מירוץ חיי

מבוא 
רא"ל (מיל') גבי אשכנזי
 

זמן לא רב לאחר שנכנסתי לתפקידי, במהלך הישיבות עם הקצינים הבכירים ביותר בצה"ל, לא יכולתי שלא לשים לב לכך שהם נעשים חטובים יותר. מרוצה מהסיטואציה, שאלתי אותם איך זה קרה.

"זו התוכנית החדשה בווינגייט, 'שינויים בגזרה'", הם אמרו. "תוכל להקשיב לה בכל יום שלישי בשעה שש בגלי צה"ל. בכל פעם קצין אחר עולה לשידור ומספר על הפעילות הגופנית שהוא ערך בשבוע האחרון".

•••

מעט אחרי מלחמת לבנון השנייה פורסם דוח מבקר המדינה באשר לכשירות הגופנית והקרבית ולבעיית ההשמנה בקרב חיילי צה"ל. בראייתי, אמרתי אז, צבא נמצא תמיד באחד משני מצבים: מתכונן למלחמה - או נלחם.

הבעיות המשמעותיות שעלו בתחקירי המלחמה הצביעו על כך שנדרשת מהפכה מיידית באימון ובהכשרה הפיזית של הלוחמים בזרוע היבשה, וכי נוסף על כך נדרש חיזוק אורח החיים הבריא בקרב כלל המשרתים בצה"ל, משום שצבא בריא וכשיר גופנית הוא גם צבא מנצח.

באחד הדיונים הראשונים שנערכו בקריה על מסקנות הדוח, נפגשתי עם רמ"ח כושר קרבי בצה"ל, ד"ר אבי מויאל. כצעד ראשון בדרך למהפכה, ומתוך תפיסה האומרת כי דוגמה אישית היא הדרך הטובה ביותר להעביר את המסר לחיילים, ביקש מויאל שאוביל בעצמי את הקצינים באליפות צה"ל למפקדים, שנערכה במכון וינגייט.

היה זה במסגרת שבוע כושר גופני, שבמהלך השנים התרחב לחודש ימים. באחד מימי האליפות הציג בפני מויאל את תוכניותיו המפורטות. בין השאר, הוא ביקש: "אני רוצה להעלות אופני ספינינג למנחת העליון שבבניין המטכ"ל ולקיים שם אימון מיוחד לכל המטה הכללי".

מוזר ויומרני, חשבתי, אבל זרמתי איתו.

מויאל, עם ברק בעיניים, הציב לנו יעד - להיכנס לכושר ולשמור על התזונה - ובכך הוביל מהפכה של ממש. כרמטכ"ל, לא נדרשתי לפעולה משמעותית, אלא רק לתת לו גב. בביקורות שקיימתי ביחידות השדה בדקתי תמיד את הכשירות הקרבית של היחידה ואת המוכנות הקרבית.

סע, אמרתי. אני מאחוריך. בכל עניין שתזדקק תגיד שזו הוראה של הרמטכ"ל. כך הוא יזם והוציא לפועל ביקורות ומבדקי כושר גופני, ושלח בשמי דוחות למפקדים שנכשלו בביקורות - וגם לכאלה שהצטיינו בהן.

בראשית, נדרשו המפקדים לעמוד במבדקי כושר לקראת קבלת הדרגה הבאה שלהם. לימים, ביוזמת מויאל, נערכו להם מבדקים מדי שנה, וזאת נוסף על המבדקים לפני כל מינוי ומינוי. המסר חלחל מלמעלה למטה, אל החיילים.

התוכנית כללה יותר מעשרה אלמנטים, ביניהם: ביקורות; הכנסת מדד בריאות וכשירות קרבית ליחידות; עדכון בוחני כושר גופני ללוחמים ולאנשי קבע; הטמעת אורח חיים בריא בכל יחידות צה"ל; קיום אליפות צה"ל למפקדים; הקמת ענף אורח חיים בריא; פרויקט "שינויים בגזרה"; הכפלת תקני קציני אימון גופני; הקמת חדרי כושר ומתקנים בשיתוף הטוטו; תוכנית כושר לאנשי מערך המילואים; והסדרת תחום המיונים הפיזיים בצה"ל.

לימים התרחבנו והכנסנו לקבוצות הריצה גם חיילי מילואים שבמערך הלוחם. לא הסתפקנו בתיאום ציפיות ובדרישה שהם יהיו בכושר, אלא אף נאבקנו על מנת שיהיה להם מקום להתאמן בו.

התוכנית זכתה להצלחה רבה ושִׁמעהּ יצא למרחקים. הצלחנו לרתום את כל שרשרת הפיקוד בצה"ל לטובת המטרה.

הבנתי כי במקרה של מויאל, כל מה שצריך זה רק לתת לו גיבוי ולאפשר לו לדהור הלאה. בתוך ארבע שנים כבר ניכרה המהפכה: שיפור דרמטי בכושר הקרבי, צמצום משמעותי במספר הפציעות ובשברי ההליכה, ועוד.

בנוסף, קבענו את הסיסמה: "כושר קרבי שומר עליך - שמור עליו".

כחובב ספורט, רגע מיוחד עבורי היה המפגש של נבחרת קציני צה"ל מול נבחרת כוכבי כדורגל, בראשות טל בנין, יוסי אבוקסיס ואחרים. הנבחרת שלנו קיבלה חיזוק בדמות ה"קוסם" אייל ברקוביץ', ששימש כמאמן־שחקן. לאחר כמה החמצות מרשימות, הבקעתי צמד מבישולים של ברקוביץ', והמשחק הסתיים בתיקו 4-4.

הספר הזה מביא את סיפורו של ד"ר אבי מויאל, את המהפכות שביצע בצה"ל ובאקדמיה ואת שיטות העבודה הייחודיות שלו. הסיפור שלו, הישראלי כל כך, צריך להוות השראה לכל ישראלי - ואני משוכנע שכך יהיה.

מי אתה, מויאל? 
גיורא ענבר
 

שלהי שנות ה-70, ואני מפקד פלוגה בבית הספר למ"כים. אין לכחד, תפקיד משעמם, שלא התאים לי. הגעתי מהשטח, לתפקיד הדרכה מלא תקנות וחוקים.

למשל, בכל בוקר יוצאים לריצת בוקר עם הפלוגה. באופן אישי לא היה לי כוח לזה, ובמהרה זיהיתי בנשקייה בחור פשוט, אבי מויאל, שאהב כושר וריצות. קח את החבר'ה לריצה, ביקשתי ממנו. הוא לקח, ואני נשארתי לישון עוד קצת.

במהלך אותו קורס, במחזור הראשון, התרחש מבצע ליטאני. אחריו התפרקה הפלוגה, ובין הקורסים קיבלנו צ'ופר: קורס בווינגייט. בהיעדר מועמדים אחרים, פניתי למויאל. יאללה, השקעת בנו, אז מגיע לך. צא לקורס.

מפה לשם, מויאל יצא לקורס בווינגייט, חזר, ואז קיבל תפקיד רשמי: לצאת לרוץ עם החיילים בכל בוקר, במקומי. בשנים הללו התחלנו להתקרב, ואחרי שסיימנו את בית הספר למ"כים וקיבלתי את הפיקוד על סיירת גולני, ביקשתי להביא איתי את מויאל כמדריך כושר קרבי.

היה לנו, בסיירת, חלום רחוק: להצליח להתמודד מול השייטת בכל נושא הכושר הקרבי. אלא שלהם היו מדריכי כושר קבועים, בקבע, עם אמצעים מתוחכמים. לפני כל אליפות צה"ל בכושר קרבי הם היו מוציאים את הצוות מהמסלול, עוצרים הכול ומתאמנים חזק כדי לנצח. ואילו אנחנו, סיירת גולני, עסוקים מדי בשביל זה, עושים מיליון דברים אחרים, חשובים כשלעצמם: מִבצעים, אימונים, והחיים שלנו לא עוצרים לרגע.

איכשהו, הצלחתי לארגן תקן קבע של מש"ק רכב והחתמתי עליו את מויאל. כך התחילה הקריירה המקצועית המפוארת שלו, שבסיומה הוא השתחרר בדרגת אלוף־משנה כראש מחלקת כושר קרבי בצה"ל, אחרי שלל מהפכות שהוביל בצה"ל בכלל וביחידות העלית בפרט.

מויאל הוא שחקן נשמה. אדם פשוט, נטול ציניות ותחכום, אבל מפוּצץ במוטיבציה שכמותה קשה למצוא. פעם אחר פעם הוא עשה את הבלתי־אפשרי וסחף אחריו את הלוחמים כולם.

וזה ממש לא דבר מובן מאליו. הלוחמים בסיירת מגיעים בשלים, עם יכולות, ובטוחים שהם לא זקוקים להדרכה. מי זה בכלל מויאל, שילמד אותם על כושר גופני.

הבנתי שככל שאתן לו יותר סמכויות, כך יהיה לו יותר כוח מולם והוא יוכל להחדיר ליחידה משמעת, שתוביל לשיפור המקצועיות.

היתה זו תקופה של עשרות ואף מאות מבצעים בלבנון ובגבול הצפון: אירועי משגב עם, מעלות, נהריה, בני ערובה, לצד מבצעים חוצי גבול שלנו. הסיירת התמקצעה והפכה לפיקודית. כלומר, כל פיקוד הצפון עובד בשבילנו - באמצעים, במודיעין, בכוח האדם. מויאל היה חלק משמעותי ביכולת שלי לבנות יחידה שונה לגמרי. אט־אט נתתי לו גם להתקרב יותר ויותר לנושא הלוחמה בטרור.

מויאל יצא לקורס צלפים, התחיל ללוות את המבדקים, להריץ קבוצות. יוצא שוב ושוב לווינגייט, בונה קשרים עם קציני הכושר של היחידות המיוחדות, מביא לנו אמצעים חדישים וגם מדריכי כושר קרבי, שעובדים על פי תורת האימון שלו.

בתוך זמן לא רב הפך מויאל למוסד וקיבל משקל משמעותי יותר מאשר סתם מדריך כושר. בתוך כך הוא הפך לחבר הטוב ביותר של כל הקצינים. דוגמה אחת, שמויאל עצמו יספר עליה בין עמודים אלה, היא נפילתו של אוריה חברנו בתאונת אימונים.

ראיתי את מויאל נקרע מכאב ואף קורא לבנו על שמו של אוריה. היה זה אקט שהוכיח את המחויבות הגדולה שלו ליחידה. מחויבות שהובילה אותו להתייצב לכל קריאה, בכל יום ובכל שעה. היחידה היתה חלק בלתי־נפרד ממנו, והוא חלק בלתי־נפרד ממנה.

מדהים לראות אדם, שלא עשה מסלול קרבי ולא היה לוחם, מוצא את עצמו בתוך השמנת של השמנת, האליטה. זה רק חיזק אותו.

כאשר קיבלתי את הפיקוד על סיירת שלדג, שוב שלפתי את מויאל. הפעם ליחידה מטכ"לית, שם אין צורך לאלתר כדי לקבל תקנים ואמצעים. שוב החל אותו סיפור. לוחמים שמגיעים עם האף למעלה ומתקשים לקבל את מויאל ואותי - אנשים שהגיעו מבחוץ, מהפלנגות של גולני.

בלי להיכנס לתוכניות המעשיות, שעוד ידוברו כאן בהרחבה, מויאל ידע לגעת בכולם באמצעות דוגמה אישית: רץ עם הלוחמים והקפיד להראות להם את גרף השיפור. היה מביא ציוד ספורט, כולל זוגות אופניים, לצוות הוותיק, ועד מהרה שוב בנה אימפריה.

כטוב לבי ביכולותיו, שלחתי אותו להכשרה של צלפים בלוחמה בטרור, והוא החל להתקדם גם בנושא זה. היעד הבא: לתת לו דרגות קצונה, בלי קורס קצינים.

אלא שבניגוד לאחרים, שקיבלו אותות על הלחימה בלבנון, עם מויאל זה לא היה עניין פשוט. הצלחתי לבסוף לשלוח אותו לקורס קצינים, שאותו הוא סיים בהצטיינות, ואת ההשלמה לקורס עשינו באמצעות קורס מרגמות. הילד מהקריות, שנשלח לשרת בנשקייה, הופך לקצין ביחידה מובחרת, עם רכב ותנאים. בעיני עצמו ובעיני הסביבה, הוא עלה ליגה.

כל מה שהוא הגיע אליו היה בזכות ולא בחסד. הוא הרוויח ביושר כל קידום, כל פריווילגיה. מויאל יצר מהפכות בכל מקום שאליו הגיע: הוא הפך את נושא הכושר ביחידה למודל שממנו לומדים כולם. הקצינים אוהבים אותו, והוא מתחיל להתמקצע גם במיון ובגיבוש.

המשוכה הבאה היתה התואר האקדמי: עם תעודת בגרות חלקית ובלי פסיכומטרי, ידעתי שמויאל יעמוד ביעד. שלחתי אותו למכללת אוהלו, ללימודי תואר ראשון בחינוך גופני. מויאל עבד קשה במיוחד, תיזז בין הלימודים למבצעים - והצליח.

בין עמודים אלה תקראו על אודות קורותיו של האיש, על ההתמודדויות שהיו לו. תפגשו דמויות רבות שאת שמותיהם הכרתם; כולם עברו אצל מויאל - האיש שהיה למוסד.

אחרי תקופתי מויאל המשיך להתמקצע - סיירת מטכ"ל, לוחם בטרור, עושה חיל בווינגייט, רמ"ח כושר קרבי. אבל גם בשיא תהילתו, מויאל זמין תמיד, 24 שעות ביממה, לכל הַתְקלה.

סיפור קטן לסיכום: כמפקד חטיבת גבעתי, כמו גם בתפקידים קודמים, לא כל כך אהבתי לרוץ. אמנם רצתי, כי צריך, ואף השווצתי בפני מויאל, אבל לא באמת השקעתי בזה. רצה הגורל ובאליפות צה"ל בכושר קרבי הכניסו סעיף חדש לתקנון: ככל שיותר מפקדים רצים, כך הניקוד של היחידה יהיה גבוה יותר. לא זו אף זו: אם המח"ט רץ בעצמו ויורד מזמן מסוים - מספר הנקודות גדל אף יותר.

נהדר. אני מח"ט, אין לי זמן לכושר, גם לא כוח. ובכל זאת, היוקרה מחייבת. הרמתי טלפון למויאל. יש אליפות, אמרתי לו, תעזור לי. "קודקוד", השיב מויאל בלי היסוס. "אני מתייצב, מריץ אותך, מכין אותך". שבועות אחדים לאחר מכן עשיתי את התוצאה הטובה ביותר שלי, והיחידה הרוויחה את הניקוד המקסימלי.

זהו אבי מויאל, לוחם אמיתי, שהיה שם בשביל כל אחד מאיתנו, בכל שלב. לא רק עבורנו, עם הדרגות על הכתפיים, אלא עבור כולם. מבחינת מויאל, כל בני האדם חשובים ויש להשקיע בהם את הטוב ביותר. הוא הגשר שעליו צועדת היחידה.

קריאה מהנה.

הקדמה
 

שעות בוקר ביום ישראלי אביבי, הטלפון מצלצל. על הקו ראשת אכ"א (ראש אגף כוח אדם) לשעבר, אלוף אורנה ברביבאי. "מויאל", היא אומרת. "בוא נעשה במדינת ישראל מהפכה כמו שעשית בצה"ל".

נפגשנו בבית קפה בנמל תל אביב, וכהרגלי אמרתי - "נעשה ונשמע". עם זאת, סייגתי: אם רוצים להוביל שינוי אמיתי במדינה, יש צורך בפרויקט בין־משרדי, בהסכמה כללית, כזה שמגיע מלמעלה.

בישראל, מתברר, נושא אורח החיים הבריא "יושב" בשלושה משרדים שונים: הבריאות, החינוך, והתרבות והספורט. בצבא הכול פשוט יותר: הרמטכ"ל מקבל החלטה, מנחה את המערכת כולה, ואני משחרר את הסוסים מהאורווה.

בממשלות קודמות, משרד התרבות והספורט לא דיבר עם משרד הבריאות, שמצדו החרים את משרד החינוך. כל שר חשב קודם כול על הקרדיט של עצמו. תקופת הקורונה היוותה דוגמה מאלפת לחוסר התפקוד של הממשלה: משרד הבריאות לא משתף את משרד החינוך, שפועל עצמאית, בעוד משרד האוצר מנהל מדיניות עצמאית משל עצמו, ומשרד הביטחון הוא בכלל אוטונומיה שאין לגעת בה.

התוצאה: אובדן מוחלט של אמון דווקא בתקופה שבה אין דבר חשוב יותר מאמון. כפועל יוצא מכך, המגיפה יוצאת משליטה, נדרשים סגרים, והציבור מיואש.

ספר זה נכתב בימים שבהם בריאותם של אזרחי ישראל לא היתה טובה עוד טרם הקורונה, שמן הסתם רק החמירה את המצב. על פי הנתונים האחרונים, הפרויקט הלאומי למאבק בעישון הצליח להביא להישגים מסוימים, מינוריים, בדמות ירידה בשיעור המעשנים מ-21.2% עד ל-19.4%. ממש במקביל חלה החמרה משמעותית יותר במגיפת ההשמנה - אצל מבוגרים ואצל ילדים כאחד.

הסוכרת הפכה למגיפת המאה ה-21. בישראל 30% מן ההוצאות לבריאות משולמות לסוכרתיים, ועלותו הבלתי־ישירה של סוכרתי למשק כפולה מזו של אדם בגילו בלא סוכרת. סוכרת היא גורם עיקרי לאי־ספיקת לב, למחלת לב ולשבץ מוחי.

ישראל מובילה את האו־אי־סי־די במספר קטיעות הרגליים מסוכרת (כ-1,500 בשנה). רוב חולי הדיאליזה בישראל הם סוכרתיים, והתמותה מסוכרת בישראל גבוהה יותר מרוב ארצות האו־אי־סי־די. התחזית כיום היא, שכל ילד שלישי בישראל יחלה בסוכרת לפני הגיעו לגיל 50.

מהו המקור למגיפה זו, שרק הולכת ומתרחבת עם השנים? ובכן, הגורם העיקרי להתפתחות המגיפה הוא הזנחה פושעת של אורחות חיים בריאים שהחלה בעולם, ולא פחות מכך בישראל, כבר בשנות ה-70 של המאה הקודמת.

ב-1970 המליצה רשות המזון האמריקאית להמעיט בכמות השומן שבמזון. דבר זה הביא את חברות המזון להעשיר את המזון בסוכר. ב-1970 היו בארצות הברית פחות מ-10% שסבלו מהשמנת־יתר, ואילו בשנת 2000, כתוצאה מהעשרת המזון בסוכר, הוכפל אחוז השמנים, וב-2017 כ-40% מתושבי ארצות הברית סבלו מהשמנת־יתר.

אחוז החולים בסוכרת בארצות הברית ב-1970 היה קטן מ-4%. כיום אחוז הסוכרתיים בארצות הברית עלה פי שלושה, לכ-12%, ואחוז הטרום־סוכרתיים הוא כ-30% מהאוכלוסייה. את התוצאה ניתן לראות בשיעורי התמותה המדהימים בארצות הברית ממחלת הקורונה.

בישראל, ב-1990, היו כ-180 אלף סוכרתיים, וכיום - כ-600 אלף(!). מגיפת ההשמנה, שמשתוללת במלוא עוצמתה, נגרמת מאכילה בלא גבולות ובלא שליטה של מזון מתועש, עשיר בסוכר, ומצריכה מוגברת של משקאות מתוקים.

דוח מבקר המדינה מ-2009 מצא כי ביישובים רבים, בפרט אלו שבמצב סוציו־אקונומי נמוך, אחוז הילדים עם משקל־יתר בכיתות ז' מתקרב ל-40%.

במחקר שפרסם לאחרונה סא"ל פרופ' גלעד טוויג, מאגף המחקר והרפואה בצה"ל, עולה כי בני 17 שהתגייסו לצבא עם השמנת־יתר, מתו פי ארבעה יותר מסוכרת וממחלת לב מאלו עם משקל תקין, וזאת בטווח של פחות מ-40 שנה מגיוסם. 90% מן הנערים השמנים בגיל 17 סבלו ממשקל עודף כבר בגיל שש.

כל המחקרים מצביעים על כך, שהשמנת־יתר מעלה מאוד את הסיכון לחלות במחלות כרוניות - סוכרת, מחלות לב, שבץ ועוד. זאת ועוד, התברר כי השמנה היא אחד מגורמי הסיכון העיקריים ביותר לתמותה או לפחות לחולי קשה מנגיף הקורונה.

אמנם, בשעה שהדברים הללו נכתבים נראה כי המגיפה נמצאת בדמדומיה, אך לא לעולם חוסן. מגיפות שכאלה עלולות לשוב, בוודאי בעידן שבו אנו חיים.

מדינת ישראל משקיעה מיליארדי שקלים בכל שנה בטיפול בתוצאותיה של מגיפת ההשמנה ושל אורח החיים הלא־בריא, היושבני. במקום להשקיע במניעה, אנחנו שופכים הררי כסף על התוצאה. כסף שניתן היה להפוך בו את המדינה למקום טוב הרבה יותר לחיות בו.

ספר זה אינו אוטוביוגרפיה קלאסית. עברתי בו כמובן על תחנות חיי, האזרחיות והצבאיות, אך רק לצורך הבנת האדם שמאחורי הסיפור - מי אני, היכן גדלתי ולאן אני מכוון. הילדות הלא־פשוטה להורים שעלו ממרוקו, הגיוס ליחידה לא נחשבת במיוחד, וסלילת הדרך עד ליחידות העלית של צה"ל.

מטרתו העיקרית של הספר היא הנחלת אורח חיים בריא ויצירת מהפכה של ממש במדינת ישראל - במערכת החינוך, בתרבות האכילה, בתרבות הספורט, ועל הדרך, גם בספורט המקצועני. אפרוש כאן את תוכניותי ואדגים את השינויים שכבר נעשו, ועד כמה ניתן לחולל מהפכות גדולות באמצעים פשוטים למדי.

כך, למשל, כאשר הגדרנו שצריך להעלות את מספר שעות השינה משש לשבע, ובכך לחסוך שברי מאמץ ופרישׁוֹת מהיחידות המובחרות. כתוצאה מכך, רבים הרימו גבה. אך בשורה התחתונה חל שיפור אדיר בסרגל המאמצים, והתוצאות מדברות בעד עצמן. מדינת ישראל קיבלה חיילים בריאים יותר - ולוחמים טובים יותר.

כך בדיוק צריך לנהוג כעת בחברה הישראלית כולה. להגדיר את החזון - כפי שיפורט בין עמודים אלה - ולפעול לאורו. כולם ביחד, בשיטות המתקדמות ביותר, בשיתוף פעולה.

ועוד סיפור קטן בטרם שנצלול למעמקים: לאחר שהשתחררתי מצה"ל ונחשפתי למחקרים המטרידים על השמנת ילדים בישראל, פניתי לשר החינוך דאז, שי פירון, וביקשתי להיפגש עמו.

נכנסתי ללשכתו בפעם הראשונה בחיי. מולי עמד אדם מרשים, אך עם עודף משקל. "שמעתי עליך דברים טובים", הוא אמר בשעה שהצגתי לו את תוכניותי. "שכנעת אותי", הוא אמר. "אבל תראה אותי, איך אני יכול להציג חוזר מנכ"ל למלחמה בהשמנה כשאני עצמי נראה ככה? קח אותי כפרויקט. אם זה מצליח - אני נותן לך את מערכת החינוך כולה".

אז לקחתי.

דרשתי מהשר להתייצב בחוף הצוק שבהרצליה למחרת בשש בבוקר. אלה הם דמי הרצינות שלך, אמרתי.

"אני לא יכול", הוא השיב.

אתה יכול, אמרתי. הנה, זה מספר הטלפון שלי. רוצה שנעבוד ביחד? זאת הדרך.

יצאתי מהמשרד פסימי, אך כעבור שעתיים התקבלה שיחת הטלפון: "מדברים מלשכת שר החינוך. מחר בשש בבוקר השר יגיע לחוף הצוק".

התמלאתי סיפוק. שר החינוך של מדינת ישראל, שמתגורר במרחק של עשרות קילומטרים משם, התייצב בשש בבוקר בחוף הצוק. לא לשווא אומרים כי כדי לעשות שינוי משמעותי צריך לצאת מאזור הנוחות.

נפגשנו על החוף, לקחתי ממנו דופק ומדדים והתחלנו ללכת. בחלוף ארבעה חודשים הוא כבר רץ. התוכנית עבדה בדיוק כמצופה. שנה לאחר מכן פירון כבר רץ חצי מרתון ונראה מעולה.

"אני הדוגמה שלך", הוא אומר. "הדוגמה לזה שאפשר לעשות שינוי".

למרבה הצער, כאשר באתי אל השר לבדוק מה עם הבטחתו שיינתן לי להשפיע על מערכת החינוך כולה - הממשלה פוזרה. התוכנית נותרה במגירה, ובימים אלה היא עולה שוב בתקווה שחרב הבחירות לא תגדע אותה בעודה באיבהּ.

פירון הוא רק אחד מבין עשרות בכירים בשירות הציבורי ובמדינת ישראל שליוויתי באופן אישי. על חלקם, כמו על ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן ז"ל, אספר כאן. חלקם ייוותרו עלומים לעד.

בעיני, מעבר לשינוי המערכתי, נדרש גם שינוי פרסונלי - כל אחד מאיתנו, בגזרה הפרטית שלו. במהלך חיי היום־יום שלנו אנחנו צורכים הרבה יותר מדי סוכר, לפעמים אפילו לי משים. הסלטים שאנחנו קונים מפוּצצים בסוכר. למשל, למה לעזאזל יש צורך בכפית סוכר בממרח זיתים או בממרח עגבניות? לי התשובה ברורה: סוכר ממכר - ואנשים מכורים הם צרכנים טובים עבור חברות מסחריות, אך אינם בריאים כבני אדם.

במהלך הקורונה גם שעות הפעילות הגופנית שלנו הצטמצמו משמעותית, וכולנו הפכנו לבטטות בעל כורחנו. כעת הגיעה העת לשנות.

השינוי לא יתרחש ביום אחד, לא באופן אישי, ודאי שלא באופן לאומי. שינוי הוא תהליך ארוך טווח, ובישראל נוטים לעתים לזלזל במהלכים שהם ארוכים יותר מן האופק הנראה לעין.

בסין, למשל, הציעו לי בזמנו לקחת חמש־שש שנים רק לבניית אקדמיה לכושר גופני לילדים. הרבה מאוד כסף עמד על הפרק, כשהיעד - להגיע לטופ העולמי בכדורגל - הוצב רק יותר מ-15 שנים לאחר מכן.

הרהרתי בזה, אך ויתרתי. סין היא לא המקום הנכון בשבילי. מנגד כאשר הגיעה ההצעה ממאמן הכדורגל, אברהם גרנט, לעבוד עם נבחרת ישראל, לקחתי אותה בחפץ לב. השינוי לא יתרחש בחודש או חודשיים, אמרתי לו, והוא קיבל את זה. יצאנו לדרך, הוספנו טכנולוגיות מתקדמות שהקדימו את זמנן, עבדנו אחרת. השיפור ניכר, ובאופן מהיר באופן משמעותי מן המצופה. התקופה היפה הזו הסתיימה, ובתחום הכדורגל עדיין מחפשים את הדרך להצלחה בת קיימא.

השינוי לא החזיק, משום שהוא מלכתחילה כוּון לטווח הקצר בלבד: כישראלים, אנחנו רוצים את ההישגים שלנו כאן ועכשיו. מאמן שנכשל, ראשו נערף מיד ובלי רחמים. גם בתקשורת. לאף אחד אין סבלנות לתהליכים של 10 ו-20 שנה.

•••

אחת התופעות היפות שאירעו דווקא במהלך תקופת הקורונה הארורה היתה הופעתם של אנשי סיירת מטכ"ל בבתי החולים. למה, בשם אלוהים, הביאו את חיילי הסיירת המובחרת ביותר לסייע בתחום שהוא בריאותי גרידא?

ובכן, פשוט משום שמדובר בגוף הביצועי הטוב ביותר בישראל. לא הביאו אותם משום שהם רצים מהר יותר או משום שהם חזקים יותר, אלא משום שהם מיומנים במציאת פתרונות, הם יצירתיים וחכמים, והם יודעים לחשוב מחוץ לקופסה.

בשעת כתיבת שורות אלה, הוגשה לשר החינוך, יואב גלנט, תוכנית מהפכנית למיגור מגיפת ההשמנה - "חוסן בריאותי וגופני לישראל 2030". אני מקווה כי בסיומו של התהליך, יחד עם ספר זה, נוכל להוביל למהפכה שתציל את חייהם של מאות אלפי ישראלים בשנים הבאות.

בין עמודים אלה תמצאו גם את עיקריה של התוכנית שלי - וגם תוכניות אחרות שיכולות להיות לעזר לרשויות מקומיות, לחברות עסקיות, וגם לאנשים פרטיים. כולי תקווה כי התוכניות הללו ושיטות העבודה המפורטות כאן, לצד סיפורים על התמודדויות שונות בחיי, ייגעו בכם וישנו משהו גם בחייכם.

קריאה מהנה.