כשהשמים נפלו

טלי הייתה הבחורה המתוקה ביותר שהכרתי בחיי.
אם יש תכונה, שאינני יכול לעמוד בפניה, זו מתיקות (אם אפשר לקרוא לה תכונה). מעולם לא ניסיתי להסתיר זאת. אולי זו הסיבה לכך שילדים קטנים תמיד מחפשים את קרבתי. הם תמיד מחייכים אליי ומשחקים אתי.
וישנן כמובן, להבדיל, הבחורות המתוקות. אצל חלקן, המתיקות היא אסטרטגיה של חיים. באמצעותה הן זוכות להטבות. את הסוג הזה אני מזהה מקילומטר. בחורות כאלה לא עושות לי את זה. לעומתן, המתוקות האמיתיות, אלה שהמתיקות נובעת מנבכי נשמתן, כחלק בלתי־נפרד מהן, כתמצית קיומן, נדירות הרבה יותר. אלה גורמות לי להתאהב בהן כהרף עין. הן לא צריכות להיות חכמות במיוחד, לא יפות במיוחד, אפילו לא מעניינות במיוחד. די לי בזיק ובניצוץ הנכון של המתיקות שנשפכת מהן ואני עפר לרגליהן. מתוקות אמיתיות.
טלי הייתה מתוקה אמיתית. לפחות בעיניי.
הכרתי אותה במהלך השירות הצבאי שלי. שנינו שירתנו בבסיס חיל המודיעין, אי־שם במרכז הארץ. מבחינה גיאוגרפית, היא שירתה במרחק של שני חדרים ממני... הגעתי לשם לפני שהיא הגיעה לאותה המחלקה וכבר רכשתי לעצמי שם מעמד איתן. התפקיד שאותו מילאתי היה יחיד ומיוחד. תפקיד חשוב ורב־השפעה.
כשהיא הגיעה, כבש אותי ניחוח מתיקותה שנדף למרחוק. היא לא הייתה מלכת היופי. נדמה לי שנכון להגדיר אותה כבחורה עגלגלה. היא לא הייתה שמנה וגם לא שמנמנה. ובכל זאת, עגלגלה וקטנטנה. היו לה נמשים מתוקים על אפה, ושיניה הזכירו מעט את שיניו של שפן חמוד. שערה היה שחור, ארוך ועיניה חודרות, שובבות, ירוקות. כל תנועה בה שידרה מתיקות. היא אפילו בכתה באופן מתוק.
כשהגיעה למחלקה, סיפרו לי שהיא חמושה בחבר קבוע, שאותו היא מכירה עוד מילדותה. חבר של שנים רבות. לכולם היה ברור אז, שבהמשך הדרך הוא יהפוך לבעלה. כשהתעניינתי מעט, גיליתי שמדובר ב"רון־רון", כך הוא נקרא. כדורסלן שגובהו כשני מטרים, בעל עיניים כחולות ויפה־תואר, בקיצור, משאת נפשה של כל בחורה מן היישוב. הם היו ביחד, לסירוגין, במשך שנים רבות. מהזוגות האלה שגם כאשר הם נפרדים, כולם יודעים שבסופו של דבר יינשאו זה לזה.
הנשמות הטובות גם ידעו לספר, שאף שטלי ורון־רון ביחד כבר שנים רבות, היא עדיין בתולה. עד כמה שהדבר נשמע מוזר ולא אמין, היא הקפידה להדגיש בפני כול, שבעיניה מדובר בעניין גדול ומשמעותי, ושהפעם הראשונה שלה תגיע רק כשהיא תחוש בכל נימי נפשה שהיא מוכנה לכך. הרגע הזה לא הגיע עד אז.
אני לא זוכר כיצד התגלגלו הדברים לידי כך שטלי טרחה לספר לי שהיא ורון־רון כבר לא ביחד. זה קרה זמן קצר לאחר שהיא הגיעה אלינו, למחלקה. אולי זה היה קשור לכך שמצאתי את עצמי מבלה לצדה עוד ועוד בגלל משיכתי הרבה אליה. שלא כדרכי, לא טרחתי להסתיר ממנה את העובדה שהיא פשוט מצאה חן בעיניי.
העניינים התפתחו במהירות רבה ולא חלף זמן רב עד ששנינו בילינו כל רגע פנוי שלנו, מתנשקים ומתחבקים לעיני כול במסדרונות המחלקה.
חשוב שאדגיש: איני נמנה עם הבחורים המוחצנים המבטאים את רגשותיהם. את רגשותיי העמוקים נהגתי תמיד לשמור לעצמי. אהבתי את תדמית הפוקר פייס שדבקה בי ברבות הימים.
ובכל זאת, טלי הייתה כל־כך מתוקה, עד שלא יכולתי לעמוד בפניה. לא יכולתי שלא לגעת בה. לא יכולתי שלא לחבק אותה ולנשק אותה בכל עת שהייתה לידי. כבר לא עניין אותי אם איננו לבד. אפילו לא עניין אותי שהמפקדים שלנו היו בקרבת מקום. באותם הימים עדיין לא נחקקו אותם חוקים צבאיים, המכוונים למניעת הטרדות מיניות והמקפידים על "מרחק נגיעה" בין חיילים וחיילות.
טלי ואני הפכנו לזוג מוכר וידוע בסביבתנו. לשמחתנו, הזוגיות שלנו מצאה חן בעיני כל מי שהיו בסביבתנו. אלה היו נכונים לסבול את הדביקות המסוימת שניתן היה לחוש כתוצאה מהתגפפויותינו הפומביות.
זה היה סיפור אהבה גדול.
שלא כצפוי, צלו של רון־רון לא ליווה את סיפור האהבה שלנו. טלי סיפרה לי בפתיחות רבה על אודות היחסים המיוחדים ששררו ביניהם לאורך השנים. גם כשהייתה אתי, הוא לא נעלם מחייה. בכל זאת, חבר ילדות. ידעתי שהוא מעוניין להחזירה לחיקו ובכל זאת, לא התנגדתי לכך שהקשר ביניהם לא יינתק לגמרי. בטחתי בה. בטחתי בעצמי. ידעתי שהיא אוהבת אותי עד אין קץ. האמנתי לה כשאמרה לי שזה זמן רב שהיא כבר אינה אוהבת אותו, שכוח האינרציה הוא שהשאיר אותה אתו לאורך תקופה ממושכת כל־כך. אות לאמיתות דבריה אלה מצאתי בכך שלמרות הזמן הרב שהם היו ביחד, היא לא שכבה אתו ונותרה בתולה.
לא חלפו ימים רבים וטלי לא הייתה בתולה עוד. זה קרה בחדרי הקטן שבדירה התל־אביבית שבה התגוררתי, לא הרחק מחוף הים, יחד עם אמי ועם אחי. מאחר שכיבדתי לחלוטין את רצונה של טלי שלא לאבד את בתוליה, אלא ברגע שייראה בעיניה מתאים והולם, וכמובן, עם הגבר המתאים מבחינתה, לא הרחקתי לכת בציפיותיי ממנה בתחום זה. הייתה זו דווקא היא שקידמה אותנו במהירות רבה לעברו של "חוף המבטחים".
אני לא בטוח שסיפרתי לה אז, שזו הייתה גם... הפעם הראשונה שלי.
כן, היו לי חברות לפניה. נכון, התנשקתי אתן והתגפפתי אתן. אבל הכי קרוב לקיום יחסי מין הגעתי, עד אז, עם חברה קודמת שלי, בעת לימודינו בבית־הספר התיכון.
קראו לה דורית. היא הייתה שחומת־עור וזעירת קומה. בעיניי היא הייתה הכי יפה, הכי חכמה והכי מתוקה. בבית־הספר נחשבנו לזוג בלתי־ניתן להפרדה. היינו יושבים בחדרה ולומדים יחדיו. היא הייתה מקריאה באוזניי את חומר הלימוד ואני הייתי יושב ובוהה בה. הייתי מביט בפניה, בתנועות שפתיה, בנקודת החן שעל לחיה, לא שומע דבר ממה שהיא מקריאה לי. במבט לאחור, קשה לי להבין כיצד למרות הזוגיות הצמודה שלנו, לא הגענו לקיום יחסי מין מלאים. דורית לא הייתה ביישנית. כלל וכלל לא. אני מניח שבעת שהפכה להיות החברה שלי היא כבר לא הייתה בתולה. גם לה, כמו למרבית אהבותיי, היה חבר קבוע במשך זמן ארוך, לפני היכרותנו. הבעיה הייתה נעוצה בי. הייתי הביישן, מאלה המסמיקים וניתן לומר שגם הייתי חששן. למעט הפרטים שקראתי בספר "מאחורי עלה התאנה", ספר שהוריי רכשו עבורי בסביבות יום הולדתי השלוש־עשרה, לא ידעתי דבר וחצי דבר על סקס. זה לא היה נושא שיכולתי לדבר עליו עם אף אדם בעולם. לא עם הוריי, לא עם אחיי, לא עם אף אחד. באותה תקופת טרום־האינטרנט, הספרים והסרטים היוו את מקורות המידע היחידים, אמינים יותר או פחות. בקיצור, הייתי לבדי במערכה הזו. ואף שבדמיונותיי עשיתי עם דורית סקס פרוע וחסר עכבות, לא העזתי ליזום. לא ידעתי איך.
אני זוכר פעם אחת שבה דורית ואני היינו ישובים על מיטתה, בחדרה, שם נהגנו ללמוד ביחד - היא מקריאה באוזניי, ואני בוהה בה - ואיכשהו שפתינו נצמדו אלה לאלה ולשונותינו השתלבו זו בזו. ייתכן שסוף סוף היא שמה לב לכך שבמקום להאזין לדברי החוכמה שהיא הקריאה לי, הייתי עסוק בה. רק בה. אינני זוכר בדיוק כיצד השתלשלו העניינים אך אני זוכר שבנקודת זמן מסוימת שנינו מצאנו את עצמנו שכובים על אותה המיטה, מתנשקים בלהט, שעה שידיי לומדות את גופה, תחילה מעל לבגדיה ולאחר־מכן, בהססנות־מה, מתחת לחולצתה.
היה לה חזה קטן. אני זוכר את התחושה המרטיטה שאחזה בי כשפרמתי אט־אט את כפתורי חולצתה לראשונה בחיי וכשידיי חפנו את שדיה הקטנים. אני זוכר שבאותו הרגע לא העזתי להביט בגופה העירום למחצה. למרות שידיי ליטפו את שדיה, הרגשתי חסר נימוס גם להביט בו, כאילו תהיה זו חוצפה של ממש. עוד אני זוכר, שבעודנו עסוקים זה בגופה של זו השתחררה לפתע דורית מאחיזתי והתנצלה על כך שעליה ללכת לשירותים. גופה הקטן התרומם מהמיטה, ולראשונה בחיי חזיתי, לא בסרט, בפלג גופה העליון העירום של בחורה. באותו הרגע הבנתי שבסרטים כנראה משנים את המציאות, מרטשים את התצלומים, צובעים מחדש את איבריהם של השחקנים ומתאימים את התוצאה להעדפות הקהל. לדורית היו פטמות כהות. מאוד כהות. ואני ידעתי שלשחקניות בקולנוע, לבחורות, יש בכלל פטמות ורדרדות.
דורית לא התעכבה זמן רב. כדקתיים לאחר שהותירה אותי לבדי במיטתה, היא חזרה. אלא שהפעם כבר ללא מכנסי ג'ינס, אלא רק כשתחתונים דקיקים לגופה. היא מיהרה להישכב לצדי, ואולי עליי, והמשיכה בדיוק היכן שהפסקנו.
ואז הגיע הרגע. הרגע שלו חיכיתי כל חיי. הרגע האמיתי, המכריע. סוף סוף העזתי. לא הנחתי לחששותיי להכריע אותי והעזתי. בעודי מלקק את פטמותיה הכהות של דורית, שלחתי את ידי אל מתחת לתחתוניה. אני זוכר את הדהוד דפיקות הלב שלי בעת שעשיתי זאת. חשתי שאני הופך מנער לגבר. שאלתי את עצמי מתי יגיע הרגע שבו היא תעצור אותי. שתגרום לי להבין שהרחקתי לכת. ידי גיששה את דרכה במחוזות בלתי־מוכרים לי, אל בין ירכיה. אני זוכר את מגע שערה שם. אני זוכר את התפתלויות גופה כאילו ניסתה לכוון אותי אל מחוז חפצי. ואני זוכר גם את הרעד שאחז בגופה ממש באותה השנייה שאצבעותיי חשו בלחלוחית בין רגליה.
היה זה רגע מביך. לא זכרתי שב"מאחורי עלה התאנה" קראתי על לחלוחית כלשהי, שאמורה להתגלות בין רגליה של בחורה. בטמטומי, קישרתי בין הלחלוחית המפתיעה הזו לביקורה של דורית בחדר השירותים רגע לפני שחזרה למיטה. משכתי בגועל את ידי מבין רגליה ולא השבתי אותה לשם עוד.
אני מניח שעד עצם היום הזה דורית לא מבינה מה גרם לי לעצור ולמשוך את ידי ממנה, תרתי משמע, בדיוק ברגע שהיה אמור להיות תחילתה של התרגשות עילאית. בדיוק כשהפנטזיה שלי עמדה להתגשם. בדיוק כשעמדנו להחליף הילוך בדרך לקראת השיא המיוחל. מעולם לא הסברתי לה שפשוט לא ידעתי מה מחכה לי מאחורי עלה התאנה.
החוויה הראשונית הזו לא הותירה בי אותות חיוביים וכך קרה שכמה שנים מאוחר יותר, הפעם הראשונה של טלי, הייתה גם הפעם הראשונה שלי.
אשקר אם אומר שכל פרטי האירוע זכורים לי היטב. בכל זאת, חלפו מאז למעלה משלושים שנה. זכור לי, שחששי שמא לא אדע כיצד לנהוג, התפוגג אז. הבנתי שהדברים לא בהכרח זקוקים ללימוד ממקור חיצוני וכי התחושות והאינטואיציה יובילו אותי לכיוונים הנכונים והמתאימים. אני מניח שנוח היה לי לדעת, שגם זו שאתי חווה את החוויה בפעם הראשונה. שאף היא אינה מומחית לדבר.
נהוג לומר שהפעם הראשונה אצל בחורה נחקקת בזיכרונה לתמיד. טלי הזכירה לי את זה כאשר שכבנו מתנשפים ומרוצים במיטה שלי בחדר הקטן. כשחיוך של אושר פרוש על פניה ועם הבעת התלהבות גדולה שאותה לא ניסתה להסתיר, היא קירבה את פניה אל פניי ובמרחק מילימטרים בודדים, לחשה לי שוב ושוב במתיקות אין קץ, "אני כל־כך אוהבת אותך. אתה הראשון שלי. אותך כבר לא אשכח לעולם."
היחסים בין טלי לביני ידעו עליות ומורדות. נהגתי להגדירם כ"גן־עדן וגיהינום גם יחד". הייתה שם אהבה. אהבה גדולה. אבל בחיים, כידוע, לא תמיד די באהבה. גם אם זו אמורה לנצח. זמן־מה לאחר שחרורה מצה"ל עברה משפחתה של טלי להתגורר בארצות־הברית. אני נשארתי כאן והאהבה שלנו הייתה צריכה להימתח מאוד על־מנת לגשר על המרחק הגדול, שבין ישראל לארץ האפשרויות הבלתי־מוגבלות.
השמירה על קשר הדוק באותם הימים שהרומן ביני לבין טלי היה בשיאו, לא הייתה פשוטה כלל. בימים של טרום עידן האינטרנט, הרשתות החברתיות, הטלפונים הניידים, הסקייפ ומצלמות הרשת, משימת שימור מערכת יחסים טרנס־אטלנטית הייתה משימה מסובכת מאוד. טלי ואני היינו מתכתבים. כן, כן, באמצעות דואר ישראל. יושבים וכותבים על נייר מכתבים, בכתב־יד, באמצעות עט, את דברי האהבה שלנו, ולאחר־מכן מכניסים את המכתב לתוך מעטפה של "דואר אוויר", מדביקים עליה בול, משלשלים אותה לתיבת הדואר האדומה שברחוב, וממתינים. המכתב היה מתקבל אצל הנמען רק כעבור כמה ימים. זה היה משיב במכתב משלו, וחוזר חלילה.
ובכל זאת, עלה בידינו לאהוב גם מרחוק.
זמן קצר לאחר שחרורי מצה"ל נסעתי לטלי, לארצות־הברית. שהיתי שם כמה חודשים מטורפים. טלי ואני התגוררנו בדירת לופט מאובזרת היטב, בשכונת צ'לסי, במנהטן. הדירה הייתה שייכת לקרובת משפחה שלי שהתגוררה בחוף המערבי ושימשה אותה בגיחותיה הנדירות לניו־יורק. כמה נוח. האהבה המשיכה לחייך אלינו גם שם, אפילו ביתר שאת. למעט השעות שבהן היה עליי לצאת לעבודה על־מנת לממן את שהייתי בניו־יורק, בילינו כל הזמן יחד. הבילוי החביב עלינו היה במיטה הגדולה. לפעמים צירפנו אלינו "יודל'ס", עוגיות בטעם גן־עדן ממולאות קצפת, שאהבנו כל־כך, במיוחד במיטה. אחד השיאים שקבענו במהלך אותה תקופה מטורפת בניו־יורק - תשע פעמים בלילה אחד - לא נשבר על־ידי עד עצם היום הזה.
גם לתקופה נפלאה זו היה צריך להיות סוף. החיים האמיתיים קראו לי. כבן למשפחה ממוצא פולני ידעתי שעליי לפצוח בלימודים אקדמאיים כדי לרכוש לעצמי מקצוע מכובד. במהלך השנים, בכל עת שהעזתי להעלות על דל שפתיי את המחשבה, שאולי מוטב לי לעסוק במה שכה אהבתי ושבו גם הייתי די מוכשר, במוזיקה, טרחה אמי לומר לי ש"מוזיקה היא לא מקצוע. היא רק תחביב." מילותיה של אמי חלחלו אל מעמקי תודעתי. כאשר היה עליי לבחור לעצמי את דרכי בחיים, מוזיקה לא עלתה כלל על הפרק.
חזרתי לישראל לאחר כמה חודשים מופלאים בניו־יורק. לא היה לי קל להיפרד שוב מטלי. לה לא היה קל להיפרד ממני. האהבה בינינו הלכה והתעצמה. לצד הגעגועים והאהבה, המשיכה ללוות אותי ההבנה שהיחסים בינינו מורכבים ומסובכים. מתיקותה של טלי הביאה לכך שכמה חודשים אחרי יום הולדתי העשרים ואחת התחלתי לחשוב על חתונה. תמיד הייתי בחור הגיוני. גם האהבה הגדולה לא סנוורה את עיניי מראות שלא ניתן לקיים מערכת יחסים צמודה ואינטנסיבית במרחק כה גדול, לאורך זמן.
לאחר שעזבתי את ניו־יורק ושבתי לתל־אביב, לא חדלנו למנות את הימים עד שניפגש שוב ובינתיים נמשך קשר מכתבי האהבה בדואר אוויר. לקרוא ולא להאמין.
הפעם הייתה טלי אמורה להגיע לביקור בישראל. היא הייתה תלויה, כמובן, בהוריה שפרנסו אותה ושהיו אמורים לממן גם את נסיעתה לארץ. חלפו כמה חודשים שנדמו לנו כשנים וטלי הגיעה לביקור המיוחל. המתנתי לה בנמל התעופה והפגישה בינינו הייתה נלהבת. בדיוק כפי שניתן לצפות משני אוהבים שלא נפגשו זמן רב מדי. מטעמים שונים, היה על טלי להתגורר בבית משפחתה של חברתה הטובה מילדות, באותה השכונה שבה היא נולדה וגדלה. הסעתי אותה לשם והיא הפצירה בי שאבוא לפגוש בה שוב מהר ככל האפשר.
למחרת התפנה לי זמן לבקר אותה. התרגשתי מכך. החלטתי להגיע ללא התראה מוקדמת ולהפתיע אותה.
הפתעות. אני אוהב הפתעות. המלה "הפתעה" מעוררת בי תגובה חיובית, נרגשת. אני מניח שכך חונכתי. הרי יש אנשים רבים ששונאים הפתעות. ובכל זאת, נהוג לחשוב שמסיבות הפתעה הן דבר חיובי ומשמח. אפילו עכשיו, כשאני מהרהר ביני לבין עצמי, אני עדיין אוהב הפתעות.
תמיד גם אהבתי להפתיע אחרים. תמיד תכננתי להם הפתעות חיוביות. כך, באופן טבעי, חשתי התרגשות רבה מכך שאני עומד להפתיע את טלי. פשוט להגיע לבית חברתה הטובה ולהעניק לה, ללא הודעה מוקדמת, חיבוק חם ואוהב.
כשהגעתי לביתה של החברה, טלי לא הייתה שם. חברתה אמרה לי, שהיה עליה לצאת לכמה סידורים והציעה שאמתין לה שם. המתנתי לה זמן ארוך, לפחות שעה. לא הייתה לי האפשרות הברורה מאליה עבורנו כיום, ליצור עמה קשר טלפוני. ואז היא הגיעה. כשנכנסה לדירת החברה היא נראתה מתוקה כתמיד. היא הביטה בי כלא־מאמינה. אף שבניגוד למצופה, היא לא התנפלה עליי מייד בחיבוקים ובנשיקות, הבעתה שימחה אותי מאוד. חשתי בהפתעתה הגדולה ואת תגובתה הבלתי־צפויה פירשתי כתוצאה של ההלם החיובי שהיה מנת חלקה. לא חלפו שניות רבות עד שטלי התעשתה, חיבקה אותי והביעה שמחה רבה על הגעתי. נראה היה בעיניי שהיא ואני קרובים כתמיד.
בהמשך שהותה הקצרה של טלי בארץ שבה ועלתה בינינו האפשרות שנינשא וטלי אף חזרה ושאלה אותי מדוע איננו הולכים לקנות טבעות זה לזו. אלא שאני, הרציני והשקול שבינינו, גרסתי שאין למהר ולקבל החלטה כה חשובה וכה מכרעת, רק על־מנת לפתור בעיה של מרחק. במבט לאחור, אינני בטוח שהמשפט האחרון לא שימש עבורי כסות, תירוץ לטעם אחר שהניא אותי מלקדם את עניין החתונה. האהבה מסנוורת, זה ידוע, ובכל זאת, גם כאשר השמש שולחת את קרניה ישירות לעבר עינינו, יש בידינו אי־פה אי־שם, לראות מראות וצללים. על אף האהבה הרבה היו לי חששות לעתיד. בתום ביקורה הקצר עזבה טלי את הארץ ושבה לניו־יורק. הפרידה הייתה עצובה, כתמיד. זו הפעם לא ידענו מתי יהיה בידינו להיפגש שוב.
למחרת טלפנה אליי חברתה הטובה, זו שאצלה היא התגוררה בעת הביקור. "הרגשתי שאני חייבת לדבר אתך," פתחה ואמרה בהתרגשות בולטת. "אני יודעת שאני חברתה הטובה ביותר של טלי, אבל אני חושבת שלפני הכול אני צריכה להיות בן־אדם." הוסיפה. דבריה סיקרנו אותי. באותם רגעים לא העליתי בדעתי מה הוא הדבר שהיא חשה צורך כה עז לומר לי. חשתי בהתרגשותה הגדולה והרגעתי אותה. אמרתי לה שאני מחשיב אותה גם כחברה טובה שלי, ושאין לי שמץ של מושג מהו הדבר שכה מרגש אותה ושהיא חשה צורך לשתפני בו.
"אתה זוכר את היום שבו הגעת אלינו כדי להפתיע את טלי?" שאלה־הזכירה את שזכרתי היטב.
"בטח," השבתי לה. "אני מה־זה־שונא לחכות כל־כך הרבה זמן." הוספתי בחיוך.
"ואתה זוכר שאמרתי לך שטלי בסידורים?" המשיכה ושאלה בקול נרגש עוד יותר.
"ברור," השבתי.
"אני לא יכולה לשמור את זה בבטן יותר. טלי לא הייתה בסידורים. היא הייתה אצל רון־רון." הטיחה בי החברה הטובה. "ואחרי שהלכת, היא סיפרה לי שזו הייתה הפעם הראשונה שהיא שכבה אתו." הפילה עליי את השמים.
ייתכן שהחברה הוסיפה ואמרה עוד משפט או שניים. אינני יודע. אינני זוכר מה עשיתי עם שפופרת הטלפון. אינני זוכר שאמרתי לה דבר כלשהו. אולי מלמלתי משהו. לא שמעתי. לא ראיתי. לא הבנתי. לא הייתי. התחושה היחידה שחוויתי הייתה ריק. כובד עצום. שחור. סוף מוחלט. חשתי כאילו השמים נפלו על ראשי. פשוט כך. לפני כן מעולם לא חשתי נבגד. אינני יודע כמה זמן חלף מאז שהחברה בישרה לי את הבשורה ועד שמילותיה חדלו להדהד במוחי, להכות בו ללא רחם. אינני יודע כמה זמן הייתי שרוי ב"שיתוק מוחין".
מה שאני יודע הוא שמייד לאחר שעלה בידי להתעשת מעט, מייד כשחזרה אליי היכולת לחבר במוחי שתי מילים בעלות קשר זו לזו, התיישבתי וכתבתי את מכתבי האחרון לטלי.
שלא כקודמיו, לא היה זה מכתב אהבה, אלא מכתב כואב שכתבתי מדם לבי. בעת כתיבתו דימיתי כתמים אדמדמים זעירים שהתפשטו על־גבי נייר המכתבים הלבן. שיתפתי את טלי בתחושותיי הקשות ובכאבי העצום. אינני זוכר את המילים המדויקות שנפלטו מקולמוסי באותו מכתב אחרון. לא טרחתי להשאיר בידיי העתק ממנו. אני רק יודע שבאותו מכתב סתמתי את הגולל עלינו. על טלי ועליי. הבהרתי לה, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שאינני רוצה כל קשר עמה. שהיא כבר אינה חלק מחיי. הבטחתי לה שעד כמה שהדבר יקשה עליי, בסופו של דבר, אצליח להוציאה גם מלבי.
לזכותה של טלי ייאמר, שהיא מעולם לא ניסתה להכחיש את דבר בגידתה בי. היא שיגרה אליי מכתבים רבים שבהם ניסתה להסביר, להתנצל, להכות על חטא ולתקן את המעוות. היא סיפרה לי עד כמה סתמי היה האירוע המיני החד־פעמי עם רון־רון. היא הבטיחה לי, שבעקבות המפגש הזה היא חשה ביתר שאת עד כמה אהבתה אליי אמיתית, ועד כמה היא רוצה אותי, ורק אותי. לא יכולתי להימנע מלקרוא בשקיקה את המכתבים של טלי, אך לא השבתי לה מעולם. בחרתי להמשיך בחיי בלעדיה. כבר אז ידעתי שטיבו של שברון־לב להכאיב עד אימה בתחילה, ושבהמשך הולך ונחלש אט־אט הכאב.
קשה לאחות לב שבור שהתנפץ לרסיסים. גם לאחר זמן ארוך, שבמהלכו מתיימרים רסיסים ממנו לשוב ולהתחבר למקומם המקורי, התוצאה לעולם לא תהיה כבעבר. על לב שעבר תהליך של איחוי והדבקה יש לשמור מכל משמר. על־מנת לשוב ולנפץ אותו יהיה צורך במכה חלשה בהרבה מזו שהביאה לניתוצו לרסיסים בפעם הראשונה. שנים רבות חלפו מאז שטלי הוצאה מחיי ועד שלבי היה יכול לעמוד באזכור שמה ולשמוע על הקורות אותה.
טלי לא נישאה מעולם, אף לא הקימה משפחה. היא נשארה בבדידותה. עדויות של אנשים שהיו קרובים אליה במהלך השנים, הצביעו על כך שהיא התקשתה יותר ממני להתגבר על השבר. אין ספק, שאני מוצא נחמה פורתא בידיעה שאני נותרתי "האקס המיתולוגי" בעיניה, שעוד שנים רבות המשכתי להוות עבורה מודל, שאל לה להסתפק בפחות ממנו.