מארז מתלקחים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מארז מתלקחים
הוספה למועדפים

מארז מתלקחים

4.4 כוכבים (97 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ג'ולי ג'ונסון, בת עשרים ומשהו מבוסטון שסובלת ממקרה חמור של תסמונת פיטר פן. כשהיא לא כותבת, לעיתים קרובות אפשר למצוא את ג'ולי מחתימה דרכון, שותה יותר מדי קפה, שואפת לכבוש את הסדרות לצפייה שלה בנטפליקס, ומעלה תמונות אינסטגרם עם הכלב שלה (עקבו אחריה: author_julie).

היא הוציאה את רומן הביכורים שלה, "כמו כוח כבידה", באוגוסט 2013, ממש לפני שנתה האחרונה באוניברסיטה, והיא מעולם לא הסתכלה לאחור. מאז היא פרסמה חמישה רומנים נוספים, כולל סדרת "סיפורי האהבה של בוסטון" רבת המכר. הספרים שלה הופיעו ברשימות רבי המכר של קינדל ושל אייטונס ברחבי העולם, כמו גם ב־AdWeek, Publishers Weekly ו־USA Today.

תוכלו למצוא את ג'ולי בפייסבוק או ליצור איתה קשר דרך האתר שלה: www.juliejohnsonbooks.com.

תקציר

**מארז שני ספרים**

דואט מתלקחים 1 - דועך

"שיר קאנטרי קלאסי שמתעורר לחיים." 
 בלוג הספרים Inked Avenue, חמישה כוכבים

כשפליסיטי ויילד מגיעה לנאשוויל, היא לא מחפשת תהילה – היא רק רוצה מקום בטוח להתחבא בו משדי העבר שלה. ולזמן מה, התחלה חדשה נראית אפשרית. היא מוצאת עבודה בבר מוזיקה מקומי, חוסכת טיפים ושומרת על פרופיל נמוך.

עד שלילה אחד, הוא עולה לבמה.

ריידר וודס הוא כוכב עולה. כולם יודעים שהוא נועד לדברים גדולים – זה רק עניין של זמן לפני שיקבל חוזה הקלטות ויעבור ללוס אנג'לס בלי להביט לאחור. אין לו שום עניין להיתקע בנאשוויל, כמו כל המוזיקאים השחוקים שלא באמת הצליחו. ברגע שהוא מבחין בבחורה השקטה שעובדת מאחורי הבר – זו עם העיניים הרדופות, ששרה את המילים שוברות הלב ביותר שהוא שמע בחייו – פתאום ריידר לא ממהר כל כך לעזוב.

כשפליסיטי וריידר מתחילים לעשות מוזיקה יחד, החיבור ביניהם מעמיק... אבל כשהשדים מעברה של פליסיטי חגים קרוב יותר, ודרישות עתידו של ריידר נושאות פרי סוף־סוף, הם יגלו שהם בצומת דרכים בלתי אפשרי.

            תמיד אומרים שלתהילה יש מחיר...
            אבל מה אם המחיר הוא אהבת חייך?

"דועך" הוא החלק הראשון בדואט רומנטי חדש, ממכר ומלא עוצמה על שני מוזיקאים שנבגדו בידי הגורל. מהרחובות האפלים של נאשוויל עד האורות הבוהקים של לוס אנג'לס, סיפורם של ריידר ופליסיטי הוא מערבולת של דרמה בין חברי להקה, רומן לוהט ומילות שיר מקוריות.

אזהרה: הספר מכיל קטעי סקס, סמים ורוק'נ'רול.

דואט מתלקחים 2 - מתלקח

"אנחנו נקודת דממה מוחלטת בים של תוהו ובוהו.
         לא מביטים זה בזה. בקושי נושמים..."

פליסיטי ויילד מעולם לא חיפשה תהילה. למרות זאת, התהילה מצאה אותה. ואיתה הגיע מטען של הבטחות שהופרו ושל פרידות כואבות. מאז עזבה את אור הזרקורים – והתרחקה מריידר וודס – היא יצרה לעצמה חיים חדשים. חיים שקטים. פשוטים. חסרי דרמה. חסרי מוזיקה. זה כל מה שהיא חשבה שהיא רוצה. אז למה היא הרגישה שחייה חלולים כל כך? היא הבטיחה לעצמה שלעולם לא תחזור. לא למוזיקה. לא ללוס אנג'לס. לא אליו.

אבל כשבעל כורחה היא נאלצת למלא את ההתחייבויות החוזיות שלה, פליסיטי שוב מוצאת את עצמה מתמודדת עם החיים שחשבה שהשאירה מאחור...  ועם הגבר ששבר את ליבה לחתיכות.

"מתלקח" הוא החלק השני בדואט הרומנטי "מתלקחים", אשר מביא לסיום את סיפור אהבתם הבלתי נשכח של פליסיטי וריידר. האם הם ימצאו את דרכם חזרה זה אל זה? האם אהבתם תתלקח שוב ותבעיר את הבמה?


אומרים שברק לעולם לא מכה באותה נקודה פעמיים...
       אלא אם האהבה שלך היא סערה מושלמת.

פרק ראשון

פרק 1

פליסיטי


"הרולינג סטונס" אמרו את זה הכי טוב.
את לא יכולה לקבל תמיד את מה שאת רוצה.
מעולם לא רציתי להיות מפורסמת.
מעולם לא רציתי את כל זה.
רציתי רק לברוח. לצאת. להשתחרר ממֵמַד ייסורי הגיהינום שבו צעדתי שמונה־עשרה שנה דרך הלהבות הגרועות ביותר, בלי להישרף לגמרי.
כשהגעתי לנאשוויל עם הגיטרה המשומשת שלי בנרתיק החבוט שלה ועם מחברת מלאה שירים משורבטים שנקרעו ישר מהנשמה שלי, היו לי ציפיות גבוהות ותוכניות גדולות. לא היה לי מושג שתוך פחות משנה מרגע שארד מהאוטובוס ההוא, אסיים בלב שבור ובידיים ריקות כשהעולם כולו מתרסק סביבי.
בעצם, זה לא לגמרי נכון.
ידיי לא היו ריקות כשהרצונות שלי הפכו למשאלות וכשהתקוות שלי דעכו לפנטזיות. באצבעותיי אחזתי בחתיכות ליבי השבור. בכפות הידיים חפנתי את הרסיסים החבוטים של חלומותיי, מנסה נואשות להחזיק אותם יחד.
אבל זה היה מאוחר מדי. חלומות העשויים מהזכוכית השבירה ביותר נסדקים בקלילות. כמה מילים ללא מחשבה יכולות לנפץ אותם, כך שאי אפשר לתקנם.
אל תגידו שלא הזהרתי – הסיפור הזה הוא לא על העובדה שקיבלתי את מה שרציתי.
כי מעולם לא רציתי את ריידר ווּדס.
הייתי צריכה אותו.
כמו שמלודיה צריכה הרמוניה, כמו שמקצב צריך מִפְעם, כמו שאקורד צריך סולם. הוא הבעיר אותי יותר מכפי שהבעירו אותי התווים שהסתחררו לי בזרם הדם או מילות השירים ששחו לי בראש.
גם אחרי שהוא לקח את כל חתיכות ליבי הכואבות ומחץ אותן לאבק בין קצות אצבעותיו המוכתמות מניקוטין.
הייתי טיפשה מספיק כדי לחשוב שלעולם לא אראה אותו שוב. טיפשה מספיק כדי לחשוב שהגורל סיים לשחק איתי. שאחרי הגיהינום שהוא כבר העביר אותי, אזכה לאיזו הפסקה מהאומללות הנובעת מלאהוב אותו... ואז לאבד אותו.
אחרי שנתיים ארוכות בלי המגע של מפרקי אצבעותיו על לחיי, נשיקה המלווה במגע הלסת מלאת הזיפים על עורי או לחישת קולו באוזני הרגישה, הייתי טיפשה מספיק כדי לחשוב שסוף־סוף הוצאתי אותו ממערכת הדם שלי, נלחמתי בו עד לנסיגה כמו במחלות הקטלניות ביותר.
הייתי צריכה לדעת שאין תרופה.
לאהוב את ריידר וודס זה מאסר עולם.
מחלה סופנית.
וכשהוא סוף־סוף כן חזר לחיי... הוא כבר יכול היה להיות האדם האחרון שאי פעם רציתי לראות מול עיניי... אבל כמו שכבר אמרתי פעמיים...
מה שרציתי לא שינה בכלל, אפילו לא קצת.
לא כשזה נוגע אליו.

שנתיים קודם לכן
האוטובוס מעלה ענן אבק כשהוא ממשיך בנסיעתו, רועם חזק יותר מהבטן שלי – וזה באמת משמעותי כי הדבר היחיד שאכלתי היום היה כריך חמאת בוטנים וריבה תפל חצי מעוך מפני שישבתי עליו בטעות בנסיעה המטלטלת שארכה כשש שעות.
אני מסתכלת עד שהאוטובוס יוצא משדה הראייה ומשאיר אותי לבד על חלקת הכביש הריקה. השעה היא אמצע אחר הצהריים ואין עוד נפש חיה ברחוב. אורות מועדוני ההונקי־טונק הידועים של נאשוויל התעמעמו – גם אם רק לכמה שעות – בעוד התיירים מתאוששים מהנגאוברים ונותנים לכבד שלהם מנוחה, בהכנה לעוד סיבוב בעיר. תחת שמש אמצע היום הבוהקת, עיר המוזיקה נעשתה שקטה לרגע. תושביה המוזיקאים נמצאים בבתים שלהם, עורכים חזרות לסט נוסף, לבמה נוספת, ללילה נוסף שבו הם ישירו מילים שלא כתבו לאנשים שאינם פיכחים מספיק כדי להקשיב.
אני יודעת שהשקט הוא זמני. ברגע שהשמש תדעך לאפלה כמו נר שבער עד קצה גופו, המקום הזה יסער פעם נוספת בשלטי ניאון בוהקים שמאירים על פני עיניים מזוגגות מוויסקי. נאשוויל היא דיסנילנד למבוגרים, התאספויות של מסיבות רווקים כדי לחגוג נישואים מתקרבים, ושל עקרות בית אומללות שנמלטות מנישואים מונוטוניים. של זמרים מלאי תקווה החולמים על הפריצה הגדולה שלהם, ושל כוכבים תשושים המהרהרים ביום שבו הם יקבלו את המגיע להם.
אסקפיזם על רקע שיר קאנטרי שמתנגן שוב ושוב. משכך כאבים שנבלע עם קוקטייל מימוזה. מקום שבו חלומות נולדים ואליו הם גם הולכים כדי למות. מקום שבו מוזיקה נשפכת אל הרחובות כרעש רקע או מחלחלת מתחת לעור וקונה מקום בתוך נפשך.
או שאתה בא לנאשוויל ללילה אחד או שאתה נשאר לכל החיים – ככה אומרים. אנשים מחוץ לעיר עוזבים עם לא יותר מסט זיכרונות מטושטשים מהברים בברודוויי תחתית, עם שלפוחיות על הרגליים ממגפי הבוקרים החדשים שהם אף פעם לא מוצאים הזדמנות לנעול ברגע שהם חוזרים הביתה, לחייהם האמיתיים. אם אתה טיפש מספיק כדי להישאר ליותר מסוף שבוע, אתה לוקח את הסיכון לחטוף נזק הרבה יותר גדול... ולא רק לכפות הרגליים או לכבד שלך.
לנשמה שלך.
בעודי אוחזת קצת יותר חזק בידית הסדוקה של נרתיק הגיטרה שלי, אני פולטת אנחה עמוקה ופונה אל הבניין שמאחוריי. ברצועת ברודוויי, שרבים הולכים בה, הוא קצת פחות בולט ויומרני מטרקלין הסחלב המפורסם של ה"טוטסי" או מפינת האגדות המתפרשת על שלוש קומות, שממנה מוזיקה חיה צפה דרך החלונות ללא הפסקה. תקוע ברחוב צדדי במרחק כמה בניינים מאזור התיירים, קיר הלבנים השחור החיצוני מתקלף ובאמת צריך עבודת צבע. החלונות כהים ומלוכלכים בזוהמה. שלט תלוי בולט באוויר מעל ראשי מכריז על "הזמיר" באותיות זהב דהויות.
למען האמת, זה נראה כמו מועדון מפוקפק.
אבל מראה עלול להטעות אותך. כפי שגיליתי על מרבית הדברים בחיי, מה שבפנים נחשב הרבה יותר מכל מראה חיצוני יפה. אין מקום בנאשוויל שידוע יותר ביכולתו למשוך כישרונות מוזיקליים. ברגע זה ממש אני יכולה לנקוב בלפחות חמישה שמות אומנים בטבלאות המאה הגדולים ביותר של הקאנטרי שהתגלו כאן, בין דפנות המועדון המפוקפק, הקטן וחסר הייחוד שאותו הזכרתי.
בעודי מייצבת את כתפיי, אני מושיטה יד ומזיזה את הידית, חצי מצפה שהדלת תהיה נעולה חזק אבל היא נכנעת בקלות תחת האחיזה שלי ונפתחת אל המועדון מלא הצללים. אני נכנסת לפני שאספיק להשתפן, ממצמצת בעוד עיניי נאבקות להסתגל לעמימות הפתאומית.
"שלום?" אני קוראת, צועדת כמה צעדים מהוססים מעבר למפתן. "יש כאן מישהו?"
אין תשובה. אני מתפתלת סביב עמדת מארחת נטושה ומעבר לכמה שולחנות גבוהים, שפני השטח שלהם שרוטים וחבולים משנים של שימוש בהם. שלישיית זרקורים תלויים מאירים את הבמה שמולי, חושפים ים של חלקיקי אבק המסתחררים בצל הסדוק. אני נמשכת פנימה, כמו פרפר לאש. לפני שאני מבינה באופן מודע מה אני עושה, אני כבר חוצה את החדר ומגיעה אל קצה הבמה המוגבהת, שם עומד כיסא בר ליד עמדת מיקרופון.
האצבעות שלי רועדות כשאני מושיטה יד ומלטפת את פני השטח הקרירים של הבמה. זה בטח רק הדמיון שלי אבל נדמה שעץ האלון תחת קצות אצבעותיי שולח זרם שרץ לי בוורידים, כאילו העץ עצמו ספוג איכשהו בחשמל מכל המוזיקאים שעמדו עליו במשך השנים. עוצמת כוכבים אמיתית, מוחשית, שניתנת להעברה. אני יכולה רק להתפלל שחלק קטן יישאר אצלי.
"מה, לעזאזל, את עושה כאן?"
הקול הצרוד מקפיץ אותי. אני מושכת את ידי מהבמה כאילו נכוויתי, ומסתובבת כדי לפנות אל הגבר שעומד מאחורי הבר ומצחצח כוס במטלית לבנה ומוכתמת. הוא בשנות השישים המאוחרות לחייו, שערו שחור ודליל, והבעתו מאיימת כל כך עד שאני מופתעת שאני לא נרתעת לאחור כשעיני הענבר הזהובות והפקוחות לרווחה שלי פוגשות בעיניו החומות הצרות.
"אנחנו פותחים רק בחמש."
אני מהנהנת כמו בובה חסרת מחשבה.
"את חירשת?" הוא נובח ומשליך את המטלית על כתף אחת של חולצת הטי השחורה שלו בעודו יוצא מאחורי הבר.
"ל...ל...לא," אני מצליחה לגמגם, עומדת במקום בעוד הוא מתקרב.
"אז רק טיפשה."
אני מנענעת את ראשי גם כדי להתעשת וגם כדי לסתור את מילותיו.
"לא, אדוני."
"אדוני?" הוא נוחר בבוז. "אף אחד מעולם לא חשב בטעות שאני ג'נטלמן, ולא צריך להתחיל בזה עכשיו. קוראים לי אייזק."
"אייזק," אני חוזרת. "נעים להכיר, אני פליסיטי וילקס."
אני מהססת רק לשבריר שנייה לפני ששם המשפחה המזויף יוצא מבין שפתיי. אני לא חושבת שהוא שם לב, וגם אם כן, אני ממש בספק שאכפת לו.
"אה־הא." קולו שטוח. "או שתחזרי הלילה או שתנסי את אחד הברים שפתוחים עשרים וארבע שעות על השדרה המרכזית. טקילה כפי יכולתך והקאברים הכי מסריחים שתוכלי לסבול."
"לא באתי בשביל מרגריטה."
הגבות שלו מתרוממות. "אז למה את כאן?"
"בשביל עבודה."
"אנחנו לא מוסיפים זמרים חדשים לצוות שלנו בלי אודישן מול וייד, מנהל הבמה. בפעם האחרונה שבדקתי, רשימת ההמתנה שלו היא הרבה יותר ארוכה משישה חודשים. אני מציע שתנסי ערבי במה פתוחה בינתיים או שתתחילי באחד המקומות הפחות פופולריים."
הוא כבר מסתובב לאחור.
"אני לא רוצה להופיע!" אני צורחת ואז מתכווצת לשמע הייאוש בקולי. אני מכחכחת בגרוני ומנסה טון רך יותר, "אני רק רוצה עבודת מלצרות רגילה."
הוא מציץ לאחור בהבעה ספקנית.
אני זוקרת את הסנטר שלי ולא מסיטה את עיניי מעיניו בעוד הוא מהרהר.
"מצטער, מותק. אנחנו לא מעסיקים עובדים חדשים." עיניו מטיילות מעלה ומטה, קולטות את הצמה הקלועה המבולגנת שלי, את הרצועות הדקות מדי של השמלה הישנה שקניתי בחנות יד שנייה, את נרתיק הגיטרה החבוט שמונח לרגליי. "וגם אם הייתי מחפש, לא הייתי מעסיק אותך."
"למה לא?"
"קודם כול, את צעירה. ובדרך כלל, המשמעות של 'צעירה' היא – לא אמינה."
"אני לא כזאת צעירה."
הוא רוטן בביטול. "דבר שני, את זמרת. אנחנו אף פעם לא מעסיקים זמרות, מותק. זו המדיניות של החברה."
"זו אפליה."
הגבות שלו מתעוותות. "קדימה, תלשיני עליי ל'לשכה לעסקים טובים'. אני רועד מפחד."
"אמרתי לך, אני לא מחפשת עבודה כזמרת."
"את חושבת שאת הבחורה הראשונה שמדלגת לה לפה ומבקשת למלצר, ומבטיחה לי שאין לה שום מניעים נסתרים בלראות את השם שלה מואר ואת התחת שלה על הכיסא הזה?" הוא מחווה בסנטרו אל הבמה שמאחוריי. "אני כאן הרבה זמן, חומד. ראיתי יותר בחורות באות והולכות מכפי שאת יכולה לספור. ואלה שנראות כמוך, קצת פרועות סביב העיניים... הן העברייניות הכי גרועות. לגמרי לא צפויות. מרחפות יותר מנאד בסערה, סליחה על השפה הגסה שלי."
אני נושפת. "אתה לא יודע עליי שום דבר."
"אני מכיר זמרות. וזמרות רודפות אחרי אור הזרקורים מהר יותר מכפי שהן רודפות אחרי כל דבר אחר – מהר יותר מכפי שהן רודפות אחרי סטוץ, אחרי אושר. מהר יותר מכפי שהן רודפות אחרי המשפחות שלהן, ההתחייבויות שלהן, ההיגיון הבריא שלהן. התהילה היא סם, חמודה. ממה שראיתי אותה עושה במהלך השנים, היא חזקה יותר מהרואין וממכרת פי שניים... ואני לא מעסיק מכורים."
לשמע ההשוואה הזאת, כל הדם אוזל מפניי. פתאום אני מרגישה מסוחררת. הפה שלי נפתח כדי להתווכח איתו אבל הדבר היחיד שיוצא הוא ציוץ עלוב והמחשבות מתערבלות לי בראש.
את לא מכורה.
את בכלל לא כמוהם.
"אוי, לעזאזל, אל תסתכלי עליי ככה," אייזק נאנח. "זה לא אישי. אולי את בחורה נחמדה מאוד אבל גם בחורות נחמדות בעיר הזאת נהיות משוגעות אחרי זמן מה. בדרך כלל, קרוב יותר לזמן שבו הן קולטות שלטפס לראש סצנת המוזיקה מצריך ברוב הפעמים לטפס על איזה מפיק שעבר זמנו במושב האחורי של המכונית שלו. עצה שלי? עזבי עכשיו. תחזרי הביתה לעיירת התירס שממנה יצאת, ותגידי סליחה לאימא ולאבא על ההרפתקה הקטנה שלך בעיר הגדולה. תשכחי מהחיים האלה ומכל החרא שמגיע איתם."
ללכת הביתה?
אין אפשרות כזו.
הידיים שלי נקפצות לאגרופים כשזעם ניצת בתוכי. אני פוסעת קדימה לפני שאספיק לעצור את עצמי.
"ראשית, אם היית מחכה יותר מאלפית שנייה לפני שהיית מעביר ביקורת, היית יודע שאני לא זמרת. אין לי שום עניין בלטפס על שום דבר בעיר הזאת, בין אם זאת הבמה או הברכיים של איזה אידיוט מהתעשייה. אני רק רוצה למלצר, לכתוב כמה שירים ולחסוך קצת כסף." אני מצמצמת את עיניי. "ושנית, אני לא הולכת לשום מקום, בטח שלא לעיירת התירס שממנה באתי. הייתי צריכה כמעט את כל הכסף שחסכתי כדי לקנות את הכרטיס לאוטובוס."
הקול שלי נסדק באופן פתטי. אני בולעת בכוח, מנסה לקחת את עצמי בידיים.
"אתה יודע מה? אולי אין לי תוכנית. אולי אפילו אין לי איפה לישון הלילה. אבל אין סיכוי שאעזוב רק כי איזה טמבל אמר שאני צריכה." אני מתכופפת כדי להרים את הגיטרה שלי ומתחילה לצעוד אל הדלת, הנשימות שלי יוצאות בנשיפות קטנות וזועמות. "הגעתי לבר הזה כי שמעתי שזה מקום טוב לעבוד בו, עם בוס שמתייחס לעובדים שלו כמו שצריך. כנראה המקורות שלי טעו." אני כבר כמעט ביציאה כשאני מציצה בחזרה אליו ויורה יריית פרידה אחת אחרונה, "אתה לא רוצה לעזור לי? בסדר גמור. אני אמצא דרך אחרת. אני אדפוק על כל דלת בנאשוויל עד שמישהו יעסיק אותי. אולי אני צעירה אבל אני לא מרחפת או לא צפויה או פרועה. אתה חושב שאתה יכול להגדיר אותי, אני מבטיחה לך שלא. אי אפשר להגדיר אותי."
בכנות, השורה הזאת נשמעה הרבה יותר מגניבה בראש שלי מכפי שהיא נשמעת כשהיא יוצאת לי מהפה. שום התמרמרות צדקנית לא תספיק כדי להפוך את זה לפחות צולע. לחיי בוערות בעודי פונה אל הדלת, ואני רק מקווה לצאת מכאן עם מעט כבוד עצמי כשאני שומעת צליל אנחה עמוקה ומעונה מכיוון הבר. 
"חכי."
אני מסתובבת, תקווה פורחת בתוכי. ליבי חובט בכלוב הצלעות שלי כמו מקל על תוף סנר, ואני רועדת חזק מספיק כדי לנער תוף מרים לפי הקצב. בכל זאת, אני מצליחה לשמור על ארשת פנים רגועה ושלווה כשאני פוגשת במבטו הספקני של אייזק.
"מי סיפר לך על המקום הזה?"
"דֵווין. היא..." אני לא אומרת את המילים בת דודה. "חברה ותיקה."
"דווין," הוא מלמל. "אני מניח שאת מתכוונת לדווין הייז?"
אני מהנהנת.
"היא הייתה עובדת טובה. עבדה כאן לפני כמה זמן, לפני שההורים שלה עברו." העיניים שלו מצטמצמות. "סוג של סקנדל משפחתי, אם אני זוכר נכון..."
הלב שלי מתחיל לדפוק מהר יותר. "אני לא יודעת שום דבר על זה, אדוני."
הוא נועץ בי מבט.
"מצטערת. אייזק."
השתיקה נמשכת זמן ארוך. הצליל היחיד הוא קול החריקה הקלוש של המטלית שלו כשהוא לוקח עוד כוס ומתחיל לצחצח אותה. אני מתנדנדת על המפתן, בקושי מעיזה לקוות...
"יש לך המלצות?" הוא נוהם.
"יש לי ניסיון," אני עונה באופן חלקלק, מתחמקת מהשאלה שלו.
ספק מתחיל להזדחל על פניו, אז אני מוסיפה לפני שאפסיד את ההזדמנות היחידה שלי לשכנע אותו, "תראה, אתה לא מכיר אותי. אתה לא סומך עליי. למען האמת, אין לך שום סיבה בעולם להעסיק אותי. אבל אני מבטיחה לך שאם תעשה את זה, אני אקרע בשבילך את התחת בלי תלונות. אני מתכוונת לזה. אני אשטוף כלים מלוכלכים, אערבב משקאות, אנגב שולחנות, אני אשטוף את הרצפה אם תרצה. אני אהיה המארחת, מפנת השולחנות, הברמנית, המלצרית, מנקת השירותים. מה שתרצה, מה שתצטרך, אני הבחורה לזה. אני אעשה כל דבר. בלי תלונות."
הוא נוהם שוב, לא משוכנע.
אני שמה בצד כל גאווה קטנה שעוד יש לי. "אני רק... אני ממש צריכה את העבודה הזו. בבקשה. תן לי הזדמנות."
הוא מניח את הכוס כאילו משקל העולם מונח על כתפיו. כשהוא מרים את עיניו אליי, הן מביעות כניעה מלאה בחרטה. מה שיכול להגיד רק...
הוא זוקר אצבע מאיימת. "הזדמנות אחת."
אני ממש צווחת מרוב אושר.
"אם תפשלי, את עפה. בלי פיצויים."
"תודה, אדו–אייזק!" אני מתקנת במהירות. "לא תתחרט על זה. אני מבטיחה."
הוא נועץ בי מבט. "את מבוגרת מספיק כדי לעבוד בבר?"
"אני בת עשרים ואחת."
פחות שלוש.
"אה־הא." הפה שלו נצמד לקו נוקשה, כאילו הוא יודע שאני משקרת.
"תראה, אם אתה צריך תעודת זהות..." אצבעותיי רועדות קצת כשאני מושיטה יד אל הארנק הבלוי בכיס הצד של תיק הגב שלי. הרישיון המזויף שתקוע שם לא מושלם, ואני מתפללת שהוא טוב מספיק כדי לעבור את הבדיקה של אייזק. התאריך שליד התמונה המנוילנת שלי מכריז בגאווה שאני בת עשרים ואחת, ולא בקושי בת שמונה־עשרה. הוא אומר גם ששם המשפחה שלי הוא וילקס ושנולדתי במדינת אוקלהומה.
אני לא ממש אוהבת לשקר, אבל אני גם לא תמימה מספיק כדי להאמין שאף פעם אין בזה צורך. ההישרדות מנצחת לבטים אתיים.
ידו מנופפת בביטול, עוצרת את תנועותיי. "נעבור על הניירת אחר כך."
אני מאפשרת לתיק לצנוח לצידי.
"את יכולה להתחיל עכשיו?" הוא נוהם שוב.
"טוב, אני–"
"מעולה," הוא קוטע אותי. "דוטי הודיעה שהיא חולה." הוא מסתובב ומתחיל ללכת. "בואי, מתוקונת. נסדר לך מדים."
"קוראים לי פליסיטי!" אני קוראת אחריו אבל הוא כבר נעלם דרך זוג דלתות מתנדנדות. או שהוא לא שומע אותי או שהוא לא מאמין שצריך לענות כי אין שום תשובה חוץ מחריקת הצירים הקלילה בבר השקט. באנחה עמוקה אני תופסת בנרתיק הגיטרה שלי קצת יותר חזק וממהרת אחריו, אל החדר האחורי של "הזמיר".

ג'ולי ג'ונסון, בת עשרים ומשהו מבוסטון שסובלת ממקרה חמור של תסמונת פיטר פן. כשהיא לא כותבת, לעיתים קרובות אפשר למצוא את ג'ולי מחתימה דרכון, שותה יותר מדי קפה, שואפת לכבוש את הסדרות לצפייה שלה בנטפליקס, ומעלה תמונות אינסטגרם עם הכלב שלה (עקבו אחריה: author_julie).

היא הוציאה את רומן הביכורים שלה, "כמו כוח כבידה", באוגוסט 2013, ממש לפני שנתה האחרונה באוניברסיטה, והיא מעולם לא הסתכלה לאחור. מאז היא פרסמה חמישה רומנים נוספים, כולל סדרת "סיפורי האהבה של בוסטון" רבת המכר. הספרים שלה הופיעו ברשימות רבי המכר של קינדל ושל אייטונס ברחבי העולם, כמו גם ב־AdWeek, Publishers Weekly ו־USA Today.

תוכלו למצוא את ג'ולי בפייסבוק או ליצור איתה קשר דרך האתר שלה: www.juliejohnsonbooks.com.

עוד על המארז

מארז מתלקחים ג'ולי ג'ונסון

פרק 1

פליסיטי


"הרולינג סטונס" אמרו את זה הכי טוב.
את לא יכולה לקבל תמיד את מה שאת רוצה.
מעולם לא רציתי להיות מפורסמת.
מעולם לא רציתי את כל זה.
רציתי רק לברוח. לצאת. להשתחרר ממֵמַד ייסורי הגיהינום שבו צעדתי שמונה־עשרה שנה דרך הלהבות הגרועות ביותר, בלי להישרף לגמרי.
כשהגעתי לנאשוויל עם הגיטרה המשומשת שלי בנרתיק החבוט שלה ועם מחברת מלאה שירים משורבטים שנקרעו ישר מהנשמה שלי, היו לי ציפיות גבוהות ותוכניות גדולות. לא היה לי מושג שתוך פחות משנה מרגע שארד מהאוטובוס ההוא, אסיים בלב שבור ובידיים ריקות כשהעולם כולו מתרסק סביבי.
בעצם, זה לא לגמרי נכון.
ידיי לא היו ריקות כשהרצונות שלי הפכו למשאלות וכשהתקוות שלי דעכו לפנטזיות. באצבעותיי אחזתי בחתיכות ליבי השבור. בכפות הידיים חפנתי את הרסיסים החבוטים של חלומותיי, מנסה נואשות להחזיק אותם יחד.
אבל זה היה מאוחר מדי. חלומות העשויים מהזכוכית השבירה ביותר נסדקים בקלילות. כמה מילים ללא מחשבה יכולות לנפץ אותם, כך שאי אפשר לתקנם.
אל תגידו שלא הזהרתי – הסיפור הזה הוא לא על העובדה שקיבלתי את מה שרציתי.
כי מעולם לא רציתי את ריידר ווּדס.
הייתי צריכה אותו.
כמו שמלודיה צריכה הרמוניה, כמו שמקצב צריך מִפְעם, כמו שאקורד צריך סולם. הוא הבעיר אותי יותר מכפי שהבעירו אותי התווים שהסתחררו לי בזרם הדם או מילות השירים ששחו לי בראש.
גם אחרי שהוא לקח את כל חתיכות ליבי הכואבות ומחץ אותן לאבק בין קצות אצבעותיו המוכתמות מניקוטין.
הייתי טיפשה מספיק כדי לחשוב שלעולם לא אראה אותו שוב. טיפשה מספיק כדי לחשוב שהגורל סיים לשחק איתי. שאחרי הגיהינום שהוא כבר העביר אותי, אזכה לאיזו הפסקה מהאומללות הנובעת מלאהוב אותו... ואז לאבד אותו.
אחרי שנתיים ארוכות בלי המגע של מפרקי אצבעותיו על לחיי, נשיקה המלווה במגע הלסת מלאת הזיפים על עורי או לחישת קולו באוזני הרגישה, הייתי טיפשה מספיק כדי לחשוב שסוף־סוף הוצאתי אותו ממערכת הדם שלי, נלחמתי בו עד לנסיגה כמו במחלות הקטלניות ביותר.
הייתי צריכה לדעת שאין תרופה.
לאהוב את ריידר וודס זה מאסר עולם.
מחלה סופנית.
וכשהוא סוף־סוף כן חזר לחיי... הוא כבר יכול היה להיות האדם האחרון שאי פעם רציתי לראות מול עיניי... אבל כמו שכבר אמרתי פעמיים...
מה שרציתי לא שינה בכלל, אפילו לא קצת.
לא כשזה נוגע אליו.

שנתיים קודם לכן
האוטובוס מעלה ענן אבק כשהוא ממשיך בנסיעתו, רועם חזק יותר מהבטן שלי – וזה באמת משמעותי כי הדבר היחיד שאכלתי היום היה כריך חמאת בוטנים וריבה תפל חצי מעוך מפני שישבתי עליו בטעות בנסיעה המטלטלת שארכה כשש שעות.
אני מסתכלת עד שהאוטובוס יוצא משדה הראייה ומשאיר אותי לבד על חלקת הכביש הריקה. השעה היא אמצע אחר הצהריים ואין עוד נפש חיה ברחוב. אורות מועדוני ההונקי־טונק הידועים של נאשוויל התעמעמו – גם אם רק לכמה שעות – בעוד התיירים מתאוששים מהנגאוברים ונותנים לכבד שלהם מנוחה, בהכנה לעוד סיבוב בעיר. תחת שמש אמצע היום הבוהקת, עיר המוזיקה נעשתה שקטה לרגע. תושביה המוזיקאים נמצאים בבתים שלהם, עורכים חזרות לסט נוסף, לבמה נוספת, ללילה נוסף שבו הם ישירו מילים שלא כתבו לאנשים שאינם פיכחים מספיק כדי להקשיב.
אני יודעת שהשקט הוא זמני. ברגע שהשמש תדעך לאפלה כמו נר שבער עד קצה גופו, המקום הזה יסער פעם נוספת בשלטי ניאון בוהקים שמאירים על פני עיניים מזוגגות מוויסקי. נאשוויל היא דיסנילנד למבוגרים, התאספויות של מסיבות רווקים כדי לחגוג נישואים מתקרבים, ושל עקרות בית אומללות שנמלטות מנישואים מונוטוניים. של זמרים מלאי תקווה החולמים על הפריצה הגדולה שלהם, ושל כוכבים תשושים המהרהרים ביום שבו הם יקבלו את המגיע להם.
אסקפיזם על רקע שיר קאנטרי שמתנגן שוב ושוב. משכך כאבים שנבלע עם קוקטייל מימוזה. מקום שבו חלומות נולדים ואליו הם גם הולכים כדי למות. מקום שבו מוזיקה נשפכת אל הרחובות כרעש רקע או מחלחלת מתחת לעור וקונה מקום בתוך נפשך.
או שאתה בא לנאשוויל ללילה אחד או שאתה נשאר לכל החיים – ככה אומרים. אנשים מחוץ לעיר עוזבים עם לא יותר מסט זיכרונות מטושטשים מהברים בברודוויי תחתית, עם שלפוחיות על הרגליים ממגפי הבוקרים החדשים שהם אף פעם לא מוצאים הזדמנות לנעול ברגע שהם חוזרים הביתה, לחייהם האמיתיים. אם אתה טיפש מספיק כדי להישאר ליותר מסוף שבוע, אתה לוקח את הסיכון לחטוף נזק הרבה יותר גדול... ולא רק לכפות הרגליים או לכבד שלך.
לנשמה שלך.
בעודי אוחזת קצת יותר חזק בידית הסדוקה של נרתיק הגיטרה שלי, אני פולטת אנחה עמוקה ופונה אל הבניין שמאחוריי. ברצועת ברודוויי, שרבים הולכים בה, הוא קצת פחות בולט ויומרני מטרקלין הסחלב המפורסם של ה"טוטסי" או מפינת האגדות המתפרשת על שלוש קומות, שממנה מוזיקה חיה צפה דרך החלונות ללא הפסקה. תקוע ברחוב צדדי במרחק כמה בניינים מאזור התיירים, קיר הלבנים השחור החיצוני מתקלף ובאמת צריך עבודת צבע. החלונות כהים ומלוכלכים בזוהמה. שלט תלוי בולט באוויר מעל ראשי מכריז על "הזמיר" באותיות זהב דהויות.
למען האמת, זה נראה כמו מועדון מפוקפק.
אבל מראה עלול להטעות אותך. כפי שגיליתי על מרבית הדברים בחיי, מה שבפנים נחשב הרבה יותר מכל מראה חיצוני יפה. אין מקום בנאשוויל שידוע יותר ביכולתו למשוך כישרונות מוזיקליים. ברגע זה ממש אני יכולה לנקוב בלפחות חמישה שמות אומנים בטבלאות המאה הגדולים ביותר של הקאנטרי שהתגלו כאן, בין דפנות המועדון המפוקפק, הקטן וחסר הייחוד שאותו הזכרתי.
בעודי מייצבת את כתפיי, אני מושיטה יד ומזיזה את הידית, חצי מצפה שהדלת תהיה נעולה חזק אבל היא נכנעת בקלות תחת האחיזה שלי ונפתחת אל המועדון מלא הצללים. אני נכנסת לפני שאספיק להשתפן, ממצמצת בעוד עיניי נאבקות להסתגל לעמימות הפתאומית.
"שלום?" אני קוראת, צועדת כמה צעדים מהוססים מעבר למפתן. "יש כאן מישהו?"
אין תשובה. אני מתפתלת סביב עמדת מארחת נטושה ומעבר לכמה שולחנות גבוהים, שפני השטח שלהם שרוטים וחבולים משנים של שימוש בהם. שלישיית זרקורים תלויים מאירים את הבמה שמולי, חושפים ים של חלקיקי אבק המסתחררים בצל הסדוק. אני נמשכת פנימה, כמו פרפר לאש. לפני שאני מבינה באופן מודע מה אני עושה, אני כבר חוצה את החדר ומגיעה אל קצה הבמה המוגבהת, שם עומד כיסא בר ליד עמדת מיקרופון.
האצבעות שלי רועדות כשאני מושיטה יד ומלטפת את פני השטח הקרירים של הבמה. זה בטח רק הדמיון שלי אבל נדמה שעץ האלון תחת קצות אצבעותיי שולח זרם שרץ לי בוורידים, כאילו העץ עצמו ספוג איכשהו בחשמל מכל המוזיקאים שעמדו עליו במשך השנים. עוצמת כוכבים אמיתית, מוחשית, שניתנת להעברה. אני יכולה רק להתפלל שחלק קטן יישאר אצלי.
"מה, לעזאזל, את עושה כאן?"
הקול הצרוד מקפיץ אותי. אני מושכת את ידי מהבמה כאילו נכוויתי, ומסתובבת כדי לפנות אל הגבר שעומד מאחורי הבר ומצחצח כוס במטלית לבנה ומוכתמת. הוא בשנות השישים המאוחרות לחייו, שערו שחור ודליל, והבעתו מאיימת כל כך עד שאני מופתעת שאני לא נרתעת לאחור כשעיני הענבר הזהובות והפקוחות לרווחה שלי פוגשות בעיניו החומות הצרות.
"אנחנו פותחים רק בחמש."
אני מהנהנת כמו בובה חסרת מחשבה.
"את חירשת?" הוא נובח ומשליך את המטלית על כתף אחת של חולצת הטי השחורה שלו בעודו יוצא מאחורי הבר.
"ל...ל...לא," אני מצליחה לגמגם, עומדת במקום בעוד הוא מתקרב.
"אז רק טיפשה."
אני מנענעת את ראשי גם כדי להתעשת וגם כדי לסתור את מילותיו.
"לא, אדוני."
"אדוני?" הוא נוחר בבוז. "אף אחד מעולם לא חשב בטעות שאני ג'נטלמן, ולא צריך להתחיל בזה עכשיו. קוראים לי אייזק."
"אייזק," אני חוזרת. "נעים להכיר, אני פליסיטי וילקס."
אני מהססת רק לשבריר שנייה לפני ששם המשפחה המזויף יוצא מבין שפתיי. אני לא חושבת שהוא שם לב, וגם אם כן, אני ממש בספק שאכפת לו.
"אה־הא." קולו שטוח. "או שתחזרי הלילה או שתנסי את אחד הברים שפתוחים עשרים וארבע שעות על השדרה המרכזית. טקילה כפי יכולתך והקאברים הכי מסריחים שתוכלי לסבול."
"לא באתי בשביל מרגריטה."
הגבות שלו מתרוממות. "אז למה את כאן?"
"בשביל עבודה."
"אנחנו לא מוסיפים זמרים חדשים לצוות שלנו בלי אודישן מול וייד, מנהל הבמה. בפעם האחרונה שבדקתי, רשימת ההמתנה שלו היא הרבה יותר ארוכה משישה חודשים. אני מציע שתנסי ערבי במה פתוחה בינתיים או שתתחילי באחד המקומות הפחות פופולריים."
הוא כבר מסתובב לאחור.
"אני לא רוצה להופיע!" אני צורחת ואז מתכווצת לשמע הייאוש בקולי. אני מכחכחת בגרוני ומנסה טון רך יותר, "אני רק רוצה עבודת מלצרות רגילה."
הוא מציץ לאחור בהבעה ספקנית.
אני זוקרת את הסנטר שלי ולא מסיטה את עיניי מעיניו בעוד הוא מהרהר.
"מצטער, מותק. אנחנו לא מעסיקים עובדים חדשים." עיניו מטיילות מעלה ומטה, קולטות את הצמה הקלועה המבולגנת שלי, את הרצועות הדקות מדי של השמלה הישנה שקניתי בחנות יד שנייה, את נרתיק הגיטרה החבוט שמונח לרגליי. "וגם אם הייתי מחפש, לא הייתי מעסיק אותך."
"למה לא?"
"קודם כול, את צעירה. ובדרך כלל, המשמעות של 'צעירה' היא – לא אמינה."
"אני לא כזאת צעירה."
הוא רוטן בביטול. "דבר שני, את זמרת. אנחנו אף פעם לא מעסיקים זמרות, מותק. זו המדיניות של החברה."
"זו אפליה."
הגבות שלו מתעוותות. "קדימה, תלשיני עליי ל'לשכה לעסקים טובים'. אני רועד מפחד."
"אמרתי לך, אני לא מחפשת עבודה כזמרת."
"את חושבת שאת הבחורה הראשונה שמדלגת לה לפה ומבקשת למלצר, ומבטיחה לי שאין לה שום מניעים נסתרים בלראות את השם שלה מואר ואת התחת שלה על הכיסא הזה?" הוא מחווה בסנטרו אל הבמה שמאחוריי. "אני כאן הרבה זמן, חומד. ראיתי יותר בחורות באות והולכות מכפי שאת יכולה לספור. ואלה שנראות כמוך, קצת פרועות סביב העיניים... הן העברייניות הכי גרועות. לגמרי לא צפויות. מרחפות יותר מנאד בסערה, סליחה על השפה הגסה שלי."
אני נושפת. "אתה לא יודע עליי שום דבר."
"אני מכיר זמרות. וזמרות רודפות אחרי אור הזרקורים מהר יותר מכפי שהן רודפות אחרי כל דבר אחר – מהר יותר מכפי שהן רודפות אחרי סטוץ, אחרי אושר. מהר יותר מכפי שהן רודפות אחרי המשפחות שלהן, ההתחייבויות שלהן, ההיגיון הבריא שלהן. התהילה היא סם, חמודה. ממה שראיתי אותה עושה במהלך השנים, היא חזקה יותר מהרואין וממכרת פי שניים... ואני לא מעסיק מכורים."
לשמע ההשוואה הזאת, כל הדם אוזל מפניי. פתאום אני מרגישה מסוחררת. הפה שלי נפתח כדי להתווכח איתו אבל הדבר היחיד שיוצא הוא ציוץ עלוב והמחשבות מתערבלות לי בראש.
את לא מכורה.
את בכלל לא כמוהם.
"אוי, לעזאזל, אל תסתכלי עליי ככה," אייזק נאנח. "זה לא אישי. אולי את בחורה נחמדה מאוד אבל גם בחורות נחמדות בעיר הזאת נהיות משוגעות אחרי זמן מה. בדרך כלל, קרוב יותר לזמן שבו הן קולטות שלטפס לראש סצנת המוזיקה מצריך ברוב הפעמים לטפס על איזה מפיק שעבר זמנו במושב האחורי של המכונית שלו. עצה שלי? עזבי עכשיו. תחזרי הביתה לעיירת התירס שממנה יצאת, ותגידי סליחה לאימא ולאבא על ההרפתקה הקטנה שלך בעיר הגדולה. תשכחי מהחיים האלה ומכל החרא שמגיע איתם."
ללכת הביתה?
אין אפשרות כזו.
הידיים שלי נקפצות לאגרופים כשזעם ניצת בתוכי. אני פוסעת קדימה לפני שאספיק לעצור את עצמי.
"ראשית, אם היית מחכה יותר מאלפית שנייה לפני שהיית מעביר ביקורת, היית יודע שאני לא זמרת. אין לי שום עניין בלטפס על שום דבר בעיר הזאת, בין אם זאת הבמה או הברכיים של איזה אידיוט מהתעשייה. אני רק רוצה למלצר, לכתוב כמה שירים ולחסוך קצת כסף." אני מצמצמת את עיניי. "ושנית, אני לא הולכת לשום מקום, בטח שלא לעיירת התירס שממנה באתי. הייתי צריכה כמעט את כל הכסף שחסכתי כדי לקנות את הכרטיס לאוטובוס."
הקול שלי נסדק באופן פתטי. אני בולעת בכוח, מנסה לקחת את עצמי בידיים.
"אתה יודע מה? אולי אין לי תוכנית. אולי אפילו אין לי איפה לישון הלילה. אבל אין סיכוי שאעזוב רק כי איזה טמבל אמר שאני צריכה." אני מתכופפת כדי להרים את הגיטרה שלי ומתחילה לצעוד אל הדלת, הנשימות שלי יוצאות בנשיפות קטנות וזועמות. "הגעתי לבר הזה כי שמעתי שזה מקום טוב לעבוד בו, עם בוס שמתייחס לעובדים שלו כמו שצריך. כנראה המקורות שלי טעו." אני כבר כמעט ביציאה כשאני מציצה בחזרה אליו ויורה יריית פרידה אחת אחרונה, "אתה לא רוצה לעזור לי? בסדר גמור. אני אמצא דרך אחרת. אני אדפוק על כל דלת בנאשוויל עד שמישהו יעסיק אותי. אולי אני צעירה אבל אני לא מרחפת או לא צפויה או פרועה. אתה חושב שאתה יכול להגדיר אותי, אני מבטיחה לך שלא. אי אפשר להגדיר אותי."
בכנות, השורה הזאת נשמעה הרבה יותר מגניבה בראש שלי מכפי שהיא נשמעת כשהיא יוצאת לי מהפה. שום התמרמרות צדקנית לא תספיק כדי להפוך את זה לפחות צולע. לחיי בוערות בעודי פונה אל הדלת, ואני רק מקווה לצאת מכאן עם מעט כבוד עצמי כשאני שומעת צליל אנחה עמוקה ומעונה מכיוון הבר. 
"חכי."
אני מסתובבת, תקווה פורחת בתוכי. ליבי חובט בכלוב הצלעות שלי כמו מקל על תוף סנר, ואני רועדת חזק מספיק כדי לנער תוף מרים לפי הקצב. בכל זאת, אני מצליחה לשמור על ארשת פנים רגועה ושלווה כשאני פוגשת במבטו הספקני של אייזק.
"מי סיפר לך על המקום הזה?"
"דֵווין. היא..." אני לא אומרת את המילים בת דודה. "חברה ותיקה."
"דווין," הוא מלמל. "אני מניח שאת מתכוונת לדווין הייז?"
אני מהנהנת.
"היא הייתה עובדת טובה. עבדה כאן לפני כמה זמן, לפני שההורים שלה עברו." העיניים שלו מצטמצמות. "סוג של סקנדל משפחתי, אם אני זוכר נכון..."
הלב שלי מתחיל לדפוק מהר יותר. "אני לא יודעת שום דבר על זה, אדוני."
הוא נועץ בי מבט.
"מצטערת. אייזק."
השתיקה נמשכת זמן ארוך. הצליל היחיד הוא קול החריקה הקלוש של המטלית שלו כשהוא לוקח עוד כוס ומתחיל לצחצח אותה. אני מתנדנדת על המפתן, בקושי מעיזה לקוות...
"יש לך המלצות?" הוא נוהם.
"יש לי ניסיון," אני עונה באופן חלקלק, מתחמקת מהשאלה שלו.
ספק מתחיל להזדחל על פניו, אז אני מוסיפה לפני שאפסיד את ההזדמנות היחידה שלי לשכנע אותו, "תראה, אתה לא מכיר אותי. אתה לא סומך עליי. למען האמת, אין לך שום סיבה בעולם להעסיק אותי. אבל אני מבטיחה לך שאם תעשה את זה, אני אקרע בשבילך את התחת בלי תלונות. אני מתכוונת לזה. אני אשטוף כלים מלוכלכים, אערבב משקאות, אנגב שולחנות, אני אשטוף את הרצפה אם תרצה. אני אהיה המארחת, מפנת השולחנות, הברמנית, המלצרית, מנקת השירותים. מה שתרצה, מה שתצטרך, אני הבחורה לזה. אני אעשה כל דבר. בלי תלונות."
הוא נוהם שוב, לא משוכנע.
אני שמה בצד כל גאווה קטנה שעוד יש לי. "אני רק... אני ממש צריכה את העבודה הזו. בבקשה. תן לי הזדמנות."
הוא מניח את הכוס כאילו משקל העולם מונח על כתפיו. כשהוא מרים את עיניו אליי, הן מביעות כניעה מלאה בחרטה. מה שיכול להגיד רק...
הוא זוקר אצבע מאיימת. "הזדמנות אחת."
אני ממש צווחת מרוב אושר.
"אם תפשלי, את עפה. בלי פיצויים."
"תודה, אדו–אייזק!" אני מתקנת במהירות. "לא תתחרט על זה. אני מבטיחה."
הוא נועץ בי מבט. "את מבוגרת מספיק כדי לעבוד בבר?"
"אני בת עשרים ואחת."
פחות שלוש.
"אה־הא." הפה שלו נצמד לקו נוקשה, כאילו הוא יודע שאני משקרת.
"תראה, אם אתה צריך תעודת זהות..." אצבעותיי רועדות קצת כשאני מושיטה יד אל הארנק הבלוי בכיס הצד של תיק הגב שלי. הרישיון המזויף שתקוע שם לא מושלם, ואני מתפללת שהוא טוב מספיק כדי לעבור את הבדיקה של אייזק. התאריך שליד התמונה המנוילנת שלי מכריז בגאווה שאני בת עשרים ואחת, ולא בקושי בת שמונה־עשרה. הוא אומר גם ששם המשפחה שלי הוא וילקס ושנולדתי במדינת אוקלהומה.
אני לא ממש אוהבת לשקר, אבל אני גם לא תמימה מספיק כדי להאמין שאף פעם אין בזה צורך. ההישרדות מנצחת לבטים אתיים.
ידו מנופפת בביטול, עוצרת את תנועותיי. "נעבור על הניירת אחר כך."
אני מאפשרת לתיק לצנוח לצידי.
"את יכולה להתחיל עכשיו?" הוא נוהם שוב.
"טוב, אני–"
"מעולה," הוא קוטע אותי. "דוטי הודיעה שהיא חולה." הוא מסתובב ומתחיל ללכת. "בואי, מתוקונת. נסדר לך מדים."
"קוראים לי פליסיטי!" אני קוראת אחריו אבל הוא כבר נעלם דרך זוג דלתות מתנדנדות. או שהוא לא שומע אותי או שהוא לא מאמין שצריך לענות כי אין שום תשובה חוץ מחריקת הצירים הקלילה בבר השקט. באנחה עמוקה אני תופסת בנרתיק הגיטרה שלי קצת יותר חזק וממהרת אחריו, אל החדר האחורי של "הזמיר".