בכי הג'יראפה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בכי הג'יראפה
מכר
מאות
עותקים
בכי הג'יראפה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

בכי הג'יראפה

5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

מבעד לעיניה והתנסויותיה  מעוררות החלחלה וההשתאות  של וודיטו, נערה  יהודיה אתיופית  בת שלוש-עשרה,  מספרת ג'ודי אורון  בספרה עטור הפרסים  בכי הג'יראפה,  את סיפורה האותנטי של ווּדִיטוּ. תוך כך מתוודע הקורא גם לסיפורם המרתק  של  בני "בֵּיתָא ישראל", המנודים ומוחרמים על ידי שכניהם האתיופיים בשל אמונתם היהודית.
 
וודיטו  ארוכת הצוואר ובני משפחתה עושים את דרכם במסע רגלי מסוכן ומפרך לסודן, בתקווה שמשם יועלו ליְרוּשָׂלֶם, הנושאת עמה הבטחה לחיים חדשים בארץ מולדתן ההיסטורית.
    
 תחילה  מקובצת המשפחה במחנה פליטים  סודני מוזנח, מזוהם ונושא מחלות ומוות,  עד ליום בו ניצודות וודיטו ואחותה לווטה  ועמן פליטים רבים בני "ביתא ישראל" על ידי חיילים סודנים, שמגרשים אותם  בחזרה אל הגבול האתיופי. מסע  מפרך על  פני חולות צרובי  שמש מדברית, משיב את וודיטו ואחותה הקטנה לארץ המקוללת ממנה נמלטו.
לנגד עיניי הקורא נפרשת עלילת הישרדות  מצמררת של נערה הנותרת לבדה, אשר נאלצת להסתיר את זהותה היהודית וחווה השפלה, התעללות, אונס, ייאוש, אימה ועבודת פרך כשפחה, בביתה של בעלת-בית אטומת לב, שבית-הבירה שלה משמש גם כבית זונות. חרף זאת, אין היא מוותרת על כמיהתה להגיע לירושלם ולהתאחד עם משפחתה.
אירוע שחרורה הדרמטי של וודיטו  בידי ג'ודי, מחברת הספר, שקונה אותה ממעבידתה, ובחירוף נפש מחלצת אותה משביה, מהווה את  שיאו של ספר מרתק, מטלטל וסוחף זה, שאין בו ולו רגע אחד של מנוחה.
 
יהודית (judie) אורון, עיתונאית, סופרת, פעילה ללא לאות למען יהודי אתיופיה, המתגוררת בטורונטו – אונטריו בקנדה, מרצה ברחבי העולם על יהדות אתיופיה. תוך כך מפגישה את הקוראים עם סיפורה הדרמטי מכמיר הלב, המפעים וחדור התקווה של וודיטו,  שאותה ואת אחותה לווטה המתגוררות בישראל, אף אימצה  והייתה להן לאם שנייה. 

פרק ראשון

פרק 1
כפר מֶרֶבָה, 1985


ווּדִיטוּ בת תשע, לֶווּטֶה בת שש
"איי! לֶווּטֶה, מה את עושה?" קראתי כשקולי צרוד מהתרגשות, כי ידעתי שתוך שעות מעטות תרד חשיכה על הלילה הראשון של הפָסִיקָה, הוא חג הפסח שלנו, ובמשך כל השבועות האחרונים נחפזנו לסיים לקראתו את כל ההכנות הדרושות. הגברים בכפר ארגו עבור בני משפחותיהם את הבדים מהם יתפרו הנשים את בגדי החג החדשים. כל כלי הבית העשויים חרס הושלכו לאשפה בחצר שמאחורי הבקתה והנשים עמלו להכין מעיסת החומר מערכת כלים חדשה כשרה לפָסִיקָה. אפילו הסלסילות המשמשות להגשת הארוחות נזרקו והנשים שזרו במקומן חדשות לקראת ארוחת החג. שכנינו הנוצרים באו לאחל לנו חג שמח, והבטיחו שיטפלו היטב בבקר ובכבשים במשך שמונת ימי החג בהם אנחנו שובתים ממלאכה. במהרה הכול יהיה מוכן לחג.
את חג הפָסִיקָה אנחנו חוגגים להזכיר מדי שנה בשנה שבימי קדם היו אבותינו עבדים במצרים. משה - מנהיג גדול וחשוב חילץ אותנו מכבלי העבדות והוליך אותנו ארבעים שנה על פני המדבר אל החופש בארץ שאנחנו קוראים לה יְרוּשָׂלֶם.
מאז, מדי שנה בשנה אנחנו חוגגים באביב את החג לזכר שחרור אבות אבותינו מעבדות ויציאתם לחירות. אנחנו נזכרים שהם מיהרו לעזוב את מקומם, לכן לא יכלו לחכות עד שהעיסה תתפח ומאז גם אנחנו אוכלים בחג הפָסִיקָה את הלחם מבלי שיתפח.
הבוקר טאטאנו את רצפות הבקתות שלנו ושרפנו את כל שיירי החמץ. במשך כל ימי החג נאכל רק את הלחם השטוח הקרוי קִיתָה שאינו טעים במיוחד, אבל חשוב לזכור את סיפור יציאת מצרים והלחם השטוח הוא חלק מהזיכרון.
"לֶווּטֶה," קראתי שוב כי עוד נשאר הרבה לעשות לפני רדת החשיכה. "איפה הילדה הזאת? ממש אופייני לה להיעלם ככה סתם בדיוק מתי שצריכים אותה."
מכל האחים והאחיות שלי, לֶווּטֶה הייתה האהובה עליי ביותר. בהיותה תינוקת העמדתי פנים שאני אימא שלה והייתי נושאת אותה על גבי בתוך שקית בד שנקראת אָנְקָלְבָּה. משעה שהתחילה ללכת, עקבה אחריי לכל מקום כשהיא מדדה על רגליה הקטנות והשמנמנות. עכשיו, משגדלה, נעשתה ממש צרה צרורה. אני הייתי ילדה אחראית וביישנית במקצת, ואילו היא הייתה נקלעת ללא הרף לצרות, והיה עליי לחלץ אותה מהן. מי יודע באיזו צרה הסתבכה עכשיו, חשבתי, ושוב קראתי בקול "איפה את? לאן נעלמת."
היא לא הייתה בבית על כן יצאתי אל החצר האחורית, מקום שאימא שלי השליכה אליו את כלי הבישול הישנים. שם מצאתי אותה, דקת איברים, עדינה, צמותיה הסבוכות רוטטות מהתרגשות, עיני הענבר העגלגלות שלה נוצצות בשובבות, עומדת מוקפת בערימה של צלחות שבורות, מניפה מעל ראשה סיר גדל ממדים כשהיא מתנודדת תחת משקלו. כשהתבוננתי בה תהיתי כיצד מישהו יכול בכלל לכעוס על יצור מקסים כזה, ואז השליכה את הכלי הגדול ואך בנס לא נפלה יחד איתו ארצה.
"תפסיקי עם זה מיד!" צעקתי. "כמו תמיד גם הפעם עוד ניכנס בגללך לצרה גדולה."
"ווּדִיטוּ!" צהלה לעומתי. "תראי איזה יופי," קראה וגחנה להרים כלי חרס נוסף. "אולי תפסיקי פעם אחת להיות כל כך טובה וצייתנית. בואי," הושיטה לעומתי את שתי ידיה הקטנות בתנועה משדלת, כשהיא אוחזת במחבת הטיגון של אימא, "תנסי להשליך את המחבת הזאת ותראי כמה יפה היא מתרסקת."
התקרבתי אליה כשלבי נמלא ברצון פעם אחת לפחות להתפרע כמוה, כדי שארגיש מה זה להיות ילדה משוחררת כמו לֶווּטֶה. לקחתי מידיה את המְגּוֹגוֹ, מחבת הטיגון, הנפתי אותה מעל ראשי ובכל כוחי הטחתיה ארצה. בּוּם! מחבת החומר נשברה לרסיסים. לֶווּטֶה צדקה, זה באמת היה משעשע. נרגשת כולי הטחתי בעפר בכוח עוד כמה ספלים. "אף פעם לא ידעתי שבעצם זה די נחמד להיות רעה," קראתי וצחוק שכולו עליצות ושחרור נפלט מפי.
"אוֹהוֹ, אני הולכת להלשין עלייך ווּדִיטוּ," היתלה בי לֶווּטֶה בטון ילדותי ומתנגן.
נתונות בחדוות הניפוץ הרמנו כלים נוספים - סירים, ספלים, צלחות - ולרגלינו הלכה וגבהה ערימה של כלי חומר מרוסקים. משכלו כל הכלים השתרעתי על הארץ ליד אחותי הקטנה ולפתע חשתי מותשת. בעודי מביטה בשברים צצה ועלתה בי הכרה שזו הפעם הראשונה בחיי בה העזתי לפרוק מעליי את עול האחריות שהעיק עליי מאז ותמיד, ולא חדלתי מלהתפעל מאומץ לבה של אחותי ומהיכן שאבה עוז רוח כזה.
*
התגנבנו לביתה של מֶלְקֶה, אימי החורגת, שהיא אימא של לֶווּטֶה, והעמדנו פנים כאילו זה עתה יצאנו מן הבית. כמו לילדים רבים באתיופיה גם לי יש אב אחד, בֶּרִיהוּן, ושתי אימהות - אימי הביולוגית רחל, ואימי החורגת מֶלְקֶה. אני גרתי בבית עם אימי ועם אחי הגדול דויד, ואבי גר בקרבת מקום עם אשתו השנייה, מֶלְקֶה ובנותיהם. שלא כמו הבית השקט שלנו, ביתם היה תמיד רועש ומלא פעילות. אימי ואני היינו מבלות שם את מרבית זמננו. שתי הנשים - רחל ומֶלְקֶה הסתדרו זו עם זו מצוין. ביחד אכלנו את ארוחותינו והיינו שותפים מלאים למטלות היומיום.
כמו כל שאר הבתים בכפר, גם שתי הבקתות שלנו היו עגולות ועשויות לבני בוץ. גגות הסכך שכיסו על התקרה יצרו שיפוע מחודד הנזקף כלפי מעלה. היו נשים שקישטו את פנים בתיהן בתמונות שגזרו מתוך כתבי עת ועיתונים, ואלה הודבקו לקירות.אבל אני העדפתי את מה שאימי ואימי החורגת יצרו בכישרון רב. הן טבלו את כפות ידיהן בצבעים שונים ולחצו אותן אל הקירות, עד שכל הקירות היו מכוסים בטביעות צבעוניות של כפות ידיים מרחפות כלפי מעלה.
מֶלְקֶה נחפזה כרגיל, ממטלה אחת לשנייה ולא הבחינה כלל בהיעדרנו. גם רחל אימי הייתה בבית ועזרה למֶלְקֶה בהכנות לקראת ארוחת חג הפָסִיקָה. היא העיפה בי מבט חד וכעוס כאילו היא מנחשת שמשהו אינו כשורה, אבל לא אמרה דבר. אפילו כשכעסה הייתה אימי יפהפייה. עיניה ירוקות ובהירות ויציבתה מלאת חן. היא הייתה גבוהה מאוד, אפילו יותר מאבי, ואנשי הכפר היו אומרים שבעבר הייתה רחל היפה בנערות הכפר. הייתי מאזינה לדברים ומקווה שיום יבוא ואף עליי ייאמרו אותם דברים.
לֶווּטֶה הבחינה במבטה החושד של אימי וצחקקה. "על מה את צוחקת?" חייכה אליה אימי החורגת ומשכה בצמותיה בידה האחת, בעוד ידה השנייה פשוטה אל המחבת כדי להרחיקה מן האש בטרם ייחרך לחם הקִיתָה. כרגיל אף אחד לא חושד בלֶווּטֶה, הרהרתי משועשעת.
"אני אמשיך לטגן," הצעתי למֶלְקֶה. תפסתי את מקומי ליד המְגּוֹגוֹ (מחבת טיגון עשויה חומר), והטלתי את הקִיתָה המטוגנת על הערימה. התרכזתי בהוספת הבליל הנוזלי למחבת הרוחשת מעל האש. עוד מעט יגיעו קרובי המשפחה ועליי להכין כמות גדולה של לחם הפָסִיקָה.
"את נערה טובה," חייכה מֶלְקֶה ופנתה למטלה נוספת. הסתכלתי בתכולת הכד המלא בבליל שהיה עליי לטגן ונאנחתי. כבר יכולתי לשמוע את קולות האורחים המגיעים לארוחת החג והשתוקקתי לגשת אליהם ולברכם, אבל לאחר שריסקנו את הכלים הרגשתי שעליי לכפר על המעשה בכך שאשאר ליד האש עד אשר תסתיים האפייה.
"הו הו ווּדִיטוּ, כמה גדלת," הפתיע אותי קול עמוק מאחוריי, ומיד הונפתי אל על, ומשהוצבתי על הרצפה הסתובבתי וחיבקתי את מותניו של בן דודי האהוב דניאל.
דניאל בן דודי היה האיש הגדול ביותר שהכרתי. הייתה לו כרס גדולה ועגולה וכאשר פרץ בצחוק נדמה היה כי האדמה מזדעזעת מכובד משקלו. כמו אבי גם הוא היה חרש־מתכת והיה שב ואומר שהוא חזק כמו הברזל שאותו הוא מעבד, ושורף כמו האש המתיכה את הברזל.
כשהיה מגיע לביקור ידעתי שתמיד תתמלא הבקתה בצחוק סוחף ובצלילי מוזיקה. הוא היה מתיישב על שרפרף בעל שלוש רגליים, כשבין ברכיו לחוצה המַסֶנְקוֹ שלו והיה מושך את הקשת על המיתר היחיד שלה ומלווה את הנגינה בקול דק וגבוה, שמוזר היה שהוא יוצא מגופו הענק. כולם היו מצטרפים לשירה ויש שהיו אפילו רוקדים עד אמצע הלילה.
לדניאל ולי היה עניין משותף. היינו מטפסים למקום גבוה ומתבוננים מלמעלה בשדות שהשתרעו בתחתית העמק. משם יכולנו לצפות ברצועות הזהב של הטֶף, זן הדגן שלנו. פה ושם בצבצו טלאים של ערוגות פלפל אדום זוהר באדום עז. דניאל היה נוהג לחזור ולומר שיופי כזה גורם לו לרצות לשיר, אבל ניכר היה באותם ימים שכמעט כל דבר גרם לו לשיר. מפני זה חיבבתי אותו במיוחד.
לפעמים התבוננו בציפור מיוחדת שלא ידענו את שמה על כן כינינו אותה בשם "הציפור מירוּשָׂלֶם", כיוון שבתחילת השנה הייתה שבה ומגיעה תמיד ממערב, ולאחר החגים התעופפה בחזרה אל המקום ממנו הגיעו אבות אבותינו. כאשר היינו מזהים את הציפור הזו נהגנו לשיר את השיר שאימי שרה לי:
"הו, את הגעת מירושׂלם
את ביקרת ביְרוּשָׂלֶם,
הו, ציפור בת מזל שכמוך!
כשתעופי לשם, מסרי את אהבתנו
לְירוּשָׂלֶם!"
*
לבושה בקְמִיס (שמלת כותנה) החדשה והיפה שלי ובנֶטֶּלָה (כיסוי לראש ולגוף, שלפעמים שוליו רקומים), ישבתי בחדר היחיד של המֶסְגִיד (בית הכנסת) הקטן שלנו והמתנתי לבואו של הקֶס (מנהיג דתי בעדה האתיופית) מוּלוּקֶן. ידעתי כי ממש לפני שקיעת החמה הוא אמור לעבור מבית לבית ולוודא שבכל הכפר לא נשאר ולוּ פירור של חמץ.
ישבתי על רצפת בית הכנסת עם שאר הילדים ולֶווּטֶה התכרבלה בחיקי. והנה הגיע הקֶס, לבוש כולו לבן, ואחז בידו את האוֹרִית, ספר התנ"ך העתיק שעבר במשפחתו מדור לדור.
"לא לזוז ולא לדבר!" הזהרתי את לֶווּטֶה, כשאני להוטה לא להחמיץ אפילו הברה אחת, כי אהבתי להאזין לקולו העמוק והמהפנט של הקֶס מוּלוּקֶן.
הקֶס החל לדבר בטון טקסי - שגם אלה שאיחרו לבוא ונאלצו לעמוד בחוץ ליד דלת המֶסְגִיד יכלו לשמוע אותו - כולנו חיכינו לשמוע מפיו את הסיפור כיצד הוציא המנהיג משה את אבותינו ממצרים והוביל אותם ארבעים שנה במדבר. אבל הפעם השמיע באוזנינו דברים שונים לגמרי.
"היום יש לי בשבילכם הפתעה," פתח ואמר. "בשבוע שעבר קיבלתי ספר מיוחד מישראל." הוא הניח מידו את האוֹרִית, והניף ספר קטן כדי שכולנו נוכל לראותו. על הכריכה היו תמונות והצטערתי שאיני יושבת קרוב יותר כדי שאוכל להבחין בפרטים. ואז הפתיע אותנו הקֶס פעם נוספת כשמסר את הספר לידיו של אחי דויד.
כל הנוכחים בחדר מלמלו בתדהמה, על שום מה מוענקת זכות כזו דווקא לנער צעיר ערב החג החשוב ביותר בשנה, והוא אפילו איננו בנו של הקֶס? אבל ראוי היה לכבוד הזה על שום שבעוצמה כה גדולה התגעגע ליְרוּשָׂלֶם, ואבינו החליט לשלוח אותו לבית ספר לעברית בכפר הסמוך אָמְבּוֹבֶר.
"השנה החג שלנו מיוחד," חייך הקֶס מוּלוּקֶן, "מפני שלא רק קיבלנו את הספר הזה, אלא שכבר יש בינינו שלושה נערים שיכולים לקרוא אותו בעברית. בספר הזה קוראים הלילה יהודים בכל רחבי העולם. אין ספק שזהו סימן שבשנה הבאה נחוג כולנו את הפָסִיקָה בירוּשָׂלֶם!"
בחרדת קודש האזנתי כיצד דויד ועמו שני נערים נוספים קוראים בקול רם בעברית מתוך הספר.
משסיים דויד לקרוא, עמד הקֶס מוּלוּקֶן שקוע בהרהורים וליטף את זקנו הלבן כשלג. לבסוף אמר, "אנחנו 'בֵּיתָא יִשְׂרָאֵל' לא שייכים לארץ הזו, ארץ של סרפד ובצורות." אפילו הילדים הקטנים נרגעו כשהוריהם השתיקו אותם ונענעו את התינוקות בעדינות בניסיון להרגיעם. והקֶס שב וסיפר לנו את סיפור יציאת מצרים מעבדות לחירות כמדי שנה בשנה.
"לפני שנים רבות, חיו אבותינו בארץ יְרוּשָׂלֶם," פתח ואמר, "היינו אז אומה גדולה."
"ווּדִיטוּ, תסתכלי על דויד," צחקקה לֶווּטֶה כשהיא מנפנפת בידה מול עיניי.
"שקט!" היסיתי אותה והידקתי את זרועותיי סביב ידיה. צפוי היה שהיא זו שתפצח בדיבור שעה שאפילו התינוקות שכבו בדממה בחיק אימהותיהם.
העפתי מבט מהיר לעבר דויד. מדי כל חג פָסִיקָה היה לובש צורה חדשה, כאילו מילותיו של הקֶס לבדן יש בכוחן להוביל אותו היישר מכאן לירוּשָׂלֶם. בכל נימי נפשו היה משוכנע שיום אחד נגיע כולנו לארץ המובטחת. אבל לי נראתה יְרוּשָׂלֶם כחלום רחוק ובלתי מושג יותר מאשר מקום ממשי.
"תקשיבו היטב, תקשיבו כולכם," אמר הקֶס מוּלוּקֶן, בעודו מתאמץ לקום על רגליו והושיט לפנים אצבע גרומה. "אני רוצה שתזכרו היטב את מה שאני עומד לומר לכם. כאשר יגיע הזמן ללכת ליְרוּשָׂלֶם, אתם חייבים להיות מוכנים לעזוב מיד את ביתכם ואת רכושכם, וכמו אבותיכם במצרים כך גם אתם חייבים לעזוב את הארץ הזו. כאשר תגיעו לירשלם חייכם ישתנו לגמרי."
גם היום, כאשר אני נזכרת בערב ההוא, עדיין אני מתמלאת כמיהה צורבת, אילו רק היה בכוחי לשנות את אשר קרה אחר כך עד אשר החלום הפך למציאות.

עוד על הספר

בכי הג'יראפה ג'ודי אורון

פרק 1
כפר מֶרֶבָה, 1985


ווּדִיטוּ בת תשע, לֶווּטֶה בת שש
"איי! לֶווּטֶה, מה את עושה?" קראתי כשקולי צרוד מהתרגשות, כי ידעתי שתוך שעות מעטות תרד חשיכה על הלילה הראשון של הפָסִיקָה, הוא חג הפסח שלנו, ובמשך כל השבועות האחרונים נחפזנו לסיים לקראתו את כל ההכנות הדרושות. הגברים בכפר ארגו עבור בני משפחותיהם את הבדים מהם יתפרו הנשים את בגדי החג החדשים. כל כלי הבית העשויים חרס הושלכו לאשפה בחצר שמאחורי הבקתה והנשים עמלו להכין מעיסת החומר מערכת כלים חדשה כשרה לפָסִיקָה. אפילו הסלסילות המשמשות להגשת הארוחות נזרקו והנשים שזרו במקומן חדשות לקראת ארוחת החג. שכנינו הנוצרים באו לאחל לנו חג שמח, והבטיחו שיטפלו היטב בבקר ובכבשים במשך שמונת ימי החג בהם אנחנו שובתים ממלאכה. במהרה הכול יהיה מוכן לחג.
את חג הפָסִיקָה אנחנו חוגגים להזכיר מדי שנה בשנה שבימי קדם היו אבותינו עבדים במצרים. משה - מנהיג גדול וחשוב חילץ אותנו מכבלי העבדות והוליך אותנו ארבעים שנה על פני המדבר אל החופש בארץ שאנחנו קוראים לה יְרוּשָׂלֶם.
מאז, מדי שנה בשנה אנחנו חוגגים באביב את החג לזכר שחרור אבות אבותינו מעבדות ויציאתם לחירות. אנחנו נזכרים שהם מיהרו לעזוב את מקומם, לכן לא יכלו לחכות עד שהעיסה תתפח ומאז גם אנחנו אוכלים בחג הפָסִיקָה את הלחם מבלי שיתפח.
הבוקר טאטאנו את רצפות הבקתות שלנו ושרפנו את כל שיירי החמץ. במשך כל ימי החג נאכל רק את הלחם השטוח הקרוי קִיתָה שאינו טעים במיוחד, אבל חשוב לזכור את סיפור יציאת מצרים והלחם השטוח הוא חלק מהזיכרון.
"לֶווּטֶה," קראתי שוב כי עוד נשאר הרבה לעשות לפני רדת החשיכה. "איפה הילדה הזאת? ממש אופייני לה להיעלם ככה סתם בדיוק מתי שצריכים אותה."
מכל האחים והאחיות שלי, לֶווּטֶה הייתה האהובה עליי ביותר. בהיותה תינוקת העמדתי פנים שאני אימא שלה והייתי נושאת אותה על גבי בתוך שקית בד שנקראת אָנְקָלְבָּה. משעה שהתחילה ללכת, עקבה אחריי לכל מקום כשהיא מדדה על רגליה הקטנות והשמנמנות. עכשיו, משגדלה, נעשתה ממש צרה צרורה. אני הייתי ילדה אחראית וביישנית במקצת, ואילו היא הייתה נקלעת ללא הרף לצרות, והיה עליי לחלץ אותה מהן. מי יודע באיזו צרה הסתבכה עכשיו, חשבתי, ושוב קראתי בקול "איפה את? לאן נעלמת."
היא לא הייתה בבית על כן יצאתי אל החצר האחורית, מקום שאימא שלי השליכה אליו את כלי הבישול הישנים. שם מצאתי אותה, דקת איברים, עדינה, צמותיה הסבוכות רוטטות מהתרגשות, עיני הענבר העגלגלות שלה נוצצות בשובבות, עומדת מוקפת בערימה של צלחות שבורות, מניפה מעל ראשה סיר גדל ממדים כשהיא מתנודדת תחת משקלו. כשהתבוננתי בה תהיתי כיצד מישהו יכול בכלל לכעוס על יצור מקסים כזה, ואז השליכה את הכלי הגדול ואך בנס לא נפלה יחד איתו ארצה.
"תפסיקי עם זה מיד!" צעקתי. "כמו תמיד גם הפעם עוד ניכנס בגללך לצרה גדולה."
"ווּדִיטוּ!" צהלה לעומתי. "תראי איזה יופי," קראה וגחנה להרים כלי חרס נוסף. "אולי תפסיקי פעם אחת להיות כל כך טובה וצייתנית. בואי," הושיטה לעומתי את שתי ידיה הקטנות בתנועה משדלת, כשהיא אוחזת במחבת הטיגון של אימא, "תנסי להשליך את המחבת הזאת ותראי כמה יפה היא מתרסקת."
התקרבתי אליה כשלבי נמלא ברצון פעם אחת לפחות להתפרע כמוה, כדי שארגיש מה זה להיות ילדה משוחררת כמו לֶווּטֶה. לקחתי מידיה את המְגּוֹגוֹ, מחבת הטיגון, הנפתי אותה מעל ראשי ובכל כוחי הטחתיה ארצה. בּוּם! מחבת החומר נשברה לרסיסים. לֶווּטֶה צדקה, זה באמת היה משעשע. נרגשת כולי הטחתי בעפר בכוח עוד כמה ספלים. "אף פעם לא ידעתי שבעצם זה די נחמד להיות רעה," קראתי וצחוק שכולו עליצות ושחרור נפלט מפי.
"אוֹהוֹ, אני הולכת להלשין עלייך ווּדִיטוּ," היתלה בי לֶווּטֶה בטון ילדותי ומתנגן.
נתונות בחדוות הניפוץ הרמנו כלים נוספים - סירים, ספלים, צלחות - ולרגלינו הלכה וגבהה ערימה של כלי חומר מרוסקים. משכלו כל הכלים השתרעתי על הארץ ליד אחותי הקטנה ולפתע חשתי מותשת. בעודי מביטה בשברים צצה ועלתה בי הכרה שזו הפעם הראשונה בחיי בה העזתי לפרוק מעליי את עול האחריות שהעיק עליי מאז ותמיד, ולא חדלתי מלהתפעל מאומץ לבה של אחותי ומהיכן שאבה עוז רוח כזה.
*
התגנבנו לביתה של מֶלְקֶה, אימי החורגת, שהיא אימא של לֶווּטֶה, והעמדנו פנים כאילו זה עתה יצאנו מן הבית. כמו לילדים רבים באתיופיה גם לי יש אב אחד, בֶּרִיהוּן, ושתי אימהות - אימי הביולוגית רחל, ואימי החורגת מֶלְקֶה. אני גרתי בבית עם אימי ועם אחי הגדול דויד, ואבי גר בקרבת מקום עם אשתו השנייה, מֶלְקֶה ובנותיהם. שלא כמו הבית השקט שלנו, ביתם היה תמיד רועש ומלא פעילות. אימי ואני היינו מבלות שם את מרבית זמננו. שתי הנשים - רחל ומֶלְקֶה הסתדרו זו עם זו מצוין. ביחד אכלנו את ארוחותינו והיינו שותפים מלאים למטלות היומיום.
כמו כל שאר הבתים בכפר, גם שתי הבקתות שלנו היו עגולות ועשויות לבני בוץ. גגות הסכך שכיסו על התקרה יצרו שיפוע מחודד הנזקף כלפי מעלה. היו נשים שקישטו את פנים בתיהן בתמונות שגזרו מתוך כתבי עת ועיתונים, ואלה הודבקו לקירות.אבל אני העדפתי את מה שאימי ואימי החורגת יצרו בכישרון רב. הן טבלו את כפות ידיהן בצבעים שונים ולחצו אותן אל הקירות, עד שכל הקירות היו מכוסים בטביעות צבעוניות של כפות ידיים מרחפות כלפי מעלה.
מֶלְקֶה נחפזה כרגיל, ממטלה אחת לשנייה ולא הבחינה כלל בהיעדרנו. גם רחל אימי הייתה בבית ועזרה למֶלְקֶה בהכנות לקראת ארוחת חג הפָסִיקָה. היא העיפה בי מבט חד וכעוס כאילו היא מנחשת שמשהו אינו כשורה, אבל לא אמרה דבר. אפילו כשכעסה הייתה אימי יפהפייה. עיניה ירוקות ובהירות ויציבתה מלאת חן. היא הייתה גבוהה מאוד, אפילו יותר מאבי, ואנשי הכפר היו אומרים שבעבר הייתה רחל היפה בנערות הכפר. הייתי מאזינה לדברים ומקווה שיום יבוא ואף עליי ייאמרו אותם דברים.
לֶווּטֶה הבחינה במבטה החושד של אימי וצחקקה. "על מה את צוחקת?" חייכה אליה אימי החורגת ומשכה בצמותיה בידה האחת, בעוד ידה השנייה פשוטה אל המחבת כדי להרחיקה מן האש בטרם ייחרך לחם הקִיתָה. כרגיל אף אחד לא חושד בלֶווּטֶה, הרהרתי משועשעת.
"אני אמשיך לטגן," הצעתי למֶלְקֶה. תפסתי את מקומי ליד המְגּוֹגוֹ (מחבת טיגון עשויה חומר), והטלתי את הקִיתָה המטוגנת על הערימה. התרכזתי בהוספת הבליל הנוזלי למחבת הרוחשת מעל האש. עוד מעט יגיעו קרובי המשפחה ועליי להכין כמות גדולה של לחם הפָסִיקָה.
"את נערה טובה," חייכה מֶלְקֶה ופנתה למטלה נוספת. הסתכלתי בתכולת הכד המלא בבליל שהיה עליי לטגן ונאנחתי. כבר יכולתי לשמוע את קולות האורחים המגיעים לארוחת החג והשתוקקתי לגשת אליהם ולברכם, אבל לאחר שריסקנו את הכלים הרגשתי שעליי לכפר על המעשה בכך שאשאר ליד האש עד אשר תסתיים האפייה.
"הו הו ווּדִיטוּ, כמה גדלת," הפתיע אותי קול עמוק מאחוריי, ומיד הונפתי אל על, ומשהוצבתי על הרצפה הסתובבתי וחיבקתי את מותניו של בן דודי האהוב דניאל.
דניאל בן דודי היה האיש הגדול ביותר שהכרתי. הייתה לו כרס גדולה ועגולה וכאשר פרץ בצחוק נדמה היה כי האדמה מזדעזעת מכובד משקלו. כמו אבי גם הוא היה חרש־מתכת והיה שב ואומר שהוא חזק כמו הברזל שאותו הוא מעבד, ושורף כמו האש המתיכה את הברזל.
כשהיה מגיע לביקור ידעתי שתמיד תתמלא הבקתה בצחוק סוחף ובצלילי מוזיקה. הוא היה מתיישב על שרפרף בעל שלוש רגליים, כשבין ברכיו לחוצה המַסֶנְקוֹ שלו והיה מושך את הקשת על המיתר היחיד שלה ומלווה את הנגינה בקול דק וגבוה, שמוזר היה שהוא יוצא מגופו הענק. כולם היו מצטרפים לשירה ויש שהיו אפילו רוקדים עד אמצע הלילה.
לדניאל ולי היה עניין משותף. היינו מטפסים למקום גבוה ומתבוננים מלמעלה בשדות שהשתרעו בתחתית העמק. משם יכולנו לצפות ברצועות הזהב של הטֶף, זן הדגן שלנו. פה ושם בצבצו טלאים של ערוגות פלפל אדום זוהר באדום עז. דניאל היה נוהג לחזור ולומר שיופי כזה גורם לו לרצות לשיר, אבל ניכר היה באותם ימים שכמעט כל דבר גרם לו לשיר. מפני זה חיבבתי אותו במיוחד.
לפעמים התבוננו בציפור מיוחדת שלא ידענו את שמה על כן כינינו אותה בשם "הציפור מירוּשָׂלֶם", כיוון שבתחילת השנה הייתה שבה ומגיעה תמיד ממערב, ולאחר החגים התעופפה בחזרה אל המקום ממנו הגיעו אבות אבותינו. כאשר היינו מזהים את הציפור הזו נהגנו לשיר את השיר שאימי שרה לי:
"הו, את הגעת מירושׂלם
את ביקרת ביְרוּשָׂלֶם,
הו, ציפור בת מזל שכמוך!
כשתעופי לשם, מסרי את אהבתנו
לְירוּשָׂלֶם!"
*
לבושה בקְמִיס (שמלת כותנה) החדשה והיפה שלי ובנֶטֶּלָה (כיסוי לראש ולגוף, שלפעמים שוליו רקומים), ישבתי בחדר היחיד של המֶסְגִיד (בית הכנסת) הקטן שלנו והמתנתי לבואו של הקֶס (מנהיג דתי בעדה האתיופית) מוּלוּקֶן. ידעתי כי ממש לפני שקיעת החמה הוא אמור לעבור מבית לבית ולוודא שבכל הכפר לא נשאר ולוּ פירור של חמץ.
ישבתי על רצפת בית הכנסת עם שאר הילדים ולֶווּטֶה התכרבלה בחיקי. והנה הגיע הקֶס, לבוש כולו לבן, ואחז בידו את האוֹרִית, ספר התנ"ך העתיק שעבר במשפחתו מדור לדור.
"לא לזוז ולא לדבר!" הזהרתי את לֶווּטֶה, כשאני להוטה לא להחמיץ אפילו הברה אחת, כי אהבתי להאזין לקולו העמוק והמהפנט של הקֶס מוּלוּקֶן.
הקֶס החל לדבר בטון טקסי - שגם אלה שאיחרו לבוא ונאלצו לעמוד בחוץ ליד דלת המֶסְגִיד יכלו לשמוע אותו - כולנו חיכינו לשמוע מפיו את הסיפור כיצד הוציא המנהיג משה את אבותינו ממצרים והוביל אותם ארבעים שנה במדבר. אבל הפעם השמיע באוזנינו דברים שונים לגמרי.
"היום יש לי בשבילכם הפתעה," פתח ואמר. "בשבוע שעבר קיבלתי ספר מיוחד מישראל." הוא הניח מידו את האוֹרִית, והניף ספר קטן כדי שכולנו נוכל לראותו. על הכריכה היו תמונות והצטערתי שאיני יושבת קרוב יותר כדי שאוכל להבחין בפרטים. ואז הפתיע אותנו הקֶס פעם נוספת כשמסר את הספר לידיו של אחי דויד.
כל הנוכחים בחדר מלמלו בתדהמה, על שום מה מוענקת זכות כזו דווקא לנער צעיר ערב החג החשוב ביותר בשנה, והוא אפילו איננו בנו של הקֶס? אבל ראוי היה לכבוד הזה על שום שבעוצמה כה גדולה התגעגע ליְרוּשָׂלֶם, ואבינו החליט לשלוח אותו לבית ספר לעברית בכפר הסמוך אָמְבּוֹבֶר.
"השנה החג שלנו מיוחד," חייך הקֶס מוּלוּקֶן, "מפני שלא רק קיבלנו את הספר הזה, אלא שכבר יש בינינו שלושה נערים שיכולים לקרוא אותו בעברית. בספר הזה קוראים הלילה יהודים בכל רחבי העולם. אין ספק שזהו סימן שבשנה הבאה נחוג כולנו את הפָסִיקָה בירוּשָׂלֶם!"
בחרדת קודש האזנתי כיצד דויד ועמו שני נערים נוספים קוראים בקול רם בעברית מתוך הספר.
משסיים דויד לקרוא, עמד הקֶס מוּלוּקֶן שקוע בהרהורים וליטף את זקנו הלבן כשלג. לבסוף אמר, "אנחנו 'בֵּיתָא יִשְׂרָאֵל' לא שייכים לארץ הזו, ארץ של סרפד ובצורות." אפילו הילדים הקטנים נרגעו כשהוריהם השתיקו אותם ונענעו את התינוקות בעדינות בניסיון להרגיעם. והקֶס שב וסיפר לנו את סיפור יציאת מצרים מעבדות לחירות כמדי שנה בשנה.
"לפני שנים רבות, חיו אבותינו בארץ יְרוּשָׂלֶם," פתח ואמר, "היינו אז אומה גדולה."
"ווּדִיטוּ, תסתכלי על דויד," צחקקה לֶווּטֶה כשהיא מנפנפת בידה מול עיניי.
"שקט!" היסיתי אותה והידקתי את זרועותיי סביב ידיה. צפוי היה שהיא זו שתפצח בדיבור שעה שאפילו התינוקות שכבו בדממה בחיק אימהותיהם.
העפתי מבט מהיר לעבר דויד. מדי כל חג פָסִיקָה היה לובש צורה חדשה, כאילו מילותיו של הקֶס לבדן יש בכוחן להוביל אותו היישר מכאן לירוּשָׂלֶם. בכל נימי נפשו היה משוכנע שיום אחד נגיע כולנו לארץ המובטחת. אבל לי נראתה יְרוּשָׂלֶם כחלום רחוק ובלתי מושג יותר מאשר מקום ממשי.
"תקשיבו היטב, תקשיבו כולכם," אמר הקֶס מוּלוּקֶן, בעודו מתאמץ לקום על רגליו והושיט לפנים אצבע גרומה. "אני רוצה שתזכרו היטב את מה שאני עומד לומר לכם. כאשר יגיע הזמן ללכת ליְרוּשָׂלֶם, אתם חייבים להיות מוכנים לעזוב מיד את ביתכם ואת רכושכם, וכמו אבותיכם במצרים כך גם אתם חייבים לעזוב את הארץ הזו. כאשר תגיעו לירשלם חייכם ישתנו לגמרי."
גם היום, כאשר אני נזכרת בערב ההוא, עדיין אני מתמלאת כמיהה צורבת, אילו רק היה בכוחי לשנות את אשר קרה אחר כך עד אשר החלום הפך למציאות.