מטרה מקוונת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מטרה מקוונת
מכר
אלפי
עותקים
מטרה מקוונת
מכר
אלפי
עותקים

מטרה מקוונת

4.5 כוכבים (219 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: בוקטיק
  • תאריך הוצאה: אפריל 2021
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 516 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 8 שעות ו 36 דק'

יהודית צפורי

יהודית צפורי היא מנהלת כספים והתחילה לכתוב בגיל 46. היא הוציאה לאור את ספרה הראשון "הכחול שבעיניך" בהוצאה עצמית. שני ספרים נוספים "אבודה בזמן" ו- "זמן שנשאר" הוציאה בהוצאת א(ה)בות. 

מספריה:
גן השמש
מיתרי לבי
אבני הדרך

תקציר

מנואל ומיקאלה הובטחו זה לזה בלחיצת יד של אבותיהם, ראשי המאפיה הפורטוריקנית. 
הם שיחקו יחד כילדים. 
היו בלתי נפרדים כנערים. 
התאהבו כשהיו בוגרים. 
עד שרצח מזעזע הפריד ביניהם. 

מנואל רוסריו סוחב על גבו רגשות אשם מעברו. הוא לא נותן לדבר לעצור אותו ומטיל אימה על כל הסובבים אותו.
מיקאלה וגה גדלה בעולם של גברים והוכיחה שהיא לא נופלת מהם. היא נחושה לגלות את האמת על הרגע שבו חייה התרסקו.
עשר שנים לאחר הלילה הגורלי הם נדרשים לקיים את ההבטחה שנתנו אבותיהם, כשכל אחד מהם שם לעצמו מטרה ברורה – להביס את השני ולחשוף את האמת שרודפת אותם שנים רבות. 

יהודית צפורי בספרה "מטרה מקוונת" מגוללת בפני הקוראים רומן מאפיה קצבי ומהיר, גדוש בתככים ובתהפוכות, שבתוכו שזור סיפור אהבה/שנאה חושני ומלא תשוקה. מבין ספריה הקודמים: סדרת המאפיה "קווים", "גן השמש", "נפשות תאומות" ועוד, שזכו להצלחה מסחררת בקרב הקוראים ומכרו אלפי עותקים.

פרק ראשון

פרולוג
מיקאלה

גיל שבע־עשרה

“את כל־כך יפה.” מנואל מנשק אותי, ידיו משוטטות על גופי, שפתיו צמודות לצווארי, ולהט חולף בגבי, צובע את לחיי בוורוד. “התגעגעתי אלייך. אני לא מסוגל עם המרחק הזה יותר.” הוא לא מפסיק לנשק, שואב ממני את האוויר. “אני רוצה להיות איתך כל הזמן,” הוא אומר בין נשיקה לנשיקה, מצחיק ומלהיט אותי באותה נשימה. ספרתי את הרגעים עד שהגענו לווגאס לחופשה השנתית המשותפת.

“אני לא מאמינה שהחופשה שלנו מסתיימת.” אני לא יכולה להוריד את ידיי ממנו, הצורך לגעת בו בוער בי, למשש, להרגיש. מנואל חי עם משפחתו בסאן חואן פוארטו ריקו, ואנחנו במיאמי, ארצות־הברית. המרחק בינינו מתסכל.

“אני הולך לאבא שלך ואומר לו שאנחנו לא מוכנים לחכות יותר, שאנחנו צריכים להתחתן עכשיו.” הלב שלי מתרחב מאהבה, אהבה שבוערת בי ביום ובלילה.

“אתה יודע שהוא לא יסכים. הוא רוצה שאסיים את הלימודים ואירשם לקולג’.” אני יודעת שאבא צודק, לעולם לא אהיה קישוט על זרועו של הגבר שלי. חוץ מזה, אני רק בת שבע־עשרה ומנואל בן תשע־עשרה. “לפעמים נדמה לי שזה לא אמיתי.” אני נושקת לשפתיו, ואנחה בוקעת מפיו. “כשראיתי אותך בפעם הראשונה, לא האמנתי שזה באמת יקרה.”

צחוק בוקע מגרונו, כשהוא מצמיד אותי אליו. “היית בת שש, איך את זוכרת?”

“אני זוכרת הכול, גם את העובדה שאמרתי לאימא שלי שבחיים לא אתחתן.” הוא מפזר נשיקות על פניי. “ואמרתי לאבא שאיתך בטוח לא אתחתן.” הזיכרון טרי בראשי. “והוא רק צחק ואמר שיבוא יום ואשנה את דעתי.” אבא שלי ידע עוד לפני שאנחנו ידענו.

“הם ייעדו אותנו זה לזה מאז שהיינו ילדים.” החיוך שלו רחב. אני לא מצליחה להפסיק להסתכל עליו, לגעת בו, הוא מאוד התבגר בתקופה שלא נפגשנו.

“מיקאלה.” קולה של איזבלה אחותי הגדולה מקפיץ אותנו. “את לא יכולה לברוח, את יודעת שאבא ואימא יכעסו עלייך וגם עליי.” הצלחנו להתחמק מכולם ולהיפגש ליד המטבח של המלון מבלי שאיש יבחין בנו, אבל איזבלה תמיד מוצאת אותי. “הוא היה ברור כשאמר שמייד אחרי הארוחה עלינו להמתין בחדר שלנו,” היא מטיפה לי.

“אני כבר לא ילדה קטנה, אני לא צריכה בייביסיטר.” כעס נשפך ממני.

“את יודעת מה יקרה אם תפרי את ההוראות של אבא.” ברור לי שהיא צודקת, מנואל ואני היורשים של שתי המשפחות הגדולות ביותר במאפיה הפורטוריקנית, העיניים של כולם נשואות אלינו, ואסור לנו לבייש את המשפחה.

“איזבלה,” מתערב מנואל ומרחיק אותה ממני, לוחש לה משהו באוזן, והיא מנסה להתנגד, לעצור את שטף הדיבור שלו, אך הוא נחוש. “בבקשה...” אני שומעת חלקי מילים שהוא לוחש לה. “אני מבטיח...” פניה מתרככות, וחיוך קטן וזהיר על פניה.

“תבטיחי לי שלא תעשי שטויות,” היא מפצירה בי.

“אני מבטיחה.” התרגשות מתעוררת בי. “מה אמרת לה?” אני שואלת אותו, כשהיא מתרחקת וגוררת אחריה את דניאל אחינו הקטן.

“זה בינה לביני.” החיוך השובה שלו יוצר קשרים בבטן שלי. “זה יום ההולדת שלך, והוא יהיה מושלם.” הבטחה נוצצת בעיניו, ואני מניחה את ידי בידו כשאנחנו חומקים דרך המטבח היישר לסטריפ של וגאס המואר במיליוני אורות צבעוניים. זו פעם ראשונה מאז שאנחנו מכירים שמנואל דוחק בי לפרוץ את הגבולות. תמיד אני הייתי זו שגרמה לו לחצות את הקווים.

“לאן אנחנו הולכים?” ידי בידו, ואנחנו משוטטים כמו אלפי התיירים המציפים את המקום.

“לחגוג את יום ההולדת שלך.” הנייד שלי מצלצל בתיק ללא הרף. אני מציצה ורואה את שמו של אבא על המסך, אך מתעלמת ממנו.

“הבטחתי לאבא שאישאר איתם, שלא אצא מהחדר.” הספק מתחיל לכרסם בי כשהצלצול שוב מתנגן, אני לא אוהבת לאכזב את ההורים שלי.

“הם לא ירגישו שנעלמת, בבקשה.” מנואל נושק לידי, משהו בו שונה, הוא נראה קצת לחוץ. “חיכיתי כל־כך הרבה זמן כדי להיות איתך, הכנתי הכול כדי שהערב יהיה מושלם.” הוא נעצר באמצע הרחוב, כשעשרות אנשים עוקפים אותנו, ומבט מפציר בעיניו. אני לא מסוגלת לסרב לו, אני רוצה אותו יותר ממה שרציתי דבר בחיי.

“אני מקווה שהוא לא יכעס עליי.” אני חוששת מאבא שלי, אבל לא מוכנה לסרב למנואל. ההתרגשות ניכרת על פניו, והוא מושך אותי אחריו כשאני נעצרת לפתע. “תראה, כוכב נופל.” אני מצביעה לשמיים. “חייבים לבקש משאלה.” אני אוחזת בידו ועוצמת את עיניי.

“תגלי לי את שלך, ואגלה לך את שלי.” הוא גורם לי לצחוק.

“שלא תעזוב אותי לעולם.”

הוא כורך את זרועותיו סביבי, ואני בטוחה שככה מרגישים כל האוהבים בעולם, כאילו אין אף אחד אחר מלבדם. האהבה של מנואל ושלי נבנתה במשך שנים, אני לא יודעת מי אני בלעדיו, הוא משלים אותי.

“אני לא.” ידיו חופנות את לחיי, והוא נושק לי ארוכות במרכז הסטריפ, בין המון אנשים שמביטים עלינו בחיוך.

אנחנו נכנסים למלון ונציה המפואר, ובחור גבוה ורחב מושיט למנואל מעטפה. הם לוחצים ידיים, והבחור נעלם במהירות.

“מי זה?” אני שואלת.

“חבר שלי.” הוא לא מגלה עוד פרטים, והציפייה גורמת לפרפרים בבטני. אנחנו נכנסים לאחת המעליות ועולים עד הקומה העליונה. מנואל פותח בעזרת הכרטיס שבמעטפה את אחת הדלתות, והנשימה שלי נעתקת. הסוויטה המפוארת מקושטת בבלוני כסף וזהב, עלי ורדים מפוזרים על המיטה ועל הרצפה, וריחם נישא באוויר.

“מנואל, זה בשבילי?” אני מסתובבת אליו ומזנקת היישר לזרועותיו הגדולות, והוא מסובב אותי באוויר.

איש מאיתנו לא מסוגל להפר את הקסם המיוחד הזה למרות הצלצול הבלתי פוסק בניידים שלנו. הוא מוזג יין, ואנחנו משיקים את הכוסות.

“זה בשבילך.” הוא מניח בידי תיבת תכשיטים מרהיבה ביופייה, ובתוכה צמיד זהב עדין ומיוחד שנעשה בעבודת יד. “זו רק ההתחלה,” הוא מבטיח, כשהוא עונד אותו על פרק כף ידי.

אנחנו רוקדים לצלילי השיר I Belong To You של ג’ייקוב לי, וראשי נח על כתפו כשהוא מלטף אותי ברכות, מצמיד אותי לגופו החזק. אני שייכת לו, והוא שייך לי.

“אני אוהבת אותך,” אני לוחשת לו ומעבירה את ציפורניי על צווארו.

“מיקאלה...” נשימתי נעתקת כשהוא קורא בשמי, אך שוב הניידים שלנו רוטטים על השידה ועוצרים אותנו. “אני רק אכבה אותם, אחרת לא יהיה לנו שקט.” הוא ניגש במהירות לשידה, מקליד משהו בנייד שלו ומייד מכבה אותו וגם את שלי.

הוא לא אמר לי בחזרה, הוא לא אמר את המילים, מחשבה חולפת בראשי, אבל הוא מייד מושך אותי אליו ונושק לשפתיי ברכות שמשכיחה ממני את העולם מחוץ לחדר הזה.

“אני רוצה לראות אותך.” ידיו מסיטות את כתפיות השמלה שלי, והיא נופלת לרגליי, צמרמורת בגבי. מנואל מביט בי בעיניים נוצצות, בולע אותי במבטיו, עיניו יורות חיצים של אש היישר לבטני. “את מהממת.” מבוכה שוטפת אותי, ואני משלבת את ידיי על חזי, מעל חזיית התחרה הלבנה שלי. “אל תסתתרי, את לא מבינה עד כמה את יפה.” ידיו מרפרפות על גופי, מקלפות מעליי את בגדיי התחתונים באיטיות, ברכות, בסבלנות. אש נשלחת ממעמקי גופי לכל נקודה שבה הוא נוגע. “אל תפחדי.” אני לא מסוגלת לדבר, רק מהנהנת ואוחזת בידו חזק. “לעולם לא אפגע בך,” הוא מבטיח, ואני מאמינה לו. מאמינה בו.

רכות.

אהבה.

אש חמה.

אני מוסרת את עצמי למנואל, נותנת לו את ליבי ואת גופי בשלמות.

* * *

מאוחר יותר אנחנו נפרדים בכניסה האחורית של בית המלון של אבא שלי, שבו המשפחות שלנו מתאכסנות, ואני מפלסת את דרכי אל המטבח ומשם היישר למעלית, כשחיוך גדול על פניי. אני מחפשת את הנייד שלי בתיק, וכשאני שולפת אותו, אני מגלה שלקחתי בטעות את הנייד של מנואל.

אני מגיעה לחדר שלי ושל האחים שלי, השומרים לא שם. אני פותחת את הדלת, והוא ריק. רעד לא ברור חולף בגבי. הבטחתי לאבא שנישאר יחד, איזבלה דניאל ואני. ועכשיו אין כאן אף אחד, ואני אשמה. אני מדליקה את הנייד של מנואל ומנסה להתקשר לאיזבלה, אבל עוברת מייד למענה הקולי.

“איזבלה, איפה אתם?” אני ממלמלת לעצמי כשאני מסתובבת בחדר הריק. על השידה הגדולה שוכב האגרטל הגדול, ושבעה־עשר הוורדים שקיבלתי ליום הולדתי מאבא כמדי שנה מפוזרים על הרצפה. על המיטה מונחות המזוודות שלנו מלאות בבגדים שנזרקו פנימה ללא סדר. מה קרה פה, פחד מזדחל אל ליבי. הנייד בידי רוטט, ואני מציצה אליו ופותחת את ההודעה.

אתוס: איפה אתה? הכול עבר בשלום.

מי זה אתוס, לעזאזל? אני גוללת לאחור ועוברת במהירות על ההודעות, ועיניי נפערות. ידיי רועדות כשאני מגלה את ההודעות שמנואל שלח קודם לכן לאותו מספר.

מנואל: זה היה קל יותר ממה שחשבתי!

על מה הוא מדבר? אני ממשיכה לקרוא בחשש.

אתוס: אני מקווה בשבילך שהיא לא חושדת.

מנואל: היא לא.

אתוס: המשימה הוכתרה בהצלחה.

אני לא מסוגלת להפסיק לקרוא.

מנואל: לגמרי, נפטרתי מהם, השטח פנוי!

מה, לכל הרוחות, הכוונה?

אין לי זמן להתעסק עם זה עכשיו, אני חייבת למצוא את האחים שלי ולהתנצל בפני ההורים שלי. אני יוצאת למסדרון לכיוון החדר של הוריי. שקט נורא סביבי. המחשבות שלי מטיילות לכל כיוון.

אני נעצרת במקומי כשאני פונה למסדרון המוביל לחדר הוריי ומגלה שהוא ריק, משהו רע קורה פה. שני השומרים של אבא מעולם לא עזבו את עמדתם מדלת חדרו, בין אם היה שם ובין אם לא. הלב שלי משתולל בפחד, כשאני ממשיכה להתקדם על קצות אצבעותיי ומתקרבת לחדר. הדלת פתוחה ממש מעט, וקולות עמומים נשמעים מבפנים.

קולות מאבק.

ריח של מוות באוויר.

“מנואל הרחיק אותה מהמלון.” אני שומעת קולות מוזרים מהחדר, וזיעה קרה מרטיבה את גבי. “הוא לא יעשה טעויות, זה יותר מדי חשוב לו.” הלב שלי פועם בפראות. אני לא מצליחה לנשום כראוי, כשהקולות מהדהדים מהחדר.

אני חייבת להזעיק עזרה ופוסעת צעד אחד לאחור, כשקול נוסף שנשמע כמו נייר זכוכית על קיר אומר, “יש לך דרישת שלום מהחתן לעתיד שלך.” רגליי מתאבנות. “כמה אירוני שברגעים אלה ממש הוא חוטף את התמימות של הילדה שלך.”

סכין חדה ננעצת בליבי, דוקרת, מחסלת, מסתובבת ומכאיבה. פניי לוהטות, גופי מאובן, הבושה מתערבבת בתוכי עם תחושת הבגידה, ואני בקושי מצליחה לבלוע את הגוש החונק בגרוני כשרגליי מגששות בשקט את הדרך החוצה. איך אוכל אי־פעם להביט לאבי בעיניים, איך אסביר לו שעשיתי דברים שהבטחתי לו לא לעשות. המחשבות שלי מתפזרות, ואני חייבת להתמקד. שנייה לפני שאני יוצאת, אני מגלה אותה, את אימא שלי. היא שוכבת בפינה ליד חדר המקלחת על הרצפה, ודם נוזל מפניה. “אימא,” אני פולטת ומכסה במהירות את פי בידי, אך זה מאוחר מדי, הסגרתי את נוכחותי. עיניו של אבא נוחתות עליי. “אלוהים...” התמונה מולי מתבהרת, ורגליי רועדות. אבא שלי, האבא החזק והמושלם בעולם שלי שותת דם, מדדה על רגליו ונאחז בפראות בגבר שפניו מוסתרות במסכה ובידו סכין מגואלת בדם. אני לא מסוגלת לזוז או להוציא מילה מהפה, כשהזר קולט אותי ומתקדם לכיוון שלי.

“תתפוס אותה,” מסנן האיש עם הסכין, וגבר פצוע מנסה להתרומם ממקומו.

“מיקאלה,” קולו של אבא זר, צרוד, שרוט. הוא מנסה למשוך את הזר, להרחיק אותו ממני. העיניים של המפלצת מתקבעות עליי. אני בקושי מצליחה לנתק את מבטי ממנו. “תברחי, מיקאלה.” קולו של אבא פוצע אותי. “תשמרי על האחים שלך, תברחי, את יכולה.” קולו של אבא חזק ורועם בראשי כמו פטיש הבא במגע עם פלדה, והוא רק סימן עם שפתיו, כשהוא נאחז בכוחותיו האחרונים באיש הנורא הזה. הם נאבקים, כשברור לי שאבא כבר לא מסוגל עוד לעמוד, הוא נוחת על ברכיו, אוחז ברגליו של האיש וגורם לו ליפול, והאיש שולח את ידו ונועץ באבי את הסכין הארוכה, נועץ ומסובב, פוצע והורג בלי לחשוב פעמיים.

“לא!!!” שאגה נוראית בוקעת מגרוני, כשהוא מרים את ידו עם הסכין וצלקת נוראית על אמתו נגלית לעיניי, והוא נועץ אותה שוב בגופו המפרפר של אבי. אני חייבת לצאת מכאן, להתרחק, להגן על האחים שלי. “אלוהים...” אני כושלת לאחור, מניחה את ידי הרועדת על כפתור המצוקה החבוי מאחורי המטף, כשאני מבחינה באחים שלי מציצים מחדר הציוד שמולי. “דניאל...” השאגות של איזבלה ושלי מהדהדות, כשהוא משתחרר מידיה ורץ לכיוון החדר של הוריי, רחוק מדי ממני, קרוב מדי למפלצת. “תברח!” אני מתחננת. זה עניין של דקות עד שהקומה תהיה מוצפת באנשים שלנו, במאבטחים שיבואו להציל את אבא. קולות פיצוצים נשמעים מכל כיוון. “לא!!!” שאגה נוראית שורטת את דרכה מגרוני החוצה, כשדניאל נוחת על ברכיו, ראשו חובט ברצפה, ודם מכתים את בגדיו.

ריח של מוות באוויר.

ריח של בגידה.

יהודית צפורי

יהודית צפורי היא מנהלת כספים והתחילה לכתוב בגיל 46. היא הוציאה לאור את ספרה הראשון "הכחול שבעיניך" בהוצאה עצמית. שני ספרים נוספים "אבודה בזמן" ו- "זמן שנשאר" הוציאה בהוצאת א(ה)בות. 

מספריה:
גן השמש
מיתרי לבי
אבני הדרך

עוד על הספר

  • הוצאה: בוקטיק
  • תאריך הוצאה: אפריל 2021
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 516 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 8 שעות ו 36 דק'
מטרה מקוונת יהודית צפורי

פרולוג
מיקאלה

גיל שבע־עשרה

“את כל־כך יפה.” מנואל מנשק אותי, ידיו משוטטות על גופי, שפתיו צמודות לצווארי, ולהט חולף בגבי, צובע את לחיי בוורוד. “התגעגעתי אלייך. אני לא מסוגל עם המרחק הזה יותר.” הוא לא מפסיק לנשק, שואב ממני את האוויר. “אני רוצה להיות איתך כל הזמן,” הוא אומר בין נשיקה לנשיקה, מצחיק ומלהיט אותי באותה נשימה. ספרתי את הרגעים עד שהגענו לווגאס לחופשה השנתית המשותפת.

“אני לא מאמינה שהחופשה שלנו מסתיימת.” אני לא יכולה להוריד את ידיי ממנו, הצורך לגעת בו בוער בי, למשש, להרגיש. מנואל חי עם משפחתו בסאן חואן פוארטו ריקו, ואנחנו במיאמי, ארצות־הברית. המרחק בינינו מתסכל.

“אני הולך לאבא שלך ואומר לו שאנחנו לא מוכנים לחכות יותר, שאנחנו צריכים להתחתן עכשיו.” הלב שלי מתרחב מאהבה, אהבה שבוערת בי ביום ובלילה.

“אתה יודע שהוא לא יסכים. הוא רוצה שאסיים את הלימודים ואירשם לקולג’.” אני יודעת שאבא צודק, לעולם לא אהיה קישוט על זרועו של הגבר שלי. חוץ מזה, אני רק בת שבע־עשרה ומנואל בן תשע־עשרה. “לפעמים נדמה לי שזה לא אמיתי.” אני נושקת לשפתיו, ואנחה בוקעת מפיו. “כשראיתי אותך בפעם הראשונה, לא האמנתי שזה באמת יקרה.”

צחוק בוקע מגרונו, כשהוא מצמיד אותי אליו. “היית בת שש, איך את זוכרת?”

“אני זוכרת הכול, גם את העובדה שאמרתי לאימא שלי שבחיים לא אתחתן.” הוא מפזר נשיקות על פניי. “ואמרתי לאבא שאיתך בטוח לא אתחתן.” הזיכרון טרי בראשי. “והוא רק צחק ואמר שיבוא יום ואשנה את דעתי.” אבא שלי ידע עוד לפני שאנחנו ידענו.

“הם ייעדו אותנו זה לזה מאז שהיינו ילדים.” החיוך שלו רחב. אני לא מצליחה להפסיק להסתכל עליו, לגעת בו, הוא מאוד התבגר בתקופה שלא נפגשנו.

“מיקאלה.” קולה של איזבלה אחותי הגדולה מקפיץ אותנו. “את לא יכולה לברוח, את יודעת שאבא ואימא יכעסו עלייך וגם עליי.” הצלחנו להתחמק מכולם ולהיפגש ליד המטבח של המלון מבלי שאיש יבחין בנו, אבל איזבלה תמיד מוצאת אותי. “הוא היה ברור כשאמר שמייד אחרי הארוחה עלינו להמתין בחדר שלנו,” היא מטיפה לי.

“אני כבר לא ילדה קטנה, אני לא צריכה בייביסיטר.” כעס נשפך ממני.

“את יודעת מה יקרה אם תפרי את ההוראות של אבא.” ברור לי שהיא צודקת, מנואל ואני היורשים של שתי המשפחות הגדולות ביותר במאפיה הפורטוריקנית, העיניים של כולם נשואות אלינו, ואסור לנו לבייש את המשפחה.

“איזבלה,” מתערב מנואל ומרחיק אותה ממני, לוחש לה משהו באוזן, והיא מנסה להתנגד, לעצור את שטף הדיבור שלו, אך הוא נחוש. “בבקשה...” אני שומעת חלקי מילים שהוא לוחש לה. “אני מבטיח...” פניה מתרככות, וחיוך קטן וזהיר על פניה.

“תבטיחי לי שלא תעשי שטויות,” היא מפצירה בי.

“אני מבטיחה.” התרגשות מתעוררת בי. “מה אמרת לה?” אני שואלת אותו, כשהיא מתרחקת וגוררת אחריה את דניאל אחינו הקטן.

“זה בינה לביני.” החיוך השובה שלו יוצר קשרים בבטן שלי. “זה יום ההולדת שלך, והוא יהיה מושלם.” הבטחה נוצצת בעיניו, ואני מניחה את ידי בידו כשאנחנו חומקים דרך המטבח היישר לסטריפ של וגאס המואר במיליוני אורות צבעוניים. זו פעם ראשונה מאז שאנחנו מכירים שמנואל דוחק בי לפרוץ את הגבולות. תמיד אני הייתי זו שגרמה לו לחצות את הקווים.

“לאן אנחנו הולכים?” ידי בידו, ואנחנו משוטטים כמו אלפי התיירים המציפים את המקום.

“לחגוג את יום ההולדת שלך.” הנייד שלי מצלצל בתיק ללא הרף. אני מציצה ורואה את שמו של אבא על המסך, אך מתעלמת ממנו.

“הבטחתי לאבא שאישאר איתם, שלא אצא מהחדר.” הספק מתחיל לכרסם בי כשהצלצול שוב מתנגן, אני לא אוהבת לאכזב את ההורים שלי.

“הם לא ירגישו שנעלמת, בבקשה.” מנואל נושק לידי, משהו בו שונה, הוא נראה קצת לחוץ. “חיכיתי כל־כך הרבה זמן כדי להיות איתך, הכנתי הכול כדי שהערב יהיה מושלם.” הוא נעצר באמצע הרחוב, כשעשרות אנשים עוקפים אותנו, ומבט מפציר בעיניו. אני לא מסוגלת לסרב לו, אני רוצה אותו יותר ממה שרציתי דבר בחיי.

“אני מקווה שהוא לא יכעס עליי.” אני חוששת מאבא שלי, אבל לא מוכנה לסרב למנואל. ההתרגשות ניכרת על פניו, והוא מושך אותי אחריו כשאני נעצרת לפתע. “תראה, כוכב נופל.” אני מצביעה לשמיים. “חייבים לבקש משאלה.” אני אוחזת בידו ועוצמת את עיניי.

“תגלי לי את שלך, ואגלה לך את שלי.” הוא גורם לי לצחוק.

“שלא תעזוב אותי לעולם.”

הוא כורך את זרועותיו סביבי, ואני בטוחה שככה מרגישים כל האוהבים בעולם, כאילו אין אף אחד אחר מלבדם. האהבה של מנואל ושלי נבנתה במשך שנים, אני לא יודעת מי אני בלעדיו, הוא משלים אותי.

“אני לא.” ידיו חופנות את לחיי, והוא נושק לי ארוכות במרכז הסטריפ, בין המון אנשים שמביטים עלינו בחיוך.

אנחנו נכנסים למלון ונציה המפואר, ובחור גבוה ורחב מושיט למנואל מעטפה. הם לוחצים ידיים, והבחור נעלם במהירות.

“מי זה?” אני שואלת.

“חבר שלי.” הוא לא מגלה עוד פרטים, והציפייה גורמת לפרפרים בבטני. אנחנו נכנסים לאחת המעליות ועולים עד הקומה העליונה. מנואל פותח בעזרת הכרטיס שבמעטפה את אחת הדלתות, והנשימה שלי נעתקת. הסוויטה המפוארת מקושטת בבלוני כסף וזהב, עלי ורדים מפוזרים על המיטה ועל הרצפה, וריחם נישא באוויר.

“מנואל, זה בשבילי?” אני מסתובבת אליו ומזנקת היישר לזרועותיו הגדולות, והוא מסובב אותי באוויר.

איש מאיתנו לא מסוגל להפר את הקסם המיוחד הזה למרות הצלצול הבלתי פוסק בניידים שלנו. הוא מוזג יין, ואנחנו משיקים את הכוסות.

“זה בשבילך.” הוא מניח בידי תיבת תכשיטים מרהיבה ביופייה, ובתוכה צמיד זהב עדין ומיוחד שנעשה בעבודת יד. “זו רק ההתחלה,” הוא מבטיח, כשהוא עונד אותו על פרק כף ידי.

אנחנו רוקדים לצלילי השיר I Belong To You של ג’ייקוב לי, וראשי נח על כתפו כשהוא מלטף אותי ברכות, מצמיד אותי לגופו החזק. אני שייכת לו, והוא שייך לי.

“אני אוהבת אותך,” אני לוחשת לו ומעבירה את ציפורניי על צווארו.

“מיקאלה...” נשימתי נעתקת כשהוא קורא בשמי, אך שוב הניידים שלנו רוטטים על השידה ועוצרים אותנו. “אני רק אכבה אותם, אחרת לא יהיה לנו שקט.” הוא ניגש במהירות לשידה, מקליד משהו בנייד שלו ומייד מכבה אותו וגם את שלי.

הוא לא אמר לי בחזרה, הוא לא אמר את המילים, מחשבה חולפת בראשי, אבל הוא מייד מושך אותי אליו ונושק לשפתיי ברכות שמשכיחה ממני את העולם מחוץ לחדר הזה.

“אני רוצה לראות אותך.” ידיו מסיטות את כתפיות השמלה שלי, והיא נופלת לרגליי, צמרמורת בגבי. מנואל מביט בי בעיניים נוצצות, בולע אותי במבטיו, עיניו יורות חיצים של אש היישר לבטני. “את מהממת.” מבוכה שוטפת אותי, ואני משלבת את ידיי על חזי, מעל חזיית התחרה הלבנה שלי. “אל תסתתרי, את לא מבינה עד כמה את יפה.” ידיו מרפרפות על גופי, מקלפות מעליי את בגדיי התחתונים באיטיות, ברכות, בסבלנות. אש נשלחת ממעמקי גופי לכל נקודה שבה הוא נוגע. “אל תפחדי.” אני לא מסוגלת לדבר, רק מהנהנת ואוחזת בידו חזק. “לעולם לא אפגע בך,” הוא מבטיח, ואני מאמינה לו. מאמינה בו.

רכות.

אהבה.

אש חמה.

אני מוסרת את עצמי למנואל, נותנת לו את ליבי ואת גופי בשלמות.

* * *

מאוחר יותר אנחנו נפרדים בכניסה האחורית של בית המלון של אבא שלי, שבו המשפחות שלנו מתאכסנות, ואני מפלסת את דרכי אל המטבח ומשם היישר למעלית, כשחיוך גדול על פניי. אני מחפשת את הנייד שלי בתיק, וכשאני שולפת אותו, אני מגלה שלקחתי בטעות את הנייד של מנואל.

אני מגיעה לחדר שלי ושל האחים שלי, השומרים לא שם. אני פותחת את הדלת, והוא ריק. רעד לא ברור חולף בגבי. הבטחתי לאבא שנישאר יחד, איזבלה דניאל ואני. ועכשיו אין כאן אף אחד, ואני אשמה. אני מדליקה את הנייד של מנואל ומנסה להתקשר לאיזבלה, אבל עוברת מייד למענה הקולי.

“איזבלה, איפה אתם?” אני ממלמלת לעצמי כשאני מסתובבת בחדר הריק. על השידה הגדולה שוכב האגרטל הגדול, ושבעה־עשר הוורדים שקיבלתי ליום הולדתי מאבא כמדי שנה מפוזרים על הרצפה. על המיטה מונחות המזוודות שלנו מלאות בבגדים שנזרקו פנימה ללא סדר. מה קרה פה, פחד מזדחל אל ליבי. הנייד בידי רוטט, ואני מציצה אליו ופותחת את ההודעה.

אתוס: איפה אתה? הכול עבר בשלום.

מי זה אתוס, לעזאזל? אני גוללת לאחור ועוברת במהירות על ההודעות, ועיניי נפערות. ידיי רועדות כשאני מגלה את ההודעות שמנואל שלח קודם לכן לאותו מספר.

מנואל: זה היה קל יותר ממה שחשבתי!

על מה הוא מדבר? אני ממשיכה לקרוא בחשש.

אתוס: אני מקווה בשבילך שהיא לא חושדת.

מנואל: היא לא.

אתוס: המשימה הוכתרה בהצלחה.

אני לא מסוגלת להפסיק לקרוא.

מנואל: לגמרי, נפטרתי מהם, השטח פנוי!

מה, לכל הרוחות, הכוונה?

אין לי זמן להתעסק עם זה עכשיו, אני חייבת למצוא את האחים שלי ולהתנצל בפני ההורים שלי. אני יוצאת למסדרון לכיוון החדר של הוריי. שקט נורא סביבי. המחשבות שלי מטיילות לכל כיוון.

אני נעצרת במקומי כשאני פונה למסדרון המוביל לחדר הוריי ומגלה שהוא ריק, משהו רע קורה פה. שני השומרים של אבא מעולם לא עזבו את עמדתם מדלת חדרו, בין אם היה שם ובין אם לא. הלב שלי משתולל בפחד, כשאני ממשיכה להתקדם על קצות אצבעותיי ומתקרבת לחדר. הדלת פתוחה ממש מעט, וקולות עמומים נשמעים מבפנים.

קולות מאבק.

ריח של מוות באוויר.

“מנואל הרחיק אותה מהמלון.” אני שומעת קולות מוזרים מהחדר, וזיעה קרה מרטיבה את גבי. “הוא לא יעשה טעויות, זה יותר מדי חשוב לו.” הלב שלי פועם בפראות. אני לא מצליחה לנשום כראוי, כשהקולות מהדהדים מהחדר.

אני חייבת להזעיק עזרה ופוסעת צעד אחד לאחור, כשקול נוסף שנשמע כמו נייר זכוכית על קיר אומר, “יש לך דרישת שלום מהחתן לעתיד שלך.” רגליי מתאבנות. “כמה אירוני שברגעים אלה ממש הוא חוטף את התמימות של הילדה שלך.”

סכין חדה ננעצת בליבי, דוקרת, מחסלת, מסתובבת ומכאיבה. פניי לוהטות, גופי מאובן, הבושה מתערבבת בתוכי עם תחושת הבגידה, ואני בקושי מצליחה לבלוע את הגוש החונק בגרוני כשרגליי מגששות בשקט את הדרך החוצה. איך אוכל אי־פעם להביט לאבי בעיניים, איך אסביר לו שעשיתי דברים שהבטחתי לו לא לעשות. המחשבות שלי מתפזרות, ואני חייבת להתמקד. שנייה לפני שאני יוצאת, אני מגלה אותה, את אימא שלי. היא שוכבת בפינה ליד חדר המקלחת על הרצפה, ודם נוזל מפניה. “אימא,” אני פולטת ומכסה במהירות את פי בידי, אך זה מאוחר מדי, הסגרתי את נוכחותי. עיניו של אבא נוחתות עליי. “אלוהים...” התמונה מולי מתבהרת, ורגליי רועדות. אבא שלי, האבא החזק והמושלם בעולם שלי שותת דם, מדדה על רגליו ונאחז בפראות בגבר שפניו מוסתרות במסכה ובידו סכין מגואלת בדם. אני לא מסוגלת לזוז או להוציא מילה מהפה, כשהזר קולט אותי ומתקדם לכיוון שלי.

“תתפוס אותה,” מסנן האיש עם הסכין, וגבר פצוע מנסה להתרומם ממקומו.

“מיקאלה,” קולו של אבא זר, צרוד, שרוט. הוא מנסה למשוך את הזר, להרחיק אותו ממני. העיניים של המפלצת מתקבעות עליי. אני בקושי מצליחה לנתק את מבטי ממנו. “תברחי, מיקאלה.” קולו של אבא פוצע אותי. “תשמרי על האחים שלך, תברחי, את יכולה.” קולו של אבא חזק ורועם בראשי כמו פטיש הבא במגע עם פלדה, והוא רק סימן עם שפתיו, כשהוא נאחז בכוחותיו האחרונים באיש הנורא הזה. הם נאבקים, כשברור לי שאבא כבר לא מסוגל עוד לעמוד, הוא נוחת על ברכיו, אוחז ברגליו של האיש וגורם לו ליפול, והאיש שולח את ידו ונועץ באבי את הסכין הארוכה, נועץ ומסובב, פוצע והורג בלי לחשוב פעמיים.

“לא!!!” שאגה נוראית בוקעת מגרוני, כשהוא מרים את ידו עם הסכין וצלקת נוראית על אמתו נגלית לעיניי, והוא נועץ אותה שוב בגופו המפרפר של אבי. אני חייבת לצאת מכאן, להתרחק, להגן על האחים שלי. “אלוהים...” אני כושלת לאחור, מניחה את ידי הרועדת על כפתור המצוקה החבוי מאחורי המטף, כשאני מבחינה באחים שלי מציצים מחדר הציוד שמולי. “דניאל...” השאגות של איזבלה ושלי מהדהדות, כשהוא משתחרר מידיה ורץ לכיוון החדר של הוריי, רחוק מדי ממני, קרוב מדי למפלצת. “תברח!” אני מתחננת. זה עניין של דקות עד שהקומה תהיה מוצפת באנשים שלנו, במאבטחים שיבואו להציל את אבא. קולות פיצוצים נשמעים מכל כיוון. “לא!!!” שאגה נוראית שורטת את דרכה מגרוני החוצה, כשדניאל נוחת על ברכיו, ראשו חובט ברצפה, ודם מכתים את בגדיו.

ריח של מוות באוויר.

ריח של בגידה.