הרפואה הסינית – המדריך השלם

1 השאיפה לאריכות ימים

הסימנית מזל טוב ואריכות חיים מורכבת מציור של קווים מאוזנים המציינים את טבעות החיים של גזע העץ: הוא מחובר לשורשיו ושואף לרוח, תמיד בנתינה, מסוגל לעמוד בכל תנאי מזג האוויר וחי חיים ארוכים. הנקודה המחברת למרכז מציינת את המזל הטוב שבא לידי ביטוי כאשר אנחנו מחוברים למהותנו ולמרכז שלנו.

על פי האגדה, דברי ימיה של סין התחילו כ-3,000 שנה לפני הספירה, אך אין לכך ראיות של ממש. הסימוכין ההיסטוריים המוקדמים ביותר המצויים בידי החוקרים מאשרים את קיומה של שושלת שַׁאנג העתיקה במאות ה-16-11 לפני הספירה.

העיסוק הרפואי בזמנים קדומים אלה היה בידי רופאי השבט, השמאנים (Wu), שעסקו ברפואת צמחים והיו מופקדים גם על הפולחן המיסטי שנועד לפייס ולרצות את האלים והרוחות, או לשכך את זעמם מבעוד מועד. כל תופעת טבע חריגה נתפסה כעונש וכגזירה משמים וחייבה את התערבותם של השמאנים: הגשם שאיחר לבוא ופגע ביבולים; המגפה שהכתה ללא רחם באנשים והפילה חללם רבים; רשתו של הדייג שנסחפה לים בסערה העזה; השיטפון שמָחה את כל הכפר מעל פני האדמה.

באותם זמנים עסקו ברפואה גם חכמי ההרים המתבודדים, אנשים משכילים שפרשו מרצונם מחיי הקהילה או הפנו עורף לעריצותו ולרשעותו של השלטון הקיסרי. בטוחים ומוגנים הרחק בהרים הגבוהים חיפשו המלומדים הללו את סם החיים ואת הדרך לחיי נצח בריאים וטובים. הם אכלו רק מזונות מן הצומח, חיזקו את גופם ונפשם בצמחי מרפא ותרגלו אמנויות לחימה עתיקות וטכניקות נשימה מיוחדות. הם האמינו גם כי הערפל התמידי הרובץ על פסגות ההרים מכיל כמות גדולה ומרוכזת של צ'י — תמצית האנרגיה החיונית לכוח החיים.

התגליות והמידע שאספו ובדקו חכמי ההרים מצאו את דרכם אל השמאנים ואל יושבי העמקים. בהתכנסויות חברתיות ודתיות שונות הגיחו החכמים מתוך ערפל ההרים המסתורי כדי לסחור בשיקויים ובמרקחות של צמחי מרפא תמורת יין וכלי עבודה, ובהזדמנויות אלה גם הפגינו בפני קהל הנאספים את שליטתם בתרגילי קונג פו.

השמאנים ניסו את התרופות על עצמם ועל אנשי השבטים ורשמו לעצמם את התגובות והתוצאות. השמועות על תרופות הפלא הגיעו גם לאוזניהם של הקיסרים ובני משפחותיהם, שהחלו לממן מחקרים על צמחי מרפא ולהשתתף בהם. להיטותם העזה לזכות בחיי אלמוות עלתה להם לא אחת בחייהם, לאחר שמיהרו ובדקו את כוחם של מיני השיקויים שאותם מרפאים רקחו למענם.

מתקופת שושלת האן (206 לפני הספירה-220 לספירה) ואילך השתנה היחס המאגי אל הכוחות העליונים ואל השמאנים והתחלף בהכרה ובהבנה של סדרי הטבע והיקום. עתה נתפס העולם כ״רשת ללא טוֹוֶה״, כלומר — כל תופעות הטבע ומחזוריות הופעתן קיימות ועומדות בפני עצמן, ללא בורא. במקום היראה מפני כוחות־על מסתוריים, האדם — יציר הטבע וחלק ממנו — נדרש עתה לדעת ולהבין את מקומו ביחס לשאר התופעות ולהשתלב בהן בקצב ובהרמוניה מלאים. זהו הדאו, הדרך הנכונה המובילה לחיים מאוזנים, בריאים ומלאי סיפוק. זהו הבסיס שעליו נבנתה והתפתחה הרפואה הסינית המסורתית אשר ביסודה היא רפואה מונעת. זה לא שחדלו עתה לשאוף לחיי נצח ולאריכות ימים, אלא שהמשמעות המעשית היתה לחיות חיים בריאים ואיכותיים ולהפיק מהם את המרב.

בסין מקובל להיעזר בחוכמתה של הרפואה הזאת כאשר מגיעים לגיל העמידה ומתכוננים לגיל הזִקנה: בעזרתה משפרים ומעוררים את הכושר הגופני והנפשי, מחזקים את תפקודן של כל מערכות הגוף ומאזנים את פעילות הרקמות והאיברים הפנימיים. וכל זאת — כדי שגם בגיל מתקדם יהיה אפשר להפיק את מלוא ההנאה מאוכל, מיחסי מין ומפעילות גופנית, רגשית ואינטלקטואלית.

רפואה ופילוסופיה
כל מודל רפואי נגזר ומתפתח מתוך הפילוסופיה וראיית העולם של זמנו, עם זיקה לכל תחומי החיים האפשריים: תרבות ואמנות, כלכלה, סוציולוגיה ופוליטיקה וכדומה.

הרפואה הסינית הושפעה מאוד מעיקרי התורה הקונפוציאנית, מהתורה הבודהיסטית ומהדאואיזם. גדול חכמיה של סין, קונפוציוס, או ליתר דיוק קונג פו צה, שפירושו החכם קונג (551-479 לפני הספירה), עסק בשאלות של חברה ומוסר, במקומו ובתפקידו של האדם במשפחה ובחברה ובנאמנותו לשליט העליון.

הסדר ההיררכי בחברה הפיאודלית, כפי שקונפוציוס הטיף לו, מצוי גם בתרכובות של צמחי המרפא: בכל תרכובת משולבת יהיו צמח הקיסר, צמח השליט, צמח השליח וצמח המשרת. לכל אחד מהם תפקיד ברור, וכולם פועלים יחד בהרמוניה וביעילות, בדומה לסדר וליעילות של המדינה הפיאודלית. עקרונות אחרים מוצאים ביטוי בתיאוריות של היִין (Yin) והיאנג (Yang), של חמשת האלמנטים ועוד.

האסכולה הבודהיסטית, שבאה מהודו, הושפעה מהרפואה ההודית העתיקה (איורוודה), שילבה גם ראייה הוליסטית וטיפול בצמחי מרפא, עיסויים ותזונה ודגלה במציאת דרכים להקלת סבלו של האדם בעולם — רעיון הנמצא בבסיס הרפואה הסינית והרפואה בכלל.

הדאואיזם רואה ביקום שלמות אורגנית אחת, שבתוכה פועלים כוחות יוצרים וכוחות משמידים הקשורים אלה באלה ומתפקדים בהרמוניה אלה עם אלה. כל פגיעה בהדדיות תגרום לדיסהרמוניה ולחורבן: בחברה, במדינה — ובבריאות.

הדאו, שביל הזהב המוביל לאריכות ימים, מצוי בידי האדם: אם יכוון את חייו בהרמוניה עם כוחות הטבע ועם עונות השנה והאקלים; אם ישמור על תזונה מאוזנת ונכונה, על חיי רגש מלאים ומאוזנים ועל פעילות גופנית ורוחנית קבועה — מובטח לו שיזכה בחיים ארוכים ואיכותיים.

ההתבוננות
המודל הרפואי המערבי, שעל הישגיו המופלאים אנו מברכים יום־יום, צמח מתוך גישה מדעית אנליטית והושפע באופן משמעותי ביותר מקצב הישגי הטכנולוגיה. הרופא המערבי בוחן את הסימפטומים של החולה, ובאמצעות הידע שברשותו עוקב אחרי המכניזם שיוביל אותו אל גורם המחלה המסוימת והמוגדרת. הטיפול שייתן יכוון לסימפטומים הידועים של אותה מחלה.

המודל הרפואי הסיני התחיל והתפתח בכיוון שונה, ״מעגלי״ יותר בטבעו: בעוד שהרפואה המערבית חוקרת את הסיבה לתופעות, הרפואה הסינית משקיעה את רוב המאמץ בהבנת הקשר שבין התופעות, והתנועה והחוקיות של היחסים ביניהן.

מתוך אותה תפיסה הרואה בגוף האדם תופעת טבע שאין לפגוע בה או לחבל בשלמותה, הרפואה הסינית המסורתית אינה מתייחסת לצד הטכנולוגי כמו הרפואה המערבית. בסין העתיקה חל איסור על נתיחת מתים, ולכן הזיהוי וההבנה של התופעות הגופניות והנפשיות השונות נעשו מתוך התבוננות חיצונית על הגוף.

החל בתקופות קדומות ולאורך כל ההיסטוריה הרפואית הארוכה נאסף בידי מרפאים סינים מתחומים שונים מכלול עצום של סימנים ואיתותים שהגוף מגלה לעין המתבוננת, החל ביום הלידה ועד המוות, בזמן מחלה ובימים של בריאות. התבוננות זו עקבה אחרי שינויים ברמות האנרגיה והחיוּת בגוף, בסימנים המתגלים באזורי גוף שונים, בצבעי הפנים, הלשון, העור והציפורניים, בסוג הדופק ובאיכותו, ובטיב ההפרשות השונות. מן המידע שנאסף עובדו מסקנות ונקבעו ההקשרים בין הסימנים החיצוניים למצבם של האיברים והמערכות הפנימיות, והשפעת הגומלין של אורח החיים על איכותם של סימנים אלה.

למעשה מדובר כאן במחקר סימפטומולוגי יסודי ומעמיק ביותר, שבאמצעותו ניתן לעמוד על תופעות של חוסר איזון הקודמות למצב שהרפואה המערבית קוראת לו ״מחלה״ ומוליכות אליו. מכאן חשיבותה הגדולה של הרפואה הסינית כרפואה מונעת ומתקנת.

באמצעות ההתבוננות, הרופא הסיני יכול להעריך את מידת הסטייה וחוסר האיזון של הגוף יחסית למצב מאוזן והרמוני. חוסר האיזון והסימנים המאפיינים אותו יקבעו במידה רבה את האסטרטגיה הטיפולית. הטיפול עצמו מכוון לחיזוק הקשרים ש״נפתחו״ בתוך הרשת וביחס לגורמים הסביבתיים המשפיעים עליהם.

שיטות הטיפול ברפואה הסינית גם הן ״חיצוניות״: צמחי מרפא, דיקור, עיסוי רפואי, תזונה טיפולית והתעמלות.

ההתבוננות הסינית על גוף האדם הניבה ספרות רפואית עשירה ומקיפה. תורות מן הזמן העתיק עברו בעל פה מדור לדור, אסכולות שונות אספו אותן בכתובים והמשיכו, כל אחת בתחומה, לפתח את המחקר הרפואי ואת שיטות הטיפול הנגזרות ממנו.

המפגש בין מזרח למערב
לאוזן המערבית, המושגים הנוהגים ברפואה הסינית המסורתית באבחון ובטיפול שמבוססים על התבוננות זו נשמעים פשטניים וציוריים. ביטוי סיני כמו ״אש הכבד העולה למעלה״ יישמע מוזר באוזני הרופא המערבי, אך לא יותר מוזר מכפי שייראו בעיני הרופא הסיני המסורתי תוצאותיה של בדיקת דם מערבית, על כל השלכותיה.

ועל כן נשאלת השאלה: האם יש סיכוי למפגש חיובי בין שתי הגישות הרפואיות השונות כל כך? כדי שיתקיים מפגש כזה נדרשת התייחסות רצינית ביותר למטרה המשותפת: הבאת מזור לחולי ולסבל האנושיים. למען המטרה החשובה הזאת יש צורך במידה רבה מאוד של גמישות מחשבתית וברצון כן להבין את התועלת הטמונה בשתי הגישות.

מאז נפתחו שעריה של סין אל המערב, ובעיקר בעשורים האחרונים, הסינים מאמצים במהירות יחסית את הטכנולוגיה של הרפואה המערבית, לאחר שהכירו ביתרונותיה, ומשלבים אותה בהצלחה בטיפול המסורתי. ״לא חשוב אם החתול לבן או שחור״, הם אומרים, ״העיקר שיתפוס את העכבר״.

באותה מידה של התלהבות גילה המערב את הרפואה הסינית, ועל כך יעיד המבחר העצום של ספרות רפואית מקצועית המתורגמת מסינית ללשונות המערב.

בשנים האחרונות נערכים במערב מחקרים רבים בתחומים שונים של הרפואה הסינית, ואין ספק שתוצאותיהם המאשרות את התועלת הרבה של תורה מופלאה זו מעודדות את שילובה בטיפולי הרפואה המערביים. במדינות רבות בארצות הברית, באירופה ובאוסטרליה, וכמובן במזרח הרחוק — קיבלה הרפואה הסינית הכרה רשמית מטעם המדינה ומאושרת על ידי משרד הבריאות כמקצוע פארא־רפואי.

כיום ניתן ללמוד רפואה סינית בבתי ספר מקצועיים רבים ברחבי העולם, אשר רבים מהם מספקים גם מסלול לתואר שני ברפואה הסינית וחלקם אף לתואר שלישי, ובוגריהם מורשים לעסוק ברפואה זו לאחר שעמדו בכל הדרישות ובמבחני הסמכה מיוחדים.

המפגש בין מזרח למערב הוא גם מפגש עם התרבות, השפה והכתב הסיניים. על הקשר בין הכתב הסיני לרפואה הסינית תוכלו לקרוא להלן במאמרה של תרצה פייטן סלע על אמנות הקליגרפיה.

דרך המכחול כדרך חיים — אמנות הקליגרפיה הסינית
מאת תרצה פייטן סלע

אמנית ומאסטרית שהתמחתה שנים רבות ביפן בקליגרפיה ובאמנויות יפניות מסורתיות ומודרניות. יזמה והקימה בישראל את ״שודו״ — המרכז לקליגרפיה ולתרבות יפן. לימדה ומלמדת באקדמיות, באוניברסיטאות ובמוסדות שונים בארץ ובעולם. הציגה בתערוכות רבות בארץ ובעולם ומנחה טיולי עומק ייחודיים העוסקים בתרבות ובאמנות ביפן.

רקע היסטורי
הקליגרפיה נחשבת במזרח לאחת האמנויות המסורתיות הנעלות ביותר ומהווה חלק בלתי־נפרד מן התרבות והמסורת במזרח אסיה בכלל ובסין בפרט.

בסין הקדומה, המלומד הסיני היה נמדד על פי יכולת הכתיבה הקליגרפית שלו, הציור והמשחק בגוֹ, השחמט הסיני; שלושתם שימשו מדד שעל פיו דורגו מעמדו וערכו של המלומד. ״שלוש השלמויות״ של איש התרבות בסין היו הקליגרפיה, הציור והשירה, ועל הרופא הסיני בזמן העתיק (שנחשב למלומד) היה להתמצא ולהצטיין בכולן.

הסימניות המרכיבות את הכתב הסיני ייחודיות בטבען הציורי והרעיוני, הבא לתאר אובייקטים, רעיונות, רגשות וסמלים. מבנה זה של הסימניות, כפי שהתפתח עם השנים, לצד השימוש במכחול הבמבוק, בדיו ובנייר, הולידו תוצר ויזואלי חי ונושם, שיש בו עדות קפואה של תהליך והוא משקף רגע בהווייתו של הכותב.

הכתב נחשב לקדום ביותר בעולם. בעוד שבמערב התפתחו האותיות לכתב פונטי, המבוסס על ההיגוי של המילה, בסין התפתחו סימניות הכתב מציורים המבוססים על המשמעות של המילה. באמצעות קווים עדינים ומופשטים, מייצגת מערכת הסימנים הסינית מילים, מושגים, רגשות, תחושות ואמונות, שחלק ניכר ממשמעותם נעוץ בערכם האסתטי.

הכתב היה לחלק בלתי־נפרד מהאמנות ובעיקר מן הציור. במילון לשפה הסינית מן המאה הראשונה לפני הספירה רשומות המילים ״לכתוב״ ו״לצייר״ באותה סימנית כתב. סימנית זו מתארת יד האוחזת במכחול וכותבת את המילה ״שמש״. עד היום קווים רבים האופייניים לכתיבה משמשים גם לציור, ומשיכות המכחול הנהוגות בציור הסיני הן למעשה וריאציות על משיכות המכחול של הכתיבה הקליגרפית. הכתיבה והציור חולקים אותם כלי עבודה וטכניקות וקשורים זה לזה הדוקות באופן הבעת המחשבות והרגשות של הכותב. לכן קליגרפים רבים מתמחים גם בציורי במבוק ועשבים שונים, שבהם משיכת המכחול דומה לזו של הקליגרפיה.

אמנות עתיקת יומין זו, שתחילתה לפני אלפי שנים ומקורה בסין, רווחת עד היום במדינות המזרח הרחוק. היא שמרה על מעמדה הרם כאחת האמנויות הנעלות והרלוונטיות בסין, ביפן, בקוריאה, בטייוואן, בסינגפור ועוד.

האגדה מספרת שהקיסר הצהוב חוּאַנְג דִי, שנחשב לאביה המייסד של הציוויליזציה הסינית, המציא ופיתח, יחד עם חכמים, מלומדים ואנשי רוח, תורות ריפוי, פילוסופיה, דרכי חשיבה ואת אמנות הקליגרפיה במאה ה-27 לפני הספירה. אולם על פי עדויות ארכיאולוגיות, הסימנים הסיניים נהפכו למערכת כתב שיטתית במאה ה-16 לפני הספירה, בזמן שושלת שַׁאנג. כבר בראשית שושלת זו היתה הציוויליזציה הסינית מפותחת למדי, ואחד המאפיינים העיקריים של התקופה הוא הופעתן של עצמות הניחוש. מדובר במסמכים בכתב עתיק שנחקקו על גבי עצמות של בעלי חיים ועל שריונות צבים.

בזמן שושלת שאנג נהגו המלכים להיוועץ במגידי עתידות בכל עניין ודבר, ועצמות הניחוש היו הכלים שבהם השתמשו לחיזוי ולניבוי. השמאנים (רופאי אליל, נביאים) השתמשו בהן לחיזוי (האם ירד גשם? האם הילד יחלים? מי ינצח בקרב? וכדומה). כתב קדום זה נקרא כתב העצמות. מסמכי עצמות הניחוש מציגים מערכת כתב שיטתית ומגובשת שהיתה הבסיס להתפתחות הכתב הסיני בדורות הבאים.

הכתב היה פיקטוגרפי (מהמילה: Picture), כלומר: ציורי. זאת בדומה לכתב ההירוגליפי המצרי הקדום. כל סימנית (מילה) צוירה ותיארה את משמעותה. קווי הציורים הושפעו מעקבות בעלי חיים ומהקווים שעל גבי שריון הצב, ובעיקר מהתבוננות בטבע ובדרכו של העולם.

האדם, שהיה אז מחובר מאוד לטבע, ידע להתבונן בתופעות סביבו התבוננות עמוקה וחקרנית. בעזרת תובנת ההתבוננות צוירה המילה. כך למשל המילה ״עץ״, צוירה בדגש על שורש העץ — שכן בלי השורש לא יהיה עץ — השורש הוא החלק המהותי והחשוב של העץ.

הכתב הסיני השתנה ועבר גלגולים רבים עם השנים. השימוש בו נעשה נפוץ יותר ויותר, והוא נחרט גם על גבי עצים, במבוק, סלעים וברונזה.

כתב החותם הגדול
עם השנים התפתח הכתב הסיני ועבר שינויים. בתקופת שושלת ג'ואו (1122-256 לפני הספירה) קמו ענקי רוח שהביאו לפריחת הפילוסופיה הסינית: לאו דזה (אבי תורת הדאואיזם) וקונג פו דזה (אבי תורת הקונפוציאניזם). בתקופה זו הומצאו המכחולים, אשר היו עשויים בתחילה מסיבים קשים.

בתקופה זו החלו לכתוב בכתב החותמות הגדול. חידושו של כתב זה הוא בשיטת הכתיבה האנכית, האחידה והסימטרית. סימניות כתב זה עשירות בקווים מפורטים וברורים בהשוואה לכתב העצמות. הכתב הכיל יותר מ-5,000 סימניות שונות. הכתיבה על גבי עצמות נותרה רק לניבוי עתידות, והכתב נחקק על עץ, על במבוק, על אבני ירקן ובעיקר על כלי ברונזה.

כתב זה משמש עד היום לחריטה על גבי חותמות ושלטים.

כתב החותם הקטן
בסוף שושלת ג'ואו, בתקופה שקדמה להקמתה של שושלת צ'ין, היתה סין מחולקת לשבע ממלכות עצמאיות שנלחמו זו בזו לאורך תקופה ארוכה. מדינת צ'ין (לימים שושלת צ'ין, 221-206 לפני הספירה), ששכנה בחלקו הצפון־מערבי והמבודד יחסית של האזור שהרכיב את סין דאז, בראשותו של הקיסר צ'ין שו הואן (Chin Shu Huan), הצליחה להכניע את המדינות האחרות ולאחדן לכדי ישות פוליטית אחת גדולה.

מרכיב מהותי נוסף בתהליך איחודה של סין והפיכתה לאומה אחת היה איחודה של מערכת הכתב הסיני. עד לאותה תקופה היתה לכל אחת מהמדינות מערכת כתב משלה. ההבדלים בין מערכות הכתב השונות גרמו לשימורו של החיץ התרבותי והתקשורתי בין הממלכות השונות. הקיסר צ'ין קבע ככתב הרשמי את כתב החותם הקטן — כתב שכלל הפשטה והאחדה סגנונית של סימנים שהתקיימו קודם לכן. כתב זה היה הרבה יותר שיטתי, וכל הסימניות נכתבו באותו גודל. הוא פישט את כתב החותמות הגדול, ואת הצורות הפיקטוגרפיות החליפו קווים.

הגם שסינים יתקשו כיום לפענח את הכתב הזה, הוא מהווה נדבך חשוב בהתפתחותו של הכתב הסיני המודרני. גם לאחר ששושלת צ'ין באה לקצה, הכתב נכתב בחריטה או במכחולים נוקשים, והוא משמש עד היום לחריטה על גבי חותמות שמוטבעות על יצירות קליגרפיה ועל שלטים.

כתב הפקידים
ראשיתו של סגנון כתיבה זה בשושלת צ'ין. במהלך תקופה ארוכה של שינויים והתפתחות הגיע כתב הפקידים לכדי בשלות ולצורתו המוכרת כיום בשנים הראשונות של תקופת הזוהר של סין — שושלת האן המערבית (206 לפני הספירה-9 לספירה).

סימנים אלה נכתבים בקלות ובמהירות רבה יותר מאלה של החותם הקטן ובצורתם יצרו למעשה מערכת חדשה לכתיבת הקווים. זאת בשל הצורה המרובעת והרחבה שהקנו לסימנים הסיניים. הכתב זורם ונוח יותר, מאופיין בהתחלות ובסופים של משיכות מודגשות. ישנם שרידי בדים מתקופה זו המעידים על כתיבה במכחול רך ובדיו. גם הנייר הומצא בתקופה זו. כתב זה נמצא עדיין בשימוש בסין וביפן — בייחוד בחריטה על שלטים ועל כלים העשויים ברונזה ובכתיבה על כלי קרמיקה. כיום בסין הכתב נכתב בצורה פחוסה ורועדת (על מנת לחקות את תלת־הממד של החריטה).

הכתב הרץ המחובר
לקראת סוף שושלת האן החל להתפתח הכתב החופשי. כתב זה היה חופשי ומחובר עד כדי כך שהיה קושי לזהות את הסימניות, והוא עדיין נמצא בשימוש בסין וביפן. הכתב הרץ המחובר התפתח על בסיס כתב החותם הקטן וכתב הפקידים. אף שהוא נוח ומהיר לכתיבה, הדיוטות שאינם מיומנים בקריאתו יתקשו מאוד לפענח את הסימנים המופיעים בו. במוקדו לא נמצאת צורתם הגרפית של הסימנים, כי אם התעלות על חוקים נוקשים וקבועים של הקליגרפיה ומתן דרור לנפש האמן להביע את עצמה במלואה.

הכתב הסטנדרטי
בתקופת שושלת האן, תוך התבססות על כתב הפקידים, התפתח גם הכתב הסטנדרטי. עם הופעתו של כתב זה התקבעו צורת הסימנים והאופן שבו כל סוג של משיכת מכחול אמור להיכתב. שמו ניתן לו לאחר שנעשה פופולרי. כתיבתו היא בסגנון חד־משמעי, מדויק ובעל עוצמת קו. סימניו פשוטים יותר, צורתם רבועה ואחידה, והוא מכיל בתוכו את כל הכללים הבסיסיים של הכתב הסיני. בזכות תכונות אלה הוא משמש עד ימינו להדפסת ספרים ועיתונים.

עם זאת, רק בזמן השושלות הדרומיות והצפוניות (420-581 לספירה) נעשה הכתב הסטנדרטי נפוץ. סימניו של כתב זה גם שימשו בסיס לכתב הסיני המודרני.

הכתב הזורם
באותה תקופה התפתח גם הכתב הזורם, אשר משמש עד היום לתקשורת יומיומית בשל אופן כתיבתו המהיר. הכתב הוא חצי מחובר, יפה וקל לזיהוי. הוא מבקש לענות על ״חסרונותיהם״ של השניים, בכך שהוא מהיר יותר לכתיבה מהכתב הסטנדרטי, אך גם קל יותר לקריאה ולהבנה מזה המחובר.

הקליגרף Wang Xizhi (303-361 לספירה), שחי בשושלת ג'ין שבאה לאחר שושלת האן, נחשב לגדול הקליגרפים של כתב זה, ועד היום הוא נחשב בסין וביפן ל״קיסר״ הקליגרפיה.

לכל אחד מסגנונות הכתיבה שלעיל ישנה חזות ציורית, מעניינת ומרהיבה.

הכתיבה בעזרת מכחול קרויה קליגרפיה (כתיבה תמה ויפה). קליגרפיה היא מילה לועזית — ״קלי״ פירושו יפה ו״גרפיה״ זו כתיבה. הקליגרפיה, אמנות הכתיבה היפה, קיימת גם בכתבים של שפות שונות כגון אנגלית, עברית, ערבית וכו'...

אלא שהקליגרפיה בסין אינה רק כתיבה יפה. Shufa בשמה הסיני משמעותה ״דרך הכתיבה״ — הדרך היא גם החוקים והכללים, גם טכניקות ומתודות של כתיבה, וגם התהליך הרוחני־מדיטטיבי שחווה הכותב בעת הכתיבה.

הפריחה של הקליגרפיה החלה בשושלת האן המזרחית ובתקופה זו היה מעמד הקליגרפים מיוחס והכתיבה נחשבה לאמנות בפני עצמה. לראשונה גם התחיל תיעוד מסודר על הקליגרפים הגדולים.

השימוש בכתב בסין נעשה נפוץ יותר ויותר. תחילה השתמשו בו השמאנים המרפאים הסינים הקדומים. לאחר מכן השתמשו בו אנשי הרוח והפילוסופיה, בעיקר נזירים אשר כתבו כתבי דת, סוטרות ואף שירה. אף אנשי האצולה והקיסרים הסינים עסקו בכתיבה והחשיבו מאוד את העיסוק הזה.

במרוצת השנים גם הפקידים והבירוקרטים למדו לכתוב. מעמד הפקידים היה אז גבוה, בין היתר משום שידיעת הכתב נחשבה לנכס חשוב. על מנת להתקבל למשרת פקיד, לא הספיק לדעת לכתוב. הפקידים היו עוברים מבחן קליגרפי. כתיבתם היתה נבחנת בדקדקנות. דרך הכתיבה למדו על תכונותיהם ועל מוסריותם (בדומה לגרפולוגיה של ימינו).

אט־אט נעשה השימוש בקליגרפיה ובכתב נפוץ יותר בקרב העם ובעיקר בקרב המשכילים. הכתב שימש לצורכי תיעוד, רפואה וכמובן תרבות: הקליגרפיה, הציור והשירה נחשבו לאמנויות נעלות. שלוש האמנויות האלה נקראו שלוש השלמויות, ומי שעסק בשלושתן יחדיו נחשב למלומד. ציורי הדיו המרתקים ביופיים התפתחו והתבססו על משיכות המכחול של הקליגרפיה.

עד היום נשתמרו עבודות קליגרפיה מדהימות של מאסטרים סינים, הנחשבות גם בימינו לאבני דרך באמנות זו.

מהו סוד הקליגרפיה?
מה יש בו בכתב הסיני שהצליח לשרוד אלפי שנים, התפשט בכל מזרח אסיה, יצר תקשורת ביבשת עצומה כל כך ואיחד בין שבטים ובין מדינות בעלי שפות ותרבויות שונות? מה יש בו בכתב הזה שעד היום הוא נחשב ל״כתב האלים״? מה מושך אליו גם מערביים, איזו תועלת מפיק העוסק בו והמתבונן בו?

העיסוק בקליגרפיה מרחיב את גבולות החשיבה והמודעות ומאפשר פיתוח רגישות, הבחנה והקשבה, התבוננות פנימית, איזון בין גוף לנפש, שיפור הקואורדינציה וקשר עין־יד. הקליגרפיה רלוונטית עד היום במזרח, ורבים הם העוסקים והמתעניינים בה. זו אמנות מוערכת אשר קשורה באופן הדוק לשורשי התרבות של עמי המזרח. ניתן לראותה מוצגת במוזיאונים רבים ושימושיה בחיי היום־יום אף בימינו אנו רבים ומגוונים: החל בכלי מדיטטיבי־טיפולי וכלה באמנות וביצירה.

לעיסוק בקליגרפיה סינית־יפנית סגולות רבות, ולא בכדי הוא אחד העיסוקים המרכזיים במזרח אסיה זה אלפי שנים. אמרה חכמה גורסת כי ״המילים הן קולות המוח, הקליגרפיה היא תמונת הלב״.

הקליגרפיה, הכתיבה במכחול, היא עדות קפואה לתהליך ומשקפת את הווייתו של הכותב ברגע מסוים (היא נאמנה ליסודות הזן ולבסיס הפילוסופי של ״כאן ועכשיו״, להימצא ברגע). היא משקפת את נשמתו/אישיותו של הכותב ואף יותר מכך, היא משקפת את מצבו הנתון של הכותב ממש ברגע הכתיבה — את מצבו הפיזי והרוחני, את רגשותיו, את מצב רוחו וכדומה.

איזון והתפתחות אישית
לקליגרפיה נודעת השפעה בריאותית מבורכת. על ידי אימון בכתיבה ולימוד כתיבה מאוזנת ונכונה יוכל הכותב לתקן/לאזן את עצמו: כשם שהווייתנו משפיעה על הכתב, כך גם הכתב משפיע על הווייתנו. מעשה הכתיבה עצמו מביא לכדי מודעות ושינוי דרך פעולת השרירים ותאי גופנו. הכותב יכול, דרך הכתיבה, לאזן את נפשו ולשפר את החיבור והאיזון בין גופו לנפשו. הוא חווה השתנות מתמדת ונהנה מהתפתחות אישית.

הקליגרפיה כמדיטציה
הקליגרפיה מקנה רוגע ושלווה, מדיטציה. כיוון שהקליגרפיה היא תמיד כאן ועכשיו ומהווה מראה לנפשנו, תהליך הכתיבה מרגיע ומדיטטיבי. תרגול קליגרפיה עוזר להפיג מתחים, לשכוח את ה״אני״ ולהתחבר לשלם, לטבע, ליקום: בעת תרגול מתמשך של כתיבת הסימניות הכותב נהפך לאחד עם העשייה, והמכחול נעשה להמשך של הנפש והגוף. הפעילות הקליגרפית היא בבחינת מדיטציה אקטיבית.