בית גרמני
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בית גרמני
מכר
אלפי
עותקים
בית גרמני
הוספה למועדפים
מכר
אלפי
עותקים

בית גרמני

4.5 כוכבים (62 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

אנט הס

אנט הס עבדה כעיתונאית עצמאית ותסריטאית מצליחה היא זכתה בפרסים רבים, בהם פרס גְרים, פרס פרנקפורט ופרס הטלוויזיה הגרמנית. "בית גרמני" הוא הרומן הראשון שלה.

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

פרנקפורט, 1963. המתורגמנית הצעירה אווה בְרוּהנס נקראת לישיבת תשאול עדים, אך תוכן העדות מבלבל אותה והיא אינה מצליחה לתרגם כראוי את האירועים המתוארים. כעבור כמה ימים נתקלת אווה בקיוסק השכונתי בכותרות העיתונים המספרות על משפט אושוויץ העומד להיפתח. אווה מעולם לא שמעה על המקום הזה, אבל נראה שכל העיתונים מדווחים על כך.

למרות שהוריה, בעלי מסעדה בשם "בית גרמני", וכמוהם גם ארוסה לעתיד, מתנגדים לכך שהיא תתרגם את העדויות במשפט, אווה נוהגת על פי צו לבה ונענית לאתגר. בשבועות הבאים היא תיחשף לעולם זר לה לחלוטין, תפגוש שופטים, נאשמים ובייחוד את האסירים לשעבר, ולהם היא תעניק את קולה. אין לה שום דרך לדעת שהמשפט הזה ישנה באופן בלתי-הפיך לא רק את המדינה, אלא גם את חייה שלה.

אנט הס עבדה כעיתונאית עצמאית ותסריטאית מצליחה היא זכתה בפרסים רבים, בהם פרס גְרים, פרס פרנקפורט ופרס הטלוויזיה הגרמנית. בית גרמני הוא הרומן הראשון שלה.

"אנט הס מפצירה בקוראיה להרהר בחשיבות ההחלמה והצורך להתמודד עם העבר." (הוושינגטון פוסט)

"מהעמוד הראשון אנט הס יוצרת סרט במוחם של הקוראים והם לא יוכלו לעזוב את הספר הזה עד העמוד האחרון.“ (דר שפיגל)

פרק ראשון

בלילה שוב בערה האש. היא הריחה זאת מיד כאשר יצאה בדממת יום ראשון, בלי מעיל, אל הרחוב המכוסה שכבת שלג דקה. הפעם זה בטח ממש ליד ביתה. הריח החריף גבר על ריחות הבוקר הרגילים: גומי מפוחם, בד שרוף, מתכת מותכת, אבל גם ריחות של עור ושיער חרוכים. היו אמהות שהשתמשו בצמר כבשים כדי להגן על עולליהן מהקור. זו לא היתה הפעם הראשונה שאווה תהתה מי מסוגל לעשות דבר כזה, מי מתגנב לאחרונה לחצרות אחוריות של בתי דירות ומצית את עגלות התינוקות המוצבות במסדרונות. מטורף או חוליגנים! חשבו רבים. למרבה המזל טרם קרה שהאש התפשטה אל אחת הדירות. עד כה איש לא נפגע. רק כלכלית, כמובן. עגלת תינוקות חדשה עלתה 120 מארק בהֶרטי. לא סכום של מה בכך בשביל משפחות צעירות.

"משפחות צעירות" הדהדו המילים בראשה של אווה. היא פסעה בעצבנות הלוך ושוב על המדרכה. היה קור כלבים. אבל לאווה לא היה קר אף שלבשה רק את שמלת המשי התכולה החדשה שלה. היא הזיעה מרוב התרגשות. היא ציפתה למי שהיה לא פחות מאשר "בבת עינה", כפי שאחותה כינתה זאת בלגלוג. אווה המתינה לגבר שעתיד להיות בעלה, זה שהיום, יום ראשון השלישי לאדוונט,1 היא רוצה להציג לראשונה לבני משפחתה. הוא הוזמן לארוחת הצהריים. אווה הציצה בשעונה. השעה היתה אחת ושלוש דקות. יוּרגֶן איחר.

מכוניות אחדות חלפו על פניה באטיות. נהגי יום ראשון. ירד שֶלֶגֶשֶם. את המילה הזאת המציא אביה של אווה במיוחד בשביל תופעת מזג אוויר זו: שבבי קרח זעירים שדאו מתוך העננים. כמו היה שם למעלה מישהו שמקציע בלוק קרח עצום בגודלו. מישהו שקובע את הכול. אווה שלחה מבט מעלה, אל הרקיע האפור, אל מעל הגגות המלבינים. ואז שמה לב שמתבוננים בה: בחלון הקומה הראשונה, מעל הכיתוב "בית גרמני", מעל האותיות "מנ", עמדה דמות חומה בהירה והביטה מטה באווה. אמא שלה. היא נראתה אדישה, אבל לאווה היה הרושם שהיא נפרדת. אווה מיהרה להפנות אליה את גבה. היא בלעה רוק. ממש מה שחסר לה, לבכות דווקא עכשיו.

דלת המסעדה נפתחה ואביה של אווה יצא. כבד גוף ומעורר אמון בז'קט הטבחים הלבן שלו. הוא התעלם מאווה ופתח את ארונית התצוגה שלימין הדלת, כדי להכניס לתוכה תפריט חדש לכאורה. אבל אווה ידעה שהתפריט הזה יהיה זמין רק בליל הקרנבל הראשון. למעשה הוא חשש מאוד. אווה היתה יקרה ללבו ואביה המתין בקנאה לגבר האלמוני שהיה אמור להגיע. אווה שמעה כיצד הוא שר חרישית, כדי להעמיד פנים שהכול כרגיל, את אחד מאותם שירי העם שהוא הרס במלוא ההנאה. לודוויג ברוהנס, למרבה הצער, היה חסר כל חוש מוזיקלי:

"במצב רוח מעולה אנחנו מזמזמים מול השער.

בצל עץ הטי־איאיאילְיה."

בחלון, ליד אמא של אווה, הופיעה אישה צעירה, בעלת שיער בלונדיני בהיר, בתסרוקת מנופחת. היא נופפה לאווה בהתרגשות מוגזמת, אבל אפילו ממרחק רב זה יכלה אווה לזהות שאחותה מצוברחת. אבל אווה לא חשה כל אשמה. זמן רב למדי המתינה שאחותה הגדולה תתחתן לפניה. אולם כאשר מלאו לאָנֶגְרֶט עשרים ושמונה, ונוסף לכך היא הלכה והתרחבה, החליטה אווה, בעקבות שיחה חשאית עם הוריה, להתעלם מהמוסכמה. אחרי הכול, היא עצמה כבר כמעט נערה מזדקנת. לא היו לה מחזרים רבים. משפחתה לא הצליחה להבין זאת, כי אווה נראתה בריאה ונשית, עם שפתיה המלאות, האף החטוב והשיער הארוך, בלונדיני טבעי, שבכוחות עצמה היא סיפרה, סירקה וקלעה לכדי פקעת אמנותית. בעיניה, לעומת זאת, הופיעה לעתים תכופות הבעת דאגה, כמו היתה מצפה לאסון ממשמש ובא. קינן בה החשד שתכונה זו הבהילה את הגברים.

השעה אחת וחמש דקות. אין יורגן. במקום זאת נפתחה דלת הבית שמשמאל למסעדה. אווה ראתה את אחיה הקטן יוצא משם. שׁטֶפָן לא לבש מעיל, מה שהוביל מיד לנקישות בחלון והנפות ידיים מודאגות של אמא למעלה בחלון. אבל שטפן רק שלח נכחו מבט עקשני. אחרי הכול, הוא חבש לראשו את כובע הצמר הכתום שלו ועל כפות ידיו היו הכפפות התואמות. הוא גרר מאחוריו מזחלת. סביבו קיפץ פּוּרְצֶל, כלב התחש השחור של המשפחה, כלב ערמומי אבל אהוב ביותר על כולם.

"מסריח כאן!" אמר שטפן. אווה נאנחה, "רק אתה חסר לי עכשיו! המשפחה הזאת היא קללה!" שטפן התחיל למשוך את המזחלת הלוך ושוב דרך שכבת השלג הדקה על המדרכה. פורצל רחרח את פנס הרחוב, הסתובב סביב עצמו בהתרגשות ואז עשה את צרכיו בשלג הדק. התלולית העלתה אדים. להבי המזחלת חרקו על האספלט. לכך נוסף רעש הקרצוף של את לפינוי שלג, שהאב השתמש בו מול דלת הכניסה. אווה ראתה כיצד הוא אוחז בגבו ומצמצם את עיניו. אביה שוב סבל כאבים - עובדה שמעולם לא הודה בה. באחד הבקרים באוקטובר, לאחר תקופה ארוכה של כאבים בגב התחתון, "עינויי תופת", כפי שהוא ביטא זאת, הוא לא היה מסוגל עוד לקום ממיטתו. אווה הזמינה אמבולנס, בבית החולים העירוני ערכו לו צילומי רנטגן ואבחנו פריצת דיסק. האב נותח והרופא המליץ לו לוותר על המסעדה. לודוויג ברוהנס הבהיר שעליו לכלכל משפחה. איך יוכל להסתדר עם הקִצבה הקטנה שלו? הם ניסו בעקשנות לשכנע אותו להעסיק טבח, שלא יעמוד בעצמו במטבח, אבל לודוויג סירב להכניס אדם זר אל ממלכתו. הפתרון שהושג היה ביטול ארוחות הצהריים. מאז הסתיו הם פתחו רק בערב. המחזור קטן מאז כמעט בחמישים אחוז. אבל מצב גבו של לודוויג השתפר. עם זאת, אווה ידעה שמשאלתו הגדולה ביותר של אביה היא להיות מסוגל לשוב ולפתוח באביב את המסעדה לארוחות צהריים. לודוויג ברוהנס אהב את מקצועו, אהב לראות את אורחיו יושבים יחדיו לשולחן, נהנים מהאוכל הערב לחכם והולכים הביתה מרוצים, שׂבעים ומבוסמים. "אני ממזג לאנשים את הגוף והנשמה," אהב לומר. ואז התלוצצה אמא של אווה, "וזה מה שהפך אותך למוזג בעל מסעדה." ועכשיו נהיה לאווה קר. היא שילבה את זרועותיה והצטמררה. בכל לבה קיוותה שיורגן יתנהג להוריה בכבוד. פעמים אחדות כבר ראתה אותו מתנהג לא יפה ובהתנשאות למלצרים ולזבניות.

"משטרה!" פלט שטפן. רכב שחור־לבן עם סירנה על גגו התקרב אליהם. ישבו בו שני גברים במדים כחולים כהים. שטפן קפא על מקומו ביראת כבוד. המכונית חלפה לידם כמעט חרש. שני השוטרים הנהנו קלות, קודם ללודוויג ואחר כך לאווה. הם הכירו זה את זה ברובע. ואז פנתה הניידת אל תוך קוֹניגס שְׁטרָאסֶה. "כן. ככל הנראה היתה שריפה באזור. הבניין החדש, הוורוד. גרות בו כמה משפחות. משפחות צעירות."

השעה אחת ושתים־עשרה דקות. הוא לא יבוא. הוא התחרט. מחר הוא יטלפן אלי ויגיד לי שאנחנו לא מתאימים זה לזה. הפער החברתי בין המשפחות שלנו, אווה יקרה, גדול מכדי שנוכל לגשר עליו. טראח!!! שטפן זרק עליה כדור שלג, הוא פגע בה בחזה, והשלג המקפיא החליק אל תוך מחשופה. אווה תפסה את שטפן בסוודר שלו ומשכה אותו אליה. "השתגעת?! זאת שמלה חדשה לגמרי!" שטפן חשף את שיניו, זה היה הפרצוף המודה באשמה שלו. אווה רצתה להמשיך לנזוף בו, אבל באותו רגע הופיעה מכוניתו הצהובה של יורגן בקצה הרחוב. לבה של אווה זינק כמו עגל מבוהל. היא קיללה את עצביה הרופפים, היא כבר ראתה רופא בגללם. לנשום נשימות רגועות. אבל זה לא עלה בידה. כי בשעה שמכוניתו של יורגן התקרבה, קלטה אווה בו ברגע שדבר לא ישכנע את הוריה ביכולתו להבטיח את אושרה של בתם. אפילו לא הכסף שלו. עכשיו יכלה אווה לזהות את פניו של יורגן דרך השמשה הקדמית. הוא נראה עייף. ורציני. הוא לא הביט בה כלל. לשנייה איומה אחת חשבה אווה שהוא עומד ללחוץ על הדוושה ולהמשיך לנסוע. אבל אז הוא בלם ונעצר. המילים פרצו מפיו של שטפן, "אלוהים ישמור, יש לו שערות שחורות! כמו לצועני!"

 

יורגן כיוון את המכונית מעט קרוב מדי למדרכה. הצמיגים חרקו לאורך אבני השפה. שטפן נאחז בכף ידה של אווה. היא הרגישה כיצד השלג נמס במחשופה. יורגן דומם את המנוע, ולמשך רגע ארוך המשיך לשבת במכונית. את התמונה הזאת הוא לא ישכח: שתי הנשים, אחת שמנה ואחת קטנת קומה, שם למעלה בחלון מעל המילה "גרמני", המאמינות בניגוד לכל היגיון שהן בלתי נראות; הילד עם המזחלת נועץ עיניים, האב המסיבי ובידו האת לפינוי שלג, ניצב בפתח המסעדה, מוכן לכול. הם הסתכלו בו כמו היה נאשם המגיע לראשונה לבית המשפט ומתיישב על ספסל הנאשמים. כולם חוץ מאווה. מבטה היה מלא אהבה מהולה בפחד.

יורגן בלע רוק, חבש את מגבעתו ולקח זר פרחים עטוף נייר משי, שהיה מונח על מושב הנוסע. הוא יצא מהרכב וניגש אל אווה. הוא רצה לחייך, אבל לפתע חש נשיכה מעל הקרסול - קצרה, אבל כואבת. כלב תחש. "פורצל! די! די!" אווה קראה. "שטפן, תכניס אותו הביתה! לחדר השינה!"

שטפן רטן, אבל אחז בכלב ונשא את החיה הנאבקת אל תוך הבית. אווה ויורגן הסתכלו זה בזה באי־נוחות. הם לא ידעו איך בדיוק עליהם לברך זה את זה לשלום תחת עינם הפקוחה של בני המשפחה של אווה. הם לחצו ידיים ודיברו פה אחד.

"אני מצטערת, הם פשוט כל כך סקרנים."

"קבלת פנים בהרכב מלא! איך זכיתי לכבוד הזה?"

כאשר שחרר יורגן את כף ידה של אווה, נעלמו האב, האם והאחות מנקודות התצפית שלהם, כארנבות הנמלטות אל מחילותיהן. אווה ויורגן היו לבדם. רוח קרה כקרח חלפה כסערה על פני הרחוב.

אווה שאלה, "מתחשק לך לאכול בשר אווז?"

"זה כל מה שאני חושב עליו בימים האחרונים."

"אתה חייב רק להסתדר עם אחי הקטן. ואז כולם יהיו לצדך."

שניהם צחקו ולא ידעו ממה. יורגן פנה אל דלת המסעדה, אבל אווה כיוונה אותו שמאלה, אל דלת הבית. היא לא רצתה להוביל את יורגן דרך חדר ההארחה האפל למחצה, האפוף ריח בירה שנשפכה ואפר סיגריות לח, והם עלו דרך גרם המדרגות המבריק לצד המעקה השחור אל הדירה, שהיתה מעל המסעדה. הבית הדו־קומתי נבנה מחדש אחרי המלחמה, לאחר שנהרס כמעט לחלוטין בהתקפה אווירית על העיר. בבוקר שלאחר ההפצצה נותר רק הדלפק הארוך, חשוף לרוחות השמים ולפגעי מזג האוויר.

למעלה, בפתח הדלת, המתינה אמא של אווה ועטתה על פניה את החיוך שבתנאים רגילים היה שמור לאורחי המסעדה. "פני הסוכר" שלה, כפי שכינה אותם שטפן. על צווארה ענדה אדית ברוהנס את שרשרת אבני הנוֹפֶך הכפולה שלה, ומלבדה ענדה את עגילי הזהב שלה עם הפנינים המתורבתות ואת סיכת עלי התלתן שלה, העשויה זהב טהור. אדית ברוהנס ענדה את כל תכשיטיה, תופעה שעד כה לא חוותה אווה מעולם. היא נזכרה באגדה על עץ האשוח שהקריאה לשטפן. האשוח שאוחסן בעליית הגג בתום חגיגת חג המולד כדי להישרף בחצר עם בוא האביב. ובענפיו היבשים עדיין נותרו תלויים קישוטים נשכחים של ערב החג.

לפחות זה הולם את ערב האדוונט השלישי, חשבה אווה.

"הֶר שוֹרְרְמָן, איזה מין מזג אוויר הבאת לנו? ורדים בדצמבר? איפה הצלחת להשיג אותם, הר שוֹרְרְמָן?"

"קוראים לו שוּרמן, אמא, ועם רי"ש אחת!"

"תן לי את המגבעת שלך, הר שוּוּוּרמן."

 

בסלון, שבימי ראשון שימש גם כחדר אוכל, פסע לודוויג לקראת יורגן ובידו מזלג־שיפוד ומספריים לביתור עופות. הוא הושיט את מפרק כף ידו הימנית ללחיצת יד. יורגן התנצל. בגלל השלג.

"אל דאגה. הכול בסדר. האווזה גדולה, שמונה קילו. זה לוקח זמן."

אנגרט התקדמה באטיות מאחור והתקרבה אל יורגן. האייליינר שלה היה שחור מדי והשפתון כתום מדי. היא הושיטה את ידה ליורגן וחייכה כממתיקת סוד, "שיהיה במזל. איתה אתה זוכה בדבר האמיתי." יורגן שאל את עצמו אם התכוונה לאווזה או לאווה.

עד מהרה ישבו כולם ליד שולחן האוכל והסתכלו בעוף המהביל. לידו ניצבו, בתוך צנצנת קריסטל, הוורדים הצהובים שהביא יורגן, כמו היו אביזר קבורה. ברדיו נשמעה מוזיקת יום ראשון חרישית ובלתי ניתנת לזיהוי. על ארון המזנון הסתובבה פירמידת חג המולד, מוּנעת על ידי שלושה נרות בוערים. הנר הרביעי טרם הודלק. באמצע הפירמידה, מול אבוס, עמדו מריה, יוסף והעריסה ובה הרך הנולד. סביב המשפחה הקדושה חגו כבשים, רועים ושלושת המלכים עם גמליהם, במעגל נצחי. הם לעולם לא יגיעו אל המשפחה הקדושה, לעולם לא יוכלו להעניק את מתנותיהם לישו התינוק. בילדותה חשבה אווה שזה עצוב. בסופו של דבר תלשה את מתנת המלך האפריקאי והניחה אותה מול העריסה. בחג המולד הבא כבר נעלמה חבילונת העץ הקטנה האדומה, ומאז הסתובב המלך הכושי בידיים ריקות. המתנה מעולם לא צצה שוב. מדי שנה, כאשר הביאה את הפירמידה מעליית הגג, נהגה אמא של אווה לספר את הסיפור הזה בימים שלפני חג המולד. אווה היתה בת חמש כשזה קרה, אבל לא זכרה את המקרה.

אביה של אווה ביתר את האווזה לאורכה, דרך החזה, במספריים לחיתוך עופות.

"פעם היא היתה בחיים, האווזה?" שטפן שלח באביו מבט שואל.

האב קרץ אל יורגן. "לא, זו אווזה מלאכותית. רק לאכילה."

"אם ככה, אז בשר חזה!" שטפן הושיט את הצלחת לאביו.

"אל תידחף, קודם האורח." אמא של אווה אחזה בצלחתו של יורגן, ממערכת כלי האוכל תוצרת דרזדן, זו עם דוגמת המטפס הירוק האמנותי, והושיטה אותה לבעלה. אווה התבוננה כיצד יורגן מסתכל סביבו כבדרך אגב. הוא בחן את הספה שידעה ימים יפים יותר, עם המפית המשובצת בצהוב, שאמה הניחה על קטע מרופט. גם למשענת הזרוע הימנית סרגה אדית מפית קטנה במסרגה אחת. שם נהג אביה של אווה לשבת אחרי חצות, כאשר יצא מהמטבח, ולהניח את כפות רגליו על גבי שרפרף נמוך, מרופד, כפי שהורה לו הרופא. על גבי שולחן הסלון היה מונח השבועון "בן־בית", פתוח בעמוד התשבץ, שרבע ממנו כבר נפתר. מפית סרוגה נוספת הגנה על מכשיר הטלוויזיה יקר הערך. יורגן שאף עמוקות דרך האף והודה בנימוס על הצלחת העמוסה שהניחה לפניו אמה של אווה. היא סובבה את הצלחת כך שתיראה מעוררת תיאבון במיוחד, ובעשותה זאת התנדנדו העגילים באוזניה. אביה של אווה, שהספיק להחליף את הז'קט הלבן בז'קט שלו לימי ראשון, התיישב לצד אווה. על לחיו היה גזיר ירוק קטן. חתיכת פטרוזיליה ככל הנראה. אווה מיהרה להעביר את ידה על פניו הרכות. אביה אחז היטב בידה ולחץ אותה לרגע, בלי להביט באווה. היא בלעה רוק. היא התמלאה זעם על יורגן בגלל מבטו הבוחן. טוב, הוא היה מורגל במשהו שונה. אבל הוא בטח ראה עד כמה הוריה משתדלים, כמה הם מכובדים, כמה חביבים.

 

בתחילה אכלו כולם בשתיקה. אנגרט, כמו תמיד בהיותה בחברה, היתה מאופקת, חיטטה במזלגה באוכל שלפניה, חסרת תיאבון כביכול. אחר כך, במטבח, היא תחסל את כל שיירי האוכל מהצלחות, ובלילה תדחס לתוכה את שארית האווזה במזווה. היא הושיטה ליורגן את קרוסלת התבלינים בלוויית קריצה.

"תרצה קצת פלפל, הר שוּוּוּוּרמן? מלח?"

יורגן דחה את ההצעה בתודה, עובדה שקלט אביה של אווה בלי להרים את מבטו.

"עד כה לא נאלץ אף אחד לתבל את האוכל שבישלתי."

"אווה סיפרה לי שאת אחות? בבית החולים העירוני?" פנה יורגן אל אנגרט, שהיתה כחידה בעיניו. אנגרט משכה בכתפיה, כמו היה העניין חסר חשיבות.

"באיזו מחלקה?"

"מחלקת יילודים."

בשתיקה שהשתררה יכלו כולם להבין פתאום את דברי הקריין ברדיו: "לכבוד יום ראשון השלישי לאדוונט, שולחת סבתא הילדֵגַרד מגֵרָה ברכות למשפחה בוִויסְבָּאדֶן, ובייחוד לנכד בן השמונה הַיינֶר." מוזיקה התחילה להתנגן.

אדית חייכה אל יורגן.

"ומה אתה עושה מבחינה מקצועית, הר שוּוּוּוּרמן?"

"למדתי תיאולוגיה, חקר הדת. עכשיו אני עובד בחברה של אבי. בהנהלה."

"שיווק באמצעות משלוחים? לא? אתם בעסקי משלוחים?" שאל עכשיו האב.

אווה הדפה אותו. "אבא! אל תעמידו פנים עכשיו שאתם טיפשים יותר ממה שאתם!"

כעבור שתיקה קצרה צחקו כולם, כולל שטפן, אף שהוא לא הבין מדוע. אווה נרגעה. היא ויורגן החליפו ביניהם מבט: בכל זאת זה יקרה! אמא של אווה אמרה, "גם לנו יש כמובן את קטלוג שורמן."

שטפן זימר בקול פַלסֵט את סיסמת הפרסומת: "לשורמן יש ת'זה, שורמן מביא ת'זה. דינג־דונג! דינג־דונג!"

יורגן שאל בקול חמור מעוּשה, "והאם כבר הזמנתם? זאת השאלה."

אדית השיבה בטון מְרַצה, "מובן מאליו. מייבש שיער ומעיל גשם. היינו מרוצים ביותר. אבל הייתם צריכים להציע גם מכונות כביסה. אני לא ששה ללכת לקניון הֶרטי לקנייה גדולה כזאת. הם תמיד עושים חור בראש כדי לשכנע. והרי עם קטלוג אפשר לשבת בניחותא בבית ולהחליט."

יורגן הגיב בהנהון ידידותי. "כן, את צודקת, פראו ברוהנס. בין כה וכה תכננתי לערוך כמה שינויים בעסק."

אווה שלחה ביורגן מבט מעודד. הוא כחכח בגרונו.

"אבי אדם חולה. הוא לא יוכל להמשיך לנהל את החברה לאורך זמן."

"אני מצטערת," אמרה האם.

"ממה הוא סובל?" האב הושיט ליורגן את כלי הרוטב. אבל יורגן לא היה מוכן למסור אף פרט נוסף. הוא מזג מעט רוטב מעל הבשר בצלחתו.

"זה טעים להפליא."

"אני שמחה לשמוע."

אווה ידעה שאביו של יורגן סובל מסניליות ההולכת ומחמירה. יורגן סיפר לה על כך פעם אחת בלבד. יש ימים טובים וימים רעים. אבל חוסר היכולת לחזות מראש רק הולך ומחמיר. אווה טרם הכירה את אביו של יורגן ואת אשתו השנייה. הרי קודם כול היה תורו של ביקור החתן אצל הורי הכלה. אווה התווכחה עם יורגן בשאלה אם בפגישת ההיכרות הראשונה עליו לבקש את ידה. יורגן התנגד. הוריה של אווה יחשבו שהוא אדם לא רציני אם יזדרז ויפלוט את השאלה במהירות כזאת. או, אף גרוע מזה, יאמינו שמשהו אחר עומד לקרות. הוויכוח הזה ביניהם נשאר ללא הכרעה. אווה ניסתה לקרוא בפניו של יורגן אם בכוונתו לשאול את אביה עוד היום. אבל הבעתו של יורגן לא חשפה דבר. היא התבוננה בכפות ידיו שהחזיקו בסכו"ם בלפיתה חזקה מתמיד. אווה ויורגן עדיין לא קיימו "יחסים אינטימיים", כפי שד"ר גוֹרְף כינה זאת. למעשה היא היתה מוכנה לכך, מה גם שאת תומתה איבדה כבר לפני שנתיים. אבל ליורגן היתה דעה ברורה בנושא: אין יחסי מין לפני הנישואים. הוא היה שמרן. על האישה לקבל את מרות בעלה. כבר בפגישה הראשונה שלהם הסתכל יורגן באווה כאילו הוא יכול לקרוא אותה כמו ספר פתוח, כאילו הוא מיטיב ממנה לדעת מה יהיה טוב בשבילה. ואווה, שלעתים קרובות לא ידעה מה בעצם היא רוצה, לא התנגדה כלל להיות מונהגת. לא בריקוד ואף לא בחיים. חוץ מזה, באמצעות החתונה הזאת תטפס אווה בסולם החברתי. בתו של בעל מסעדה מבּוֹרנהַיים תעלה לדרגת אשת יזם רב־יוקרה. המחשבה על כך סחררה את ראשה של אווה. אבל זו היתה סחרחורת משמחת.

אחרי ארוחת הצהריים הזדרזו אווה ואמה להכין את הקפה במטבח רחב הידיים. אנגרט כבר נפרדה ועזבה. היה עליה ללכת אל בית החולים העירוני למשמרת המאוחרת, כדי להאכיל את היילודים שלה. בין כה וכה היא לא מצאה עניין רב בעוגה עם קרם חמאה.

אווה חתכה את עוגת הקראנץ פרנקפורטר לפרוסות עבות, אמא שלה טחנה פולי קפה במטחנה החשמלית הקטנה. אדית ברוהנס בהתה במכשיר הנוהם. משפסק הרעש היא אמרה, "הוא בכלל לא הטיפוס שלך, אֶוְושֶן. זאת אומרת, כשאני חושבת על פטר קראוס, הרי הוא תמיד היה האליל שלך..."

"רק כי יורגן לא בלונדיני?"

אווה נחרדה, כי היה ברור כשמש שאמא שלה לא מחבבת את יורגן. ואווה העריכה מאוד את אמה כמומחית בטבע האנושי. בהיותה בעלת מסעדה פגשה אדית ברוהנס המוני אנשים. במבט ראשון היא יכלה להבחין בין אדם הגון לאדם לא הגון.

"העיניים השחורות האלה..."

"אמא, צבע העיניים שלו ירוק כהה! את צריכה רק להסתכל יותר מקרוב."

"אני מתכוונת, זה עניין שלך. לגבי המשפחה שלו אין ספק שאין תלונות. אבל אני מדברת בכנות, אני לא יכולה להשתנות, ילדתי. הוא לא יסב לך אושר."

"את צריכה קודם כול להכיר אותו באמת."

אמא של אווה מזגה מים מבעבעים אל תוך מסננת הקפה המלאה. הריח שהתפשט היה של קפה מהסוג היקר.

"הוא מופנם מדי. אווה, הוא מפחיד אותי."

"הוא מהורהר. יורגן הרי רצה להיות כומר..."

"אלוהים ישמור."

"הוא כבר הספיק ללמוד שמונה סמסטרים בתיאולוגיה. אבל אחר כך פגש אותי. ואז הוא קלט שלעולם לא יצליח להחזיק מעמד בחיי פרישות."

אווה צחקה, אבל אמא שלה נשארה רצינית. "הוא בטח הפסיק את לימודיו בגלל אביו? כי הוא חייב לקבל עליו את ניהול החברה."

"כן." אווה נאנחה, אמה לא היתה במצב רוח מתאים להתלוצצות. שתיהן שלחו מבט אל מי הקפה המחלחלים בבעבוע דרך הפילטר.

 

בחדר המגורים ישבו יורגן המפחיד ואביה של אווה מול בקבוק קוניאק. הרדיו ניגן ללא הרף. יורגן עישן סיגריה והתבונן בציור השמן המסיבי שהיה תלוי מעל המזנון. בציור נראה אזור ביצות עם שקיעת שמש שנדלקה באדום מאחורי סוללת עפר. פרות אחדות רעו באחו שופע. ליד בית קטן תלתה אישה כביסה. במרחק מה ממנה, בשול הימני, עמדה דמות נוספת. הדמות היתה מצוירת בקווים מטושטשים, כאילו ציירו אותה על התמונה בשלב מאוחר יותר. קשה היה לדעת אם דמות זו היא רועה הפרות, בן זוגה של האישה או אדם זר.

שטפן כרע על ברכיו על גבי השטיח וסידר את צבא חיילי הפלסטיק שלו לקראת הקרב. פורצל הורשה לעזוב את חדר השינה, הוא שכב על בטנו, צמצם את עיניו ועקב אחר החיילים שמול אפו. שטפן סידר שורות ארוכות. היה לו גם טנק עשוי פח, שאפשר היה להפעילו. לעת עתה ישב הטנק, לא מעורב במארב, בתוך הקופסה.

בינתיים הספיק אביה של אווה לספק לחתנו לעתיד סקירה גסה של ההיסטוריה המשפחתית. "כן, אני תולעת חול, באתי מוויסט, ואת זה בטח אפשר לשמוע. להורים שלי היתה חנות והם דאגו לכל תושבי האי. קפה, סוכר וזכוכית לחלונות. אצלנו אפשר היה להשיג הכול. ובכן, כמו אצלכם בעצם, הר שורמן. אמא שלי מתה בגיל צעיר. אבי אף פעם לא הצליח להתגבר על זה באמת. עכשיו, הוא עצמו כבר איננו זה חמש־עשרה שנה. את אדית, אשתי, פגשתי בבית הספר למלונאות בהמבורג. זה היה בשנת 1934. כמה תמימים היינו באותם ימים! אשתי בת למשפחת אמנים, היית מאמין. שני ההורים שלה היו מוזיקאים, בתזמורת הפילהרמונית. הוא היה כינור ראשון, היא - שני. בחיי הזוגיות שלהם היה המצב הפוך. אמא של אשתי, היא עדיין חיה ומתגוררת בהמבורג. אשתי, ובכן, גם היא היתה אמורה לנגן בכינור, אבל היא ניחנה באצבעות קצרות מדי. לכן רצתה להיות שחקנית. אבל זה נאסר עליה באיסור חמור. ואז היא רצתה, לכל הפחות, לראות את העולם, והם שלחו אותה לבית הספר למלונאות."

"ומה הביא אתכם לכאן?" שאל יורגן בנימה ידידותית, מתעניינת. צלי האווזה ערב לחכו. הוא חיבב את לודוויג ברוהנס שדיווח בלהט כה רב על משפחתו. את כישרון ההתבטאות החושני ירשה אווה מאביה.

"מסעדת 'בית גרמני' היתה שייכת לדודן של אשתי, והוא רצה למכור אותה. ולנו זה התאים כמו כפפה ליד. חטפנו את ההזדמנות בארבע ידיים ובשנת 1949 פתחנו מחדש. ומעולם לא התחרטנו על כך."

"כן, בֶּרגֶר שטראסה, זה כדאי..."

"ברובע המהוגן, אני רוצה להדגיש, הר שוּרמן!"

יורגן חייך בעידוד.

"נו כן, מאז האירוע עם הגב, הרופא אמר שאני צריך לסגור! סיפרתי לו בפרוטרוט על הקִצבה שלי. עכשיו אנחנו פותחים את המקום רק משעה חמש. אבל באביב, אז יגיע הקץ לחיי הניוון!"

הם השתתקו. יורגן הבחין שמשהו עדיין מעיק על לודוויג. הוא המתין. לודוויג כחכח בגרונו ולא הביט ביורגן.

"כן, העניין עם הגב שלי, זה התחיל במלחמה."

"פציעה?" שאל יורגן מתוך נימוס.

"הייתי במטבח שדה. בחזית המערבית. רק לידיעתך." אביה של אווה הערה אל פיו את שארית הקוניאק. יורגן הופתע קמעה. הוא לא הבחין שזה עתה לודוויג ברוהנס שיקר לו.

אנט הס

אנט הס עבדה כעיתונאית עצמאית ותסריטאית מצליחה היא זכתה בפרסים רבים, בהם פרס גְרים, פרס פרנקפורט ופרס הטלוויזיה הגרמנית. "בית גרמני" הוא הרומן הראשון שלה.

סקירות וביקורות

"בית גרמני" עוסק ברגישות בטראומה של מערב גרמניה בשנות ה-60 איתמר בן-עמי הארץ 04/11/2021 לקריאת הסקירה המלאה >

סקירות וביקורות

"בית גרמני" עוסק ברגישות בטראומה של מערב גרמניה בשנות ה-60 איתמר בן-עמי הארץ 04/11/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
בית גרמני אנט הס

בלילה שוב בערה האש. היא הריחה זאת מיד כאשר יצאה בדממת יום ראשון, בלי מעיל, אל הרחוב המכוסה שכבת שלג דקה. הפעם זה בטח ממש ליד ביתה. הריח החריף גבר על ריחות הבוקר הרגילים: גומי מפוחם, בד שרוף, מתכת מותכת, אבל גם ריחות של עור ושיער חרוכים. היו אמהות שהשתמשו בצמר כבשים כדי להגן על עולליהן מהקור. זו לא היתה הפעם הראשונה שאווה תהתה מי מסוגל לעשות דבר כזה, מי מתגנב לאחרונה לחצרות אחוריות של בתי דירות ומצית את עגלות התינוקות המוצבות במסדרונות. מטורף או חוליגנים! חשבו רבים. למרבה המזל טרם קרה שהאש התפשטה אל אחת הדירות. עד כה איש לא נפגע. רק כלכלית, כמובן. עגלת תינוקות חדשה עלתה 120 מארק בהֶרטי. לא סכום של מה בכך בשביל משפחות צעירות.

"משפחות צעירות" הדהדו המילים בראשה של אווה. היא פסעה בעצבנות הלוך ושוב על המדרכה. היה קור כלבים. אבל לאווה לא היה קר אף שלבשה רק את שמלת המשי התכולה החדשה שלה. היא הזיעה מרוב התרגשות. היא ציפתה למי שהיה לא פחות מאשר "בבת עינה", כפי שאחותה כינתה זאת בלגלוג. אווה המתינה לגבר שעתיד להיות בעלה, זה שהיום, יום ראשון השלישי לאדוונט,1 היא רוצה להציג לראשונה לבני משפחתה. הוא הוזמן לארוחת הצהריים. אווה הציצה בשעונה. השעה היתה אחת ושלוש דקות. יוּרגֶן איחר.

מכוניות אחדות חלפו על פניה באטיות. נהגי יום ראשון. ירד שֶלֶגֶשֶם. את המילה הזאת המציא אביה של אווה במיוחד בשביל תופעת מזג אוויר זו: שבבי קרח זעירים שדאו מתוך העננים. כמו היה שם למעלה מישהו שמקציע בלוק קרח עצום בגודלו. מישהו שקובע את הכול. אווה שלחה מבט מעלה, אל הרקיע האפור, אל מעל הגגות המלבינים. ואז שמה לב שמתבוננים בה: בחלון הקומה הראשונה, מעל הכיתוב "בית גרמני", מעל האותיות "מנ", עמדה דמות חומה בהירה והביטה מטה באווה. אמא שלה. היא נראתה אדישה, אבל לאווה היה הרושם שהיא נפרדת. אווה מיהרה להפנות אליה את גבה. היא בלעה רוק. ממש מה שחסר לה, לבכות דווקא עכשיו.

דלת המסעדה נפתחה ואביה של אווה יצא. כבד גוף ומעורר אמון בז'קט הטבחים הלבן שלו. הוא התעלם מאווה ופתח את ארונית התצוגה שלימין הדלת, כדי להכניס לתוכה תפריט חדש לכאורה. אבל אווה ידעה שהתפריט הזה יהיה זמין רק בליל הקרנבל הראשון. למעשה הוא חשש מאוד. אווה היתה יקרה ללבו ואביה המתין בקנאה לגבר האלמוני שהיה אמור להגיע. אווה שמעה כיצד הוא שר חרישית, כדי להעמיד פנים שהכול כרגיל, את אחד מאותם שירי העם שהוא הרס במלוא ההנאה. לודוויג ברוהנס, למרבה הצער, היה חסר כל חוש מוזיקלי:

"במצב רוח מעולה אנחנו מזמזמים מול השער.

בצל עץ הטי־איאיאילְיה."

בחלון, ליד אמא של אווה, הופיעה אישה צעירה, בעלת שיער בלונדיני בהיר, בתסרוקת מנופחת. היא נופפה לאווה בהתרגשות מוגזמת, אבל אפילו ממרחק רב זה יכלה אווה לזהות שאחותה מצוברחת. אבל אווה לא חשה כל אשמה. זמן רב למדי המתינה שאחותה הגדולה תתחתן לפניה. אולם כאשר מלאו לאָנֶגְרֶט עשרים ושמונה, ונוסף לכך היא הלכה והתרחבה, החליטה אווה, בעקבות שיחה חשאית עם הוריה, להתעלם מהמוסכמה. אחרי הכול, היא עצמה כבר כמעט נערה מזדקנת. לא היו לה מחזרים רבים. משפחתה לא הצליחה להבין זאת, כי אווה נראתה בריאה ונשית, עם שפתיה המלאות, האף החטוב והשיער הארוך, בלונדיני טבעי, שבכוחות עצמה היא סיפרה, סירקה וקלעה לכדי פקעת אמנותית. בעיניה, לעומת זאת, הופיעה לעתים תכופות הבעת דאגה, כמו היתה מצפה לאסון ממשמש ובא. קינן בה החשד שתכונה זו הבהילה את הגברים.

השעה אחת וחמש דקות. אין יורגן. במקום זאת נפתחה דלת הבית שמשמאל למסעדה. אווה ראתה את אחיה הקטן יוצא משם. שׁטֶפָן לא לבש מעיל, מה שהוביל מיד לנקישות בחלון והנפות ידיים מודאגות של אמא למעלה בחלון. אבל שטפן רק שלח נכחו מבט עקשני. אחרי הכול, הוא חבש לראשו את כובע הצמר הכתום שלו ועל כפות ידיו היו הכפפות התואמות. הוא גרר מאחוריו מזחלת. סביבו קיפץ פּוּרְצֶל, כלב התחש השחור של המשפחה, כלב ערמומי אבל אהוב ביותר על כולם.

"מסריח כאן!" אמר שטפן. אווה נאנחה, "רק אתה חסר לי עכשיו! המשפחה הזאת היא קללה!" שטפן התחיל למשוך את המזחלת הלוך ושוב דרך שכבת השלג הדקה על המדרכה. פורצל רחרח את פנס הרחוב, הסתובב סביב עצמו בהתרגשות ואז עשה את צרכיו בשלג הדק. התלולית העלתה אדים. להבי המזחלת חרקו על האספלט. לכך נוסף רעש הקרצוף של את לפינוי שלג, שהאב השתמש בו מול דלת הכניסה. אווה ראתה כיצד הוא אוחז בגבו ומצמצם את עיניו. אביה שוב סבל כאבים - עובדה שמעולם לא הודה בה. באחד הבקרים באוקטובר, לאחר תקופה ארוכה של כאבים בגב התחתון, "עינויי תופת", כפי שהוא ביטא זאת, הוא לא היה מסוגל עוד לקום ממיטתו. אווה הזמינה אמבולנס, בבית החולים העירוני ערכו לו צילומי רנטגן ואבחנו פריצת דיסק. האב נותח והרופא המליץ לו לוותר על המסעדה. לודוויג ברוהנס הבהיר שעליו לכלכל משפחה. איך יוכל להסתדר עם הקִצבה הקטנה שלו? הם ניסו בעקשנות לשכנע אותו להעסיק טבח, שלא יעמוד בעצמו במטבח, אבל לודוויג סירב להכניס אדם זר אל ממלכתו. הפתרון שהושג היה ביטול ארוחות הצהריים. מאז הסתיו הם פתחו רק בערב. המחזור קטן מאז כמעט בחמישים אחוז. אבל מצב גבו של לודוויג השתפר. עם זאת, אווה ידעה שמשאלתו הגדולה ביותר של אביה היא להיות מסוגל לשוב ולפתוח באביב את המסעדה לארוחות צהריים. לודוויג ברוהנס אהב את מקצועו, אהב לראות את אורחיו יושבים יחדיו לשולחן, נהנים מהאוכל הערב לחכם והולכים הביתה מרוצים, שׂבעים ומבוסמים. "אני ממזג לאנשים את הגוף והנשמה," אהב לומר. ואז התלוצצה אמא של אווה, "וזה מה שהפך אותך למוזג בעל מסעדה." ועכשיו נהיה לאווה קר. היא שילבה את זרועותיה והצטמררה. בכל לבה קיוותה שיורגן יתנהג להוריה בכבוד. פעמים אחדות כבר ראתה אותו מתנהג לא יפה ובהתנשאות למלצרים ולזבניות.

"משטרה!" פלט שטפן. רכב שחור־לבן עם סירנה על גגו התקרב אליהם. ישבו בו שני גברים במדים כחולים כהים. שטפן קפא על מקומו ביראת כבוד. המכונית חלפה לידם כמעט חרש. שני השוטרים הנהנו קלות, קודם ללודוויג ואחר כך לאווה. הם הכירו זה את זה ברובע. ואז פנתה הניידת אל תוך קוֹניגס שְׁטרָאסֶה. "כן. ככל הנראה היתה שריפה באזור. הבניין החדש, הוורוד. גרות בו כמה משפחות. משפחות צעירות."

השעה אחת ושתים־עשרה דקות. הוא לא יבוא. הוא התחרט. מחר הוא יטלפן אלי ויגיד לי שאנחנו לא מתאימים זה לזה. הפער החברתי בין המשפחות שלנו, אווה יקרה, גדול מכדי שנוכל לגשר עליו. טראח!!! שטפן זרק עליה כדור שלג, הוא פגע בה בחזה, והשלג המקפיא החליק אל תוך מחשופה. אווה תפסה את שטפן בסוודר שלו ומשכה אותו אליה. "השתגעת?! זאת שמלה חדשה לגמרי!" שטפן חשף את שיניו, זה היה הפרצוף המודה באשמה שלו. אווה רצתה להמשיך לנזוף בו, אבל באותו רגע הופיעה מכוניתו הצהובה של יורגן בקצה הרחוב. לבה של אווה זינק כמו עגל מבוהל. היא קיללה את עצביה הרופפים, היא כבר ראתה רופא בגללם. לנשום נשימות רגועות. אבל זה לא עלה בידה. כי בשעה שמכוניתו של יורגן התקרבה, קלטה אווה בו ברגע שדבר לא ישכנע את הוריה ביכולתו להבטיח את אושרה של בתם. אפילו לא הכסף שלו. עכשיו יכלה אווה לזהות את פניו של יורגן דרך השמשה הקדמית. הוא נראה עייף. ורציני. הוא לא הביט בה כלל. לשנייה איומה אחת חשבה אווה שהוא עומד ללחוץ על הדוושה ולהמשיך לנסוע. אבל אז הוא בלם ונעצר. המילים פרצו מפיו של שטפן, "אלוהים ישמור, יש לו שערות שחורות! כמו לצועני!"

 

יורגן כיוון את המכונית מעט קרוב מדי למדרכה. הצמיגים חרקו לאורך אבני השפה. שטפן נאחז בכף ידה של אווה. היא הרגישה כיצד השלג נמס במחשופה. יורגן דומם את המנוע, ולמשך רגע ארוך המשיך לשבת במכונית. את התמונה הזאת הוא לא ישכח: שתי הנשים, אחת שמנה ואחת קטנת קומה, שם למעלה בחלון מעל המילה "גרמני", המאמינות בניגוד לכל היגיון שהן בלתי נראות; הילד עם המזחלת נועץ עיניים, האב המסיבי ובידו האת לפינוי שלג, ניצב בפתח המסעדה, מוכן לכול. הם הסתכלו בו כמו היה נאשם המגיע לראשונה לבית המשפט ומתיישב על ספסל הנאשמים. כולם חוץ מאווה. מבטה היה מלא אהבה מהולה בפחד.

יורגן בלע רוק, חבש את מגבעתו ולקח זר פרחים עטוף נייר משי, שהיה מונח על מושב הנוסע. הוא יצא מהרכב וניגש אל אווה. הוא רצה לחייך, אבל לפתע חש נשיכה מעל הקרסול - קצרה, אבל כואבת. כלב תחש. "פורצל! די! די!" אווה קראה. "שטפן, תכניס אותו הביתה! לחדר השינה!"

שטפן רטן, אבל אחז בכלב ונשא את החיה הנאבקת אל תוך הבית. אווה ויורגן הסתכלו זה בזה באי־נוחות. הם לא ידעו איך בדיוק עליהם לברך זה את זה לשלום תחת עינם הפקוחה של בני המשפחה של אווה. הם לחצו ידיים ודיברו פה אחד.

"אני מצטערת, הם פשוט כל כך סקרנים."

"קבלת פנים בהרכב מלא! איך זכיתי לכבוד הזה?"

כאשר שחרר יורגן את כף ידה של אווה, נעלמו האב, האם והאחות מנקודות התצפית שלהם, כארנבות הנמלטות אל מחילותיהן. אווה ויורגן היו לבדם. רוח קרה כקרח חלפה כסערה על פני הרחוב.

אווה שאלה, "מתחשק לך לאכול בשר אווז?"

"זה כל מה שאני חושב עליו בימים האחרונים."

"אתה חייב רק להסתדר עם אחי הקטן. ואז כולם יהיו לצדך."

שניהם צחקו ולא ידעו ממה. יורגן פנה אל דלת המסעדה, אבל אווה כיוונה אותו שמאלה, אל דלת הבית. היא לא רצתה להוביל את יורגן דרך חדר ההארחה האפל למחצה, האפוף ריח בירה שנשפכה ואפר סיגריות לח, והם עלו דרך גרם המדרגות המבריק לצד המעקה השחור אל הדירה, שהיתה מעל המסעדה. הבית הדו־קומתי נבנה מחדש אחרי המלחמה, לאחר שנהרס כמעט לחלוטין בהתקפה אווירית על העיר. בבוקר שלאחר ההפצצה נותר רק הדלפק הארוך, חשוף לרוחות השמים ולפגעי מזג האוויר.

למעלה, בפתח הדלת, המתינה אמא של אווה ועטתה על פניה את החיוך שבתנאים רגילים היה שמור לאורחי המסעדה. "פני הסוכר" שלה, כפי שכינה אותם שטפן. על צווארה ענדה אדית ברוהנס את שרשרת אבני הנוֹפֶך הכפולה שלה, ומלבדה ענדה את עגילי הזהב שלה עם הפנינים המתורבתות ואת סיכת עלי התלתן שלה, העשויה זהב טהור. אדית ברוהנס ענדה את כל תכשיטיה, תופעה שעד כה לא חוותה אווה מעולם. היא נזכרה באגדה על עץ האשוח שהקריאה לשטפן. האשוח שאוחסן בעליית הגג בתום חגיגת חג המולד כדי להישרף בחצר עם בוא האביב. ובענפיו היבשים עדיין נותרו תלויים קישוטים נשכחים של ערב החג.

לפחות זה הולם את ערב האדוונט השלישי, חשבה אווה.

"הֶר שוֹרְרְמָן, איזה מין מזג אוויר הבאת לנו? ורדים בדצמבר? איפה הצלחת להשיג אותם, הר שוֹרְרְמָן?"

"קוראים לו שוּרמן, אמא, ועם רי"ש אחת!"

"תן לי את המגבעת שלך, הר שוּוּוּרמן."

 

בסלון, שבימי ראשון שימש גם כחדר אוכל, פסע לודוויג לקראת יורגן ובידו מזלג־שיפוד ומספריים לביתור עופות. הוא הושיט את מפרק כף ידו הימנית ללחיצת יד. יורגן התנצל. בגלל השלג.

"אל דאגה. הכול בסדר. האווזה גדולה, שמונה קילו. זה לוקח זמן."

אנגרט התקדמה באטיות מאחור והתקרבה אל יורגן. האייליינר שלה היה שחור מדי והשפתון כתום מדי. היא הושיטה את ידה ליורגן וחייכה כממתיקת סוד, "שיהיה במזל. איתה אתה זוכה בדבר האמיתי." יורגן שאל את עצמו אם התכוונה לאווזה או לאווה.

עד מהרה ישבו כולם ליד שולחן האוכל והסתכלו בעוף המהביל. לידו ניצבו, בתוך צנצנת קריסטל, הוורדים הצהובים שהביא יורגן, כמו היו אביזר קבורה. ברדיו נשמעה מוזיקת יום ראשון חרישית ובלתי ניתנת לזיהוי. על ארון המזנון הסתובבה פירמידת חג המולד, מוּנעת על ידי שלושה נרות בוערים. הנר הרביעי טרם הודלק. באמצע הפירמידה, מול אבוס, עמדו מריה, יוסף והעריסה ובה הרך הנולד. סביב המשפחה הקדושה חגו כבשים, רועים ושלושת המלכים עם גמליהם, במעגל נצחי. הם לעולם לא יגיעו אל המשפחה הקדושה, לעולם לא יוכלו להעניק את מתנותיהם לישו התינוק. בילדותה חשבה אווה שזה עצוב. בסופו של דבר תלשה את מתנת המלך האפריקאי והניחה אותה מול העריסה. בחג המולד הבא כבר נעלמה חבילונת העץ הקטנה האדומה, ומאז הסתובב המלך הכושי בידיים ריקות. המתנה מעולם לא צצה שוב. מדי שנה, כאשר הביאה את הפירמידה מעליית הגג, נהגה אמא של אווה לספר את הסיפור הזה בימים שלפני חג המולד. אווה היתה בת חמש כשזה קרה, אבל לא זכרה את המקרה.

אביה של אווה ביתר את האווזה לאורכה, דרך החזה, במספריים לחיתוך עופות.

"פעם היא היתה בחיים, האווזה?" שטפן שלח באביו מבט שואל.

האב קרץ אל יורגן. "לא, זו אווזה מלאכותית. רק לאכילה."

"אם ככה, אז בשר חזה!" שטפן הושיט את הצלחת לאביו.

"אל תידחף, קודם האורח." אמא של אווה אחזה בצלחתו של יורגן, ממערכת כלי האוכל תוצרת דרזדן, זו עם דוגמת המטפס הירוק האמנותי, והושיטה אותה לבעלה. אווה התבוננה כיצד יורגן מסתכל סביבו כבדרך אגב. הוא בחן את הספה שידעה ימים יפים יותר, עם המפית המשובצת בצהוב, שאמה הניחה על קטע מרופט. גם למשענת הזרוע הימנית סרגה אדית מפית קטנה במסרגה אחת. שם נהג אביה של אווה לשבת אחרי חצות, כאשר יצא מהמטבח, ולהניח את כפות רגליו על גבי שרפרף נמוך, מרופד, כפי שהורה לו הרופא. על גבי שולחן הסלון היה מונח השבועון "בן־בית", פתוח בעמוד התשבץ, שרבע ממנו כבר נפתר. מפית סרוגה נוספת הגנה על מכשיר הטלוויזיה יקר הערך. יורגן שאף עמוקות דרך האף והודה בנימוס על הצלחת העמוסה שהניחה לפניו אמה של אווה. היא סובבה את הצלחת כך שתיראה מעוררת תיאבון במיוחד, ובעשותה זאת התנדנדו העגילים באוזניה. אביה של אווה, שהספיק להחליף את הז'קט הלבן בז'קט שלו לימי ראשון, התיישב לצד אווה. על לחיו היה גזיר ירוק קטן. חתיכת פטרוזיליה ככל הנראה. אווה מיהרה להעביר את ידה על פניו הרכות. אביה אחז היטב בידה ולחץ אותה לרגע, בלי להביט באווה. היא בלעה רוק. היא התמלאה זעם על יורגן בגלל מבטו הבוחן. טוב, הוא היה מורגל במשהו שונה. אבל הוא בטח ראה עד כמה הוריה משתדלים, כמה הם מכובדים, כמה חביבים.

 

בתחילה אכלו כולם בשתיקה. אנגרט, כמו תמיד בהיותה בחברה, היתה מאופקת, חיטטה במזלגה באוכל שלפניה, חסרת תיאבון כביכול. אחר כך, במטבח, היא תחסל את כל שיירי האוכל מהצלחות, ובלילה תדחס לתוכה את שארית האווזה במזווה. היא הושיטה ליורגן את קרוסלת התבלינים בלוויית קריצה.

"תרצה קצת פלפל, הר שוּוּוּוּרמן? מלח?"

יורגן דחה את ההצעה בתודה, עובדה שקלט אביה של אווה בלי להרים את מבטו.

"עד כה לא נאלץ אף אחד לתבל את האוכל שבישלתי."

"אווה סיפרה לי שאת אחות? בבית החולים העירוני?" פנה יורגן אל אנגרט, שהיתה כחידה בעיניו. אנגרט משכה בכתפיה, כמו היה העניין חסר חשיבות.

"באיזו מחלקה?"

"מחלקת יילודים."

בשתיקה שהשתררה יכלו כולם להבין פתאום את דברי הקריין ברדיו: "לכבוד יום ראשון השלישי לאדוונט, שולחת סבתא הילדֵגַרד מגֵרָה ברכות למשפחה בוִויסְבָּאדֶן, ובייחוד לנכד בן השמונה הַיינֶר." מוזיקה התחילה להתנגן.

אדית חייכה אל יורגן.

"ומה אתה עושה מבחינה מקצועית, הר שוּוּוּוּרמן?"

"למדתי תיאולוגיה, חקר הדת. עכשיו אני עובד בחברה של אבי. בהנהלה."

"שיווק באמצעות משלוחים? לא? אתם בעסקי משלוחים?" שאל עכשיו האב.

אווה הדפה אותו. "אבא! אל תעמידו פנים עכשיו שאתם טיפשים יותר ממה שאתם!"

כעבור שתיקה קצרה צחקו כולם, כולל שטפן, אף שהוא לא הבין מדוע. אווה נרגעה. היא ויורגן החליפו ביניהם מבט: בכל זאת זה יקרה! אמא של אווה אמרה, "גם לנו יש כמובן את קטלוג שורמן."

שטפן זימר בקול פַלסֵט את סיסמת הפרסומת: "לשורמן יש ת'זה, שורמן מביא ת'זה. דינג־דונג! דינג־דונג!"

יורגן שאל בקול חמור מעוּשה, "והאם כבר הזמנתם? זאת השאלה."

אדית השיבה בטון מְרַצה, "מובן מאליו. מייבש שיער ומעיל גשם. היינו מרוצים ביותר. אבל הייתם צריכים להציע גם מכונות כביסה. אני לא ששה ללכת לקניון הֶרטי לקנייה גדולה כזאת. הם תמיד עושים חור בראש כדי לשכנע. והרי עם קטלוג אפשר לשבת בניחותא בבית ולהחליט."

יורגן הגיב בהנהון ידידותי. "כן, את צודקת, פראו ברוהנס. בין כה וכה תכננתי לערוך כמה שינויים בעסק."

אווה שלחה ביורגן מבט מעודד. הוא כחכח בגרונו.

"אבי אדם חולה. הוא לא יוכל להמשיך לנהל את החברה לאורך זמן."

"אני מצטערת," אמרה האם.

"ממה הוא סובל?" האב הושיט ליורגן את כלי הרוטב. אבל יורגן לא היה מוכן למסור אף פרט נוסף. הוא מזג מעט רוטב מעל הבשר בצלחתו.

"זה טעים להפליא."

"אני שמחה לשמוע."

אווה ידעה שאביו של יורגן סובל מסניליות ההולכת ומחמירה. יורגן סיפר לה על כך פעם אחת בלבד. יש ימים טובים וימים רעים. אבל חוסר היכולת לחזות מראש רק הולך ומחמיר. אווה טרם הכירה את אביו של יורגן ואת אשתו השנייה. הרי קודם כול היה תורו של ביקור החתן אצל הורי הכלה. אווה התווכחה עם יורגן בשאלה אם בפגישת ההיכרות הראשונה עליו לבקש את ידה. יורגן התנגד. הוריה של אווה יחשבו שהוא אדם לא רציני אם יזדרז ויפלוט את השאלה במהירות כזאת. או, אף גרוע מזה, יאמינו שמשהו אחר עומד לקרות. הוויכוח הזה ביניהם נשאר ללא הכרעה. אווה ניסתה לקרוא בפניו של יורגן אם בכוונתו לשאול את אביה עוד היום. אבל הבעתו של יורגן לא חשפה דבר. היא התבוננה בכפות ידיו שהחזיקו בסכו"ם בלפיתה חזקה מתמיד. אווה ויורגן עדיין לא קיימו "יחסים אינטימיים", כפי שד"ר גוֹרְף כינה זאת. למעשה היא היתה מוכנה לכך, מה גם שאת תומתה איבדה כבר לפני שנתיים. אבל ליורגן היתה דעה ברורה בנושא: אין יחסי מין לפני הנישואים. הוא היה שמרן. על האישה לקבל את מרות בעלה. כבר בפגישה הראשונה שלהם הסתכל יורגן באווה כאילו הוא יכול לקרוא אותה כמו ספר פתוח, כאילו הוא מיטיב ממנה לדעת מה יהיה טוב בשבילה. ואווה, שלעתים קרובות לא ידעה מה בעצם היא רוצה, לא התנגדה כלל להיות מונהגת. לא בריקוד ואף לא בחיים. חוץ מזה, באמצעות החתונה הזאת תטפס אווה בסולם החברתי. בתו של בעל מסעדה מבּוֹרנהַיים תעלה לדרגת אשת יזם רב־יוקרה. המחשבה על כך סחררה את ראשה של אווה. אבל זו היתה סחרחורת משמחת.

אחרי ארוחת הצהריים הזדרזו אווה ואמה להכין את הקפה במטבח רחב הידיים. אנגרט כבר נפרדה ועזבה. היה עליה ללכת אל בית החולים העירוני למשמרת המאוחרת, כדי להאכיל את היילודים שלה. בין כה וכה היא לא מצאה עניין רב בעוגה עם קרם חמאה.

אווה חתכה את עוגת הקראנץ פרנקפורטר לפרוסות עבות, אמא שלה טחנה פולי קפה במטחנה החשמלית הקטנה. אדית ברוהנס בהתה במכשיר הנוהם. משפסק הרעש היא אמרה, "הוא בכלל לא הטיפוס שלך, אֶוְושֶן. זאת אומרת, כשאני חושבת על פטר קראוס, הרי הוא תמיד היה האליל שלך..."

"רק כי יורגן לא בלונדיני?"

אווה נחרדה, כי היה ברור כשמש שאמא שלה לא מחבבת את יורגן. ואווה העריכה מאוד את אמה כמומחית בטבע האנושי. בהיותה בעלת מסעדה פגשה אדית ברוהנס המוני אנשים. במבט ראשון היא יכלה להבחין בין אדם הגון לאדם לא הגון.

"העיניים השחורות האלה..."

"אמא, צבע העיניים שלו ירוק כהה! את צריכה רק להסתכל יותר מקרוב."

"אני מתכוונת, זה עניין שלך. לגבי המשפחה שלו אין ספק שאין תלונות. אבל אני מדברת בכנות, אני לא יכולה להשתנות, ילדתי. הוא לא יסב לך אושר."

"את צריכה קודם כול להכיר אותו באמת."

אמא של אווה מזגה מים מבעבעים אל תוך מסננת הקפה המלאה. הריח שהתפשט היה של קפה מהסוג היקר.

"הוא מופנם מדי. אווה, הוא מפחיד אותי."

"הוא מהורהר. יורגן הרי רצה להיות כומר..."

"אלוהים ישמור."

"הוא כבר הספיק ללמוד שמונה סמסטרים בתיאולוגיה. אבל אחר כך פגש אותי. ואז הוא קלט שלעולם לא יצליח להחזיק מעמד בחיי פרישות."

אווה צחקה, אבל אמא שלה נשארה רצינית. "הוא בטח הפסיק את לימודיו בגלל אביו? כי הוא חייב לקבל עליו את ניהול החברה."

"כן." אווה נאנחה, אמה לא היתה במצב רוח מתאים להתלוצצות. שתיהן שלחו מבט אל מי הקפה המחלחלים בבעבוע דרך הפילטר.

 

בחדר המגורים ישבו יורגן המפחיד ואביה של אווה מול בקבוק קוניאק. הרדיו ניגן ללא הרף. יורגן עישן סיגריה והתבונן בציור השמן המסיבי שהיה תלוי מעל המזנון. בציור נראה אזור ביצות עם שקיעת שמש שנדלקה באדום מאחורי סוללת עפר. פרות אחדות רעו באחו שופע. ליד בית קטן תלתה אישה כביסה. במרחק מה ממנה, בשול הימני, עמדה דמות נוספת. הדמות היתה מצוירת בקווים מטושטשים, כאילו ציירו אותה על התמונה בשלב מאוחר יותר. קשה היה לדעת אם דמות זו היא רועה הפרות, בן זוגה של האישה או אדם זר.

שטפן כרע על ברכיו על גבי השטיח וסידר את צבא חיילי הפלסטיק שלו לקראת הקרב. פורצל הורשה לעזוב את חדר השינה, הוא שכב על בטנו, צמצם את עיניו ועקב אחר החיילים שמול אפו. שטפן סידר שורות ארוכות. היה לו גם טנק עשוי פח, שאפשר היה להפעילו. לעת עתה ישב הטנק, לא מעורב במארב, בתוך הקופסה.

בינתיים הספיק אביה של אווה לספק לחתנו לעתיד סקירה גסה של ההיסטוריה המשפחתית. "כן, אני תולעת חול, באתי מוויסט, ואת זה בטח אפשר לשמוע. להורים שלי היתה חנות והם דאגו לכל תושבי האי. קפה, סוכר וזכוכית לחלונות. אצלנו אפשר היה להשיג הכול. ובכן, כמו אצלכם בעצם, הר שורמן. אמא שלי מתה בגיל צעיר. אבי אף פעם לא הצליח להתגבר על זה באמת. עכשיו, הוא עצמו כבר איננו זה חמש־עשרה שנה. את אדית, אשתי, פגשתי בבית הספר למלונאות בהמבורג. זה היה בשנת 1934. כמה תמימים היינו באותם ימים! אשתי בת למשפחת אמנים, היית מאמין. שני ההורים שלה היו מוזיקאים, בתזמורת הפילהרמונית. הוא היה כינור ראשון, היא - שני. בחיי הזוגיות שלהם היה המצב הפוך. אמא של אשתי, היא עדיין חיה ומתגוררת בהמבורג. אשתי, ובכן, גם היא היתה אמורה לנגן בכינור, אבל היא ניחנה באצבעות קצרות מדי. לכן רצתה להיות שחקנית. אבל זה נאסר עליה באיסור חמור. ואז היא רצתה, לכל הפחות, לראות את העולם, והם שלחו אותה לבית הספר למלונאות."

"ומה הביא אתכם לכאן?" שאל יורגן בנימה ידידותית, מתעניינת. צלי האווזה ערב לחכו. הוא חיבב את לודוויג ברוהנס שדיווח בלהט כה רב על משפחתו. את כישרון ההתבטאות החושני ירשה אווה מאביה.

"מסעדת 'בית גרמני' היתה שייכת לדודן של אשתי, והוא רצה למכור אותה. ולנו זה התאים כמו כפפה ליד. חטפנו את ההזדמנות בארבע ידיים ובשנת 1949 פתחנו מחדש. ומעולם לא התחרטנו על כך."

"כן, בֶּרגֶר שטראסה, זה כדאי..."

"ברובע המהוגן, אני רוצה להדגיש, הר שוּרמן!"

יורגן חייך בעידוד.

"נו כן, מאז האירוע עם הגב, הרופא אמר שאני צריך לסגור! סיפרתי לו בפרוטרוט על הקִצבה שלי. עכשיו אנחנו פותחים את המקום רק משעה חמש. אבל באביב, אז יגיע הקץ לחיי הניוון!"

הם השתתקו. יורגן הבחין שמשהו עדיין מעיק על לודוויג. הוא המתין. לודוויג כחכח בגרונו ולא הביט ביורגן.

"כן, העניין עם הגב שלי, זה התחיל במלחמה."

"פציעה?" שאל יורגן מתוך נימוס.

"הייתי במטבח שדה. בחזית המערבית. רק לידיעתך." אביה של אווה הערה אל פיו את שארית הקוניאק. יורגן הופתע קמעה. הוא לא הבחין שזה עתה לודוויג ברוהנס שיקר לו.