אדם וסופי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אדם וסופי
הוספה למועדפים

אדם וסופי

4.5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

יניב איצקוביץ'

יניב איצקוביץ' (נולד ב-2 במאי 1975) הוא סופר ופובליציסט מצליח ועטור פרסים ספרותיים.
הספר "דופק" זיכה אותו בפרס 'הארץ ספרים' לספר ביכורים, והרומן "אדם וסופי" הפך אותו לחתן פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים.
ספרו השלישי "תיקון אחר חצות", הביא לו את הפרס היוקרתי ע"ש ש"י עגנון, וגם מועמדות לרשימה הקצרה של פרס ספיר. 
בשנת 2020 ראה אור הרומן הרביעי שלו, "אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו" בהוצאת כתר.

תקציר

אדם שלוסר, צלם עיתונות מצליח, שוכב בתרדמת לאחר שנמצא ירוי במחסן ירקות זנוח ביפו, ותודעתו מצלמת תמונות כמו במצלמה בלי פילם. לצדו, באותו מחסן, נמצא הרוג הרב זוהר מלאכי, חברו מימי המצור על בֵּירות, עבריין-לשעבר שחזר בתשובה.
   
מן ההווה של 2004, בין יום הזיכרון לשואה ליום הזיכרון לחללי צה"ל, פושטת העלילה את שלוחותיה לעבר ולצדדים. המשטרה ממנה חוקר לא-שגרתי, חתרני, הכופר בלפיתה הפשטנית של סיבה ותוצאה; ולפיכך חובקת המסגרת של החקירה המשטרתית רומאן רחב יריעה, מרובה קולות ועלילות, "כאילו היֶרי הזה לא תָּחוּם בזמן, מקורו באיזו נקודה רחוקה בעבר, סיומו בכלל לא ברור, וכל קורבן הוא חשוד, וכל חשוד הוא קורבן".
   
נמצא כאן גם את סיפורה של סופי, אשתו-בנפרד של אדם, אף היא צלמת עיתונות מצליחה, המצלמת חדווֹת יומיומיות קטנות, בניגוד לאובססיה של אדם לצלם את המוות; את מנחם וארתור, ניצולי שואה, האבא וה"אמא" של אדם; ותמונות מילדות בכרם התימנים, עם אביה של סופי, מי שהיה המנקה של שדרות קרן-קיימת, ועם אמה, שלא הגשימה את חלומה להיות שחקנית; ולעלילה הכל-כך תל-אביבית נקלעים גם כלב מרוט-שיער, שהובא מן המצור על בירות ועדיין צופן את הטראומה שלו משם, ועשרות חתולים בעלי שמות יֶקיים, הממלאים דירה ברחוב שפינוזה ואולי משחיתים כתבי-יד לא-ידועים של קפקא...

'אדם וסופי' הוא הרומאן השני של יניב איצקוביץ'. את הרומאן הראשון שלו, 'דופק' (2007), שלפה יהודית קציר כהבטחה גדולה מבין כתבי-יד שהגיעו בדואר, והוא ראה אור בסדרת "ספ" בעריכת דנה אולמרט, ונבחר על-ידי מוסף 'הארץ ספרים' כספר הביכורים של השנה (חבר השופטים: רונית מטלון, דרור משעני, דרור בורשטיין).

פרק ראשון

חלק ראשון
צילום

1
 

שוב נכנס החוקר, נחוש כמו בפעם הראשונה. בפיו סיגריה שלא יצית. אחד השוטרים מודיע לו מקצה המסדרון שאיזה עיתונאי רוצה לדבר אתו.

"לא יקרה, הלאה", פוסק החוקר בתנועת ביטול ומיד ניגש אל סופי.

"איך הוא?" הוא שואל.

"אותו דבר", היא עונה.

"אז אין סיכוי שיצליח לשמוע אותי?"

"אין סיכוי", היא משיבה.

"אבל העיניים שלו..."

"הן פקוחות", היא קוטעת אותו, "אבל הוא לא רואה כלום".

"לפחות הוא עדיין נושם". החוקר נשמע כמגונן עליו מפניה.

"אומרים שנשימה היא פעולה בלתי־רצונית", היא אומרת מתוך ייאוש.

"זה עדיין לא אומר שהוא היה רוצה להפסיק לנשום".

"אני לא יודעת", היא נאנחת, "זה גם לא אומר שלא".

 

 

חושך. לא רואים כלום. ואולי העיניים שלךָ עצומות? חושך. גם בראשית וגם בסוף? מים, הכל מים, בוורידים, בתחתונים, בגב. רעש, כנראה משפצים בַּבניין. כבד לךָ, אתה פיגום, פועלים עומדים עליךָ. משהו מגרד לךָ בלב, פרעוש או הנשימה שלך. מי פתח חלון? כל־כך קר. כמו קרטיב שולפים אותךָ מהנייר. שיניים קפואות נוגסות בךָ. כלבים, הכל כלבים, כלב מופרע נושך לךָ את המחשבה. דלת חורקת, נגררת על הרצפה: פתחו או סגרו? יצאו או נכנסו? איפה השאירו אותךָ, בפנים או בחוץ?

זֹוהַר מַלאָכִי מתפרץ לחדר, מתיישב לידךָ, מחזיק ביד אחת בקבוק עָרָק וכוסית קטנה.

"ציפיתָ לְשַׁער", הוא מתפקע מצחוק, יורק לכל הכיוונים, "תראה מה קיבלתָּ במקום, דלת עם צירים חלודים".

"איזה שַׁער?" אתה מתרגז, "איזה דלת? על מה אתה מדבר?"

"ציפיתָ לשַׁער", הוא מחייך כיודע דבר וממשש את סנטרו כאילו עוד יש שם זקן, "שַׁער גדול ומקושת עם סורגים מזהב. שער שמשמיע קליק מדויק כשהוא נפתח ונסגר. שלא חורק ולא נגרר, שעוברים בו ואין דרך חזרה. לא ככה?"

אתה שותק.

"רגע רגע", הוא מתלהב, "אל תגיד כלום. תן לנחש. בפתח היו אמורים להיות מינוֹטָאוּרים או קֶנְטָאוּרים או לפחות חדי־קרן, ולידם מאזניים גדולים לשקילת המעשים הטובים והרעים. ואז, מתוך העשן, היה אמור להופיע מלאך אלוהים מזוקן ועטור הילה, ובפיו נימוקים ומסקנות, משלים ונמשלים, חידות ופתרונות, זיכויים ותוכחות. רציתָ שיערוך איזה סיכום, או לפחות שיכריז על סגירת מעגל, משהו שתוכל ללמוד ממנו שהיתה תוכנית, שיש איזה היגיון, שבתמונה הכללית, ממעוף הציפור, היה לחיים שלךָ תפקיד משמעותי.

"איזה אידיוט אתה", מסנן מַלאָכִי ומוזג לעצמו כוסית, "פתי מאמין לכל דבר".

אתה סופג את העלבון כי אתה יודע שהדברים שלו מופנים גם כלפי עצמו. ציפיתם מהמוות ליותר, זה נכון. אבל בַּמקום שהכל נגמר בו, מחסן ירקות זנוח באזור המוסכים של יפו, ראיתם את אֵל מתרחק מִכֶּם בכיוון הכביש הראשי. הוא לא ניגש אליכם, לא בדק בציציות, לא התעניין בנסיבות המוות או ביכולתכם להבין את עיתוּיוֹ. מרגע שנעלם נשאר הכל כפי שהיה, הכל חוץ מן הזמן האינסופי שהפך לקללה.

"נדפקנו חזק", אומר לךָ זוֹהַר מַלאָכִי, "אני חוזר לשדרה. אין לי מה לחפש פה יותר".

זו היתה הפעם האחרונה בַּמוות שלו שהשתמש בגוף ראשון.

"לא תלך לראות את ההלוויה שלך?" שאלתָּ.

"אין טעם להתעסק עם אלו שחיים", קבע מיד את העיקרון שינחה את שארית מותו, "זה מיותר".

 

 

מן הרגע הראשון חשד החוקר באדם: שוכב לו ככה כמו איזה בטלן, אפנדי, מִתְפַנֵן על הסמים של "איכילוב" על־חשבון משלם המסים, נושם אוויר נקי מהמסכה, כשבחוץ מתחיל להיות מחניק. אוֹכֵל־חינם, פשוטו כמשמעו, ועוד ישר לתוך הווריד, והכל במסווה של מה שהרופאים מכנים "קוֹמָה" בפניו, החוקר, ובפני סופי הם אומרים "תרדֶמֶת". הם כנראה חושבים ש"תרדמת" זאת מלה מסובכת מדי בשביל שוטר.

בכל מקרה, תרדמת או קוֹמָה, הוא לא קונה את הסיפור הזה. אם הלב דופק המוח עובד. אם המוח עובד יש מחשבות. אם יש מחשבות אז מלים מתרוצצות בתוך הראש שלו ומחפשות לצאת. צריך רק לעזור להן.

"אפשר לנסות לדבר אליו?" שואל החוקר.

"בבקשה", מחייכת סופי לעצמה, "אתה מוזמן לנסות".

החוקר זורק לפח את הסיגריה שלא הצית ומתקרב אל המיטה.

"אדם", הוא רוכן מעל ראשו, "אתה שומע אותי?"

"אני יוצאת לרגע", אומרת סופי. החוקר שומע את הלגלוג בקולה.

"אדם", עכשיו נוגע החוקר בכתפו, כמעט מתחנן, "אתה מבין בכלל איך הם יושבים לי על הראש? אתה יודע איזה מטעמים התקשורת עושה מהסיפור שלך? אין דבר שהם אוהבים יותר מלָשׂים את עצמם בכותרות. צַלַם חדשות ידוע, אחד משלהם, בשר מבשרם, ופתאום כל קריין חדשות מרים גבה, מכחכח בגרון, נוקש באיזה עט, זז באי־נוחות, מצקצק".

"אדם", מנסה החוקר נימה אחרת, תקיפה יותר, "אני יודע שאתה שומע אותי. אם לא תיתן לי משהו זה לא ייגמר בטוב", עכשיו היד שנוגעת בכתף כמעט מטלטלת, "הם יכולים להגיע לאנשים הכי קרובים אליך, ככה העבריינים האלה עובדים, אתה מקשיב לי? בסוף הם ימצאו גם אותה, ומה אז?"

אין לחוקר נקיפות־מצפון על הנימה המאיימת שנקט. מבחינתו, חוץ משני הילדים שלו, רוב האנשים בעולם אשמים במשהו. אפילו את מי שנפלו קורבן לרצח הוא לא פוטר מאחריות למצבם. המשפט האהוב עליו הוא, "בסוף כל אחד אוכל את הדייסה שבישל לעצמו".

החוקר שומע שסופי חוזרת. משהו בו נדרך ומתכווץ. פתאום הוא שם לב שטיפס עם הברך על המיטה, ומיד הוא נסוג לאחור. הוא לא יודע למה הוא מרגיש מתוח בנוכחותה. בטח ככה גם מרגישים אנשים לידו.

"נו?" מחייכת סופי בכניסתה, "הוא זימר?"

החוקר לא עונה — למה היא מזלזלת בו? — רק מתקרב להציץ לו באישונים. אם היא לא היתה כאן הוא לא היה מהסס לתקוע לו מַגְלַייט לתוך העין. הוא מעיף מבט אל שקית העירוי, שכמעט לא מטפטפת, ובוחן את המוניטור, שמאשר את הגסיסה בדפיקות לב חלשות ולא־סדירות. אחר־כך הוא שולף סיגריה חדשה, שגם אותה לא יצית, ויונק ממנה שאיפה ארוכה. טבעות עשן לא־נראות מקבלות צורה של אותיות ומפַנות ממוחו את המשפט: הדייסה שבישל לעצמו זה, לא נראית משהו.

 

 

על המיטה שמתחתיך מונחת גופה של גבר. גופה אמיתית, לא סתם, עם שני חורי כניסה מרשימים של קליעים, וברפיון מוחלט ושיתוק כללי. הוא שוכב בלי לזוז כבר שבועיים, אולי יומיים, אולי שנִים. הדם שלו פתח בשביתה איטלקית, זורם לו לאִטו, ועד שמגיעה הפקודה מהמוח שוכחים האיברים מה היו אמורים לעשות.

בלילות מגיע מהכיוון שלו רעש שנשמע כמו גרירת תפוח־אדמה על פּוּמפּייה. מישהו מנסר אותו מבפנים, אלו העצמות שלו שמתפוררות. הנשימות שלו סתומות כמו מנוע שנוּק, האוויר בתוכו עומד. והקור שהוא פולט, אי־אפשר לסבול את זה, מקפיא את כל החדר, הלב שלו קשה כמו סטייק שהוציאו מהפריזר.

ומתעללים בו. לא נותנים לו למות בשקט. כל היום דוקרים אותו עם מחטים, משחקים איקְס־מיקְס־דְריקְס על הזרוע שלו. וכמה מוֹניטוֹרים הלבישו עליו. הלב שלו נעשה כוכב טלוויזיה, והרייטינג בשמיים.

מה אתה עושה עם הגבר הזה באותו חדר? אין לדעת. לעומתו אתה בר־מזל. רק במקרה אתה שוכב פה: אולי שפעת שהחמירה, אולי כאבים בחזה, מקסימום תאונת־דרכים, כבר שכחת. אז לְמה היא מחכַּה? לָמה היא לא מוציאה אותך מפה? מה פתאום היא ניגשת למחות את הזיעה מהמצח שלו? היא בכלל לא מכירה אותו.

"מעניין אם הוא מרגיש את זה", נוטע החוקר תקווה.

"הוא לא מרגיש כלום", היא פוסקת ומחליפה צד במטפחת.

"בדברים האלה אי־אפשר לדעת", מתעקש החוקר, "צריך להאמין". מוזר שמבין שניהם דווקא הוא מי שמרגיש צורך לחזק ולעודד.

"אני לא יודעת", היא אומרת, "אני מאמינה שהוא כבר בעולם אחר".

 

 

יניב איצקוביץ'

יניב איצקוביץ' (נולד ב-2 במאי 1975) הוא סופר ופובליציסט מצליח ועטור פרסים ספרותיים.
הספר "דופק" זיכה אותו בפרס 'הארץ ספרים' לספר ביכורים, והרומן "אדם וסופי" הפך אותו לחתן פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים.
ספרו השלישי "תיקון אחר חצות", הביא לו את הפרס היוקרתי ע"ש ש"י עגנון, וגם מועמדות לרשימה הקצרה של פרס ספיר. 
בשנת 2020 ראה אור הרומן הרביעי שלו, "אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו" בהוצאת כתר.

סקירות וביקורות

שנות ה-80 שורות על "אדם וסופי" אריק גלסנר NRG מעריב 13/02/2009 לקריאת הסקירה המלאה >
רומן מאז'ורי, רחב היקף ומונומנטלי עמרי הרצוג הארץ 11/02/2009 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

שנות ה-80 שורות על "אדם וסופי" אריק גלסנר NRG מעריב 13/02/2009 לקריאת הסקירה המלאה >
רומן מאז'ורי, רחב היקף ומונומנטלי עמרי הרצוג הארץ 11/02/2009 לקריאת הסקירה המלאה >
אדם וסופי יניב איצקוביץ'

חלק ראשון
צילום

1
 

שוב נכנס החוקר, נחוש כמו בפעם הראשונה. בפיו סיגריה שלא יצית. אחד השוטרים מודיע לו מקצה המסדרון שאיזה עיתונאי רוצה לדבר אתו.

"לא יקרה, הלאה", פוסק החוקר בתנועת ביטול ומיד ניגש אל סופי.

"איך הוא?" הוא שואל.

"אותו דבר", היא עונה.

"אז אין סיכוי שיצליח לשמוע אותי?"

"אין סיכוי", היא משיבה.

"אבל העיניים שלו..."

"הן פקוחות", היא קוטעת אותו, "אבל הוא לא רואה כלום".

"לפחות הוא עדיין נושם". החוקר נשמע כמגונן עליו מפניה.

"אומרים שנשימה היא פעולה בלתי־רצונית", היא אומרת מתוך ייאוש.

"זה עדיין לא אומר שהוא היה רוצה להפסיק לנשום".

"אני לא יודעת", היא נאנחת, "זה גם לא אומר שלא".

 

 

חושך. לא רואים כלום. ואולי העיניים שלךָ עצומות? חושך. גם בראשית וגם בסוף? מים, הכל מים, בוורידים, בתחתונים, בגב. רעש, כנראה משפצים בַּבניין. כבד לךָ, אתה פיגום, פועלים עומדים עליךָ. משהו מגרד לךָ בלב, פרעוש או הנשימה שלך. מי פתח חלון? כל־כך קר. כמו קרטיב שולפים אותךָ מהנייר. שיניים קפואות נוגסות בךָ. כלבים, הכל כלבים, כלב מופרע נושך לךָ את המחשבה. דלת חורקת, נגררת על הרצפה: פתחו או סגרו? יצאו או נכנסו? איפה השאירו אותךָ, בפנים או בחוץ?

זֹוהַר מַלאָכִי מתפרץ לחדר, מתיישב לידךָ, מחזיק ביד אחת בקבוק עָרָק וכוסית קטנה.

"ציפיתָ לְשַׁער", הוא מתפקע מצחוק, יורק לכל הכיוונים, "תראה מה קיבלתָּ במקום, דלת עם צירים חלודים".

"איזה שַׁער?" אתה מתרגז, "איזה דלת? על מה אתה מדבר?"

"ציפיתָ לשַׁער", הוא מחייך כיודע דבר וממשש את סנטרו כאילו עוד יש שם זקן, "שַׁער גדול ומקושת עם סורגים מזהב. שער שמשמיע קליק מדויק כשהוא נפתח ונסגר. שלא חורק ולא נגרר, שעוברים בו ואין דרך חזרה. לא ככה?"

אתה שותק.

"רגע רגע", הוא מתלהב, "אל תגיד כלום. תן לנחש. בפתח היו אמורים להיות מינוֹטָאוּרים או קֶנְטָאוּרים או לפחות חדי־קרן, ולידם מאזניים גדולים לשקילת המעשים הטובים והרעים. ואז, מתוך העשן, היה אמור להופיע מלאך אלוהים מזוקן ועטור הילה, ובפיו נימוקים ומסקנות, משלים ונמשלים, חידות ופתרונות, זיכויים ותוכחות. רציתָ שיערוך איזה סיכום, או לפחות שיכריז על סגירת מעגל, משהו שתוכל ללמוד ממנו שהיתה תוכנית, שיש איזה היגיון, שבתמונה הכללית, ממעוף הציפור, היה לחיים שלךָ תפקיד משמעותי.

"איזה אידיוט אתה", מסנן מַלאָכִי ומוזג לעצמו כוסית, "פתי מאמין לכל דבר".

אתה סופג את העלבון כי אתה יודע שהדברים שלו מופנים גם כלפי עצמו. ציפיתם מהמוות ליותר, זה נכון. אבל בַּמקום שהכל נגמר בו, מחסן ירקות זנוח באזור המוסכים של יפו, ראיתם את אֵל מתרחק מִכֶּם בכיוון הכביש הראשי. הוא לא ניגש אליכם, לא בדק בציציות, לא התעניין בנסיבות המוות או ביכולתכם להבין את עיתוּיוֹ. מרגע שנעלם נשאר הכל כפי שהיה, הכל חוץ מן הזמן האינסופי שהפך לקללה.

"נדפקנו חזק", אומר לךָ זוֹהַר מַלאָכִי, "אני חוזר לשדרה. אין לי מה לחפש פה יותר".

זו היתה הפעם האחרונה בַּמוות שלו שהשתמש בגוף ראשון.

"לא תלך לראות את ההלוויה שלך?" שאלתָּ.

"אין טעם להתעסק עם אלו שחיים", קבע מיד את העיקרון שינחה את שארית מותו, "זה מיותר".

 

 

מן הרגע הראשון חשד החוקר באדם: שוכב לו ככה כמו איזה בטלן, אפנדי, מִתְפַנֵן על הסמים של "איכילוב" על־חשבון משלם המסים, נושם אוויר נקי מהמסכה, כשבחוץ מתחיל להיות מחניק. אוֹכֵל־חינם, פשוטו כמשמעו, ועוד ישר לתוך הווריד, והכל במסווה של מה שהרופאים מכנים "קוֹמָה" בפניו, החוקר, ובפני סופי הם אומרים "תרדֶמֶת". הם כנראה חושבים ש"תרדמת" זאת מלה מסובכת מדי בשביל שוטר.

בכל מקרה, תרדמת או קוֹמָה, הוא לא קונה את הסיפור הזה. אם הלב דופק המוח עובד. אם המוח עובד יש מחשבות. אם יש מחשבות אז מלים מתרוצצות בתוך הראש שלו ומחפשות לצאת. צריך רק לעזור להן.

"אפשר לנסות לדבר אליו?" שואל החוקר.

"בבקשה", מחייכת סופי לעצמה, "אתה מוזמן לנסות".

החוקר זורק לפח את הסיגריה שלא הצית ומתקרב אל המיטה.

"אדם", הוא רוכן מעל ראשו, "אתה שומע אותי?"

"אני יוצאת לרגע", אומרת סופי. החוקר שומע את הלגלוג בקולה.

"אדם", עכשיו נוגע החוקר בכתפו, כמעט מתחנן, "אתה מבין בכלל איך הם יושבים לי על הראש? אתה יודע איזה מטעמים התקשורת עושה מהסיפור שלך? אין דבר שהם אוהבים יותר מלָשׂים את עצמם בכותרות. צַלַם חדשות ידוע, אחד משלהם, בשר מבשרם, ופתאום כל קריין חדשות מרים גבה, מכחכח בגרון, נוקש באיזה עט, זז באי־נוחות, מצקצק".

"אדם", מנסה החוקר נימה אחרת, תקיפה יותר, "אני יודע שאתה שומע אותי. אם לא תיתן לי משהו זה לא ייגמר בטוב", עכשיו היד שנוגעת בכתף כמעט מטלטלת, "הם יכולים להגיע לאנשים הכי קרובים אליך, ככה העבריינים האלה עובדים, אתה מקשיב לי? בסוף הם ימצאו גם אותה, ומה אז?"

אין לחוקר נקיפות־מצפון על הנימה המאיימת שנקט. מבחינתו, חוץ משני הילדים שלו, רוב האנשים בעולם אשמים במשהו. אפילו את מי שנפלו קורבן לרצח הוא לא פוטר מאחריות למצבם. המשפט האהוב עליו הוא, "בסוף כל אחד אוכל את הדייסה שבישל לעצמו".

החוקר שומע שסופי חוזרת. משהו בו נדרך ומתכווץ. פתאום הוא שם לב שטיפס עם הברך על המיטה, ומיד הוא נסוג לאחור. הוא לא יודע למה הוא מרגיש מתוח בנוכחותה. בטח ככה גם מרגישים אנשים לידו.

"נו?" מחייכת סופי בכניסתה, "הוא זימר?"

החוקר לא עונה — למה היא מזלזלת בו? — רק מתקרב להציץ לו באישונים. אם היא לא היתה כאן הוא לא היה מהסס לתקוע לו מַגְלַייט לתוך העין. הוא מעיף מבט אל שקית העירוי, שכמעט לא מטפטפת, ובוחן את המוניטור, שמאשר את הגסיסה בדפיקות לב חלשות ולא־סדירות. אחר־כך הוא שולף סיגריה חדשה, שגם אותה לא יצית, ויונק ממנה שאיפה ארוכה. טבעות עשן לא־נראות מקבלות צורה של אותיות ומפַנות ממוחו את המשפט: הדייסה שבישל לעצמו זה, לא נראית משהו.

 

 

על המיטה שמתחתיך מונחת גופה של גבר. גופה אמיתית, לא סתם, עם שני חורי כניסה מרשימים של קליעים, וברפיון מוחלט ושיתוק כללי. הוא שוכב בלי לזוז כבר שבועיים, אולי יומיים, אולי שנִים. הדם שלו פתח בשביתה איטלקית, זורם לו לאִטו, ועד שמגיעה הפקודה מהמוח שוכחים האיברים מה היו אמורים לעשות.

בלילות מגיע מהכיוון שלו רעש שנשמע כמו גרירת תפוח־אדמה על פּוּמפּייה. מישהו מנסר אותו מבפנים, אלו העצמות שלו שמתפוררות. הנשימות שלו סתומות כמו מנוע שנוּק, האוויר בתוכו עומד. והקור שהוא פולט, אי־אפשר לסבול את זה, מקפיא את כל החדר, הלב שלו קשה כמו סטייק שהוציאו מהפריזר.

ומתעללים בו. לא נותנים לו למות בשקט. כל היום דוקרים אותו עם מחטים, משחקים איקְס־מיקְס־דְריקְס על הזרוע שלו. וכמה מוֹניטוֹרים הלבישו עליו. הלב שלו נעשה כוכב טלוויזיה, והרייטינג בשמיים.

מה אתה עושה עם הגבר הזה באותו חדר? אין לדעת. לעומתו אתה בר־מזל. רק במקרה אתה שוכב פה: אולי שפעת שהחמירה, אולי כאבים בחזה, מקסימום תאונת־דרכים, כבר שכחת. אז לְמה היא מחכַּה? לָמה היא לא מוציאה אותך מפה? מה פתאום היא ניגשת למחות את הזיעה מהמצח שלו? היא בכלל לא מכירה אותו.

"מעניין אם הוא מרגיש את זה", נוטע החוקר תקווה.

"הוא לא מרגיש כלום", היא פוסקת ומחליפה צד במטפחת.

"בדברים האלה אי־אפשר לדעת", מתעקש החוקר, "צריך להאמין". מוזר שמבין שניהם דווקא הוא מי שמרגיש צורך לחזק ולעודד.

"אני לא יודעת", היא אומרת, "אני מאמינה שהוא כבר בעולם אחר".