נוברדוק

ַבָּלַת שִׁבְתִּי

"שבתי בבית ד' כל ימי חיי."
(תהלים כ"ז, ד')

"...ושאל את ד' שישקיטהו מן המלחמות, שלא יצטרך להתעסק בהן, כדי שיהא גופו ולבו פנוי לשבת בבית ד'... אשר שם אסף וחבריו ושאר יראי ד'... להתעסק עמהם בעבודת האלוקים, בצורכי הנפש."
(רד"ק, שם)

א

רחוב האטליזים הקצר והרחב, המפריד בין בית המדרש הגדול, שהוא גם בית הישיבה, לבין בית התבשיל שבקצהו, ריק ושומם היה באותו ליל חורף סוער וסגרירי. פתיתי שלג וטיפות גשם נפלו בו במעורב ולסירוגין, והרוח השרקנית, החדה, הקפיאה את הדם בעורקים. תריסי האטליזים, שביום היו נפתחים במאוזן, ושימשו לקצבים כאצטבות, לזרוק עליהן ללקוחותיהם את מנות הבשר השקולות, העטופות בנייר עיתונים, סגורים היו, ודפקו מונוטונית בפתחי החלונות, כל אימת שנגעה בהם הרוח הפורצת מקצה אל קצה ברחוב המפולש. ומכיוון שבתי המגורים ברחוב האטליזים מעטים היו, קטנים ודלים - שרתה ברחוב אפלת יתר לעומת הרחובות הסמוכים אליו, עד שלא ניתן להבחין באותו לילה במשהו, שהיה מונח במרחק ארבע אמות, וכל שכן לא בגון העננים הכבדים, שכיסו את הרקיע והטיפו קדרות ועצבות עד לשורשי הנשמה. ברוב הלילות נשמעו מרחוב זה נביחותיהם החלשות של הנמושות שבכלבים, שבאו בלילה לרחרח ולחטט, שמא חבריהם העזים, שצבאו שם כל היום, לרבות הערב, השאירו להם בדל עצם לשבור בו את רעבונם. אך באותו לילה נשמע רק קולה העז והמחוצף של הרוח, הרוצה לעקור את הכול, וה"אמן היתומה", הכנועה והעלובה, שענו לה תריסי האטליזים ברחוב השומם.
בתוֹך הישיבה, עלו באותו ליל סוער וסגרירי ההתמדה וההתלהבות למדרגה שאין למעלה ממנה מבלי שעורקי הראש והלב יתפוצצו מרוב מתיחות. האם זה בגלל הסוגיה הקשה במסכת "כתובות", שעוסקים בה עכשיו ומנסים להתגבר על הקשיים שבה בקולי קולות ובמנגינות ובנענועים, בחינת "וכל עצמותי תאמרנה..." או משום החמימות השופעת משני התנורים הגמלוניים, הבולטים, לחלל האולם פנימה, משני צדדיו של הקיר המערבי, ומהבל פיהם של מאתיים וחמישים בחורים צעירים במיטב שנותיהם? ואולי אין התלהבות זו אלא שוועת רווחה ואנחת הקלה, היוצאות מלבותיהם של עשרות יתומים, יתומים למחצה, ובני עניים מרודים, שבליל קודר וסגרירי כזה, בלילה שקופאים בו הגעגועים הביתה, לחיק משפחה ולברכי אם רחימאית, בלילה שבו מיטשטש ומשתתק קולו של העולם הגדול והיפה שמעבר לישיבה, הם מרגישים את עצמם בישיבה כבביתם, וחם להם, וטוב להם?
ניטשטשו ההבדלים בין מתמידים ללא מתמידים, בין לומדי מוסר, ה"מבקשים" וה"עובדים", לבין לומדי מוסר לצאת ידי חובת ה"סדר", באשר במזריטש הם, פאר הישיבות המוסרניות-הנוברדוקאיות בפולין - כולם יושבים ולומדים את הסוגיה בחשק עז, סוער ומסעיר. והנכנס לבית המדרש, חושיו מתבלבלים לשמע הקולות העזים האלו, הדבקים זה בזה, עד שנשמעים כבת קול אדירה אחת לוהטת, כשאגת עדר לביאים השוחרים לטרף בשממת המדבר.
"העוסקים בתורה, המקום מושך עליהם חוט של חסד, אך חביבים עליו במיוחד העוסקים בתורה בלילות," ובאותם הלילות, בישיבת מזריטש, זרח בגלוי חוט החסד מפניהם של התלמידים שחביב עליהם העיסוק בתורה לשמה, ואור התורה קרן מעיניהם.
ומדוע זה סוגר מנחם סוקלובר את גמרתו, עוזב את מקומו ויוצא החוצה דווקא עתה? הנה הוריד את מעילו הדהוי והמרופט, הקצר ממידת גופו, מן הקולב שמאחורי הבימה, ובצעדים מתונים, כשראשו כפוף, כדרכו בקודש, עוזב את בית המדרש באמצע ה"סדר שני" ויורד לרחוב האטליזים כדי ללכת לבית התבשיל של הישיבה?
מיד עם רדתו של מנחם ממדרגות הפרוזדור של בית המדרש הסתערה עליו הרוח בשצף-קצף, כאילו רק לקורבנה זה חיכתה סעורת נקם כל הערב. רגע נדמה לו, למנחם, שהיא עומדת בדרכו ועוצרת אותו לבל ילך בדרך שהוא עומד ללכת בה עכשיו, וברגע שלאחריו חשב, שהיא אינה אלא דוחקת עליו מאחוריו ומזרזת אותו ללכת, למהר וללכת בכל כוחותיו.
מנחם הרים את צווארון מעילו ואת כתפיו ודחק לתוכם את ראשו, מחמת הקור הצורב; את ידיו הכניס זו לתוך שרוולה של זו, וכך, מבלי שים לב לרוח המסתערת עליו מפנים ומאחור, הלך שקוע בעולמו, שסערה גדולה יותר - לאין ערוך גדולה יותר מזו של העולם החיצון - התחוללה בו. וגם בה, בסערת נפשו הפנימית, ישנן רוחות הדוחפות אותו לפנים, קדימה, בדרך החדשה, שעליה עלה לא מזמן כאן, במזריטש, וישנן רוחות העוצרות בו לבל יעזוב את הדרך הישנה, דרך אבותיו בעיירה, דרך שהתהלך בה מנעוריו עד בואו הנה, עד שנתפס לתנועת המוסר הקיצונית, הנוברדוקאית.
אחרי ארוחת הערב, בעוד כשעתיים, עומד להתקיים "הוועד" - אספת החבורה החשובה ביותר של השנה - שבו יצטרך כל אחד מהם לקבל על עצמו, בנדר ובתקיעת כף ובחתימת שמו, שלא לעזוב את תנועת המוסר הנוברדוקאית במשך שנים מספר.
ולמה זה נסערה כל כך נפשו של מנחם בערב זה? האם עליו, ה"מבקש", תקשה ההחלטה על הישארות שנים מספר נוספות במזריטש? האם לא עלה בכמה וכמה מעלות בסולם השלמות מאז בואו הנה לפני שנתיים וחצי? הבלים! על מספר שנים נוספות מוכן מנחם לחתום בלי הכנות יתרות ובלי התלבטויות מרובות. לפני מנחם עומדת עתה השאלה: "או-או": או שיקבל עליו הלילה את דרכה של נוברדוק ללא שיור, ואז עליו לחתום על "שבתי", דהיינו "שבתי בבית ד' כל ימי חיי", או שיחזור לדרכי אבותיו בעיירה החסידית, ואז אין ערך גם למספר שנים נוספות שימסור לתנועה הנוברדוקאית, הזרה לו ברוחה מעצם חינוכו החסידי. יודע מנחם, שמנהלי הישיבה וראשיה אינם נוטים להתיר לבחוּר בגילו, שאך זה מלאו לו שמונה-עשרה שנה, לקבל "שבתי" בערב הקבלות הראשון מסוג זה, אך הוא גם יודע, שלדופקים - פותחים להם, ועיקר הדבר תלוי אך ורק בו. והולך מנחם ברחוב הסוער וסערה מתהלכת בו. הערב יהיה האות הזה. בעוד כשעתיים עליו להחליט: דרך המוסר הקיצונית של ר' יוסף יוזיל הורוויץ זצ"ל, "סבא מנוברדוק", או דרכו של אביו, חסידו של הצדיק, ר' שלמה'לה איגר מלובלין, שהוא מבני בניו של ר' עקיבא איגר, שעזבו את דרך "המתנגדים" והסתפחו לכת החסידים, למרות הצער האיום שנגרם בכך להוריהם, שישבו אחריהם "שבעה" והתאבלו עליהם כמתאבלים על המת. מנחם הולך לבית התבשיל לקחת את מנת הלחם שלו וקוביית הסוכר שעליה. משם ילך לבית המוסר לחשבון נפש יסודי לפני ההחלטה. את לחם הערב לא יאכל עד שתיפול ההכרעה: לכאן או לשם.