אלגרה

פרולוג

דלתות החדר נפתחות ואנחנו נכנסים. קירותיו השחורים של חדר הדי־אן־איי, המנוגדים ללובן המסדרון שבו עברנו, גורמים לי למצמץ עד שעיניי מתרגלות לשינוי החד.

אצבעות ידינו שלובות וזיעה מצטברת ביניהן. אני מפחדת, חוששת שהתוצאה תהיה חיובית, אבל מסרבת לתת למחשבות להשבית את הצד האופטימי שבי. אני מפנה מבטי לכיוונו של אדם ומעלה חיוך על שפתיי. הוא צועד לצידי, הבעת פניו רגועה ובטוחה. לפעמים אני תוהה איך הוא מצליח להישאר רגוע כשהחיים כל כך מסובכים, ואנחנו נשאבים למערבולת של מתח ופחד. ההחלטות הקשות לא מאפשרות טיפה אחת של חמלה.

אדם תמיד נראה מסודר, מאופק, כאילו דבר לא יחדור את המעטפת שמכסה את נפשו. 
"יופי, הגעתם, חיכיתי לכם." רופא צעיר לבוש בחלוק לבן מתקרב אלינו מקצה החדר. 
"היו לנו כמה עיכובים בדרך," אני משיבה, נזכרת ברכב שהתפוצץ בדרך למרכז ובחבורה של מתנגדים שארבו לנו בדרך סוקריה.
"אני מקווה שהכול טופל," הוא אומר ומושיט לי את הטאבלט לחתימה. 
אני מצמידה את האצבע, מחכה לאישור ומחזירה לו. האבטחה במתקן הזה היא מהקפדניות ביותר. במשך השנים ניסו חבורות של מתנגדים לפרוץ לכאן במטרה להחדיר וירוסים ולשנות את תוצאות הבדיקות. בחלק מהמקרים הם גם הצליחו. 
"הכול טופל," אני עונה.
מובן שהכול הסתדר, כולם מתו. החיים מאז 'המלחמה הגדולה' מתבטאים בשני מצבים: אתה הורג או נהרג. הכול פשוט יותר ככה. 
"יש לי את כל הנתונים של הנבדק מהדוח שמסרת, אני צריך רק בדיקת דם." 
אדם ממלא אחר הוראותיו של הרופא, ונשכב במיטה לבנה עשויה בד דמוי עור שעומדת באמצע החדר. הרופא מחדיר את המחט לעורו והדם מתחיל לזרום למבחנה. אני סורקת במבטי את החדר שהייתי בו כבר אלפי פעמים, החדר שדרכו עובר כל אחד מהמתנגדים כדי להוכיח את זהותו, כדי להוכיח אם הוא זכאי להמשיך להלך בין החיים בסיריאל או להיקבר באדמה החרוכה לצד שאר הגופות של הלא־ראויים. 

לאחר שהמבחנה מתמלאת בכמות מספקת של דם, קם הרופא מכיסאו שליד המיטה וניגש למִכשור הרפואי הממוקם בצידו השמאלי של החדר. הוא מכניס את המבחנה למכשיר הדי־אן־איי, ותמונות עולות במסכים השחורים מול המיטה. 
אני נועצת עיניי בתאים המופיעים מולי על המסך, מחכה שההבנה תנחת עליי, אף על פי שההבנה שלי בענייני מדע היא אפסית. מתוך ייאוש אני מסתובבת לכיוונו של אדם. ראשו עדיין מופנה אליי והוא מחייך חיוך תמים. אני מדמיינת את אצבעות ידי מציירות שבילים בשער־ראשו הפרוע. אני רוצה לרוץ אליו, לחוש את זרועותיו החזקות נכרכות סביב גופי, את חום גופו מתמזג עם הלהבה שבי, לשחרר את התשוקה החוצה.
עיניו החומות קוראות לי לבוא וגופי הבוגדני מתקדם לכיוונו. אני לא מספיקה להשלים שלושה צעדים, וההתראה במסך מסיחה את דעתי. אזעקה נשמעת והחיוך שעל פניו נמחק. הדמות הרכה והמתחשבת שבתוכי מתפוגגת ברגע. אני שולפת את האקדח ומכוונת אל אדם שמתרומם לישיבה. 

"אתה נגוע," הרופא מאמת את המידע. "אני חייב לדווח על זה." קולו מנתק אותי ממחשבותיי.
אני מכירה את הפרוטוקול במקרים כאלה של נגועים, והמחשבה שהם יהרגו אותו שורפת כמו כווייה בלב. 
אדם שותק. מבטו הקודר מבלבל אותי, אכזבה בוערת בעיניו. 
"הם הולכים להרוג אותך," אני מציינת עובדה שהוא כבר יודע, אך פניו לא מסגירות דבר, אף לא רגש קטן, פרט לאכזבה שרק אני יכולה לראות. 
עיניי חולפות על פני המצלמות הממוקמות בפינות החדר. אין לי ספק שחדר הבקרה כבר דיווח על המקרה לשומרים והם בדרך לכאן. אני מחפשת את הרופא אבל מבחינה שהוא נעלם. הבן זונה הזה. אני מרפה את האחיזה באקדח. חלק עמוק בתוכי יודע שאדם לא יפגע בי. החלק שרואה את החמימות שבעיניו, את האמת מאחוריהן, החלק שאוהב אותו, שרוצה להאמין שכל הזמן הזה שהיינו יחד לא היה שקר. 
אני מביטה בו ומגלה שהוא עדיין מסתכל עליי.
"את יכולה לעצור את זה," הוא אומר כשקולות האזעקה עוד נשמעים ברקע. 
אין לנו הרבה זמן, הם בדרך. אני עדיין חושבת שאנחנו יחד בזה, שיש לי עוד סיכוי להציל אותו, אבל האמת רחוקה מכך.
"למה שאני אעשה את זה?" הוא שיקר לי, למד עליי כל מה שיכול, על אבא שלי, על הצבא, רק כדי לשכנע אותי לעזור לו. זה חייב להיות זה, הוא בצד הנגדי. התסכול מערפל את חושיי. 
"אתה שיקרת לי! זאת הייתה התוכנית שלך מההתחלה, לעורר בי רגשות כלפיך רק כדי שאציל אותך אחרי זה!" הכעס שלי מתפרץ החוצה. אני לא מרגישה שאני בוכה, עד שהדמעות מטשטשות את דמותו של אדם ומרטיבות את לחיי. 
אחרי שאני משפשפת את עיניי בידי הפנויה, אני רואה שהוא נעמד ליד המיטה. 
"אז הכול היה שקר?!" אני צועקת, חשופה מתמיד, יותר מבכל אירוע אינטימי שאיחד בינינו. 
"לא," הוא משיב בפשטות. הכול תמיד פשוט אצלו ומסובך איתו. "זה לא משנה, את עדיין חייבת להרוג אותי. אם לא תעשי את זה, הם יהרגו אותך. אני לא יכול לשאת את המחשבה שהם יפגעו בך." מילותיו שולחות זרמים לא רצויים אל גופי. 
לא באמת אכפת לו, אני מנסה לשכנע את עצמי, אף שהעומק המשתקף מעיניו מציף בי זיכרונות. 
"אני לא מאמינה שהאמנתי למשחק שלך... אני לא מאמינה שהייתי כזאת מפגרת ותמימה ונלכדתי ברשת שלך. אתה יודע מי אבא שלי, אתה יודע הכול," אני לוחשת. "נו, תגיד משהו!" אני צורחת עליו. 
"אני לא בחרתי את המשפחה שלי. נולדתי לתוך המלחמה, לתוך הכאב והכעס שאוכֵל אותנו מבפנים. אם יכולתי לבחור איך להיוולד, הייתי בוחר להיות הגבר המושלם בשבילך, הגבר שאת רוצה לחלוק איתו את שארית חייך." מילותיו יוצאות מתוך ליבו. אני רוצה להאמין לו אבל הוא משתייך לאויבים. 
אני לא יכולה לסמוך עליו, אני לא יכולה, אני ממשיכה לשכנע את עצמי. ברגע שאבי יגלה על הבגידה, כבר לא אהיה הבת של הגנרל, אלא הבוגדת שלא יכולה שלא לפשק את רגליה. 
"אני לא יכולה לעשות את זה," אני משיבה בקול שבור. 
"את חייבת, תעשי את זה!" הוא לוחץ עליי. 
"אני לא יכולה!" אני צועקת. 
"את חייבת." 
אני מיישרת את היד שאוחזת באקדח ומכוונת אל פניו.