגיעה הקריאה, והרב גרוסמן מתפלא לראות שמעלים את אותו נחום. כיצד ייתכן? איך הוא הצליח לעלות? התברר שבין האורחים היה נציג של הסוכנות היהודית. הוא הביט בפניו של נחום והחליט שהוא הגאון ר' אשר וייס מירושלים, וזאת למרות הדמיון הדל בין נחום לגאון הירושלמי. נציג הסוכנות פנה למארח וסיפר לו על הגאון שנמצא בקהל ועל כך שצריך לכבד אותו. המארח ניגש לגבאי וביקש ש"הגאון" יקבל את העלייה השישית לתורה. בסעודה השלישית נחום כבר נעלם. שכן המארח הזמין אותו לדרוש דברים בפני הקהל במהלך הסעודה.
המסקנה מהסיפור, הדגיש הרב גרוסמן לרב קוק, היא ש"בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו".22 אותו אברך כל כך רצה דבר מסוים, וכל כך היה מחובר בחיבור פנימי לאותו הדבר, שהוא הצליח לגרום למציאות להשתנות עבורו. היכן שדעתו ורצונו של האדם, שם הוא נמצא. ואם האדם נשאר מחובר לרצון פנימי אמיתי, הדבר ניכר בהנהגותיו ובדרכו. העיקרון הזה לא מאפיין דווקא גדולים בחוכמה. הדוגמה שהביא היא של בחור פשוט, שאינו מתיימר לגדולות. ממנו ניתן ללמוד על הדבקות שהיא תוצר של חיבור לעצמיות.
החיבור לעצמיות הוא מקור כוח המונע בלבול. העולם, ההצלחה, הפרסים, ולעתים גם האתגרים והכישלונות, אינם גונבים את תשומת הלב מהעיקר, כשהאדם מחובר לעצמו. במבט מהצד, העידוד והביקור של הרב גרוסמן אצל הרב קוק מלמד עד כמה הוא, הרב גרוסמן עצמו, מחובר לפנימיותו שלו, ולהכרה בכוח האמונה, השמחה, החיפוש אחר קרבה לבורא, התפילה והניגון, כבעלי כוח מרפא של ממש.
החיבור לעצמיות מעלה לא מעט שאלות. האם החיבור הזה אותנטי? כיצד שומר הרב גרוסמן על אותו חיבור לעצמיות? מהיכן הוא מזין את עצמו? מה הוא לומד ומנין מקור כוחו הפנימי להתגבר על משברים בדרך?
ארבעת המרכיבים שהוצגו, ארבעת רגלי השולחן, אהבת ישראל, פריצת גבולות, תודעת שליחות וחיבור לעצמיות קשורים זה בזה ומזינים זה את זה. ארבעתם ישמשו כעוגנים בבחינת חייו, אישיותו ופעילותו של הרב גרוסמן.
סדר הדברים
בגיל עשרים ושתיים, כשנתיים לאחר שהתחתן, הגיע הרב הצעיר שגדל בשכונת מאה שערים הירושלמית למגדל העמק. במגדל זכה בכינוי "רב הדיסקוטקים" ומצא את עצמו מתמודד עם מציאות שמעולם לא הכיר ואתגרים שכלל לא דימה בנפשו. כיצד התגלגל למגדל העמק? מה דחף אותו לדיסקוטקים? אילו יחסים רקם ומהו סוג השיח שהשתמש בו כדי לגעת בלב הצעירים, ברובם ממוצא מזרחי? הפרק הראשון עוקב אחר נקודת השינוי בחייו, עת הגיע למגדל העמק.
כדי להבין כיצד התגלגל אל עיירת הפיתוח הצפונית ומה הכשיר אותו לכהן כרבהּ, עלינו לחזור אחורה בזמן. סוציולוגים ופסיכולוגים נוטים לאמץ את הדעה שבגיל צעיר האדם הוא כמו ספוג. את עיקר לימודיו וידיעותיו הוא רוכש בגיל צעיר. תורת הנפש היהודית אינה מקבלת עמדה זו. לתפיסתה על האדם ללמוד כל העת, להתפתח ולהתגבר על נטיותיו הטבעיות. ועם זאת לתבנית נוף הולדתו של אדם יש השפעה רבה. שני הפרקים הבאים בספר יבחנו את ההשפעות החרדיות והחסידיות שינק הרב גרוסמן ממרחב גידולו בשכונת מאה שערים בירושלים ובמוסדות החינוך שבהם קנה את לימודיו. בתוך כך ייבחנו שאלות כגון מה הייתה השפעתו של אביו עליו ומה היה מיוחד בחינוך החסידי שקיבל ודחף אותו לצאת מהשכונה הירושלמית מתוך תודעת שליחות.
למרות החשדנות כנגדו בשנתיים הראשונות לפעילותו במגדל העמק, הצליח הרב גרוסמן לעורר סקרנות ולהתחבב על ראשי הממסד האזורי. הפרק הרביעי והחמישי עוסקים בתפקידיו של הרב גרוסמן כרבה של מגדל העמק ובפעילותו הייחודית לשיקום אסירים. פעילות שנמשכת עד היום.
לעתים התנועה לפריפריה נועדה כדי להחזיר אותנו למרכז. האדם עוזב את המרכז לפריפריה רעיונית וגיאוגרפית. העזיבה הזאת ממקדת אותו ומחזירה אותו למרכז בעוצמה רבה יותר. פרקים שש, שבע ושמונה בוחנים את בחירתו של הרב גרוסמן בתחום החינוך כתחום עיסוקו הראשי ומנסים לפצח את השיטה החינוכית־סוציאלית שהוא מיישם במוסדות מגדל אור. בתוך כך ננסה להבין אם השיטה המיושמת בפריפריה היא גם בשורה למרכז הרעיוני וגיאוגרפי או שמא היא מותאמת לדמותו הייחודית של הרב גרוסמן.
במהלך שנות פעילותו יזם הרב גרוסמן והקים עשרות רבות של מוסדות ופרויקטים חינוכיים. בכל אחד מהמוסדות כיוון ליצירת תשתית פיזית וחינוכית ברמה הגבוהה ביותר האפשרית. על הילדים לקבל תנאים טובים כדי שירגישו שאוהבים ומעריכים אותם, סבר. מלכתחילה ידע שאי אפשר להקים מוסדות ללא גיוס שותפים ותורמים. שותפים שהם בעצמם מנהיגים ופורצי דרך בעסקים, בתעשייה, בהיי־טק, בחברה ובפוליטיקה וחולקים את אותו חלום ואמונה בעתיד טוב יותר. לאחר שיוצג הליך בניית המוסדות, פרקים תשע ועשר יענו על השאלות כיצד במהלך השנים רתם שותפים להאמין בחלומותיו? מה היה הקשר שלו עם פוליטיקאים, אנשי עסקים ואנשי ספורט? כיצד התייחס אליו העולם הרבני וכיצד קידם את עקרון האחדות בחברה הישראלית?
את הרב וגישתו הייחודית אפשר להכיר לא רק דרך סדר יומו אלא גם דרך בוגרי מוסדותיו והאנשים הקרובים אליו. ההצלחה שלהם, החיים שהם בונים ובחירותיהם יכולים להעיד על תובנות, ערכים ותפיסות העולם שקיבלו מהרב ומשיטתו. הפרקים השונים בספר עוקבים אחר מפגשים מרתקים של הרב גרוסמן עם אישים שונים מתוך מטרה לזהות כיצד באים לידי ביטוי ארבעת המרכיבים שצוינו וכיצד הם משפיעים על מימוש הפוטנציאל וגילוי הכוחות של האדם שעמו בא הרב גרוסמן במגע.
ספר זה נכתב בזמן שנגיף הקורונה השפיע השפעה מכרעת על העולם כולו. שווקים קרסו, כלכלות התערערו, נמלי תעופה נסגרו ומוסדות חינוך התקשו לפעול. אלה שהיו חסרי כול, מצבם הורע. למרות חובת הבידוד והקושי בניהול מערכות החינוך, הרב גרוסמן הגביר קצב פעילות והורה לסובבים אותו לעשות גם הם כן. נוסף על הפעילות החינוכית העמיס על כתפיו מנגנון חלוקה של עשרות אלפי מנות מזון לנזקקים, שמר על קשר עם החניכים, עודד מבצעים רוחניים ועזר לאנשים פרטיים להתמודד עם המשבר ונזקיו. הסיכום של הספר מתבונן בפעילות הזאת ומסכם עבור הקורא כיצד פעילותו ותוכניותיו של הרב גרוסמן יכולים לסייע לכל אחד מאיתנו לגלות את כוח הרצון ולעורר תנועות נפשיות שיובילו למימוש פוטנציאל, פריצת גבולות וחתירה להצלחה בשליחות חיינו לצד ערבות הדדית ואהבה בלתי מתפשרת. תנועות שיחד הופכים אותנו לטובים יותר כבודדים וכחברה.
בפעם הראשונה שנפגשתי עם הרב גרוסמן הוא מייד העלה עמדה ברורה באשר לכתיבת ביוגרפיה. אדם לא צריך שיכתבו עליו ביוגרפיה. בטח לא בחייו. אין לו צורך בזה ואין לשום אדם צורך להאדיר את שמו ופעולותיו. זוהי גם סכנה גדולה כשהאדם שם את עצמו במרכז. העיקר הרי אינו הוא אלא שליחותו.
אבל בכל זאת, הוסיף, אני מסכים ורוצה לשתף פעולה כי יש לי מסר אחד חשוב להעביר לעולם. מסר שגיליתי כמעט בכל צומת שבה עמדתי ובכל דבר שעשיתי. המסר הוא שכשהאדם עושה מה שהוא צריך, כשהוא מתמסר לשליחותו, הוא מגלה כוחות שלא ייאמנו. יתרה מכך, המציאות כולה פועלת לטובתו. פתאום דלתות נפתחות לו. העיקר שילך בדרך שהוא צריך ללכת ויקבל על עצמו את שליחות חייו. מהי השליחות הזו? את זה אני מקווה שסיפור חיי יוכל לעזור לאנשים לגלות.
