הימנעות

עמליה
 

יום רביעי, 2 בנובמבר 2016, אחרי חצות, נמל תל אביב

אני עומדת במרכז הרחבה הגדולה ואני, יש זרקור לבן שמצביע לי על הראש. ואני, יש לי בום־בום בלב, שאני מתה. ואני, מתחילים לי זרמים נעימים בגוף כי הכדור מתחיל לעלות. ואני חושבת לעצמי שטוב שבאתי על בטן ריקה. אז אני מחייכת בעיניים עצומות, כי כבר ברור לי שהלילה הזה הולך להיות היסטרי.

סחתיין עלי, שבאתי להיפרד מהמקום הזה, ממש כמו שעושים עם חבר טוב שעוזבים. אני רוקדת את הדי־ג'יי עם עצמי, עדיין עם עיניים עצומות. הביטים של הבס מכים לי בבטן, כאילו אני זאת שמפיקה אותם. אני כאילו מזיינת את הדי־ג'יי, ואני, עור הפנים שלי נעשה חמים ורך. הוא מעלה את הקצב וזה נעים לי. הוא יודע מה אני אוהבת. הוא קורא אותי ומנגן רק בשבילי.

ואז קורה מה שאני הכי לא אוהבת שקורה. באמת שאפשר להתחרפן מזה. אין לי מושג למה, אבל מישהו משחק עם המנורות ונותן שטיפה כזאת של אור־לבן־בית־מרקחת וכל האקסטה מתרסקת לי מהמוח ונופלת לרגליים. למה, זונות? כאילו, מה הפריע לכם?

אז אני שוב עוצמת עיניים. לא מוותרת. ימות העולם - אני לא זזה מכאן. אני נלחמת באור המסנוור כי הכי לא בא לי לראות את כל הסחים סביבי שבטוחים שאם יש להם איזה סטארט־אפ ביד, הם יכולים להכניס אותי לג'יפ ולקחת אותי אליהם לדירה יוקרתית במגדל ולהוריד לי את התחתונים ולסמן וי על הלילה.

עוברת שעה והרחבה כבר עמוסה. נעשה צפוף. דוחפים. קשה לרקוד ככה בחופשיות או להרגיש את הביט. מדי פעם אני פותחת עיניים ומציצה, מזהה פרצופים. הרגליים לוקחות אותי אל פינה פנויה מאנשים, מאחורי אחד הרמקולים. יש כאן קצת יותר מקום לתנועות ידיים, לסיבובי אגן. העיניים שלי עצומות, רגועות, ואז, אולי כמה דקות אחר כך, אני פוקחת אותן והכול מרגיש לי חופשי, חסר משקל. כאילו התעופפתי אל מחוץ לעור שלי. אני מביטה מסביב, קצת המומה, ואני רואה שהוא שם. האיש שחיכיתי לו. מתברר ששנים חיכיתי לו. אריאל שרון.

הוא מביט בי ועושה תנועה גברית כזאת ביד ימין, של פרימה ומשיכה של העניבה, כמו שגברים עושים בסרטים. הוא חרמן אש, הדוב קוטב הזה, ואני קולטת שיש פוטנציאל, אבל אני מתביישת, כי הוא רואה שהעיניים שלי לא סגורות, כי אני עכשיו מכווצת אותן ואולי אני סינית, ואני שוב עוצמת אותן, אבל במקביל גם חושבת שאני יודעת מה קורה סביבי ושאני יכולה לעשות מה שבא לי.

ואם בא לי להניח את היד על הכרס הענקית שלו – אז אני אעשה את זה. ואם בא לי לקרוע ממנו את החולצה ושיעופו לו כל הכפתורים על כל הפרצופים של אלה שמקיפים אותנו ברחבה, אז אני אעשה את זה.

הוא מושי־מושי. נעימי כזה. ממש לא הגנרליסימו שציפיתי שהוא יהיה, שגמר לאמא שלי את החיים עם הטריקים שהוא בישל לנו בלבנון. לא! רק לא ללכת לשם עכשיו, רק לא לחשוב על הצער הזה. זה שוב יוריד לי את הדליקה. לא, אני מתפקסת. את לא שוקעת לי עכשיו, אני מבקשת מעצמי, ידי מחבקות את גופי ועל פני נמתח חיוך גדול. ברור לי לגמרי שכלפי חוץ אני נראית כמו קריקטורה של דלוקה ברחבה, אבל הנה! הנה! הנה! זה עובד לי! התחושה הנעימה של הכדור שוב עולה. לנשום. את חייבת פוקוס.

מתישהו אני פוקחת שוב את העיניים ונדמה לי שכולם הלכו, למרות שעדיין צפוף כאן. אז מבחינתי אנחנו לבד, אני ושרון. הדי־ג'יי משנה את הקצב של המוזיקה. הכול נעשה קצת יותר אטי, אבל עדיין קופצני. אני מכירה את השיר. הוא באמת מנגן בשבילי. זאת הזמרת היפה של מולוקו, שלבשה בקליפ בגדים עשויים משברי מראות. איזה יפה את, אני אומרת לה. אבל באותו רגע אני גם מתחילה להבין שהלילה עומד להיגמר.

לאן כולם הלכו ומה יש לו איתי, לשרון הזה? הוא בתחתוני סבא לבנים הדוקים, ועומד לו אש, ככה שזה אשכרה ננעץ לו בכרס הנפולה. בחיים שלי, בחיים שלי לא ראיתי זקפה כזאת, שמצליחה להרים לגבר שמנמן ככה את הכרס. יש לי עם מה לעבוד. אני קולטת שיש לי הזדמנות פז, שהוא שלי. כי מה, הוא לא עזב סתם את המאבטחים שלו ולחש להם, "חכו לי בחוץ, יש לי איזה עניין סודי להסדיר כאן."

הוא מתקרב אלי. כנראה בא ללחוש גם לי משהו, ואני קולטת את זה, למרות שאני עם עיניים של סינית, אז אני הופ! מחטיפה לו סטירה מצלצלת לפרצוף, אבל כזאת שאפילו הודפת כדור ברזל סובייטית עם הורמונים לא יכולה להעיף. אני אשכרה מפרקת לו את הלחי השמאלית ונראה לי שהעצם יצאה מהמקום, כי הפנים שלו מתעוותות. זה בשביל אבירם, מותק, שהתפוגג לי בבניין ההוא באסון בצור. זה לא הזיז לך? אז עכשיו זה יזיז. כי עכשיו אני כולי אהבה, ואתה הולך לחטוף. שמעת?!

מפה לשם הוא מחייך אלי ואומר: "אני אוהב את זה קשוח. כולן פוחדות ממני ורוצות שאשחק להן את שר הביטחון." הדיבור שלו יוצא מצחיק כי שברתי לו את צד שמאל של הפרצוף.

"שר הרווחה והאשפתות אעשה ממך!" אני עונה וקושרת אותו לנדנדת סלינג ארוכה, שיורדת בתזמון מושלם מגג המועדון. "הולכת לנדנד אותך ככה שהתחת הוורוד שלך יתפרץ מהדלת האחורית של המועדון ישר אל תוך הים התיכון. מכיר ים תיכון? לא מכיר? הנה קבל אחת ללחי השנייה."

והוא צוחק, צחוק כזה שטוביה צפיר עושה כחיקוי, עם הטיק הבלתי־נשלט באף. והחיקוי של טוביה צפיר מתערבב לי עם רוח הרפאים של האיש האמיתי, שר הביטחון לשעבר, שאני רואה עכשיו. בתחתונים, עם פנים שבורות, אבל איכשהו עדיין חרמן עלי.

רטוב לי בבית השחי, ואני מרגישה שאני שוב הולכת לאבד את הרגע. אני כל כך לא רוצה לאבד את הרגע. אף פעם לא עלה לי ככה באופן משמעותי וכל כך, לא נעים לומר, מעשיר ומלמד. אני מרגישה שאני מתחברת למשהו שהיה קבור אצלי, משהו שהרגתי, משהו שאף פעם לא יכולתי לעשות, באותו ערב נורא שבו הם באו אלינו לבית, השלושה עם המדים, וגמרו לאמא ולאבא את החיים, ולי את האפשרות של להיות ילדה מאושרת וחסרת דאגות, ולקחו לי את אבירם, שהיה כל עולמי.

פחחחחח! אני מורידה לו עוד אחת לפרצוף, והוא מתנדנד. גופו העגלגל קשור היטב לסלינג ואני רואה אותו. אני כבר לא משתעשעת בלהיות סינית. זה אני והוא לבד. הברמנים סיימו לנקות, הכיסאות בצד מורמים על הבר, ויש ריח של אקונומיקה. ובאמת מגיעה מנקה מבוגרת. היא הולכת להעביר ניגוב על הרצפה. אז אני שולפת את הג'וינט ששמרתי בכיס ומדליקה תוך כדי שאני מנדנדת את שר הביטחון בחלל הגדול והריק של המועדון.

הוא כבר לא נהנה. הוא מקיא את נשמתו בכל נדנוד. הפתעה! אתה לא הולך לרדת מפה. אתה הולך להתנדנד לנצח. אתה הולך להיות אני, ואין לי מושג מתי זה ייפסק, כי אני מציירת לך אדום ליפסטיק של זונה על הפנים השבורות שלך, כמו שאני הייתי עושה כל התיכון. ואני הולכת להזמין את ההורים שלך. כן, את ההורים שלך, שייתנו הסברים ביום הורים שאני הולכת לארגן לך, ממש כמו שההורים האומללים שלי נאלצו, כשהכריחו אותם להגיע כל כמה חודשים לַבּית ספר הזה או לפנימייה ההיא, בכל פעם שיצא ממני איזה שד לא ממושמע ומישהו היה צריך לבוא לנגב אחרי את החרא שעשיתי, כי כל מה שהייתי היה צעקה אחת גדולה.

אבל אז אני מרגישה שזה יורד לי. הנה, עוד רגע הכול ייהפך למציאותי. מניאקים מזדיינים, הדליקה יורדת לי ונעלמת. למה כל כך קצר? למה? אריאלוש, אריאלה, ארי־רמה, רוח רפאים שיצאה לקראתי דווקא עכשיו. איך את רוצה שאקרא לך? מי את שלקחת אותי אל אשפתות שלא ידעתי שקיימות?

גופו של שר הביטחון מתחיל להיקרע על הסלינג. אני כנראה עובדת חזק מדי. גושי בשר נופלים מנדנוד לנדנוד. התנפצויות על הרצפה, טיפות דם וחומר לבנבן רוטט. הוא כבר מאבד את הצורה. את הפנים שלו אי־אפשר לזהות. "הרבה ספונג'ה תצטרכי לעשות, מתוקונת," אני צורחת את נשמתי אל המנקה, שנראית מבועתת ממה שהיא רואה.

אז היום יהיה לזה סוף. אולי כבר לא אצטרך להסתובב עם המשקל שלו על לבי. אני על הרצפה המטונפת של המועדון, מזיעה ומסריחה, חשה מקוללת מהמשחק הזה, שנכפה עלי באותו יום שהם באו והודיעו. למה הם באו? למה אלינו? למה שלחת אותם ישר אל החיים היפים שהיו לי? אני יודעת שהם היו יפים, ואני יודעת שהיתה בי הבטחה, ואני יודעת שאתה באת ולקחת הכול.

אני מבינה שכבר אין לי אל מי לדבר. שחיסלתי מישהו היום. דמות רפאים שחסמה אותי במשך שנים. הסלינג ממשיך להתנדנד, אבל רק שאריות אחרונות של חומר אנושי מטפטפות ממנו. הטבח שדמיינתי לאורך הלילה הסתיים, והבוקר מאיר, וככה, בשקט של כל זה, ישובה על הרצפה, אני משתינה בתוך הג'ינס הצמודים שלי ומתחממת קצת מהנחשול שיורד לי בבפנוכו של הברכיים בתוך המכנסיים.

זרקור יחיד מאיר שוב את ראשי והוא כבר איננו. האם רוחו תפסיק לרדוף אותי? יבש לי בפה מרוב שצרחתי, ובאפי עומד ריח חמצמץ. ואני מבינה שתמיד־תמיד דמותו של אבירם – אחי הבכור, היפה והאהוב – תישאר מטושטשת מגעגוע.

ביציאה האחורית של המועדון, מערבה אל הגלים, אני מנסה לדמיין לי משהו טוב. קצות השערות דבוקים לי לפנים. אני צועדת על דק העץ במרפסת האחורית של המועדון הזה בנמל וממשיכה אל המזח המסודר שעיריית תל אביב בנתה כאן, שיהיה נחמד לכולם בשבת ולתיירים וכל החרא הזה, אבל אני לא רואה ארנונה ולא רואה תשתיות ולא באמת רואה איך מסדרים מחדש את החיים האלה. אני רק קולטת שאני יחפה.

כבר שש בבוקר. לכי תתפסי מונית כשאת בלי נעליים ומסריחה משתן. לפחות הנמל ריק מאנשים. האספלט קפוא, ונכנסות לי ממנו צמרמורות בגוף שאני מתה. אני צועדת מהר, מחבקת את עצמי להתחמם. מהאי־נעימות של איך שאני נראית, אני מסתתרת מאחורי תחנת אוטובוס בדיזנגוף, רק מציצה קצת כדי לא לפספס מונית, ואז מיד שולחת יד ימין, אבל בלי שיראו לי את הרגליים ושאני בלי נעליים. מונית מלאה ממשיכה לי מול הפרצוף.

אני נזכרת איך זה קרה לי כבר פעם, כשחזרתי הביתה מקומזיץ ל"ג בעומר אחרי הזריחה, ואמא צרחה עלי, "מה חשבת לעצמך שנעלמת ככה פתאום כל הלילה?" ו"ילדות שמתנהגות ככה הן מופקרות. פרחות מהרחוב. ככה את רוצה? ככה? להיות פרחה?" אני יודעת שהיא כבר לא היתה בסדר בראש באותם ימים, אבל זה עדיין יושב לי. בטח עכשיו, כשהיא שוב מאושפזת.

הופה, עוצרת לי מונית. אני מצליחה להכניס את עצמי בזריזות אל המושב האחורי כדי שהנהג לא יקלוט שאני יחפה. נוגעת בכיס של הג'ינס, לוודא שלא השארתי את הכסף המזומן במועדון יחד עם הנעליים.

"מה, לאן לקחת אותך?"

"ויטל 9." ושאתה והרדיו פול ווליום שלך תהיו אילמים לנצח, אמן. מתברר שנכנסתי למסיבה נוספת, כי הרדיו של "אני בני, מה איתך? יש לך שם?" חוגג עכשיו את סוף משמרת הלילה שלו בדרבוקה עצבנית והוא לא עייף בכלל. למרות שהכי בא לי ליפול אחורנית על המושב ולנמנם קצת, אני ובני מדליקים סיגריה.

"וואלה, באת לי מהשמים. קליינטית שזורמת עם העישון בתוך המונית מצאתי לי לסוף הלילה." הוא כולו חיוכים ורמיזות. שנינו נושפים את העשן החוצה מהחלון. הסיגריה לא באמת מעירה אותי.

"בני כפרה, אני גמורה, אל תיעלב לי. אכפת לך להנמיך ושאני אנמנם קצת? תעיר אותי כשנתקרב?"

"נו פרובלמה," הוא מאשר באבירות.

אני עם הראש על החלון. בני מנמיך את הווליום ונותן גז בכביש שיורד על הטיילת. אני רואה את יפו בצהוב של שמש עצלנית. עוצמת עיניים ונזכרת בסיפורי הדייטים של אילנית והילה, המורות־חיילות מחיל חינוך, שהיו באות פעמיים בשבוע לעתיד אורנים, הפנימייה שהייתי בה שנתיים בתיכון, ומביאות איתן הפעלות ותרגילים. הן היו הנשים הגדולות הבשלות הראשונות שהכרתי. היה לי איתן את הקטע הזה, של שותפות בסוד או במזימה נשית.

"Young woman!" אילנית היתה נוזפת בי, ושלושתנו היינו צוחקות. לפעמים כשאני צוחקת אני ממש מאבדת את הנשימה, ואני לא אתפלא אם יום אחד אמות ככה, מרוב צחוק שיגמור אותי. כמה שבא לי לחבק אותן עכשיו. הן היו מספרות לי על מה שקורה עם החייל ההוא, שאילנית הכירה באיזו טרמפיאדה, ומה יצא בסוף עם איזה דייט שהיה להילה בטיילת של תל אביב. האמנתי אז לכל ההסברים שלהן על איך החיים עובדים, ואיך מתנהגים כשנוסעים לפגישה עם בחור ביטבתה בעיר. שלושתנו ישבנו מחובקות על המיטה שלי, והיה נדמה לי שגם אני ואילנית נמצאות שם בדייט הרומנטי הזה של הילה, מביטות על הטיילת.

לפתע בני שולח יד אחורה ומנענע אותי בברך, ואני נבהלת לאללה כי אני קולטת שהוא לא פנה משדרות ירושלים לסלמה ולכיוון פלורנטין, אלא המשיך עמוק בשדרות ירושלים ואנחנו עכשיו כבר בתוך בת ים, על שדרות העצמאות.

"מה נסגר? איך הגענו לבת ים?"

"פספסתי פנייה, אני תכף מתקן לך."

"פספסת, נראה לי, כמה פניות."

"אני גם גר בבת ים, אולי בגלל זה התבלבלתי." הוא מחייך.

"אבל אני לא גרה בבת ים," אני מדגישה בכעס.

"נו פרובלמה!" הוא מרים את שתי הידיים מההגה כאילו הוא נכנע. "אני כבר על פרסה ומתקן. הנה, אני גר ממש קרוב משם." הוא מצביע ימינה. תחשבי מהר מה את עושה עכשיו, אני אומרת לעצמי, ובלי להבין למה אני רוכנת קדימה ויורה: "אתה יודע מה? אם כבר בת ים, אולי אנחנו במקרה קרובים לאברבנאל?"

"זה דקה מפה, שמאלה ברוטשילד. בא לך להשתגע?" האידיוט חוזר לחייך.

"פחות, אבל אם אני כבר פה, אולי אני אבקר את אמא שלי."

"מה נסגר איתך?"

"כן, היא קצת באברבנאל עכשיו."

"רגע, אנחנו רציניים עכשיו? אמא שלך שמה ואת רוצה שניסע ככה, עכשיו? הציפורים עוד לא התעוררו." סוף־סוף הוא מבין שהלכה לו המסיבה.

"סתם, סתם. סיפור ארוך. קח אותי לוויטל. היה לי לילה קשה. אבל בלי להתבלבל בפניות הפעם."

הוא כבר לא מחפש אותי במראה, וגם את הניג'וס של הספיקר של הסדרן מוניות, שלא הפסיק לאכול ראש, הוא מנמיך. לרגע חשבתי שאולי זה סימן, הטעות שלו איתי, ושהגענו לבת ים כי אני באמת צריכה לבקר את אמא, שאושפזה פה בקטע קצר.

אני שוב עם הראש על החלון, נזהרת לא להירדם עוד פעם. חושבת על זה שעם אמא אני לא תמיד יודעת איפה אני עומדת או מה היא מרגישה כלפי, כי היא כבר שנים במקום אחר, יוצאת ונכנסת בבתי חולים לחולי נפש. מצאה לעצמה טריק זאתי. תפסה אבחון של מחורפנת וקיבלה פטור ממני.

בני עוצר את המונית עצירה גסה בדיוק בוויטל 9, בתנועה שמטלטלת אותי בחזרה אל המציאות. פניו בראי נראות מותשות. הוא לא טורח אפילו להכריז כמה עולה הנסיעה. אני נותנת לו את השטר של המאה, לא מחכה לעודף ועולה למחסן למעלה. על כפות הרגליים שלי יש שכבה של לכלוך שאספתי בדרך. אני פותחת את דלת המתכת, וגל ריח של אוכל רקוב משתחרר מהחלל הנטוש וחולף על פני.