באופן לא דיפלומטי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
באופן לא דיפלומטי
מכר
מאות
עותקים
באופן לא דיפלומטי
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

באופן לא דיפלומטי

4.8 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

במשך כ־30 שנה היתה לי הזכות לייצג את מדינת ישראל בעולם, והתמזל מזלי שמקום עבודתי השיק לתחביב הכי גדול שלי.
במו רגלי צעדתי את הצעדים הראשונים של נציג ישראלי רשמי אל מעבר לחומת ברלין, ימים ספורים לאחר שנפלה.
ברחובות בריטניה חשתי את עוצמת הכאב של אזרחיה עם מותה של מלכת הלבבות, הנסיכה דיאנה.
בספטמבר 2001 בוושינגטון הזדהיתי עם הכאב של ארצות הברית בימים שלאחר מתקפת הטרור ששינתה את פניה ואת דמותה.
לקחתי חלק פעיל בעשרות מבצעים מדיניים, בישראל ובעולם, חלקם במדינות שהשתיקה יפה להן. לעתים סללנו קשרים חדשים ולעתים שימשנו ידידים בשעת צרה.
ראיתי לנגד עיני כיצד נרקם חלום השלום עם הפלסטינים, וגם כיצד הוא מגיע אל שברו.
ישבתי במאות אולפני טלוויזיה ורדיו וניסיתי להעביר, בעברית, בגרמנית ובאנגלית, את עמדתה של מדינת ישראל ולספר על הישגיה חסרי התקדים.
ראיתי וחוויתי יום־יום את האפליה הממוסדת והמבנית כלפי ישראל בארגון האומות המאוחדות ודאגתי להשמיע את קולנו מעל כל במה אפשרית.
טעמתי ממיטב מטעמי תבל — מקוסקוס במרוקו, דרך כריכונים משולשים לצד כוס התה בארמון בקינגהאם ועד מזון מתחכם במסעדות ניו יורק. אף לא אחד מהטעמים האלה התעלה על חוויית הסלט וכיכר הלחם האחיד של סבתא שפרה בכפר הס.

במילים אלה מסכם רון פרושאור את שנותיו בשירות מדינת ישראל, שבמהלכן עשה את כל הדרך מצוער ועד לתפקידי מנכ"ל משרד החוץ ושגריר ישראל בבריטניה ובאו"ם.
בלשון קולחת וציורית מתובלת בהומור שוזר פרושאור את סיפור חייו בסיפורה של המדינה, לוקח את הקורא אל אחורי הקלעים של העשייה המדינית ומציג מסמך מרתק על יחסי החוץ של ישראל בארבעת העשורים האחרונים, תוך שהוא מקפיד להציג את "הקופסה", וגם את מה שמחוץ לה.

פרק ראשון

לפני הכול 
בין עזה לבון
 

 

פברואר 1988. עזה. רוח קרירה של חורף ישראלי, שבעיקר מנסה להיות חורפי, חודרת את הדובון הצה"לי. אני מפקד על סוללת תותחנים בגדוד 8174 במסגרת שירות מילואים. באופק נראים חופיה המוזהבים של עזה, וסביבי ערב רב של בתים בנויים בטון חשוף.

שלושה חודשים קודם לכן פרצו המהומות שלימים ייקראו האינתיפאדה הראשונה. בימי שגרה, הרחק מהחול ומהאבק של עזה, הייתי בעיצומו של קורס צוערים במשרד החוץ, שאז נחשב לקורס הטיס של השירות הציבורי בישראל.

זה היה חורף לא פשוט בארץ: החיכוך עם אוכלוסייה פלסטינית בשטח בנוי גבה מחיר מבצעי ואישי מהחיילים, וגיוסם של גדודי מילואים להשתלטות על העימותים הפך את המצב למורכב עוד יותר. אנחנו בעזה — שנכנסנו לשטח בנוי בלי תורת לחימה מוסדרת, ללא אמצעים, ללא הכנה מנטלית ומבצעית ראויה — הרגשנו כמו חבורה של כבאים בלב יער מוכה שריפות, מצוידים רק במטפים קטנים.

בחמ"ל גדוד המילואים שלי בעזה צלצל הטלפון. מן העבר השני של הקו בקע קולו של נסים בן שטרית, אז מנהל מחלקת עובדים במשרד החוץ ולימים מנכ"ל המשרד. "אני רוצה לדבר עם פרושאור", פקד על המש"קית המבוהלת בחמ"ל. עליתי על הקו. דמיינו לכם את גודל הפתעתי, כצוער העומד שישה חודשים לפני סיום הקורס, כשזכיתי לשיחת טלפון ממנהל כוח האדם בכבודו ובעצמו. שיחות מסוג זה בדרך כלל אינן מבשרות טובות לצוער הצעיר. כבר חששתי שאקבל "הצעה שאי־אפשר לסרב לה" — להתמנות למזכיר שני בשגרירות ישראל באבוג'ה שבניגריה.

"פרושאור, אני מבין שאתה במילואים ואני יודע שעוד לא סיימת את הקורס פורמלית", פתח נסים בישירות האופיינית לו, "אבל התפנה לנו באופן מפתיע תפקיד בגרמניה. כפי שאתה יודע, גרמניה היא אחת המדינות החשובות למדינת ישראל, ולאחרונה החליט אחד הדיפלומטים בשגרירות לחזור ארצה בפתאומיות, לפני הזמן. אתה דובר גרמנית ומתאים לתפקיד. אני מציע לך לעלות על המטוס הראשון לבון ולהתמנות למזכיר שני בשגרירות".

דממה.

זאת היתה תחילת המסע המקצועי של חיי. עכשיו, אחרי יותר מ-30 שנה בשירות הציבורי בישראל, שבהן עברתי בתחנות רבות, אני מרגיש שהגיעה העת לסיכום ביניים.

זכיתי להיות נוכח, צופה מן הצד ואף משתתף פעיל בכמה מהאירועים המשמעותיים ביותר בזירה הדיפלומטית והמדינית של ישראל בארבעת העשורים האחרונים. ראיתי את חומת ברלין נופלת. קמתי בבוקר יחד עם מיליוני אמריקאים ליום השחור של נפילת מגדלי התאומים. פסעתי בשבילים של קמפ דייוויד ואחוזת ואי, במשאים ומתנים הרגישים עם הפלסטינים. עמדתי בראש משרד החוץ הישראלי בתקופות המעצבות של ההתנתקות ומלחמת לבנון השנייה. בשתי תקופות שונות צעדתי ברחובות לונדון, באחת מהן חוויתי את הצער והיגון הספונטניים של אנשי הממלכה נוכח מותה של "מלכת הלבבות", הנסיכה דיאנה, ולאורך השנים חזיתי בהתגברות הסנטימנט האנטישמי בערי אירופה ובהתפשטות תנועות החרם האנטי־ישראליות. פתחתי למדינה את השערים ליחסים דיפלומטיים עם מדינות המפרץ הפרסי ומזרח אירופה. ובשיא הקריירה עמדתי בקו החזית הדיפלומטי של ישראל, כשגריר המדינה לאומות המאוחדות, הארגון המתיימר להיקרא הפרלמנט העולמי, בימים של התהוות הסכם הגרעין עם איראן, רצח העם בסוריה והתגבשותה של לוחמה חדשה נגד מדינת ישראל — הלוחמה המדינית.

את השעות והימים שביליתי לצד נשיאים, ראשי ממשלה, שרים, שגרירים ודיפלומטים קשה לתמצת בעמודים מספר. ובכל זאת, בספר הזה אנסה לקחת את הקורא אל אחורי הקלעים של שירות החוץ, העשייה המדינית וההתרגשות הנלווית לתפקיד המופלא של הדיפלומט הישראלי.

השנים הללו, על גבי במות לפני קהל קשוב ועוין לסירוגין, בתוך חדרים שבהם התנהל משא ומתן וסביב שולחנות עמוסים בכל טוב, העניקו לי נקודת מבט ייחודית ונדירה. הן סייעו לי להבין את מקומה של מדינת ישראל במשפחת העמים ולבנות את תפיסת עולמי ביחס לאופן שבו היא צריכה לפעול בזירות הללו. על כל אלה עוד ארחיב בהמשך, ולעת עתה רק אציין כי יש לנו עוד כברת דרך לעשות.

ספר החיים שלי לא מתחיל בקורס הצוערים. הוא מתחיל בבית ציוני, כבן לאב דיפלומט שהמשפחה היתה שותפה למסעותיו. הוא מתחיל באמי, בת כפר הס, שעם אביה שתלתי עץ גויאבות בחצר המשפחה. הוא נמשך בנערה יפה וחייכנית שלקחה אותי לטרמפ של חיי בין בית גולדמינץ בנתניה לירושלים. טרמפ שהרחיק לערי הבירה המרגשות ביותר בעולם והצטרפו אליו שלושה ילדים מופלאים. הסיפור שלי עדיין נכתב, ולכן הספר הזה הוא רק סיכום ביניים מבחינתי. הזדמנות טובה להתבונן על הכול — מההתחלה.

 

כעשור לפני שיחת הטלפון שהזניקה אותי מעזה לבון הייתי קצין תותחנים בשירות קבע. לקראת סיום השירות הוצע לי להמשיך במסלול פיקודי בצבא, אבל זמן־מה לפני השחרור התרחש אירוע ששינה את מסלול חיי. הוא לא אירע בשדה הקרב, אלא דווקא בסדרת חינוך עם חיילַי בבית גולדמינץ. החלק הטוב ביותר בסדרה היה שבין הרצאה אחת לאחרת בנושאי מנהיגות קפצתי לביקורים חטופים בבית דודתי רינה שבכפר הס, שם נולדה כאמור אמי.

באחד הביקורים הכירה לי איילת בורד, בת הכפר, את חברתה הדס חת, צעירה ביישנית ויפה בעלת חיוך כובש, ששירתה כמ"כית טירוניות בבה"ד 12. מאותו הרגע הפכו ביקורי בכפר הס לתכופים יותר ויותר.

סיפור היכרותנו התחיל בצורה לוגיסטית יותר מרומנטית. הדס הגיעה לבקר את איילת בפג'ו 504 נוצצת. בהמשך התברר לי כי היא שייכת לפרופ' מאיר חת, כלכלן בעל שם עולמי, אז יו"ר הבורסה ולאורך השנים יו"ר בנק לאומי, המפקח על הבנקים, יו"ר טבע, ובמקרה גם אביה — איש חכם, ישר וצנוע. באותו הרגע זיהיתי הזדמנות לטרמפ חזרה לירושלים ברכב שרד יוקרתי לצד הסמלת היפה, תושבת העיר. מי ידע שגם היום, כ-40 שנים אחרי אותה נסיעה, נמשיך במסע המשותף. קלישאות, מתברר, הן נכונות לפעמים.

כמיטב המסורת של הנערים באותם הימים הנחתי שאם אזמין את הדס לסרט בדייט הראשון שלנו אצליח להרשים אותה. השקעתי הרבה מחשבה בבחירת הסרט, ובסופו של דבר לקחתי אותה ל"הנערים מברזיל", סרט עלילתי על הרוצח יוזף מנגלה. כן, בסרט הזה בחרתי להתחיל את מערכת היחסים שלנו, והסרט הזה גם כמעט סיים אותה בטרם עת. אבל הדס הפגינה כושר עמידות ואולי למדה כבר אז שיש משהו שונה בבחור המשופם ובעל השיער השופע שלצדה. היא כנראה לא צפתה שהשפם יהפוך לזקן, שהשיער יאבד במהלך הדרך ושתחומי העניין הייחודיים יהפכו לדרך חיים.

כך, בין ביקור בכפר הס לנסיעה לירושלים, נקשרו נפשותינו זו בזו. השחרור המיוחל התקרב, וכך גם הטיול שתכננו הדס ואני לארצות הברית.

כעבור כמה חודשים, רגע לפני שחרורי מצה"ל, נתבקשתי על ידי קצין תותחנים ראשי, תא"ל אריה מזרחי, להישאר בצבא חמישה חודשים נוספים. וכשמפקד החיל מבקש משהו באופן אישי, עושים כבקשתו בלי לשאול הרבה שאלות. אבל המפקדת שלי בבית, הדס, התלהבה פחות, בלשון המעטה, מהפגנת רוח צה"ל הזאת. "דחיתי את הטיול שלי לארצות הברית וחיכיתי שתשתחרר ועכשיו אתה חותם על שירות נוסף?" הטיחה בי. גייסתי את כל החזון הציוני לצדי בשביל לצלוח את המשבר: "דברים חשובים יותר מוטלים על הכף כעת — גורלה של מדינת ישראל — ואת חושבת רק על הטיול לארצות הברית?!" עניתי לה בפאתוס, כשעל פני אותה ארשת חשיבות מוגזמת שניסיתי להשתמש בה גם בדיונים רבים דומים שניהלנו הדס ואני בשנים הבאות.

אחרי שצלחנו את המשבר הצבאי הראשון שלנו כזוג, חתמתי חצי שנת קבע נוספת והדס סלחה לי. לארצות הברית הגענו רק כשני עשורים מאוחר יותר, כמשפחה עם שלושה ילדים.

במקום לנסוע לטיול הגדול, התחלתי ללמוד מדע המדינה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים. מה רבה היתה אכזבתי, כשגיליתי שממעמד רם של מפקד סוללה כול־יכול, שחיילים מצדיעים לו וזכאי לג'יפ צמוד, ירדתי לדרגת סטודנט מן המניין, ללא הילה. מהר מאוד הבנתי שכללי המשחק בחיים האזרחיים שונים מאשר בצבא ושהשטיח האדום של האוניברסיטה נשמר לאורחים חשובים ורמי־מעלה יותר מאשר ר' פרושאור, סטודנט שנה א'.

ובכל זאת, לימודי התואר הראשון קסמו לי ועולם חדש נגלה לעיני. כמו סטודנטים רבים, העברתי את הימים בפקולטה ואת הלילות בעבודה. כששאלו אותי היכן אני עובד, עניתי: "ברדיו". זה לא היה שקר מוחלט — עבדתי בקול ישראל שברחוב הלני המלכה בירושלים, אם כי כמאבטח, לצד סטודנטים רבים שיהיו ביום מן הימים עורכי דין, רופאים ומדענים. בינתיים כולנו הסתפקנו בעבודה ב"רדיו".

בשלב מתקדם יותר בלימודים התקבלתי לעבודה כפקיד קבלה במלון רמדה־רנסנס שנפתח בירושלים. את הטיפ הנדיב שהשאיר לי וילף האב, הבעלים של רשת מלונות רמדה־רנסנס העולמית, הזכרתי לו כעבור כ-30 שנה, כשהתארחתי אצלו באירוע כשגריר ישראל באו"ם. הימים חלפו ואני התקדמתי בעולם המלונאות, ואפילו השלמתי בהצלחה קורס מנהלי בתי מלון, בדרך לקריירה מפוארת בתחום. עד היום, כשאני מתארח בגדולים שבבתי המלון בעולם במסגרת נסיעותי התכופות, אני מביט סביבי, מבקר את רמת הניקיון והשירות ויודע בלבי שתמיד תישאר לי האופציה של מסלול קריירה חלופי.

הרצון להשתלב בשירות החוץ הישראלי קרם עור וגידים במסגרת לימודי האקדמיים, ועוד יותר — במהלך עבודתי במלון. גיליתי שאני נהנה הנאה צרופה מהקשר הבין־אישי עם אורחים מחו"ל. נהניתי לשבת עמם ולשוחח על העולם המשתנה, על ההיסטוריה של ישראל ועל מקומה בעולם. כבן לאיש משרד החוץ, נחשפתי כל חיי לתרבויות שונות בעולם; וכבחור צעיר במלון בירושלים, הבנתי שזהו גם האינסטינקט הבסיסי שלי. כך גמלה בלבי ההחלטה להירשם למבחנים לקורס הצוערים — תחנת החובה הראשונה בקריירה של כל דיפלומט.

חיפשתי משמעות בעשייתי. לא היה לי אז הסבר ברור למה, אבל נדבקתי בחיידק העשייה הציבורית. היום אני יודע להגיד שלאורך 30 שנות עבודה במגזר הציבורי עמדה לנגד עיני שאלה פשוטה אחת: האם אני יוצר שינוי אמיתי? בעולם של קבלת החלטות מדיניות, בשיחות ובדיונים בינלאומיים, כשברקע מתנופף הדגל ומושר ההמנון, חשתי שיש למעשי משמעות אמיתית.

 

אומרים שמזל הוא מוכנות שפוגשת הזדמנות. מזלי שיחק לי, כך שבקיאותי בשפה ובתרבות הגרמניות השתלבה עם חזרתו הבלתי־צפויה של הדיפלומט הישראלי לארץ, ואני שובצתי בבון. בעגה ה"משרד חוצית", גרמניה אמנם אינה מוגדרת כארץ "קשת שירות", אך היא בהחלט זימנה אתגרים רבים ערב נפילת חומת ברלין.

כך, במקום להפוך למג"ד 8174 ובמקום לנהל מלון, הגעתי לשירות החוץ הישראלי. את 30 השנים הבאות העברתי בין ערי העולם לירושלים, בין עשייה משפחתית לעשייה לאומית, ובין ארוחות ערב מפוארות למנות קרב בשירות מילואים.

 

 

עוד על הספר

באופן לא דיפלומטי רון פרושאור

לפני הכול 
בין עזה לבון
 

 

פברואר 1988. עזה. רוח קרירה של חורף ישראלי, שבעיקר מנסה להיות חורפי, חודרת את הדובון הצה"לי. אני מפקד על סוללת תותחנים בגדוד 8174 במסגרת שירות מילואים. באופק נראים חופיה המוזהבים של עזה, וסביבי ערב רב של בתים בנויים בטון חשוף.

שלושה חודשים קודם לכן פרצו המהומות שלימים ייקראו האינתיפאדה הראשונה. בימי שגרה, הרחק מהחול ומהאבק של עזה, הייתי בעיצומו של קורס צוערים במשרד החוץ, שאז נחשב לקורס הטיס של השירות הציבורי בישראל.

זה היה חורף לא פשוט בארץ: החיכוך עם אוכלוסייה פלסטינית בשטח בנוי גבה מחיר מבצעי ואישי מהחיילים, וגיוסם של גדודי מילואים להשתלטות על העימותים הפך את המצב למורכב עוד יותר. אנחנו בעזה — שנכנסנו לשטח בנוי בלי תורת לחימה מוסדרת, ללא אמצעים, ללא הכנה מנטלית ומבצעית ראויה — הרגשנו כמו חבורה של כבאים בלב יער מוכה שריפות, מצוידים רק במטפים קטנים.

בחמ"ל גדוד המילואים שלי בעזה צלצל הטלפון. מן העבר השני של הקו בקע קולו של נסים בן שטרית, אז מנהל מחלקת עובדים במשרד החוץ ולימים מנכ"ל המשרד. "אני רוצה לדבר עם פרושאור", פקד על המש"קית המבוהלת בחמ"ל. עליתי על הקו. דמיינו לכם את גודל הפתעתי, כצוער העומד שישה חודשים לפני סיום הקורס, כשזכיתי לשיחת טלפון ממנהל כוח האדם בכבודו ובעצמו. שיחות מסוג זה בדרך כלל אינן מבשרות טובות לצוער הצעיר. כבר חששתי שאקבל "הצעה שאי־אפשר לסרב לה" — להתמנות למזכיר שני בשגרירות ישראל באבוג'ה שבניגריה.

"פרושאור, אני מבין שאתה במילואים ואני יודע שעוד לא סיימת את הקורס פורמלית", פתח נסים בישירות האופיינית לו, "אבל התפנה לנו באופן מפתיע תפקיד בגרמניה. כפי שאתה יודע, גרמניה היא אחת המדינות החשובות למדינת ישראל, ולאחרונה החליט אחד הדיפלומטים בשגרירות לחזור ארצה בפתאומיות, לפני הזמן. אתה דובר גרמנית ומתאים לתפקיד. אני מציע לך לעלות על המטוס הראשון לבון ולהתמנות למזכיר שני בשגרירות".

דממה.

זאת היתה תחילת המסע המקצועי של חיי. עכשיו, אחרי יותר מ-30 שנה בשירות הציבורי בישראל, שבהן עברתי בתחנות רבות, אני מרגיש שהגיעה העת לסיכום ביניים.

זכיתי להיות נוכח, צופה מן הצד ואף משתתף פעיל בכמה מהאירועים המשמעותיים ביותר בזירה הדיפלומטית והמדינית של ישראל בארבעת העשורים האחרונים. ראיתי את חומת ברלין נופלת. קמתי בבוקר יחד עם מיליוני אמריקאים ליום השחור של נפילת מגדלי התאומים. פסעתי בשבילים של קמפ דייוויד ואחוזת ואי, במשאים ומתנים הרגישים עם הפלסטינים. עמדתי בראש משרד החוץ הישראלי בתקופות המעצבות של ההתנתקות ומלחמת לבנון השנייה. בשתי תקופות שונות צעדתי ברחובות לונדון, באחת מהן חוויתי את הצער והיגון הספונטניים של אנשי הממלכה נוכח מותה של "מלכת הלבבות", הנסיכה דיאנה, ולאורך השנים חזיתי בהתגברות הסנטימנט האנטישמי בערי אירופה ובהתפשטות תנועות החרם האנטי־ישראליות. פתחתי למדינה את השערים ליחסים דיפלומטיים עם מדינות המפרץ הפרסי ומזרח אירופה. ובשיא הקריירה עמדתי בקו החזית הדיפלומטי של ישראל, כשגריר המדינה לאומות המאוחדות, הארגון המתיימר להיקרא הפרלמנט העולמי, בימים של התהוות הסכם הגרעין עם איראן, רצח העם בסוריה והתגבשותה של לוחמה חדשה נגד מדינת ישראל — הלוחמה המדינית.

את השעות והימים שביליתי לצד נשיאים, ראשי ממשלה, שרים, שגרירים ודיפלומטים קשה לתמצת בעמודים מספר. ובכל זאת, בספר הזה אנסה לקחת את הקורא אל אחורי הקלעים של שירות החוץ, העשייה המדינית וההתרגשות הנלווית לתפקיד המופלא של הדיפלומט הישראלי.

השנים הללו, על גבי במות לפני קהל קשוב ועוין לסירוגין, בתוך חדרים שבהם התנהל משא ומתן וסביב שולחנות עמוסים בכל טוב, העניקו לי נקודת מבט ייחודית ונדירה. הן סייעו לי להבין את מקומה של מדינת ישראל במשפחת העמים ולבנות את תפיסת עולמי ביחס לאופן שבו היא צריכה לפעול בזירות הללו. על כל אלה עוד ארחיב בהמשך, ולעת עתה רק אציין כי יש לנו עוד כברת דרך לעשות.

ספר החיים שלי לא מתחיל בקורס הצוערים. הוא מתחיל בבית ציוני, כבן לאב דיפלומט שהמשפחה היתה שותפה למסעותיו. הוא מתחיל באמי, בת כפר הס, שעם אביה שתלתי עץ גויאבות בחצר המשפחה. הוא נמשך בנערה יפה וחייכנית שלקחה אותי לטרמפ של חיי בין בית גולדמינץ בנתניה לירושלים. טרמפ שהרחיק לערי הבירה המרגשות ביותר בעולם והצטרפו אליו שלושה ילדים מופלאים. הסיפור שלי עדיין נכתב, ולכן הספר הזה הוא רק סיכום ביניים מבחינתי. הזדמנות טובה להתבונן על הכול — מההתחלה.

 

כעשור לפני שיחת הטלפון שהזניקה אותי מעזה לבון הייתי קצין תותחנים בשירות קבע. לקראת סיום השירות הוצע לי להמשיך במסלול פיקודי בצבא, אבל זמן־מה לפני השחרור התרחש אירוע ששינה את מסלול חיי. הוא לא אירע בשדה הקרב, אלא דווקא בסדרת חינוך עם חיילַי בבית גולדמינץ. החלק הטוב ביותר בסדרה היה שבין הרצאה אחת לאחרת בנושאי מנהיגות קפצתי לביקורים חטופים בבית דודתי רינה שבכפר הס, שם נולדה כאמור אמי.

באחד הביקורים הכירה לי איילת בורד, בת הכפר, את חברתה הדס חת, צעירה ביישנית ויפה בעלת חיוך כובש, ששירתה כמ"כית טירוניות בבה"ד 12. מאותו הרגע הפכו ביקורי בכפר הס לתכופים יותר ויותר.

סיפור היכרותנו התחיל בצורה לוגיסטית יותר מרומנטית. הדס הגיעה לבקר את איילת בפג'ו 504 נוצצת. בהמשך התברר לי כי היא שייכת לפרופ' מאיר חת, כלכלן בעל שם עולמי, אז יו"ר הבורסה ולאורך השנים יו"ר בנק לאומי, המפקח על הבנקים, יו"ר טבע, ובמקרה גם אביה — איש חכם, ישר וצנוע. באותו הרגע זיהיתי הזדמנות לטרמפ חזרה לירושלים ברכב שרד יוקרתי לצד הסמלת היפה, תושבת העיר. מי ידע שגם היום, כ-40 שנים אחרי אותה נסיעה, נמשיך במסע המשותף. קלישאות, מתברר, הן נכונות לפעמים.

כמיטב המסורת של הנערים באותם הימים הנחתי שאם אזמין את הדס לסרט בדייט הראשון שלנו אצליח להרשים אותה. השקעתי הרבה מחשבה בבחירת הסרט, ובסופו של דבר לקחתי אותה ל"הנערים מברזיל", סרט עלילתי על הרוצח יוזף מנגלה. כן, בסרט הזה בחרתי להתחיל את מערכת היחסים שלנו, והסרט הזה גם כמעט סיים אותה בטרם עת. אבל הדס הפגינה כושר עמידות ואולי למדה כבר אז שיש משהו שונה בבחור המשופם ובעל השיער השופע שלצדה. היא כנראה לא צפתה שהשפם יהפוך לזקן, שהשיער יאבד במהלך הדרך ושתחומי העניין הייחודיים יהפכו לדרך חיים.

כך, בין ביקור בכפר הס לנסיעה לירושלים, נקשרו נפשותינו זו בזו. השחרור המיוחל התקרב, וכך גם הטיול שתכננו הדס ואני לארצות הברית.

כעבור כמה חודשים, רגע לפני שחרורי מצה"ל, נתבקשתי על ידי קצין תותחנים ראשי, תא"ל אריה מזרחי, להישאר בצבא חמישה חודשים נוספים. וכשמפקד החיל מבקש משהו באופן אישי, עושים כבקשתו בלי לשאול הרבה שאלות. אבל המפקדת שלי בבית, הדס, התלהבה פחות, בלשון המעטה, מהפגנת רוח צה"ל הזאת. "דחיתי את הטיול שלי לארצות הברית וחיכיתי שתשתחרר ועכשיו אתה חותם על שירות נוסף?" הטיחה בי. גייסתי את כל החזון הציוני לצדי בשביל לצלוח את המשבר: "דברים חשובים יותר מוטלים על הכף כעת — גורלה של מדינת ישראל — ואת חושבת רק על הטיול לארצות הברית?!" עניתי לה בפאתוס, כשעל פני אותה ארשת חשיבות מוגזמת שניסיתי להשתמש בה גם בדיונים רבים דומים שניהלנו הדס ואני בשנים הבאות.

אחרי שצלחנו את המשבר הצבאי הראשון שלנו כזוג, חתמתי חצי שנת קבע נוספת והדס סלחה לי. לארצות הברית הגענו רק כשני עשורים מאוחר יותר, כמשפחה עם שלושה ילדים.

במקום לנסוע לטיול הגדול, התחלתי ללמוד מדע המדינה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים. מה רבה היתה אכזבתי, כשגיליתי שממעמד רם של מפקד סוללה כול־יכול, שחיילים מצדיעים לו וזכאי לג'יפ צמוד, ירדתי לדרגת סטודנט מן המניין, ללא הילה. מהר מאוד הבנתי שכללי המשחק בחיים האזרחיים שונים מאשר בצבא ושהשטיח האדום של האוניברסיטה נשמר לאורחים חשובים ורמי־מעלה יותר מאשר ר' פרושאור, סטודנט שנה א'.

ובכל זאת, לימודי התואר הראשון קסמו לי ועולם חדש נגלה לעיני. כמו סטודנטים רבים, העברתי את הימים בפקולטה ואת הלילות בעבודה. כששאלו אותי היכן אני עובד, עניתי: "ברדיו". זה לא היה שקר מוחלט — עבדתי בקול ישראל שברחוב הלני המלכה בירושלים, אם כי כמאבטח, לצד סטודנטים רבים שיהיו ביום מן הימים עורכי דין, רופאים ומדענים. בינתיים כולנו הסתפקנו בעבודה ב"רדיו".

בשלב מתקדם יותר בלימודים התקבלתי לעבודה כפקיד קבלה במלון רמדה־רנסנס שנפתח בירושלים. את הטיפ הנדיב שהשאיר לי וילף האב, הבעלים של רשת מלונות רמדה־רנסנס העולמית, הזכרתי לו כעבור כ-30 שנה, כשהתארחתי אצלו באירוע כשגריר ישראל באו"ם. הימים חלפו ואני התקדמתי בעולם המלונאות, ואפילו השלמתי בהצלחה קורס מנהלי בתי מלון, בדרך לקריירה מפוארת בתחום. עד היום, כשאני מתארח בגדולים שבבתי המלון בעולם במסגרת נסיעותי התכופות, אני מביט סביבי, מבקר את רמת הניקיון והשירות ויודע בלבי שתמיד תישאר לי האופציה של מסלול קריירה חלופי.

הרצון להשתלב בשירות החוץ הישראלי קרם עור וגידים במסגרת לימודי האקדמיים, ועוד יותר — במהלך עבודתי במלון. גיליתי שאני נהנה הנאה צרופה מהקשר הבין־אישי עם אורחים מחו"ל. נהניתי לשבת עמם ולשוחח על העולם המשתנה, על ההיסטוריה של ישראל ועל מקומה בעולם. כבן לאיש משרד החוץ, נחשפתי כל חיי לתרבויות שונות בעולם; וכבחור צעיר במלון בירושלים, הבנתי שזהו גם האינסטינקט הבסיסי שלי. כך גמלה בלבי ההחלטה להירשם למבחנים לקורס הצוערים — תחנת החובה הראשונה בקריירה של כל דיפלומט.

חיפשתי משמעות בעשייתי. לא היה לי אז הסבר ברור למה, אבל נדבקתי בחיידק העשייה הציבורית. היום אני יודע להגיד שלאורך 30 שנות עבודה במגזר הציבורי עמדה לנגד עיני שאלה פשוטה אחת: האם אני יוצר שינוי אמיתי? בעולם של קבלת החלטות מדיניות, בשיחות ובדיונים בינלאומיים, כשברקע מתנופף הדגל ומושר ההמנון, חשתי שיש למעשי משמעות אמיתית.

 

אומרים שמזל הוא מוכנות שפוגשת הזדמנות. מזלי שיחק לי, כך שבקיאותי בשפה ובתרבות הגרמניות השתלבה עם חזרתו הבלתי־צפויה של הדיפלומט הישראלי לארץ, ואני שובצתי בבון. בעגה ה"משרד חוצית", גרמניה אמנם אינה מוגדרת כארץ "קשת שירות", אך היא בהחלט זימנה אתגרים רבים ערב נפילת חומת ברלין.

כך, במקום להפוך למג"ד 8174 ובמקום לנהל מלון, הגעתי לשירות החוץ הישראלי. את 30 השנים הבאות העברתי בין ערי העולם לירושלים, בין עשייה משפחתית לעשייה לאומית, ובין ארוחות ערב מפוארות למנות קרב בשירות מילואים.